מדינאים כמו לוחמים [...] פוסעים בחשיכה[1]

מילות מפתח: תאוריית ההרתעה, הרתעה של ארגוני טרור, אמינות ההרתעה, הרתעה מצטברת, ישראל, חמאס, חזבאללה, אש"ף, הרשות הפלסטינית.

מבוא וחידת ההרתעה

מדוע כשלה ההרתעה הישראלית כלפי חמאס ב-7 באוקטובר 2023 והובילה לאחד מכישלונות ההרתעה האסוניים ביותר שלה? האם הרתעה היא מושג חמקמק, או שמא ישראל דבקה באסטרטגיית הרתעה פגומה, שהובילה את חמאס לדמיין את הישגי המתקפה כעובדה מוגמרת, הכוללת השתלטות מהירה על שטחים והחלשת ישראל במלחמת התשה נרחבת (אלדר, 2024ב, עמ' 331-327)?

כישלונות כאלה נראו מאז ומתמיד תמוהים בעיני תאורטיקנים העוסקים בהרתעה, בייחוד עקב חוסר האיזון בין כוחות חמאס לישראל. פטריק מורגן מציין כי למרות אופייה האוניברסלי של ההרתעה והמאמץ הרב שהשקיעו חוקרים בהבנתה, "איננו מבינים לגמרי כיצד היא פועלת". על אחד מההיבטים הבסיסיים ביותר של ההרתעה – אמינות – אומר מורגן, "אין לנו הבנה ברורה כיצד אמינות נקשרת לאיומי הרתעה". לדבריו "הרתעה אינה מושלמת; היא אינה פועלת בעקביות מספקת [...] כך שהמנגנונים התאורטיים והמחקרים האמפיריים שלנו יוכלו לתפוס אותה במלואה" (Morgan, 2003, pp. 285, 292, 286), ולכן היא אינה כלי אמין למדינאות.

הרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף אביב כוכבי הדהד תחושה זו כאשר טען, למשל, כי הרתעה היא "מושג חמקמק הנתון לשיפוטה האכזרי של התקופה",[2] או כאשר תהה אם מבצע שומר החומות בשנת 2021 יתורגם ל"הישגים אסטרטגיים ופוליטיים", שיביאו לכך ש"מה שהיה לא יהיה עוד" (Ahronheim, 2021a). התחושה שהרתעה היא מושג חמקמק מתחזקת עקב מדיניות ההרתעה בסכסוך הישראלי-ערבי, שנראה כי הניבה תוצאות מבלבלות. לאחר מבצע סיני ב-1956 הוביל הניצחון המכריע במלחמה הקרקעית לתקופה ארוכה של הרתעה מוצלחת, אולם לאחר הניצחון המרשים יותר של מלחמת ששת הימים ב-1967 נשמרה ההרתעה כלפי מצרים במשך תקופה קצרה מאוד. מבצעים שנועדו להשיג הרתעה מצטברת נכשלו בהשגת הצלחה הרתעתית אסטרטגית כלפי חמאס לאחר מבצע עופרת יצוקה (2009-2008), מבצע עמוד ענן (2012), מבצע צוק איתן (2014) ומבצע שומר החומות (2021), וכלפי חזבאללה עד 2006. נוסף על כך, תמרונים התקפיים נכשלו במבצע דין וחשבון (1993) ובמבצע ענבי זעם (1996), אולם הניבו הצלחה במלחמת לבנון השנייה ב-2006, שפרשנים ישראלים רבים טענו כי ישראל "הפסידה" בה. מבצעים להשגת הרתעה מצטברת נכשלו גם בהרתעה כלפי אש"ף, אך מלחמות עם תמרון קרקעי הובילו עם הזמן לשינויים ניכרים בגישת הארגון לסכסוך. לאחר מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 החל אש"ף לשקול פתרון של שתי מדינות, ולאחר האינתיפאדה השנייה הרשות הפלסטינית זנחה את הטרור (Lieberman, 2013, 2019).

הספרות בנושא הרתעת טרור אינה עוזרת לנו להבין בצורה טובה יותר תוצאות אלה, שנראות תמוהות. חוקרים ספקנים גורסים זה מכבר שלא ניתן להרתיע ארגוני טרור, משום שאסטרטגיות ההתשה שהם בוחרים מעצימות אותם, בעוד שהמתגוננים מפניהם, גם אם הם חזקים יותר, יהיו מוגבלים בשימוש בכוחם המכריע כדי לבסס איום הרתעה אמין. לעומתם, חוקרים שתפיסתם היא 'תועלת בשוליים' (Marginalists) סבורים כי השימוש באסטרטגיות של הרתעה מצטברת, מניעה וענישה יכול להוביל להצלחת ההרתעה, אם כי רק כלפי חלק מהשחקנים ובחלק מהזמן.

בהיעדר מסגרת תאורטית ברורה שתוכל להסביר כיצד הרתעה פועלת, כיצד ניתן להשיג הצלחה הרתעתית אסטרטגית וכיצד ניתן להסביר את התוצאות התמוהות לכאורה שצוינו לעיל, נוטים קובעי המדיניות בישראל, שחיו באשליה שניתן להביס את הטרור, להמשיך להסתמך על אסטרטגיות של "הרתעה סדרתית", "הרתעה מצטברת" או "כיסוח הדשא" (Inbar & Shamir, 2014, pp. 65-90), ולהוציא לפועל מבצעים צבאיים חוזרים ונשנים שמתבססים על הרתעה (בידץ ואדמסקי, 2014).

חוקרים החלו לחפש תשובות תאורטיות כדי להסביר כיצד ניתן להשיג הרתעה בתוך סכסוכים מוגבלים. שמואל גורדון (2004, עמ' 189), תמיר ידעי וערן אורטל (2013, עמ' 21), יוסי בידץ ודימה אדמסקי (2014, עמ' 27) ומוני חורב (Chorev, 2016, p. 8) יצאו בקריאה לשפר את המחקר על הרתעה כדי להבין בצורה טובה יותר את הקושי בהמרת הישגי מבצעים צבאיים להרתעה מוצלחת. מאמר זה מצטרף למאמץ לפתח מסגרת תאורטית שתוכל להסביר את תוצאות ההרתעה המבלבלות. הוא נבדל מספרות חשובה קודמת בכך שהוא מציין כי מצבים של התשה ממושכת הם סימן לכישלון כללי של ההרתעה, וכי שימוש במסרים על כפייה ומחירים גבוהים בצורה של הרתעה מצטברת אינו אסטרטגיה מתאימה לשיקום ההרתעה. פרספקטיבה רחבה יותר החוקרת את הקשרים בין ניצחון במלחמה לאמינות של כפייה, מלכודת ההתשה, אסטרטגיה, מלחמות של נחישות ויכולת, הפרדת כוחות ודיפלומטיה, תספק לנו את המסגרת הדרושה להבנה נכונה של תהליך המרת התוצאות בשדה הקרב להרתעה יציבה (Adamsky, 2017). נדרשת אסטרטגיה אחרת כדי להיחלץ ממצבי התשה ממושכים, שהם מלכודת התשה ואסטרטגיית הניצחון של שחקנים לא-מדינתיים, כפי שמוכיחים האירועים שהובילו לכישלון ההרתעה כלפי חמאס באוקטובר 2023.

בחלק הבא אציג סקירה תאורטית קצרה של ספרות בנושא הרתעה (ראו גם לופוביץ, 2024). החלק התאורטי מלווה בדוגמאות היסטוריות קצרות של חידת ההרתעה בסכסוך הישראלי-ערבי, המלמדות על הצורך במודל הרתעה מתוקן שייתן מענה לסוגיות הרבות שהתאוריה הנוכחית אינה פותרת. בהמשך נבחן יישום של מודל ההרתעה המתוקן בעימות ארוך השנים בין ישראל לחמאס, תוך תיאור משוואת ההרתעה שהתפתחה במהלך הזמן בין השחקנים, ומה הסיבה לכך שישראל לא הצליחה ליצור הרתעה אסטרטגית כלפי חמאס, כפי שעשתה למשל במקרים של אש"ף וחזבאללה. בסיכום נטען כי כישלונה של ישראל ביישום אסטרטגיית הרתעה באופן התואם בצורה לוגית לעקרונות תאוריית ההרתעה, בשילוב עם תמריצים מדיניים לפיתוח תפיסה כי ההרתעה פועלת, הוביל לכישלון ההרתעה ב-7 באוקטובר.

מודלים קיימים של הרתעה

תאוריית ההרתעה מציגה מערכת ברורה של הנחות ומסגרת הסבר המפרטת מהן הסיבות להצלחה ולכישלון בהרתעה (Jervis, 1979; Knopf, 2012; Lupovici, 2010). על פי התאוריה, הרתעה היא אסטרטגיית השפעה העושה שימוש באיומים כדי לשכנע את היריב שמחירה של פעולה מסוימת יעלה על התועלת ממנה. הרתעה פועלת רק אם האיום בעונש משולב בהבטחה להימנע מפעולה כזו, אם המאתגר הפוטנציאלי לא יתקוף (Jervis, 2009, p. 136). הרתעה מצליחה כאשר היריב, שמבין כי המחיר יהיה גבוה מהתועלת, נמנע מפעולה (Achen & Snidal, 1989). ההצלחה תלויה באמינות האיום (Kilgour & Zagare, 1991), ואמינות האיום תלויה ביכולת, באינטרס ובמוניטין של המתגונן לפעול בקשיחות ובנחישות (Kaufmann, 1954, p. 19).

אם ההרתעה נכשלת המתגונן ינסה לאלץ את היריב, באמצעות פעולות של מניעה (Snyder, 1959) וענישה, לעצור את האיומים ולשנות דרך פעולה (Bowen, 2004, p. 58). שימוש מוצלח במדיניות כפייה מחייב שימוש בכוח צבאי כדי להדגיש איומים ולעודד התנהגות רצויה (Schelling, 1980, p. 9; Wilner, 2015, pp. 17-18).

יש התומכים בשימוש בכפייה בעוצמה גבוהה (Steinberg, 2001, pp. 1-6) כדי לטפח בין היתר מוניטין של יכולת "להשתגע" ולצרף מרכיב של חוסר ודאות (Malka, 2008, p. 17), ואילו אחרים טוענים כי עצם ודאות הענישה חשובה יותר מעוצמתה (Bar, 2008, p. 40). יש הטוענים שהשימוש בכפייה צריך לכלול רק "שימוש בכוח צבאי מוגבל [...] למטרות מניפולציה או פעולות ראווה" (Wilner, 2015, p. 17), כדי לערער את תהליך קבלת ההחלטות של התוקף (Mueller, 1998, p. 184). השימוש בכפייה מוגדר כהצלחה כאשר התוקף עוצר את המתקפה בתגובה לצעדי כפייה שהפעיל הגורם המרתיע.

שתי אסכולות בספרות החדשה העוסקת בהרתעת טרור מנסות להבין כיצד פועלת תאוריית ההרתעה על ארגוני טרור ושחקנים לא-מדינתיים המשתמשים בטרור: אסכולת הספקנים ואסכולת התועלת בשוליים. הספקנים טוענים שבמצבי הרתעה אסימטריים לא ניתן להרתיע שחקנים לא-מדינתיים. אנשי אסכולת התועלת בשוליים טוענים שניתן להשיג הרתעה מסוימת ב"שוליים" של התנהגות טרוריסטית (Payne et al., 2012).

הנס דלברוק (Hans Delbrück), שנמנה עם ההיסטוריונים הראשונים של הצבא המודרני, לכד את מהות יחסי ההרתעה האסימטריים בין המדינה לגורמים הלא-מדינתיים באמצעות הבחנה שהצד החלש בוחר בהתשה בצורת סבבי לחימה רבים במקום תבוסה בקרב אחד, משום שאסטרטגיה כזו מחזקת אותו. לעומתו הצד החזק אינו יכול לבחור בהשמדה, שהיא האסטרטגיה המועדפת עליו, ולכן נפגעת יכולתו לבסס איום הרתעה אמין (Craig, 1986, pp. 341-342).

על פי הספקנים, שחקנים לא-מדינתיים מנצחים במלחמה בזכות תכנון אסטרטגיות התשה שמתמקדות במאבק על כוח העמידות של המדינה ולא על כוחה הצבאי, וכך גוררים את המדינה למלחמה על נחישות (Arreguín-Toft, 2009, p. 209; Paul et al., 2009). ארגוני טרור מטשטשים את ההבחנה בין הארגון הצבאי שלהם לבין האוכלוסייה האזרחית שבתוכה הם נטמעים; הם נעלמים משדה הקרב ואסטרטגיית הלחימה שלהם מובילה למספר רב של אזרחים נפגעים, דבר שבתורו פוגע בלגיטימיות של המדינה להשתמש בכוחה המכריע בפעולת התגמול שלה (Adler, 2009, pp. 85-86).

מנגד טוענים אנשי אסכולת התועלת בשוליים כי השימוש בהרתעה מצטברת (Almog, 2004), "נחישות פלוס פצצות" (Bowen et al., 2020) ואסטרטגיות מניעה (Smith, 2012; Wilner & Wegner, 2021;) מוביל להצלחות טקטיות, שבשלב מסוים הופכות להצלחה אסטרטגית (Wenger & Wilner, 2012). ארגוני טרור לומדים שאינם יכולים לנצח, ובסופו של דבר מוותרים על השגת מטרותיהם (Freedman, 2004, pp. 39, 123-124). לפי אנשי אסכולת התועלת בשוליים, מניעה היא הנשק המרכזי להרתעת טרור, הגובר על ענישה, ולדברי אלכס וילנר "הרתעה עוסקת יותר ויותר בפעולות מניעה" (Wilner, 2021, p. 43).

לפי הספרות העוסקת בתועלת בשוליים, המנגנון הסיבתי האחראי להמרה מפעולות של מניעה וענישה להצלחה הרתעתית הוא הרעיון של הרתעה מצטברת. המדינה מגיבה בסבבים מתמשכים של מידה כנגד מידה במהלך שלב הכפייה של הרתעה תוך כדי מלחמה שכוללת ענישה, חיסול ממוקד, פעולות תגמול והסלמה לא-פרופורציונלית, וכן סדרה של פעולות מניעה, בזכות פיתוח הגנה על תשתיות והגבלת הגישה למטרות רכות, כדי לשכנע את הגורמים הלא-מדינתיים בחוסר התוחלת של התנהגותם (Bar, 2012, p. 207).

כפי שנראה בהמשך, מודלים אלה כוללים סוגיות בלתי פתורות רבות. לדוגמה, הם אינם משתמשים במערך של מחקרי אורך ולכן אינם מצליחים למצוא תמיכה אמפירית למקרים של הצלחה הרתעתית אסטרטגית. הם גם אינם מצליחים לזהות כראוי מה פותר את בעיית האמינות, ומה מוביל להמרה מוצלחת ממערכה צבאית ליציבות הרתעתית. הם גם אינם יכולים להציע פתרונות לצד המתגונן לגבי הדרך האפשרית להימלט ממלכודת ההתשה, שבאופן אירוני הוא נגרר אליה בגלל המלצות המודל ליצירת הרתעה – השימוש באסטרטגיה של הרתעה מצטברת.

ההרתעה הישראלית ופרקטיקות כפייה: סקירה היסטורית קצרה של מקרי הצלחה וכישלון

במהלך הסכסוך הערבי-ישראלי היו מקרים רבים של כישלונות והצלחות בהרתעה, ובחינה קצרה של חלק מהמקרים מלמדת על דפוסים כלליים מסוימים שיכולים להיות אבני בניין למסגרת תאורטית שתיתן מענה לרבות מהסוגיות בספרות ההרתעה הנוכחית. המשבר והמיקוח בין ישראל למצרים שהובילו למלחמת 1956 ממחישים את בעיית האמינות ואת אופיים של איתותים על עלות גבוהה, הנחוצים לשיקום ההרתעה לא רק בין מדינות אלא כפי שנראה, גם בין מדינות לשחקנים לא-מדינתיים. בתקופה שקדמה למלחמת סיני ב-1956 מצרים אתגרה את ישראל באמצעות סגירת מצרי טיראן, לוחמה בעצימות נמוכה והסתננויות בגבול. ישראל הגיבה באיומים פומביים, פריסת כוחות, פעולות תגמול והסלמה, שהגיעו לשיאם בפעולת עזה, מבצע חץ שחור, בפברואר 1955. פעולות התגמול הישראליות המחישו את יכולתה הצבאית העדיפה של ישראל; פעולת עזה הייתה תבוסה משפילה עבור נאצר וההסלמה העלתה את העלויות המדיניות והצבאיות של מצרים. לפעולת התגמול הישראלית הייתה השפעה רבה על ההנהגה המצרית, משום שהיא ערערה את מעמדו הפנימי והבינלאומי של המשטר המצרי. ואולם מצרים המשיכה לקרוא תיגר על ישראל. נאצר לא האמין לאיום של ישראל שהיא לא תסבול את המשך החדירות בגבול, ובסופו של דבר תסלים ותחצה את הסף למלחמה גלויה.

בהיעדר ידע על יכולת ורצון האמין נאצר בקיומו של שוויון במאזן הכוחות, שהתבסס בתקופה שבין סוף מלחמת 1948 לבין עסקת הנשק המצרית-צ'כית והישראלית-צרפתית בשלהי 1955. לאור השוויון הנתפס, מצרים פירשה את האיתותים הישראליים כניסיון להטעות באמצעות הקרנת כוח, ולא האמינה שיש לישראל יכולת או נחישות לחצות את הסף. לקראת סוף 1956, כאשר מערכת הביטחון הישראלית הבינה את המגבלות הן של המניעה והן של הענישה, היא הגיעה למסקנה כי "פרק פעולות התגמול הליליות" הגיע לסיומו (Handel, 1973, p. 24). ישראל נאלצה לצאת למלחמה ב-1956 כדי ללמד את מצרים על יכולתה ונחישותה ולעצור את ההסתננויות. המלחמה יצרה הרתעה שהחזיקה מעמד במשך 11 שנים, עד 1967, חרף העובדה שנאצר היה נתון ללחץ עצום לאתגר את ישראל בתקופה זו. נאצר נמנע מתגובה ואף הודה בפומבי שאינו יכול לעשות זאת: "לא תהיה זו בושה אם נצא ונאמר שאיננו יכולים כיום להשתמש בכוח" (Kerr, 1971, pp. 99-100). תמרון קרקעי היה מרכיב חשוב בהצלחת ההרתעה. כאשר נאצר בכל זאת קרא תיגר על ההרתעה, כפי שקרה ב'כוננות רותם' ב-1960 (Bar-Joseph, 1996, pp. 547-566), די היה בגיוס סמלי בישראל שאותת על מדיניות כפייה כדי לבסס מחדש את ההרתעה.

בהתייחסות לדילמה של נאצר במהלך פסגת קהיר ב-1964 תיאר מלקולם קר כי "הבושה של אי-עשיית דבר כדי לעזור לסוריה או לירדן גרועה כמעט כמו תבוסה צבאית. שום דבר לא ישמח את הבעת' יותר מאשר לראות את נאצר מובס" (Kerr, 1971, p. 98). דברים אלה מוכיחים עד כמה נאצר היה נתון ללחץ גדול לאתגר את ישראל כדי להימנע מהשפלה בעיני העולם הערבי, באותו כינוס ובמהלך שנות ה-50 וה-60, אך למרות המחיר הגבוה של אי-יציאה לפעולה הוא בחר לא לקרוא תיגר על ההרתעה. בנאומים הרבים שנשא הודה נאצר בפומבי שאינו יכול לאתגר את ישראל בשל האיום האמין שלה. לפיכך, ראיות להצלחת הרתעה קיימות גם בהיעדר עדות התנהגותית, כלומר ללא תקיפה.

התובנה התאורטית העולה מדוגמה זו היא שבעיית האמינות היא לב-ליבה של בעיית ההרתעה, וכי בהיעדר ניצחון צבאי כתנאי מקדים לא ניתן להשיג אמינות באמצעות מדיניות כפייה או שימוש בהרתעה מצטברת. לכן לפני מלחמת 1956 הייתה חסרה לישראל אמינות, קרי הסבירות שתממש את האיום להשתמש בכוח במידת הצורך. לפי ריצ'רד לבו וג'ניס גרוס שטיין, הפיכת איומים לאמינים תלויה ביכולת, באינטרס ובמוניטין הנחישות של הצד המתגונן (Lebow & Gross Stein, 2007, p. 123). ואולם, כפי שמציין אלכס וילנר בצדק, "הרתעה אינה נוצרת סתם כך" (Wilner, 2015, p. 9). מבצע סיני ב-1956 יצר אותה והדבר מלמד על הצורך לבחון אילו מהמנגנונים הסיבתיים המובילים באופן תאורטי לפתרון בעיית האמינות חשוב יותר: מדיניות כפייה או תמרון קרקעי.

במקרה זה המנהיגים לא הבינו את מאזן האינטרסים והנחישות או טעו בהערכתו, ולכן הוא ממחיש את הצורך במלחמה כדי לפתור את בעיית האמינות ולהשיג הרתעה. למרות טענתה של ג'ניס גרוס שטיין (Gross Stein, 2012, p. 64) כי שימוש בכוח הוא בגדר מלחמה ולא הרתעה, הראיות במקרה זה מלמדות שאפילו אסטרטגיות של הרתעה מצטברת – איתותים יקרים יותר מאולטימטום, גיוס כוחות והנעת כוחות – לא הספיקו כדי לפתור את בעיית האמינות, והיה הכרח בתמרון. הבסת היריב לא רק מחסלת את יכולת הלחימה שלו,[3] היא גם פותרת את בעיית האמינות בדבר יכולות ונחישות. תומאס שלינג מצביע על תובנה דומה לגבי אמינות של מדיניות כפייה לפני ואחרי ניצחון במלחמה. טענתו היא כי אמינות מחייבת הוכחה, וכי כפייה מתרחשת לאחר שימוש בתקיפה כוחנית והבסת היריב (Schelling, 1966, pp. 1-34). לכן, מבחינה לוגית מלחמה נמצאת בתוך המסגרת התאורטית של הרתעה משום שהיא ממלאת תפקיד אינטגרלי חשוב בהרתעה – היא פותרת את בעיית האמינות. במבט לאורך זמן, למידה אסטרטגית על אמינות הופכת לאחד המנגנונים הסיבתיים המסבירים כיצד אינטראקציה הרתעתית מתפתחת ומשתנה לאורך זמן.

יש ראיות לכך שגם אסטרטגיות של הרתעה מצטברת בצורת מניעה וענישה כלפי אש"ף במצרים, סוריה, ירדן ולבנון לא הובילו ליציבות הרתעתית. אסטרטגיות רבות של הכחשה וענישה בעוצמה נמוכה ננקטו בחתירה להרתעה ישירה ועקיפה, אולם רק הסלמות דרמטיות שכללו תמרונים שהתמקדו באסטרטגיית ההתשה של אש"ף אפשרו לישראל לערער את אש"ף והרשות הפלסטינית ולשכנע את הארגון לשנות גישה. הנקודה הקריטית להצלחה הייתה השימוש בתמרונים בשדה הקרב, שכוונו נגד האסטרטגיות הפלסטיניות השונות שהופעלו לאורך השנים והביסו אותן (Honig & Yahel, 2019). אלה כללו את המודלים של התקוממות עממית בווייטנאם ובאלג'יריה בשנות ה-50 וה-60, שהגיעו לשיאם באסטרטגיה של עירוב מדינות ערב בסכסוך בשנת 1967; אסטרטגיית "מדינה בתוך מדינה" של הפעלת טרור ממדינות שכנות, תחילה בירדן בשנות ה-70 ומאוחר יותר בלבנון בשנת 1982;[4] ולבסוף אסטרטגיית ההתקוממות העממית בשתי האינתיפאדות, וסיום האינתיפאדה השנייה רק ​​לאחר מבצע חומת מגן. כך למשל, אריאל שרון הבין באינתיפאדה השנייה כי אסטרטגיה המבוססת על הרתעה מצטברת אינה מספיקה (Ganor, 2021, pp. 200, 215-16), ובשנת 2002 הוא הגיע למסקנה כי נדרשת מתקפה רחבה כדי לפגוע בתשתיות טרור, וכי הדבר מחייב כיבוש מחדש של שטחי הרשות הפלסטינית. מבצע חומת מגן יצא לדרך וישראל הוכיחה את יכולתה ונכונותה להילחם במחנות הפליטים. המבצע שינה את כללי המשחק והוביל לשינוי באסטרטגיה של הרשות הפלסטינית ושל חמאס.

חשוב להסביר את ההיגיון התאורטי המבאר מדוע תמרון קרקעי הוא מרכיב חשוב בהצלחת ההרתעה. במאבקים מרים על נחישות שנעשים במצבי הרתעה אסימטרית יש למאתגר מוטיבציה גבוהה לפעול, כפי שניתן להיווכח מכישלון ההרתעה הכללית. אמינות המתגונן אינה מצליחה להרתיע. אסטרטגיות של הרתעה מצטברת בצורה של פגיעה ביכולות האויב ובנכסיו הפיזיים אינן פותרות את בעיית האמינות, והן מותירות את המדינה במלכודת התשה. על פי ג'יימס פירון, גם אם הצד המתגונן משדר איתותים יקרים ואמינים על תגובה בכוח בשלב המשבר של האינטראקציה, הסיכוי שהם ישפיעו הוא הנמוך ביותר. פירון מנתח את האינטראקציה ומבחין בין הרתעה כללית להרתעה מיידית, ולטענתו כישלון בהרתעה הכללית מלמד שלצד המאתגר יש מוטיבציה גבוהה והוא מוכן לקבל על עצמו את הסיכונים הכרוכים בקריאת התיגר, גם אם האיום של המתגונן אמין. על פי הניתוח "איומי ההרתעה המיידיים של המתגונן נוטים להיות המדדים האמינים ביותר לכוונות, במקרים שבהם הסיכוי להיכשל הוא הגבוה ביותר" (Fearon, 2002, p. 15). אם ההרתעה הכללית נכשלת, פעולות כפייה של המתגונן בשלב המשבר של האינטראקציה אינן צפויות להשפיע.

לעומת זאת, ניצחון מכריע באמצעות תמרון מערער את האסטרטגיה של הצד המאתגר. המדינה כופה על ארגון הטרור להילחם בסוג אחר של מלחמה, כזו שבה הגיון המלחמה פועל לטובת יעדי המדינה ומאפשר לה לערער את המטרות והאסטרטגיות של ארגון הטרור. תמרון קרקעי מאלץ את ארגון הטרור לצאת ממחבואו כדי להתעמת עם הכוח של המדינה (טירה, 2008). זיהוי מרכזי הכובד הקריטיים של ארגון הטרור ותקיפתם בכוחות קרקעיים מסיביים יכריעו את הארגון ויגרמו לו לאבד רבים מיתרונותיו כשחקן לא-מדינתי, כגון טקטיקות של התחמקות והיעלמות משדה הקרב באמצעות היטמעות באוכלוסייה האזרחית. אילוץ ארגון הטרור להילחם במלחמה קרקעית מאפשר למדינה לכפות את הגיון המלחמה שלה על היריב ולנצח. המדינה משנה את מבנה משוואת ההרתעה, ממצב שבו אסטרטגיות של הרתעה מצטברת מכוונות לפגוע בחישוב המחיר של המאתגר למצב שבו התמרון מכוון לפגוע באסטרטגיית ההתשה של המאתגר.

דפוס דומה ניתן למצוא במקרה של חזבאללה. בשנות ה-90 הצליח הארגון לכפות על ישראל מערכת של "כללי משחק", שבהם הוטלו הגבלות על יכולתה של ישראל לממש את יתרונה הצבאי. כללי המשחק הללו היו תוצר של מאזן הנחישות ושל הכנסת השימוש ברקטות מסוג קטיושה (Sobelman, 2019). כל עוד ישראל הייתה כוח כובש בלבנון והשקיעה במניעה, מאזן הנחישות היה לטובת חזבאללה. הארגון הצליח להשתמש בלגיטימיות של "שחרור לבנון" כדי לשמר את חוסנו ולהטיל הגבלות על הסלמה ישראלית באמצעות איום בתגובה נגד אזרחים ישראלים בצפון המדינה. כך הצליח חזבאללה להגביל את יכולתה של ישראל לשלוט בסולם ההסלמה, שהיה הכרחי לחידוש ההרתעה. התמרונים הקרקעיים במבצע דין וחשבון ב-1993 ובמבצע ענבי זעם ב-1996 לא הובילו ליציבות. עם נסיגת ישראל מלבנון בשנת 2000 השתנה מאזן הנחישות לטובת ישראל ויצר את התנאים לכינון יציבות הרתעתית בזכות השתחררותה של ישראל ממגבלות ההסלמה (Lieberman, 2009).

נסראללה הבין את ההשלכות האסטרטגיות של הנסיגה הישראלית. הייתה זו נקודת מפנה משמעותית ששינתה את משוואת ההרתעה הודות לכיול מחדש של מאזן הנחישות: הישראלים נלחמו כדי להגן על מולדתם, לוחמי חזבאללה כבר לא נלחמו כדי לשחרר את לבנון. מספר ההתקפות על כוחות ישראליים ירד באופן דרסטי, וההתקפות המתמשכות של חזבאללה הוגבלו לאזור חוות שבעא השנוי במחלוקת (זיסר, 2009).

המסקנה היא שיש לעדכן את התפיסה שתמרון מוביל להצלחה בהרתעה, ולהוסיף לה את הצורך לאזן בין ניצחון במלחמה לבין התפשטות יתר במלחמה. כאשר המדינה פותחת במלחמה כדרך לפתור את בעיית האמינות שלה, עליה להיות מודעת לעובדה שמלחמות כאלה עלולות להתמשך מעבר למתוכנן ולהתפתח למלחמות התשה, שהן אסטרטגיית המלחמה המנצחת של שחקנים לא-מדינתיים. לכן מדינות צריכות לדעת מתי לעצור ולסגת. התקדמות מעבר לנקודת ההצלחה הראשונית היא פתח להגברת הסיכון לחיכוך, משום שכיבוש או החזקה בשטח משנים את מאזן הנחישות ומאפשרים לצד המובס לנהל מלחמת שחרור והתנגדות.

לאחר הצלחת המלחמה נגד אש"ף בשנת 1982 המשיכה ישראל להיאחז בשטח לבנון, ויצרה מלכודת הרתעה שממנה התקשתה להיחלץ. רוברט רוזוול פאלמר מזכיר כיצד הבין פרידריך הגדול את חשיבות האיזון בין פעולה צבאית תוקפנית, המתבטאת בניצחונות מהירים ומוחלטים, לבין ההיחלשות שמגיעה בשל אילוצים וחוסר פעילות. פרידריך הגדול היה מודע לסוגיית הנחישות ודגל במלחמות מהירות וקצרות שאינן מתפשטות מעבר לגבולות המדינה (Palmer, 1986, p. 96).

העצה של ריימונד ארון למנהיגי מדינות במלחמה שהתרחבה יתר על המידה היא "לתת מרצון את מה שבסופו של דבר ייאלצו לוותר עליו" (Aron, 2002, pp. 427-28). עצה זו עולה בקנה אחד עם הגיון הנסיגה החד-צדדית של ישראל מלבנון בשנת 2000. לדברי ארון, אם מדינה נסוגה מרצונה ולא תחת לחץ הטרור, היא תרגיש שניצחה ולא הובסה. נסיגה משנה את אופי הסכסוך מתחרות על נחישות לתחרות על יכולת ומאפשרת פתרון קל יותר לבעיית האמינות. נסיגה מערערת את האסטרטגיה של ארגונים לא-מדינתיים ומאפשרת למדינה המתגוננת להיחלץ ממלכודת ההתשה. נסיגה פוגעת ביכולתם של שחקנים לא-מדינתיים להילחם במלחמת התשה, שבה ידם על העליונה.

מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, שהייתה מלחמת תמרון שרבים טענו כי ישראל הפסידה בה (Malka, 2008), ביססה את משוואת ההרתעה שנוצרה בעקבות הנסיגה החד-צדדית בשנת 2000 ומחקה את המוניטין של חוסר נחישות, שהתפתח בתקופה שבין 2000 ל-2006. ישראל ביססה מחדש את אמינותה במלחמה ב-2006 בכך שהפגינה את נחישותה להסלים ולהגיב באופן לא-פרופורציונלי לאיומי חזבאללה, בשעה שהיא נלחמה גם בחמאס. נסראללה עצמו הודה בהצהרתו המפורסמת כי בניגוד למדיניות ההכלה שפגעה בהרתעה, המלחמה השיגה וביססה הרתעה: "לא חשבנו, אפילו לא באחוז אחד, שהחטיפה [של החיילים רגב וגולדווסר] תוביל למלחמה בזמן הזה ובסדר גודל כזה. אתם שואלים אותי, אילו ידעתי ב-11 ביולי [...] שהמבצע יוביל למלחמה כזו, האם הייתי עושה זאת? אני אומר שלא, בהחלט לא" (CBS News, 2006). אפשר ללמוד ממקרה זה גם על טבעו של הניצחון. הוא אינו חייב להיות מכריע אך חייב לפתור את בעיית האמינות, בין של היכולת ובין של הרצון. ההרתעה בגבול לבנון החזיקה מעמד במשך 17 שנים.

ניתן לראות את בעיית התרחבות היתר של המלחמה והשפעתה על אופי המלחמה גם בניצחונות הישראליים על מצרים ב-1956 לעומת 1967. הניצחון על מצרים ב-1956 הוביל ל-11 שנים של יציבות הרתעתית, בעוד שהניצחון האדיר ב-1967 הוביל לחודשים ספורים בלבד של שקט. ניצחון מוביל ליציבות כאשר הצד המתגונן אינו נאחז בשטח, כפי שאכן היה במבצע סיני ב-1956. ואולם אם המתגונן אינו נסוג, כפי שהיה אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, אופי המלחמה משתנה מתחרות של יכולת לתחרות של נחישות ומוביל למערכת שונה של דרישות אמינות שיש לפתור.

הטיעון של אלכסנדר ג'ורג' וריצ'רד סמוק (George & Smoke, 1974, pp. 400-403), שלפיו הצד המאתגר לומד לתכנן כך שהוא עוקף את האיום של הצד המתגונן ואת ההרתעה שלו, מה שמוביל לכישלונות נוספים של ההרתעה, אינו מוכיח שהרתעה היא אשליה אלא דווקא את ההיפך – שיש לה השפעה. היריב לומד את ההרתעה ומגיב אליה, ולכן גם מאמצי הרתעה נוספים צפויים להיות יעילים ולצמצם את טווח האסטרטגיות המנצחות שיהיו זמינות למאתגר. הניצחון שהביס את אסטרטגיות "התכנון העוקף" של מצרים במלחמה הכוללת של 1967, מלחמת ההתשה של 1969 ואסטרטגיית המטרות המוגבלות במלחמת 1973 יצר יציבות בהרתעה האסטרטגית והכשירו את המעבר לפתרון הסכסוך באמצעים דיפלומטיים.

ראיות נוספות לכך שלמידה אסטרטגית של האמינות הופכת לאחד המנגנונים הסיבתיים המסבירים את הצלחת ההרתעה ניתן ללקט מהקלטת שמע נדירה בהשתתפות נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, מנהיג לוב לשעבר מועמר קדאפי ומנהיגים ערבים נוספים. בהקלטה נאצר מודה כי לעולם הערבי חסרה היכולת הצבאית להתעמת עם ישראל (Shuster, 2025). כאמור, דפוס דומה נוצר במקרה של אש"ף והרשות הפלסטינית.

הבחנה אמפירית נוספת שעולה ממקרים אלה היא שהצד המאתגר, מדינות ושחקנים לא-מדינתיים גם יחד, יכול לכרסם במוניטין היכולת והנחישות של הצד המתגונן באמצעות ניסיונות יקרים פחות, "שיטת הסלמי" והתשה, בעוד ששיקום המוניטין של יכולת ונכונות לפתור את בעיית האמינות מחייב תגובה לא-פרופורציונלית שעלולה להיות יקרה וחסרת לגיטימיות בינלאומית ו/או מקומית. זה מה שקרה בתקופה שלאחר נסיגתה החד-צדדית של ישראל מלבנון בשנת 2000, שכן ישראל לא ניצלה את משוואת ההרתעה החדשה ובין השנים 2000 ל‑2006 נקטה מדיניות הכלה, שבנתה לה מוניטין של חולשה במסגרת אסטרטגיה של הרתעה מצטברת. אותו דפוס חזר גם מול חזבאללה וחמאס בתקופה שקדמה למלחמת 2023. שמירה מתמדת על מוניטין של יכולת ורצון היא ציווי של "דילמת הביטחון" (Herz, 1950). במהלך התקופות שישראל נקטה אסטרטגיית הכלה היא פעלה בניגוד לאחד מצווי ההישרדות הקלאסיים בעולם אנרכיסטי. דילמת הביטחון גורסת שגם כאשר שתי מעצמות סטטוס קוו מתחמשות, בשלב מסוים הן יתחילו לחשוד זו בכוונותיה של זו, ושיקולים של מכה מקדימה ישתלטו. קשה להבחין בכוונות היריב, כפי שהיה במקרה של חמאס וחזבאללה, ובניית הכוחות שם הייתה צריכה להיות מדד חלופי לכוונות.

ונקודה אחרונה: השקעה במנגנוני מניעה במנותק מאסטרטגיות אחרות לא תוביל להצלחה בהרתעה, אלא לכישלון נוסף. במקרה של חזבאללה ראינו שהשקעה במניעה –אזור הביטחון – הפכה לחרב פיפיות, שכן היא יצרה מלכודת התשה שפגעה ביכולתה של ישראל לפתור את בעיית האמינות שלה. במקרה של חמאס נמצא שכיפת ברזל הובילה גם היא לכישלון ההרתעה, משום שבאופן פרדוקסלי הצלחתה המבצעית אפשרה לישראל לסבול את סבבי הלחימה, שגבו ממנה מחיר נמוך. המניעה המוצלחת פגעה בצורך לשקול שיטות אחרות לחידוש ההרתעה, שמחירן גבוה יותר.

דוגמאות היסטוריות קצרות אלה ממחקרים קודמים על הרתעה בין מדינות לשחקנים לא-מדינתיים בסכסוך הערבי-ישראלי ממחישות את הטעויות של ישראל ביישום ההרתעה שלה, כמו גם את החסרונות של המסגרות התאורטיות העיקריות בספרות ההרתעה בתחום הטרור. ראשית, ניתן להשיג הצלחה בהרתעה קונוונציונלית כלפי מדינות או ארגוני טרור רק אחרי שבעיית האמינות של היכולת והנכונות נפתרת באמצעות תמרונים קרקעיים, הפוגעים באופן שיטתי באסטרטגיה של ארגון הטרור. מנגד, אסטרטגיות של הרתעה מצטברת מובילות למלכודת התשה, שהיא האסטרטגיה המנצחת של ארגוני טרור. מדיניות כפייה פועלת רק לאחר השגת ניצחון, ובאופן פרדוקסלי, אסטרטגיות מניעה מובילות לא להצלחה בהרתעה אלא לכישלון ההרתעה. שנית, מכיוון שתמרון קרקעי עלול להוביל להתרחבות יתר של המלחמה במחיר גבוה, ולמלכודת התשה – שהיא אסטרטגיית המלחמה המנצחת של מדינה מאתגרת או של שחקן לא-מדינתי, שהם הצד החלש – הצד המתגונן צריך לדעת מתי לעצור ולסגת. נקודות מבט תאורטיות מעודכנות אלו נבחנות בהמשך המאמר לגבי המקרה של עימות ישראל-חמאס, שהוביל לכישלון ההרתעה ב-2023.

ישראל-חמאס: כישלון סבבי ההרתעה 2023-2006

התקופה הראשונה של חילופי אש בין ישראל לחמאס, בשנים 1978 עד 2006, מאז שהרשויות הישראליות הטילו סנקציות על ארגון אל-מוג'מע אל-אסלאמי של שיח' יאסין ועד השנה שבה חמאס ניצח בבחירות אחרי הנסיגה הישראלית החד-צדדית מעזה, רלוונטית פחות לניתוח הנוכחי שלנו. תקופה זו התאפיינה בכשלי הרתעה בזמן אינתיפאדת אל-אקצא והסתיימה במבצע חומת מגן, שהוביל לשינוי ניכר במשוואת ההרתעה. בתקופה זו עדיין לא הייתה לחמאס שליטה על שטחים ואוכלוסייה, דבר שהקשה על השגת הרתעה כלפיו, כפי שחוזים הספקנים. מטרת חמאס הייתה לבסס את עצמו כמתמודד מרכזי על תפקיד המנהיגות בתנועה הלאומית הפלסטינית, והוא השתמש בטרור כדי לערער את אמינותו של ארגון פתח ולבסס את זו שלו. פיגועי הטרור אפשרו לחמאס למחוק את תקופת שיתוף הפעולה עם ישראל ולבסס לעצמו אמינות כתנועת התנגדות בתודעה העממית.

חמאס רצה להקים מדינה פלסטינית במקום ישראל תוך שימוש בכוח, ולכן פעל נגד מאמצי אש"ף להקים מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה באמצעים דיפלומטיים. השימוש של ישראל בהרתעה מצטברת העצים את חמאס והחליש את אש"ף, שלא הצליח לעצור את פיגועי הטרור. במקביל ערערו הפיגועים את תמיכת הציבור הישראלי בתהליך לכינון שלום. לפיכך פעולות התגמול של ישראל רק חיזקו את חמאס ופגעו בהרתעה, כפי שצפו הספקנים. רק לאחר מבצע חומת מגן בשנת 2002, בניית חומת ההפרדה בין ישראל לגדה המערבית וסדרה של סיכולים ממוקדים נגד הנהגת חמאס, שככה האלימות. הרשות הפלסטינית נטשה לחלוטין את הטרור (Ganor, 2021, pp. 226-230), וחמאס הסכים להפסיק את פיגועי ההתאבדות בתמורה להפסקת הסיכולים הממוקדים לאחר ההתנקשות באחמד יאסין (אלדר, 2024ב, עמ' 140).

התקופה השנייה בעימות בין ישראל לחמאס החלה לאחר נסיגתה החד-צדדית של ישראל מעזה בשנת 2005. חמאס ניצח בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בשנת 2006, השתלט על עזה והפך לכוח הדומיננטי ברצועה, ושינה את אופי משוואת ההרתעה מול ישראל. חמאס מחזיק באידיאולוגיה דתית קיצונית שמטרתה להשמיד את מדינת ישראל. מטרה זו תושג, לשיטתו, באמצעות מלחמת התשה ארוכת טווח, גם אם תהיה כרוכה בנסיגות מסוימות בדרך. שיפור התנאים הכלכליים בעזה לשם שיפור הלגיטימיות השלטונית של חמאס היה מטרה משנית עבורו. הן כללו דרישות להרחבת אזורי דיג, פתיחת מעברי גבול וגישה לכספים כדי לשלם לפקידי ממשלה, וחמאס הרגיש שיש לו לגיטימיות לכפות אותן על ישראל במערכות צבאיות קצרות. הפסדיו הצבאיים של חמאס במערכות אלו הוצגו כנסיגות זמניות, שהוכיחו את הנכונות של ההנהגה והעם לשלם מחירים בדרך אל המטרה.

חמאס ניצל במיומנות את יתרונותיו כארגון טרור באופן שתואם למודל של אסכולת הספקנים, כאשר הפך את חולשותיו למרכיבים רבי עוצמה בכוחו הצבאי. הוא ארגן את חייליו ביחידות צבאיות קטנות שיכלו להילחם באופן עצמאי, ובכך שלל מישראל את היכולת להביא לקריסה מהירה של הארגון דרך השמדת מרכז הכובד שלו. חמאס גם ריכז את כוחותיו באזורים בנויים ונטמע באוכלוסייה האזרחית, כך שצה"ל התקשה לזהותו. כאשר ישראל הצליחה לפגוע בכוחות חמאס, הפגיעה הנלווית באזרחים ערערה את מעמדה בקהילה הבינלאומית והפעילה לחץ על יכולתה להשתמש בכוח. חמאס הציג פעולת היעלמות קלאסית משדה הקרב, והקשה בכך על כוחות ישראל להשמידו.

כדי לפצות על העדיפות הברורה של ישראל בכוח אווירי בנה חמאס רשת מנהרות שהגנו עליו מפני התקפות ישראליות. המנהרות סיפקו גם יכולת התקפית ודרך לאיים בגביית מחיר גבוה מכוחות ישראליים שיפלשו לרצועה. במקרה של פלישה ישראלית, אסטרטגיית המלחמה האסימטרית של חמאס הייתה שימוש בלוחמת גרילה כדי לגרום לאבדות כבדות לכוחות ישראליים. המטרה האסטרטגית הייתה להסב פגיעות מכאיבות שיפגעו ברצון הישראלי להישאר ברצועה.

ירי תלול מסלול דוגמת טילי קסאם שימש להחזקת האוכלוסייה הישראלית כבת ערובה. מרכיב זה ביכולת תוגבר על ידי בניית כוח מיוחד, שאומן כדי לחדור לישראל ולחטוף או להרוג חיילים ואזרחים. בכך אימץ חמאס אסטרטגיה קלאסית של לוחמה אסימטרית, שבה הוא נמנע מלפגוש את הכוחות הישראליים בשדה הקרב ומאלץ את צה"ל להילחם בסוג אחר של מלחמה. במלחמה של חמאס התחרות היא על נחישות ולא על יכולות, שבהן לישראל יש עליונות. חמאס שלט באופי המלחמה – מלחמת התשה לשחיקת נחישות המדינה (טירה, 2008).

בתקופה זו חלו שינויים אחדים, שיש בהם כדי לשפוך אור על השאלה אם ניתן לראות בחמאס ארגון שניתן להרתיעו. האסטרטגיה הגדולה של חמאס בתקופה הראשונה, 2006-1978, הייתה שמירה על מאזן אימה מול ישראל באמצעות פיגועי התאבדות ומאוחר יותר טילים, תוך שהוא מקפיד תמיד שלא לחצות את הסף, שכן השימור העצמי היה חשוב לו. שאול משעל ואברהם סלע טענו כי חמאס התנהל בזהירות בין שאיפותיו הדתיות לפוליטיות, והיה מודע מאוד לצורך שלו לשרוד. אחמד יאסין דגל באלימות מבוקרת המתאפיינת באיפוק, כדי שלא לסכן את הישרדות הארגון (משעל וסלע, 1999).

לאחר סיום אינתיפאדת אל-אקצא הפעילה הזרוע המדינית של חמאס ערוצים חשאיים כדי לברר עד כמה ישראל תהיה מוכנה לשקול הוּדנה ארוכת טווח. חאלד משעל ואחמד ג'עברי השתעשעו בטיוטת הצעה להפסקת אש ארוכת טווח עם ישראל (אלדר, 2024ב, עמ' 22). ואולם מאזן הכוחות בין הזרוע המדינית לצבאית השתנה בתקופה השנייה ועבר לזרוע הצבאית. חטיפתו של גלעד שליט על ידי אחמד ג'עברי והמשא ומתן לשחרורו היו הצעד הראשון בכיוון זה. נכון לשנת 2017 כבר השתלטה הזרוע הצבאית על הנהגת חמאס, בהובלת יחיא סינוואר ומוחמד דף.

סינוואר ודף פיתחו דוקטרינה צבאית חדשה שקראה לעבור מהגנה להתקפה, ובמקרה של כניסה ישראלית לעזה דגלה בטקטיקה של הבסת הכוחות הישראליים הפולשים באמצעות מלחמת התשה. במסגרתה הוקם גם כוח הנוח'בה – כוח למבצעים מיוחדים בסגנון קומנדו. האסטרטגיה הסתמכה על התשה, קרי יצירת מלכודת התשה שתגרום לישראל להתפורר מבפנים עם הזמן. שינוי זה מלמד שהיכולת להרתיע את חמאס פחתה עם הזמן, אולם נותרת בעינה השאלה אם אסטרטגיה ישראלית אחרת יכלה לאפשר יצירת הרתעה יציבה יותר.

חמאס התחזק מבחינה צבאית בתקופה זו, אך ישראל נחלשה במובנים מסוימים. לאחר ההתעצמות הצבאית האדירה שהתרחשה בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב-1973 והובילה ל"עשור האבוד" בכלכלה הישראלית בשנות ה-70 וה-80, ישראל החלה לשנות את האסטרטגיה הצבאית שלה ולשים דגש רב יותר על מודיעין, חיל אוויר וטכנולוגיה. הצבא עוצב כמכונה קטנה, רזה וקטלנית, שיכולה להילחם ולהשמיד את יריביה מרחוק (הראל, 2024ב). כוחות הקרקע צומצמו וחל קיצוץ בתקציב הצבא לאורך שנות ה-2000, כאשר רבות מחטיבות הטנקים והארטילריה נסגרו. נוסף על כך וחשוב מכול, אסטרטגיית המלחמה הישראלית עברה ממתן עדיפות גבוהה לניצחונות התקפיים מהירים ומכריעים להעדפת הגנה ומלחמה עם כוחות אויב מרחוק. המערכה שבין המלחמות (מב"ם) הפכה לאסטרטגיית ביניים שהשתמשה במרכיבים התקפיים של לוחמה, אך הייתה הגנתית (Finkel, 2024, p. 6). כפי שנראה בהמשך, אסטרטגיית הכלה זו לא הניבה תוצאות צבאיות מכריעות. שינויים אלה עלו בקנה אחד עם רתיעתה של החברה הישראלית מאבֵדות, וכך פגעה ישראל ביכולתה לפתור את בעיית האמינות שלה.

השינויים שנעשו באו לידי ביטוי במערכות הצבאיות בין ישראל לחמאס. ישראל ניסתה לערער את אסטרטגיית ההתשה של חמאס באמצעות פעולות הרתעה או סבבי לחימה. היה זה מנגנון סיבתי קלאסי מבית מדרשם של אנשי אסכולת התועלת בשוליים של הרתעה מצטברת או "נחישות פלוס הפצצות" (Chorev, 2016, p. 38; Laish, 2019; Ortal, 2024, p. 12). דפוס זה התקיים בשנת 2009, כאשר ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט פתח במבצע עופרת יצוקה בתגובה לירי הרקטות של חמאס; בנובמבר 2012, כאשר נתניהו יצא למבצע עמוד ענן; ובשנים 2014 ו-2021 כשנתניהו פתח במבצעים צוק איתן ושומר החומות, בהתאמה, שמטרתם הייתה השבת ההרתעה באמצעות הרתעה מצטברת, מניעה וענישה – אסטרטגיות שפגעו קשות בכוחות חמאס. ישראל כיוונה לפגוע בתשתיות הצבאיות של חמאס וכן בלוחמים ומפקדים, בתקווה שהמחיר ישנה את חישובי העלות-תועלת של חמאס ויעודד אותו להסכים להפסקת אש. פעולות קרקעיות היוו איום שנשמר בעתודה, למקרה שחמאס ימשיך להילחם.

הדילמה שישראל נתקלה בה במהלך פעולות ההרתעה הללו הייתה שחמאס המשיך להילחם ואילץ את ישראל לשקול כניסה קרקעית. האיום בכניסה קרקעית היה חסר אמינות, משום שהוא חייב התעמתות עם חמאס באזורים עירוניים ובמנהרות כדי שיהיה יעיל. לוחמי חמאס נסוגו לאזורים עירוניים ולתוך המנהרות, ומשם המשיכו לפגוע בכוחות הישראליים מעל הקרקע, מה שהגביר את הסיכון לנפגעים ישראלים רבים. יתרה מכך, התקפות ישראליות על אזורים עירוניים עוררו התנגדות בינלאומית למלחמה והפעילו לחץ על ישראל להגביל את עוצמת האש, או להפסיק את המערכה לחלוטין.

כך למשל, במבצע עופרת יצוקה נשלחו חיילים ישראלים לתוך עזה כהמשך ללחץ הצבאי. אך ללא עימות עם לוחמי חמאס שנטמעו באזורים הבנויים (היתקלות הכרוכה במחיר גבוה), הם לא הצליחו למצוא מטרות בעלות ערך ונאלצו לסגת כדי להימנע מאבדות. כך היה גם במבצע עמוד ענן ובצוק איתן.

מבצע צוק איתן המחיש את חוסר הרצון הישראלי להשתמש בכוחות קרקעיים ואותת על חולשה, שפגעה ביכולתה של ישראל לפתור את בעיית האמינות. מטרות המבצע היו כמו במבצעים קודמים: להחזיר את ההרתעה באמצעות פגיעה קשה ביכולות הצבאיות של חמאס. ישראל השתמשה בכוח אש מסיבי כדי לפגוע במתקנים ובתשתיות הצבאיות של חמאס, ובמקביל הכינה את כוחות הקרקע שלה לתמרון קרקעי, למקרה שלא תושג הרתעה באמצעות אש בלבד. כוחות הקרקע לא הופעלו.

גם בסבב הלחימה הגדול האחרון, מבצע שומר החומות בשנת 2021, הניצחון הישראלי לא היה מכריע, שכן למרות שינויים בהפגנת הכוח ובטקטיקות של שני הצדדים, המרכיבים המבניים נותרו ללא שינוי. ישראל שללה מחמאס ומהג'האד האסלאמי את יכולות ייצור הטילים והרקטות, פגעה בשטח התת-קרקעי שלהם והרסה יכולות אוויריות וימיות. ישראל גם חיסלה רבים ממנהיגי הצבא של חמאס, ורוב המתקפות שתוכננו סוכלו לפני שיצאו לפועל. לכיפת ברזל היה שיעור יירוט של 90 אחוזים, שמנע מחמאס כל הצלחה צבאית משמעותית (BBC, 2023). למרות זאת חמאס נותר בלתי מורתע והמשיך להשתמש באיום של חידוש הלחימה כדי לאלץ את ישראל להיענות לדרישותיו.

בכל המבצעים הללו, ניסתה ההנהגה הישראלית להשיג תוצאה הרתעתית טובה יותר באמצעות התמקדות במרכיבים טקטיים. היא ניסתה לתקוף חזק ובמהירות כבר בתחילת המערכה, כפי שעשתה במבצע עמוד ענן ובשומר החומות. ישראל גם הפעילה הסלמה הדרגתית באמצעות הפסקות אש חד-צדדיות, כמו במבצע צוק איתן. היא גם ניסתה שימוש בכוחות קרקע, כמו במבצע עופרת יצוקה (Chorev, 2016, pp. 38-45). ואולם ישראל מעולם לא הצליחה לפתור את בעיית ההמרה של כל אלה להרתעה, ולא מצאה את המנגנונים הצבאיים שיובילו להרתעה אסטרטגית יציבה. אסטרטגיות של הרתעה מצטברת לא אפשרו לישראל להמיר את המערכות הצבאיות שלה להרתעה אסטרטגית יציבה וארוכת טווח. התחזית של אסכולת התועלת בשוליים אינה מצליחה להסביר מדוע הרתעה מצטברת לא הניבה יותר מאשר תקופות טקטיות וזמניות בלבד של יציבות.

הרעיון של שימוש בפעולה קרקעית מוגבלת נדון בחוגים צבאיים בישראל. נזכיר שהייתה זו אחת ההמלצות לשיקום בעיית האמינות וההרתעה, בעקבות התובנות התאורטיות. במהלך מבצע עופרת יצוקה, לדוגמה, הוכנה תוכנית לכיבוש רפיח וניתוק הרצועה מסיני. תוכנית אחרת הציעה את כיבוש העיר עזה ואיום על שלטון חמאס ברצועה (הראל, 2024א). אך תוכניות אלו מעולם לא בוצעו, עקב החשש ממספר רב של נפגעים ישראלים, שישחַק את הלגיטימיות הפנימית, וממספר גבוה של נפגעים בקרב אזרחים בעזה, שיביא לאובדן הלגיטימיות הבינלאומית. בעיית האמינות של הנחישות נותרה בלתי פתורה, וההרתעה נותרה חמקמקה. בעזרת הבחנה שעושים פול מורגן וג'יימס פירון בין הרתעה כללית להרתעה מיידית, נמצא כי במקרים אלה חמאס אתגר את ההרתעה הכללית לא משום שהאיום של ישראל היה אמין (Morgan, 2003, Ch. 3; Fearon, 2002), אלא משום שהאיום של ישראל בשלב המשבר היה חסר אמינות: ישראל לא הייתה מוכנה להסלים ולחתור לניצחון באמצעות תמרון קרקעי. האיתותים המצטברים על מחיר גבוה בשלב המשבר לא הצביעו על מחיר גבוה דיו, שיצליח למנוע כישלון נוסף של ההרתעה המיידית.

חוסר הרצון להפעיל כוחות קרקעיים בלט במיוחד במבצע שומר החומות במאי 2021. אחת התוכניות לסבב זה הייתה ליזום תמרון קרקעי שידחף את לוחמי חמאס לחפש מחסה במנהרות, ולאחר מכן לפגוע במנהרות אלה ולהרוג לוחמי חמאס רבים. ישראל לא הכניסה כוחות קרקע; לוחמי חמאס לא ירדו למנהרות והמטרות המבצעיות לא הושגו (אזולאי, 2023).

כאשר ישראל הבינה שמטרות חמאס אינן רק סבבי לחימה מתמשכים אלא פלישה הכרוכה במחיר גבוה, שתוביל לאבדות אזרחיות רבות ולחטיפת בני ערובה, דרש שר הביטחון אביגדור ליברמן לצאת במתקפת מנע בדצמבר 2016 (הראל, 2024א; וייץ, 2024). ראש ממשלת ישראל דאז בנימין נתניהו לא קיבל את הצעתו, וליברמן התפטר מהממשלה. על פי הדוקטרינה הלאומית החדשה, ישראל העדיפה להשתמש במודיעין, בטכנולוגיה ובכוח אש כדי להתמודד עם האויב מרחוק, ולהסב לו נזק עצום מבלי להסתכן באבדות רבות.

הניסיונות של ישראל ליישם אסטרטגיות של הרתעה מצטברת שיחקו לידי אסטרטגיית ההתשה של חמאס, וכשלו בשל תפיסת ההתנגדות של חמאס ומנגנון 'כוח החולשה', קרי הלגיטימיות הבינלאומית. ישראל התכוונה לכפות על חמאס לשלם מחיר גבוה דרך החלשת התמיכה של האוכלוסייה האזרחית במלחמה, כדי שזו תפעיל לחץ על הנהגת חמאס להפסיק את סבבי הלחימה ותאלץ את מנהיגיה לבחור בענייני פנים על פני חזון ההתנגדות. ואולם האוכלוסייה האזרחית בעזה תומרנה לתמיכה באידיאולוגיה של הקרבה, ולא היה לה הרבה מה להפסיד מבחינת תנאים כלכליים.

יתרה מכך, הלחץ הישראלי רק הפעיל את מנגנון כוח החולשה – הלגיטימיות הבינלאומית – והגביל את יכולתה של ישראל להשתמש בכוח אש עוצמתי שיסכן את חייהם של אזרחים חפים מפשע. השימוש של חמאס באוכלוסייה האזרחית שלו כמגינים אנושיים הגביל את יכולתה של ישראל להשתמש בכוח ואילץ אותה להשתמש בטקטיקות כמו 'הקש בגג', חלוקת עלונים, קריאות לפינוי אזרחים ושימוש מותאם בתחמושת על מטרות. כל אלה הפחיתו מיכולתה של ישראל להשתמש באחד האמצעים היעילים ביותר להשגת הרתעה – האיום שהמדינה עלולה "להשתגע".

באופן פרדוקסלי, סיבה נוספת לחוסר יכולתה של ישראל לפתור את בעיית האמינות שלה הייתה יכולות המניעה המוצלחות שלה, שיצרו את הפרדוקס מניעה-הרתעה. יכולות המניעה החזקות של ישראל, הודות למערכת כיפת ברזל להגנה מפני טילים, שמרו על מספר מועט של נפגעים ישראלים, דבר שבתורו פגע בנחישותה להסלים ולהיכנס למערכה יקרה של תמרון קרקעי. ההנחה הייתה כי מחיר הפלישה יהיה גבוה ממחיר חוסר המעש, וכפי שמזכיר לנו הרמן קאהן (Kahn, 1961; 1962), איומים התקפיים שעלולים להיות כרוכים במחיר גבוה מדי למי שמשמיע אותם הם חסרי אמינות. מקרה זה חושף דינמיקה מעניינת שנוצרת מן המתח בין יכולות מניעה חזקות לבין הרתעה, מה שמוביל לחוסר יכולת של המדינה לטפל בבעיית האמינות של הנחישות. מצאנו כי מניעה, שאמורה לגבור על ענישה לפי אסכולת התועלת בשוליים בספרות של הרתעת טרור, פוגעת בהרתעה.

ניתן אפוא לראות שהשימוש הקלאסי בהרתעה מצטברת, במניעה ובענישה לשם פגיעה ביכולות לא הספיק כדי להוביל להצלחה בהרתעה אסטרטגית. ישראל לא יכלה להשתמש בכלים מסורתיים של הרתעה, כמו הסלמה ותמרון, כדי ליצור יציבות אסטרטגית ארוכת טווח. חודשיים לאחר סיום מבצע שומר החומות ירה חמאס רקטות נוספות לעבר ישראל, וזו הגיבה בתקיפות אוויריות. באווירה שנוצרה השלימו בכירי הצבא עם קיומם של סבבי עימות חוזרים (Ahronheim, 2021b). הבטחת הממסד הישראלי כי "מה שהיה הוא לא מה שיהיה" נותרה ריקה מתוכן. בהיעדר נכונות לפלישה קרקעית גדולה, שהיא עימות במחיר גבוה אך גם הדרך היחידה לאלץ את חמאס לשקול מחדש את אסטרטגיית ההתשה שלו, ישראל השלימה עם סבבי לחימה נוספים. ללא ניצחון, מדיניות של כפייה לא הספיקה ליצירת הרתעה.

הדינמיקה של ההרתעה עוצבה גם משיקולים מדיניים. תחת הנהגתו של בנימין נתניהו היו מטרותיה של ישראל לשמר את הסטטוס קוו בנוגע לסוגיה הפלסטינית ולהימנע מוויתורים שיובילו להקמת מדינה פלסטינית. לפיכך, עבור ראש הממשלה נתניהו חמאס הפך לנכס (Schneider, 2023) הנתמך על ידי כסף קטרי, משום שסבבי הלחימה אפשרו לנתניהו לטעון שלא ניתן לעשות ויתורים לישות שממשיכה לתקוף את ישראל מדי כמה שנים. מנגד, הרשות הפלסטינית הייתה נטל שגם הוא שהפך לנכס, שכן רשות פלסטינית חלשה שאינה מסוגלת להשתלט על הבעיה הפלסטינית גם לא תהיה מסוגלת להיות שותפה אמיתית לשלום. התפיסה שחמאס ניתן להרתעה והרשות הפלסטינית חלשה מדי שירתה היטב את האינטרסים של נתניהו כל עוד חמאס דבק באסטרטגיה המוגבלת של סבבי לחימה, שהיו נסבלים עבור ישראל. לדברי שלמה ברום, סגן היועץ לביטחון לאומי לשעבר, נתניהו האמין שניתן למנוע את פתרון שתי המדינות על ידי הפרדת עזה מהגדה המערבית, מה שאפשר לו להמשיך לטעון שאין לו פרטנר לשלום (Mazzetti & Bergman, 2023). פרדוקס המניעה-הרתעה, קרי יכולת המניעה החזקה של ישראל, אפשר אסטרטגיה זו אך הוביל לכישלון במקום להצלחה.

הסיבות לכישלון ב-7 באוקטובר 2023

מדוע חמאס לא נרתע מהסלמת סבבי הלחימה ואף עבר לאסטרטגיה התקפית, שהוכיחה את כישלון ההרתעה המיידית? האם שגה חמאס בהערכת היכולת והנחישות של ישראל להגיב בצורה כה הרסנית למתקפה? המניעים הפוליטיים של חמאס לשינוי כללי המשחק ולצאת למתקפה שתגבה ממנו מחיר גבוה עד כדי השמדתו הם מורכבים, משום שעלינו לנסות להבין את ההיגיון של המתקפה לנוכח חוסר האיזון בין כוחות ישראל וחמאס. רוב הפרשנים בתחום ההרתעה שקוראים תיגר על הרעיון שהרתעה היא כלי לניהול סכסוכים בעל יכולת ניבוי מערערים על ההנחה שיש כאן היגיון, בייחוד במקרים שבהם שחקנים חלשים תוקפים יריבים חזקים מהם.

אפשר למקם את מטרות חמאס למתקפה על קשת רחבה – ממטרות רציונליות, לאומניות ופוליטיות ועד בלתי רציונליות, משיחיות ודתיות (Abusada, 2024). אילו היה לישראל איום הרתעתי אמין אפשר היה להרתיע כל עוד המטרות הן לאומיות ופוליטיות, אך לא כשמדובר במטרות דתיות. בקרב מומחים לנושא חמאס אין הסכמה בשאלה מה בדיוק ניסה סינוואר להשיג במתקפה שלו ב-7 באוקטובר. יש הטוענים כי מטרה מרכזית הייתה לפגוע בתהליך השלום בין ישראל לערב הסעודית שהובילה ארצות הברית, וכן לאפשר את שחרורם של אסירים פלסטינים המוחזקים בישראל (שני, 2024). פרשנות אחרת מתעלמת ממטרותיו החילוניות-לאומיות קצרות הטווח של הארגון ומתמקדת באמונותיו הדתיות ארוכות הטווח, המעוגנות באמנת היסוד שלו משנת 1988, וכן במסמך העקרונות משנת 2017 (Nüsse, 2012; Paz, 1998). [5] לפי מסמכים אלה מטרותיו הדתיות של חמאס הן השמדת מדינת ישראל. המתקפה ב-7 באוקטובר, על פי פרשנות זו, הייתה צעד נוסף בתהליך ארוך של החלשת ישראל עד השמדתה, והיא האיצה תהליך שחמאס ראה שכבר החל בתוך ישראל, בשל המחלוקת סביב הרפורמה במערכת המשפט.

המטרה העיקרית של המתקפה הייתה לגרור את איראן וחזבאללה למלחמת התשה נגד ישראל. המטרה של החלשת ישראל נראתה הגיונית חרף חוסר האיזון בין כוחות ישראל וחמאס, משום שייתכן כי מנהיגי חמאס האמינו, או הובלו להאמין, שהמתקפה תוביל למלחמת התשה שיהיו מעורבים בה שחקנים נוספים כמו חזבאללה, הפלסטינים בגדה המערבית, איראן ושלוחיה (יהושוע, 2024). במקרה כזה המתקפה על ישראל הייתה יוצרת מאזן כוחות חדש עם התקדמות המלחמה. לפי הנחות אלו חמאס צפה את השגת מטרותיו במחיר של חזרה לאסטרטגיות של הרתעה מצטברת, שיסתיימו בהפסקת אש. אמינותה הרופפת של ישראל לא הייתה גורם מרתיע.

מיכאל מילשטיין טוען שחמאס היה מודאג פחות מענייני שלטון פנימיים, וממוקד יותר בנטיותיו הג'האדיסטיות; ושלומי אלדר גורס שכל הנהגת חמאס נשבתה באמונתו של סינוואר, שניתן לפתוח במערכה כוללת נגד ישראל ולהביא למפלתה. אלה נקודות מבט שקשה יותר ליישב עם החלטה רציונלית לתקוף. "ההבטחה האחרונה" הייתה היערכות לקרב נגד ישראל שיביא לניצחון פלסטיני על מדינת ישראל (אלדר, 2024א; מילשטיין, 2023). [6]

כדי להרתיע מתקפה כזו ישראל הייתה צריכה לשדר איום אמין שאם מתקפה כזו תתרחש, היא תגיב במלחמה קרקעית שתגבה מחיר גבוה. לחלופין, מול הניסיון להציב עובדה מוגמרת היה עליה למקם כוחות גדולים בגבול.[7] אף אחד ממרכיבי ההרתעה הללו לא נעשה בתקופה שקדמה למתקפת ה-7 באוקטובר.

צה"ל השקיע רבות בחיל האוויר, במודיעין וביכולת הטכנולוגית, אולם הזניח את היכולות הדרושות ללוחמה יבשתית. מצבא שאומן ללחום במלחמות שהשיגו ניצחונות מהירים ומכריעים הוא הפך לצבא שמסתמך על הגנה ומהסס להשתמש בכוח הקרקעי שלו. גודלו המוגבל של צה"ל גם הקשה עליו להתמודד עם הדרישות הגוברות בחזיתות אחרות, כפי שהיה בגדה המערבית באותה תקופה, מבלי להשאיר את החזית הדרומית חשופה. הדבר לא נעלם מעיני חמאס והיה אחת הסיבות שהובילו לפלישה הקרקעית ב-7 באוקטובר 2023.

התברר שגם ההסתמכות על אמצעי הגנה או מניעה גבתה מחיר גבוה. כיפת ברזל יצרה תחושת ביטחון כוזבת משום שמנעה אבדות גדולות בכל סבב לחימה. הגדר הטכנולוגית המתקדמת יצרה גם היא תחושת ביטחון כוזבת. היא אולי מנעה מתקפה תת-קרקעית, אך נכשלה במניעת מתקפה קרקעית. ההיסטוריה הוכיחה כי מנגנוני מניעה אינם מספקים פתרון להרתעה יציבה, וקו בר-לב הוא רק דוגמה אחת לכך. למנגנוני הגנה ולהסתמכות על מניעה יש חסרונות. היעדר מודיעין מלא ואי-פריסת כוחות גדולים להגנה מפני מתקפה רחבה הובילו לכישלון מול יריב מהיר תנועה שהשתמש בטכנולוגיות חדשות, כמו רחפנים, כדי לעוור את הפיקוד הישראלי באזור.

כדי למנוע את המתקפה היה על ישראל לבסס מחדש את מוניטין הנחישות והיכולת שלה במהלך סבבי הלחימה וההרתעה הרבים שניהלה בעבר. ניצחון מכריע על חמאס בשדה הקרב, אפילו בשטח מוגבל ברצועה, היה מאותת לחמאס שישראל לא תסתמך עוד על סבבי לחימה והסכמי הפסקת אש לטווח קצר, וכי יש לה את הרצון והיכולת לפלוש לעזה ולגבות מחמאס מחירים בלתי נתפסים אם ימשיך לתקוף. מתקפה הכרוכה במחיר גבוה הייתה מאלצת את חמאס להעריך מחדש את גישתו להרתעה.

ואולם שנות ההסתמכות על הגנה והחשש מהשימוש בכוחות קרקע יצרו צבא ישראלי שגם לאחר מתקפת אוקטובר לא ידע אם כוחות הקרקע שלו יצליחו להגיע למרכזי הפיקוד של חמאס בעזה, וכיצד לעשות זאת.[8] ערב הפלישה לעזה הביע בנימין נתניהו חשש מאלפי נפגעים ישראלים, וכמה מפקדים הזהירו אותו שצה"ל לא יוכל להשלים את המשימה (בן ישי, 2024). מוניטין החולשה של ישראל במצב זה לא נעלם מעיני מנהיגי חמאס, שהופתעו מהפלישה הישראלית כאשר זו החלה. חמאס ציפה שישראל תשתמש שוב בהרתעה מצטברת ותגבה מחיר גבוה באמצעות אסטרטגיות של מניעה וענישה שנועדו לפגוע ביכולות, ושתימשך מלחמת ההתשה, שהיא האסטרטגיה המנצחת של חמאס.

לפיכך האמינה הנהגת חמאס כי משוואת ההרתעה האסטרטגית הבסיסית – שתוארה היטב על ידי הספקנים בנושא ההרתעה ואשר לפיה ישראל, השחקנית החזקה יותר, אינה יכולה להשתמש בכוחה המכריע, ואילו חמאס, השחקן החלש יותר, יכול לשנות את משוואת ההרתעה לטובתו באמצעות מנגנוני העוצמה שבחולשה – נותרה על כנה ותבטיח את הצלחת המתקפה. ההיעלמות משדה הקרב, ההיטמעות באוכלוסייה האזרחית והטיית דעת הקהל העולמית נגד ישראל מציבות הגבלות לעוצמת הכוח ולמשך הזמן שישראל תוכל להילחם כדי לשנות בסופו של דבר את אופי הסכסוך, ובכך פועלות לטובת אסטרטגיית חמאס. אפילו אובדן שטחים ופלישת כוחות יפעלו לטובת אסטרטגיית ההתשה שלו.

במובן מסוים, חמאס פתר את הבעיה של אמינות הנכונות הישראלית כאשר אילץ אותה להפעיל תגובה אסטרטגית שונה. המחיר הגבוה שחמאס גבה מישראל ב-7 באוקטובר אילץ אותה לזנוח את המשוואה הכושלת של הרתעה מצטברת, שלא הצליחה לספק יציבות. כשלו גם יכולות המניעה של כיפת ברזל ושל גדר הביטחון – המניעה המצטברת. לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר נאלצה ישראל להיכנס לשטחי עזה ולספוג אבדות רבות, כדי לשנות את משוואת ההרתעה שנוצרה. מתקפת ה-7 באוקטובר והמכה הקשה שישראל ספגה הגבירו את נחישותה לצאת למתקפה. במלחמה שפרצה הצליחה ישראל להשמיד יכולות של חמאס ולהקשות עליו לשוב ולתקוף את ישראל. אך חשוב מכול, ישראל לימדה את חמאס, אם יישאר בשלטון לאחר המלחמה, כי היא נחושה לפעול נגד אסטרטגיית ההתשה שלו, וכי בסבבי לחימה עתידיים היא לא תירתע מכניסה לעזה ומניהול מלחמה קרקעית. אסטרטגיית חמאס הובסה לבסוף, והמודל שלנו מנבא כי אם ההרתעה תישמר כראוי, היא אכן תתבסס לאחר סיום המלחמה, כמו במקרים של אש"ף וחזבאללה. כמו נאצר ונסראללה לפניו, אבו מרזוק הודה שאילו ידע חמאס למה לצפות, הוא לא היה תוקף. "אם היה צפוי שמה שקרה יקרה, לא היה 7 באוקטובר" (Rasgon, 2025).

סיכום

מחקר אורך על מקרה ישראל-חמאס מלמד שישראל לא הצליחה לבסס איום הרתעה אמין מול חמאס לפני המתקפה ב-7 באוקטובר 2023, משום שבשום שלב היא לא יצאה למלחמה עם תמרון (קרקעי). מלחמה כזו הייתה משקמת את אמינות הנחישות שלה, ובתום ניצחון מכריע הופכת את העימות ממלחמת התשה למלחמה המבוססת על יכולת. השימוש של ישראל באסטרטגיות של הכלה, הרתעה מצטברת, מניעה וענישה הוביל לתקופות זמניות בלבד של הפסקת אש בין סבבי לחימה חוזרים ונשנים. הנסיגה החד-צדדית אומנם סיפקה לגיטימיות לתגובה ישראלית להתקפות חמאס, אולם לא הצליחה ליצור את התנאים להרתעה אסטרטגית בשל היעדר מערכה התקפית. באופן פרדוקסלי, יכולת המניעה של ישראל הייתה סיבה מרכזית לכישלון מתמשך בהרתעה, כפי שמציעה הספרות העדכנית על הרתעת טרור. לפיכך יש להחליף את הטיעון ששלט עד כה, שלפיו "הרתעה היא למעשה מניעה", בטיעון שהרתעה היא מעבר מהרתעה מצטברת, המסתמכת על מניעה וענישה ברמה הטקטית שמכוונות לשיקולי המחיר של הצד המאתגר, לשימוש בכוח שמטרתו לפגוע באסטרטגיות הניצחון של היריב. במאבקי נחישות קשים, ניצחון באמצעות מלחמה ימחיש לצד המאתגר כי היקף אסטרטגיות הניצחון הזמינות לו מצטמצם. המנגנון הסיבתי – תמרון – שהוביל לתקופות ממושכות של הצלחה בהרתעה אסטרטגית במקרים של אש"ף או הרשות הפלסטינית וחזבאללה, נעדר במקרה של חמאס.

מקורות

אזולאי, מ' (2023, 30 באוקטובר). מסמך האזהרה שנמסר לידיו של נתניהו לפני 7 שנים, שחזה את המתקפה | דיווח. Ynet. https://tinyurl.com/bdcnxeu8

אלדר, ש' (2024א, 4 באפריל). בחמאס באמת חשבו שהם יכבשו את ישראל. הם כבר חילקו את המדינה לקנטונים. הארץ. https://tinyurl.com/ycy7x7y9

אלדר, ש' (2024ב). חמאס – מתנועה חברתית לפשעי מלחמה. כתר.

בידץ, י' ואדמסקי, ד' (2014). התפתחות הגישה הישראלית להרתעה – דיון ביקורתי בהיבטיה התאורטיים והפרטיים. עשתונות, 8, המכללה לביטחון לאומי. https://tinyurl.com/mr3v5mza

בן ישי, ר' (2024, 7 באוקטובר). התנופה של צה"ל במלחמה השונה מכולן | דיווח מיוחד ממעבר רפיח. Ynet. https://tinyurl.com/5cypytt8

גורדון, ש׳ (2004). הרתעה בעימות המוגבל עם הפלשתינאים. בתוך ח׳ גולן וש׳ שי (עורכים), העימות המוגבל – קובץ מאמרים (עמ' 200-189). משרד הביטחון, ההוצאה לאור.

הראל, ע' (2024א, 29 במארס). חצי שנה אחרי, חלקי הפאזל של 7 באוקטובר מתחברים. הארץ. https://tinyurl.com/tm836fwz

הראל ע' (2024ב, 1 באוגוסט). קצין בכיר מסביר: כך הכין צה"ל את הקרקע לכישלון ב-7 באוקטובר. הארץ. https://tinyurl.com/y3ntjfrn

וייץ, ג' (2024, 25 בינואר). ב-2014 הזהיר נתניהו מפני התוכנית שחמאס מימש ב-2023: "זו מכה איומה, דמורליזציה, ענקית". הארץ. https://tinyurl.com/53jp28cd

זיסר, א' (2009). חזבאללה והמאבק על לבנון. צבא ואסטרטגיה, 1 (2), 44-35. https://tinyurl.com/25n7jbaa

ידעי, ת' ואורטל, ע' (2013). 'פרדיגמת סבבי ההרתעה' – דפוס אסטרטגי ודוקטרינה במבוי סתום. עשתונות, 1, המכללה לביטחון לאומי. https://tinyurl.com/3bf44rbb

יהושוע, י' (2024, 21 בפברואר). המסמך שחושף: סינוואר טען שקיבל התחייבות למתקפה של חיזבאללה בצפון. Ynet. https://tinyurl.com/bdz73aen

לופוביץ, א' (2024). ההרתעה הישראלית ומתקפת ה-7 באוקטובר. עדכן אסטרטגי, 27(1), 63-48. https://tinyurl.com/z7zv4knf

מילשטיין, מ' (2023, 7 בנובמבר). האפוקליפסה נולדה ב-2014, ועוצבה בשומר החומות. Ynet. https://tinyurl.com/4eb2tdvj

משעל, ש' וסלע, א' (1999). זמן חמאס – אלימות ופשרה, פרקים 6-2. ספרי חמד – משכל.

טירה, ר' (2008). המאבק על טבע המלחמה. מזכר 96, המכון למחקרי ביטחון לאומי. https://tinyurl.com/bm3yh2wh

שני, א' (2024, 3 באפריל). "שאלתי את סינוואר: שווה לך שימותו 10,000 איש? הוא ענה – גם 100 אלף שווה". הארץ. https://tinyurl.com/2rjd3pcw

Abusada, M. (2024, January 17). The strongest man in Gaza: Inside the mind of Hamas leader Yahya Sinwar. Haaretz. https://tinyurl.com/y3fpsunb

Achen, H.C., & Snidal, D. (1989). Rational deterrence theory and comparative case studies. World Politics, 41(2), 143–169. https://tinyurl.com/mr454cc7

Adamsky, D. (2017). From Israel with deterrence: Strategic culture, intra-war coercion and brute force. Security Studies, 26(1), 157-184. https://doi.org/10.1080/09636412.2017.1243923

Adler, E. (2009). Complex deterrence in the asymmetric-warfare era. In T.V. Paul, M. Morgan, & J.J. Wirtz (Eds.), Complex deterrence: Strategy in the global age (pp. 85-108). University of Chicago Press.

Ahronheim, A. (2021a, June 9). IDF chief Kohavi: Be modest with how long Gaza deterrence will last. The Jerusalem Post. https://tinyurl.com/3htxa2fm

Ahronheim, A. (2021b, September 14). There’s no answer to the Gaza problem – analysis. The Jerusalem Post. https://tinyurl.com/msnpf5vz

Almog, D. (2004). Cumulative deterrence and the war on terrorism. Parameters, 34(4), 4–19. https://doi.org/10.55540/0031-1723.2222

Aron, R. (2002) The dawn of universal history: Selected essays from a witness of the twentieth century. Basic Books.

Arreguín-Toft, I.(2009). Unconventional deterrence: How the weak deter the strong. In T.V. Paul, M. Morgan, and J.J. Wirtz (Eds.), Complex Deterrence (pp. 204-221). University of Chicago Press.

Bar-Joseph, U. (1996). Rotem: The forgotten crisis on the road to the 1967 War. Journal of Contemporary History, 31(3), pp. 547-566. https://www.jstor.org/stable/261020

Bar, S. (2008). Deterring terrorists: What Israel has learned. Policy Review, 149. https://tinyurl.com/5a7cpuz3

Bar, S. (2012). Deterrence of Palestinian terrorism: The Israeli experience. In A. Wenger & A. Wilner (Eds.), Deterring terrorism: Theory and practice (pp. 205-227). Stanford University Press.

BBC (2023, October 10). Israel-Hamas conflict: What is Iron Dome? https://tinyurl.com/2hubwrtk

Bowen, W.Q. (2004). Deterrence and asymmetry: Non-state actors and mass casualty terrorism. Contemporary Security Policy, 25(1), 54-70. https://doi.org/10.1080/1352326042000290506

Bowen, W., Knopf, J.W., & Moran, M. (2020). The Obama administration and Syrian chemical weapons: Deterrence, compellence, and the limits of the “resolve plus bombs formula.” Security Studies, 29(5), 797-831. https://doi.org/10.1080/09636412.2020.1859130

CBS News (2006, August 27). Nasrallah: “If I had known ...”. https://tinyurl.com/3tcudzyc

Chorev, M. (2016). "Deterrence campaigns": Lessons from IDF Operations in Gaza. Mideast Security and Policy Studies, 115. The Begin-Sadat Center for Strategic Studies. https://tinyurl.com/3h349ssx

Craig, G.A. (1986). Delbrück: The military historian. In P. Paret, G.A. Craig, & F. Gilbert (Eds.), Makers of modern strategy: From Machiavelli to the nuclear age (pp. 326-353). Princeton University Press.

Fearon, J.(2002). Selection effects and deterrence. International Interactions, 28(1), 5-29. https://doi.org/10.1080/03050620210390

Finkel, M. (2024, April 21). Preventive war: Its disappearance from Israel’s security toolbox and the need for its return. Perspectives Papers 2270. The Begin-Sadat Center for Strategic Studies. https://tinyurl.com/ycy8scbz

Freedman, L. (2004). Deterrence. Polity Press.

Ganor, B. (2021). Israel’s counter terrorism strategy: Origins to the present. Columbia University Press.

George, L.A., & Smoke, R. (1974). Deterrence in American foreign policy: Theory and practice. Columbia University Press.

Gross Stein, J. (2012). Deterring terrorism, not terrorists. In A. Wenger, & A. Wilner (Eds.), Deterring terrorism: Theory and practice. Stanford University Press, pp. 46-67.

Handel, M.I. (1973). Israel’s political-military doctrine. Occasional Papers in International Affairs no. 30, p. 24. Harvard University, Center for International Affairs. https://tinyurl.com/3zwn6xpy

Herz, J.H. (1950). Idealist internationalism and the security dilemma. World Politics, 2(2), 157-180. https://doi.org/10.2307/2009187

Honig, O., & Yahel, I. (2019). Israel–PLO: From national liberation to deterrence stability. In E. Lieberman, (Ed.), Deterring terrorism: A model for strategic deterrence (Ch. 3). Routledge.

Inbar, E., & Shamir, E. (2014). 'Mowing the grass': Israel’s strategy for protracted intractable conflict. Journal of Strategic Studies, 37(1), 65-90. http://dx.doi.org/10.1080/01402390.2013.830972

Jervis, R. (1979). Review: Deterrence theory revisited. World Politics, 31(2), 289-324. https://www.jstor.org/stable/2009945

Jervis, R. (2009). Deterrence, rogue states, and the U.S. policy. In T.V. Paul, M. Morgan, & J. Wirtz (Eds.), Complex deterrence: Strategy in the global age (pp. 133-157). University of Chicago Press.

Kahn, H. (1961). On thermonuclear war. Princeton University Press.

Kahn, H. (1962). Thinking about the unthinkable. Avon Books.

Kaufmann, W.W. (1954). The requirements of deterrence. Center of International Studies, Princeton University.

Kerr, M.H. (1971). The Arab cold war: Gamal Abd al-Nasser and his rivals, 1958–1970. Oxford University Press

Kilgour, M.D. & Zagare, F.C. (1991). Credibility, uncertainty, and deterrence. American Journal of Political Science, 35(2), 305–334. https://tinyurl.com/38ajvj46

Knopf, J.W. (2012). Terrorism and the fourth wave in deterrence research. In A. Wenger, & A. Wilner (Eds.), Deterring terrorism: Theory and practice , (pp. 21-46). Stanford University Press

Laish, G. (2019). Why Israel and Hamas fail to achieve a strategic change. Infinity Journal, 6(4), 23-26. https://tinyurl.com/mu9w6npe

Lebow, R.N. & Gross Stein, J. (2007). Beyond Deterrence. In R.N. Lebow (Ed.), Coercion,

cooperation and ethics in International Relations (pp. 121–184). Routledge.

Lieberman, E. (2009). Israel’s 2006 war with Hizbollah: The failure of deterrence. In O.R. Freedman (Ed.), Contemporary Israel domestic politics, foreign policy, and security challenges (pp. 317-354). Westview Press.

Lieberman, E. (2013). Reconceptualizing deterrence: Nudging toward rationality in Middle East rivalries. Routledge.

Lieberman, E. (Ed.) (2019). Deterring terrorism: A model for strategic deterrence. Routledge.

Lupovici, A. (2010). The emerging fourth wave of deterrence theory– Toward a new research agenda. International Studies Quarterly, 54(3), 705–732. https://doi.org/10.1111/j.1468-2478.2010.00606.x

Malka, A. (2008). Israel and asymmetrical deterrence. Comparative Strategy, 27(1), 1-19. https://doi.org/10.1080/01495930701839613

Mazzetti, M., & Bergman, R. (2023, December 10). ‘Buying quiet’: Inside the Israeli plan that propped up Hamas. The New York Times. https://tinyurl.com/yfphvzj7

Morgan, P.M. (2003). Deterrence now. Cambridge University Press.

Mueller, K. (1998). Strategies of coercion: Denial, punishment, and the future of air power. Security Studies, 7(3), 182-228. https://doi.org/10.1080/09636419808429354

 Nüsse, A. (2012). Muslim Palestine. Routledge.

Ortal, E. (2024, July 16). A sustainable strategy: Principles for updating Israel’s strategy and security concept . Middle East Security Studies, 205. Bar-Ilan University BESA.https://tinyurl.com/mrysxmc7

Palmer, R.R. (1986). Frederick the Great, Guibert, Bulow: From dynastic to national war. In P. Paret, G.A. Craig, & F. Gilbert (Eds.), Makers of modern strategy: From Machiavelli to the nuclear age (pp. 91-120). Princeton University Press.

Paul, T.V., Morgan, P.M., & Wirtz, J.J. (Eds.). (2009). Complex deterrence: Strategy in the global age. University of Chicago Press.

Payne, K.B., Scheber, T.K., Guthe, K.R., & Storer, C.L. (2012). Deterrence and Al-Qa’ida. National Institute for Public Policy, pp. 1-91. https://tinyurl.com/b3b5hp63

Paz, R. (1998). Sleeping with the enemy. Goethe University, Frankfurt.  https://tinyurl.com/mt8zkawv

Rasgon, A. (2025, February 24). Hamas official expresses reservations about Oct. 7 attack on Israel. The New York Times. https://tinyurl.com/2rwtemb4

Schelling, T. (1966). Arms and influence. Yale University Press.

Schelling, T.C. (1980). The strategy of conflict. Harvard University.

Schneider, T. (2023, October 8). For years, Netanyahu propped up Hamas. Now it’s blown up in our faces. The Times of Israel. https://tinyurl.com/ykdd3cue

Shuster, Y. (2025, May 1). 'The Jews are superior to us in everything': Recording of former Egyptian president Nasser surfaces. The Jerusalem Post. https://tinyurl.com/5chpddfe

Smith, J.M. (2012). Strategic analysis, WMD terrorism, and deterrence by denial. In A. Wenger & A. Wilner (Eds.), Deterring terrorism: Theory and practice. (pp. 159-180). Stanford University Press.

Sobelman, D. (2019). Israel-Hezbollah: From ‘rules of the game’ to deterrence stability. In E. Lieberman (Ed.), Deterring terrorism: A model for strategic deterrence (Ch. 2). Routledge.

Snyder, G. (1959). Deterrence by denial and punishment. Princeton University Center of International Studies, pp. 1-39.

Steinberg, G. (2001, December 2). Rediscovering deterrence after September 11, 2001. Jerusalem No. 467. Jerusalem Center for Public Affairs. https://tinyurl.com/3vcf3sey

Wenger, A. & Wilner, A. (Eds.) (2012). Deterring terrorism: Theory and practice. Stanford University Press.

Wilner, A. S. (2015). Deterring rational fanatics. University of Pennsylvania Press.

Wilner, A.S. (2021). Dawn of a new deterrence. In A. Wilner & A. Wegner (Eds.), Deterrence by denial: Theory and practice (pp. 41–63). Cambria Press.

_____________

[1] Donald M. Schurman, Julian S. Corbett, 1854-1922 (London: Royal Historical Society, 1981), p. 54, cited in Freedman, Strategy, p. 118.

[2] דברי הרמטכ"ל אביב כוכבי בכנס לזכר הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק במכללה צבאית, 9 ביוני 2021.

[3] תפיסה זו מכונה לעיתים "מנגנון קניית זמן", שכן הצד המתגונן משיג הצלחה הרתעתית זמנית מכיוון שהצד המאתגר המובס, שעדיין מסוגל לתקוף ויש לו מוטיבציה לעשות זאת, נמנע מתקיפה משום שהוא נחלש זמנית ( שלמה ברום, עמית מחקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ראיון, פברואר 2016).

[4] אחרי מלחמת לבנון הראשונה אש"ף שינה את מטרותיו ואת מניעיו השאפתניים, והחל לשקול את הרעיון של פתרון שתי המדינות. מקרה זה מדגים כי לאיומים אמינים יש השפעה על המוטיבציה של הצד המאתגר. בתקופה שקדמה לעימות עם חזבאללה בשנת 2023 ניתן לראות דפוס דומה. ישראל נקטה מדיניות של הגנה והכלה, שפגעה באמינות הנחישות שלה. אסטרטגיות ההרתעה המצטברת של ישראל –מניעה וענישה במהלך המלחמה – לא הובילו ליציבות הרתעתית, ורק אחרי שישראל פעלה בתמרון קרקעי הסכים חזבאללה לנהל משא ומתן על הפסקת אש ונוצרה יציבות הרתעתית.

[5]Hamas Covenant 1988 (1988, August 18). The Avalon Project, Yale University Law School. https://tinyurl.com/2x93pj5n

[6] על 'ההבטחה האחרונה' ראו בכנס זה: Hamas Conference Plans For State After Israel ‘Disappears. MEMRI The Middle East Media Research Institute, Special Dispatch No. 9575, (October 4, 2021).

[7] כאשר ישראל הגבירה כוננות לפני 7 באוקטובר 2023, זה הרתיע את חמאס מלתקוף. ראו:

 Kubovich, Y. (2024, March 21). Israeli army braced for a Yom Kippur attack. A month later, Hamas found a defenseless Gaza border. Haaretz. https://tinyurl.com/4xnashcd ;

מקרה דומה התרחש במהלך חג הפסח 2023. מעריב אונליין (2023, 5 בנובמבר). בחקירות המחבלים נחשף: המתקפה הרצחנית תוכננה לליל הסדר. דיווח. https://tinyurl.com/4zkysmrv; נוכחות ישראלית בולטת בגבול עשויה הייתה להוביל ליציבות הרתעתית, אך בהתחשב בלחצים בחזיתות אחרות כמו הגדה המערבית, תוצאה סבירה יותר הייתה חזרה על מצב הכוננות "כחול-לבן" שהוכרז באביב 1973 מול מצרים לפני מלחמת יום הכיפורים, אשר הוביל לתסמונת "זאב זאב".

[8] תא"ל (מיל') גיא חזות כיצד הפיקוד הצבאי הישראלי לא היה בטוח בעצמו לפני תחילת הפעולה הקרקעית בעזה (הראל, 2024ב).