עדכן אסטרטגי

מאפייניה הייחודיים של מדינת ישראל 1 מחייבים להרחיב במידה רבה את יריעתו של הדיון ביעדיה הלאומיים. בניגוד לרוב מדינות הלאום, המדינה היהודית לא קמה כמיצוי ריבוני של תהליך רב-דורות בקרב תושבי חבל ארץ, על יסוד הוויה משותפת - תרבותית, פוליטית או אחרת. היא גם לא כוֹננה כתוצר של כיבוש צבאי או מעשה פוליטי שהכניס תחת כנפיה של ישות ריבונית אחת קבוצות אנושיות שונות, אשר חיו בסמיכות מקום ונתפסו כבעלות מכנה משותף. את המדינה הקימה ומקיימת תנועה מהפכנית שחתרה לבנות - בעיקר על יסוד תודעה וזיכרון היסטורי בן אלפי שנים - ישות מודרנית, כמעט יש מאין, בלא עם מתפקד הנוכח בארצו ובלא שפת יום-יום משותפת המקשרת בין בניה. בן-גוריון היטיב להגדיר אל הייחוד הזה:

הציונות קיבלה על עצמה לבנות מדינה. בדרך העולם שמדינה חדשה נבנית על ידי מדינה ישנה. בניית מדינה היא מעין צבת בצבת עשויה. כך נבנתה מדינת אמריקה, קנדה, אבסטרליה, ניו זילנד ועוד. עלינו הוטל לעשות צבת בלי צבת. 2

את היעדים הללו ניתן לקבץ באחת-עשרה קטגוריות, המקיפות את היעדים ההיסטוריים של התנועה הציונית ואת הצרכים האסטרטגיים של המדינה שהקימה. לא מדובר ברשימה רצויה של אידאלים שראוי לחתור אליהם, אלא בסטרוקטורות שעיקרן כבר עמד במבחן היסטורי.

למי שחותר לשנות את המציאות מיסודה, אין היעדים הלאומיים מתמצים בפיתוח ובשימור הקיים, אלא נבחנים באמות מידה מחמירות הרבה יותר. כאשר נוספת לכך גם מציאות חריגה של איבה ואיום אזוריים וסביבה בינלאומית הנעה רוב הזמן בין ספקנות, ביקורתיות ועוינות, הקושי גובר. כאשר מצטרפים לכל אלה האתגרים המיוחדים של חיים על התפר בין תרבויות פוליטיות מקוטבות של מזרח ומערב, ברור שמדובר במצב ייחודי המחייב דיון מורכב עד מאוד ושונה מן המקובל.

את היעדים הללו ניתן לקבץ באחת-עשרה קטגוריות, המקיפות את היעדים ההיסטוריים של התנועה הציונית ואת הצרכים האסטרטגיים של המדינה שהקימה. 3 לא מדובר ברשימה רצויה של אידאלים שראוי לחתור אליהם, אלא בסטרוקטורות שעיקרן כבר עמד במבחן היסטורי. אלה האמורים לשמר את הסטרוקטורות הללו, לפתחן, להתאימן לתנאים חדשים, לבחון אותן מחדש ואף להסתייג מהן ולהציע אחרות במקומן, יכולים להיבנות מניסיון רב שנים שהוכיח את תקפותן ואת מגבלותיהן. המתודה הזו מחייבת דיון - נרחב ככל האפשר במגבלות היריעה המוצעת - בתרומה ובנזק לצרכים הלאומיים שהוכחו בעבר בכל אחד מן התחומים הנדונים כאן. חלק מן היעדים מוגדרים אומנם במושגים אידיאולוגיים ותודעתיים, אך מימושם מתקיים באמצעים אופרטיביים, המאפשרים להעמיד במבחן גם את תרומתם בהווה ובעתיד:

1. להשיב את העם היהודי להיסטוריה כעם מתפקד.
2. לרכז את רוב העם היהודי לחיים ריבוניים בארצו, תוך קבלת מלוא האחריות לגורלו.
3. לאמץ הוויה פלורליסטית ומאפיינים של חברה פתוחה, אף שרוב האוכלוסייה הגיעה מסביבה אוטוריטרית.
4. להבטיח ביטחון פיזי, כושר הגנה עצמית והרתעה בסביבה אזורית עוינת בעיקרה; לצמצם את העוינות הפעילה אם וכאשר ניתן.
5. לכונן לישראל אחיזה אסטרטגית במערך הכוחות במזרח התיכון, שתאפשר לה לתמרן ביעילות באזור.
6. להבטיח כושר עמידה מתמשך בסביבה בינלאומית בלתי ידידותית בעיקרה, ובאווירה עוינת בארגונים בינלאומיים. לשמר את היחסים הדו-צדדיים הידידותיים ולהעמיק בהתמדה את הברית האסטרטגית עם ארצות הברית.
7. לקיים, גם בתנאים ריבוניים, את היצירתיות שאפיינה את העם היהודי בגלותו.
8. לקיים איזון משתנה לבקרים בין הנוקשות הנחרצת, הדרושה לעמידה מול אויבים ושוחרי רע ("ספרטה"), לבין הפתיחות, הסובלנות והגמישות המתחייבים בחברה פתוחה כלפי פנים ("אתונה").
9. לקיים שילוב ראוי בין חברה מודרנית, אינדיווידואליסטית, ביקורתית ופתוחה, לבין רכיבים מבוקרים של סולידריות "שבטית" ולאומית, הכרוכה במוטיבציה משפחתית חזקה של גידול ילדים.
10. להבטיח שגשוג המושתת על אדנים איתנים של השתלבות בכלכלה הגלובלית ואיכות חיים המושתתת על שלטון החוק וסובלנות ועל מערכות חינוך, בריאות ורווחה המתפקדות היטב.
11. לשמר את האתוס הקונסטרוקטיבי של התנועה הציונית ושל ראשית ימי המדינה בהעדפת השיקולים ארוכי הטווח של בניית אומה וחברה על פני יעדים לאומיים אחרים, לאחר הבטחת הרף הקיומי הנדרש.

ככל הידוע, לא התקיים דיון מפורט ומעודכן בפרספקטיבה רחבה כזו בשום גוף מוסמך. בקרב הגורמים המקצועיים של המדינה לא יכול היה להתקיים דיון כזה בשל הממד הפוליטי והאידיאולוגי הבולט, הממוקם כראוי מחוץ לתחום עיסוקם. במערכת הפוליטית היה דיון גלוי בתרומה ובנטל של מגזרים שונים ליעדים הלאומיים מכשיל פעולה משותפת בנושאים העומדים על הפרק. כאן מוצג ניסיון, סובייקטיבי מטבע הדברים במאזן הפנימי בין רכיביו, לתאר "אסטרטגיה בדיעבד" ולברר מה נדרש כדי לקיימה ולקדמה. "אסטרטגיה בדיעבד", להבדיל מתוכנית-אב מוגדרת לפרטיה, מכיוון שגם במקום שבו לא נוסחה מלכתחילה ובמודע תוכנית פעולה אסטרטגית, אפשר לתאר בדיעבד את ההיגיון הפנימי המאפיין לאורך זמן רב את ההכרעות העיקריות, כאשר הוא מושתת במידה רבה של עקביות על עקרונות שניתן לזהותם. 

השבת העם היהודי להיסטוריה כעם מתפקד

למרות מודעתם המפותחת של היהודים בשנות הגלות לזהותם כעם, ולמרות הזיקה העמוקה לארץ ישראל  שהתבטאה בתפילה ובאורחות החיים בכל ארצות הפזורה, לא תיפקדו היהודים בראשית העת החדשה כעם אחד, על פי כל אמת מידה מקובלת. הזיקה הזו אומנם מנעה את דחיקתם בשנות הגלות למעמד של עדה דתית ותו לא, וקיימה אתוס שניתן היה להיעזר בו במידה רבה כדי לבנות סולידריות לאומית מודרנית במסגרת המפעל הציוני ובימי מדינת ישראל מאז הקמתה, אך כל אלה היו בגדר פוטנציאל ששאלת מימושו עמדה בספק עד לדור האחרון. היהודים אומנם קיימו ברבות מהפזורות חיי קהילה מפותחים ואף שמרו על קשרים אמיצים עם קהילות יהודיות אחרות בסביבתם הקרובה, אך רק לעיתים רחוקות הקיפו הקשרים הללו גם קהילות מחוץ לחוג התרבות שבו פעלו. חשוב מכול - שני המחנות הגדולים של העולים המרכיבים את אוכלוסייתה היהודית של מדינת ישראל - יהודי אירופה ויהודי ארצות האסלאם - התפתחו בנפרד, בלא מסגרת משותפת שמעבר לפולחן הדתי, לחלק מאורחות החיים ולזיקה האידיאולוגית לארץ ישראל.

ייעודה המהפכני של הציונות היה לכונן מחדש, על יסוד הזיקה התודעתית שנשתמרה, מסגרת סולידרית משותפת ומתפקדת של העם היהודי.

 ייעודה המהפכני של הציונות היה לכונן מחדש, על יסוד הזיקה התודעתית שנשתמרה, מסגרת סולידרית משותפת ומתפקדת של העם היהודי, עבור אלה מבניו החפצים לקיים חיים לאומיים במולדתם ההיסטורית. בן-גוריון היטיב לתאר את היעד, מתוך הכרה שהמשימה בעיצומה אפילו עשור וחצי לאחר הקמת המדינה: "אנחנו צריכים, אמנם, לעשות עוד מאמץ גדול וממושך למען נהיה, לכל-הפחות, ככל הגויים. ולהיות 'ככל הגויים' כלומר עם נורמלי, בריא, בן-חורין, עצמאי - זה לא דבר של מה-בכך". לאחר שקבע כי "מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת עם ישראל וקיבוץ גלויות" הסביר בן-גוריון:

אנו מעלים לארץ עם יחיד במינו, מפוזר בכל קצווי תבל, המדבר בלשונות רבות, חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ושבטים שונים בישראל. ומוטל עלינו להתיך מחדש כל הציבור הרב והמנומר הזה, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות, החברתיות והלשוניות, המפרידות בין החלקים השונים ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים. עלינו להנחיל, רוח, תרבות, ספרות, מדע, אומנות. עלינו להכניסם למסגרות חברתיות ומדיניות חדשות, להנחיל להם זיקה לעברינו ולחזוננו לעתיד; עלינו לחנכם לחיי עם עצמאי, לחיים ממלכתיים, לשלטון עצמי, לחירות, לאחדות יהודית, לאחווה אנושית, לעזרה הדדית, לאחריות קולקטיבית, ובו בזמן עלינו לדאוג לביטחונם, לביטחון המדינה וחירותה ומקומה בעולם. מלאכה זו עלינו לעשות בתקופה מסוערת ומסוכסכת, כששלום-העולם תלוי בשערה ואנו מוקפים צוררים ויריבים. 4

התנועה הציונית נאלצה להתמודד עם המשימה החריגה הזו במקביל להיאחזות מחודשת בארץ ישראל, לא רק בעימות עם תושביה הערבים אלא גם על אפה וחמתה של רוב המנהיגות הרבנית, שראתה בכינון הריבונות היהודית "עלייה בחומה". היא חתרה לכך אף בלא שפת יום-יום לאומית, תוך השבת השפה העברית לשמש לצורך זה. בהיעדר כל הרכיבים העיקריים שעל יסודם כוננו, בדרך כלל, מדינות הלאום - עם מתפקד, שפה משותפת וטריטוריה שבה הוא חי בצוותא ומקיים אורחות חיים משותפים - היה ספק גדול בהצלחת המפעל כולו. לנוכח איבת הסביבה והניסיון המתמיד והמתמשך לעקור את המדינה היהודית מן השורש, היה למאמץ לכונן את כל אלה ממד קיומי, כיוון שבלא סולידריות כלל-יהודית בישראל והחוסן הלאומי המושתת עליה, לא הייתה המדינה יכולה לשרוד לאורך זמן.

עם הקמת המדינה ובעקבות העלייה ההמונית בעשורים הראשונים, נוצר בישראל מעין תלכיד (קונגלומרט) שכלל גרעין גדול של קבוצות שונות, אשר רובן הגיעו מתוך מצוקה בארצות המוצא יותר מאשר מתוך בחירה אידיאולוגית ומוטיבציה חלוצית. המתח במפגש רווי החיכוך בעיקר בין יוצאי אירופה ועדות המזרח, שהיה כבוש בשנות ה-50 וה-60, העמיק דווקא כאשר המצב הכלכלי והביטחוני השתפר. המתח הזה הגיע לסף התפרצות בראשית שנות ה-80 (במערכת הבחירות ב-1981 וסביב כינוי בוחרי הליכוד "צ'חצ'חים"). 5 חומרתו של החיכוך התבטאה בחפיפה בין הריבוד הכלכלי-החברתי והמוצא העדתי מצד אחד לבין הזהות הפוליטית מצד שני, באופן שאיים לקרוע את החברה הישראלית על פי קווי השבר העדתיים. בהדרגה הלך המתח הזה והתפוגג, במידה שאפשרה התרחבות דרמטית לנישואים בין-עדתיים. אלה בתורם דוחקים את הסוגיה הנפיצה הזו לשולי המפעל הלאומי, לקראת התמוססותה. 6

אף שאין כל דרך למדוד ולהוכיח את הדברים, נראה שהמאמץ העיקרי לכונן מחדש את העם היהודי כישות ריבונית מתפקדת צבר בסוף המאה הקודמת את המסה הקריטית שהייתה דרושה לו. הוא התפתח מפוטנציאל מבוסס תודעה לממשות חברתית ופוליטית המעוגנת היטב בשפה משותפת, בזיקה עמוקה לטריטוריה ובסולידריות של הזרם המרכזי, התומכת בחברה חסונה המתמודדת בדרך כלל היטב עם אתגרים קשים. החברה הזו הוכיחה גם שהיא מסוגלת לשאת על כתפיה את האחריות הריבונית של עם העומד ברשות עצמו, תוך נטילת אחריות לכל היבטי החיים, ולהחזיר בכך את העם היהודי להיסטוריה לאחר היעדרות ממושכת מאוד.

למרות ההישג הזה, מדובר עדיין ביעד לאומי ראשון במעלה, הנדרש להרחבת ההישג ולמיסודו. הסולידריות והאחריות שהוזכרו אינן מקיפות עדיין את הגרעין הקשה של האוכלוסייה החרדית הגדלה, ובוודאי לא את עיקר המיעוט הערבי הגדול. אחת ההסכמות המעטות בין גורמים יהודים וערבים, הנתונים במאבק על דמותה והגדרתה הלאומית של ישראל, היא בכך שמדובר בשני עמים נפרדים שאינם חותרים לטשטוש ההבדלים הלאומיים ביניהם, למרות שערבים ויהודים יכולים לחתור לזהות אזרחית ישראלית משותפת, לצד זהות לאומית נפרדת. הסכמה זו מקובלת הן על הזרם המרכזי של הציבור והן על האליטות. מנהיגי הציבור הערבי לא רק פוסלים זהות לאומית משותפת, אלא אפילו את מה שהם מכנים "ישראליזציה". לא במקרה דחה בג"ץ עתירה להכיר בפיקציה של "לאום ישראלי". 7

כשמדובר בזרם המרכזי של כל אחת מן הקבוצות, אפשר לסכם את המגמה המסתמנת כך: אף שהמדינה נבנית ומקוימת בעיקר בידי היהודים הלא-חרדים והדרוזים, נראה שחרדים רבים מתקדמים לאיטם בדרך לתרום לה, והערבים, לרבות חלק מהנהגתם, משלימים למעשה עם זהותה היהודית.

מעבר להסכמה זו, מתקיים בקרב הערבים דיסוננס עמוק בין עמדותיה של ההנהגה לבין הכרתו של הציבור. רוב ההנהגה, הנבחרת שוב ושוב, מתבטאת בדרך עוינת ודמגוגית ושבויה בנרטיב הפוסל את המדינה שנותנת ביטוי ריבוני להגדרה העצמית של העם היהודי; ואילו בקרב הציבור הבוחר בה רווחת הכרה עמוקה ורחבה מאוד כי איכות חייו, חירותו, רווחתו והאופק האישי של שאיפותיו מובטחים דווקא על ידי המדינה היהודית. 8 בקרב החרדים ניכרת, לצד הרדיקליות של חלק מההנהגה (בעיקר האשכנזית), גם התפתחות ברוכה של השכלה ועבודה יצרנית בקרב שיעור גובר והולך של נשים, וכמיהה של רבים מאוד בציבור זה (בעיקר הספרדי) לחסות בצל הסולידריות של החברה היהודית הרחבה.

כשמדובר בזרם המרכזי של כל אחת מן הקבוצות, אפשר לסכם את המגמה המסתמנת כך: אף שהמדינה נבנית ומקוימת בעיקר בידי היהודים הלא-חרדים והדרוזים, נראה שחרדים רבים מתקדמים לאיטם בדרך לתרום לה, והערבים, לרבות חלק מהנהגתם, משלימים למעשה עם זהותה היהודית. 9 לאחר שהמסה הקריטית נצברה, סיכויי ההתמדה וההעמקה נראים מבטיחים.

לאחר לבטים קשים הבינו גם כי רק במולדתו ההיסטורית, בה עוצבה דמותו כעם, הוא יוכל לקיים את המסגרת הריבונית הזו, וכי בלא ארץ ישראל יאבד הפרויקט הציוני את הסיכוי לגייס את תמיכת ההמונים ויידלדל לאפיזודה כיתתית.

ריכוז רוב העם היהודי לחיים ריבוניים בארצו

התנועה הציונות הקיפה בראשיתה מיעוט קטן מקרב בני העם היהודי, שחברו לניסיון מהפכני לחלץ את העם מן המבוי הסתום שאליו נקלע בעידן הלאומי, לאחר שהתברר כי דווקא ההישגים הגדולים בתחום שוויון הזכויות האישי הזינו את האנטישמיות והעלו אותה לרמה בלתי נסבלת. 10 הם הבינו שבעידן הזה רק קיום ריבוני - שישחרר את היהודי ממעמדו השולי בתרבויות אחרות, יעמיס על כתפיו את האחריות הכוללת לגורלו ויפתח את תרבותו ככל העמים - יכול להציע מענה בריא לגילוייה העמוקים והמבניים של המצוקה היהודית. לאחר לבטים קשים הבינו גם כי רק במולדתו ההיסטורית, בה עוצבה דמותו כעם, הוא יוכל לקיים את המסגרת הריבונית הזו, וכי בלא ארץ ישראל יאבד הפרויקט הציוני את הסיכוי לגייס את תמיכת ההמונים ויידלדל לאפיזודה כיתתית. מהפכנותו של הרעיון, התנגדות רוב האליטות בקרב העם היהודי עצמו ותנאיה הקשים עד מאוד של הארץ חברו בשלב הראשון לצמצום מספר העולים שהגיעו בפועל, ולהגדלת שיעור הירידה גם בקרב אלה שבאו להשתקע במולדתם ההיסטורית. בן-גוריון תיאר את הקושי לגייס למהפכה הזו יהודים רבים מול התנגדותן של האליטות האלה:

התנועה הציונית דגלה בשאיפה שלא היה לה, לכאורה, כל בסיס מציאותי, לא בארץ ולא בעם. ומשום כך נתקלה בהתנגדות חזקה מצד חוגים רבי השפעה ביהדות; מצד האדוקים הקיצוניים שהאמינו אמנם בגאולה, אבל בגאולה שלא כדרך הטבע; מצד רובה של תנועת הפועלים היהודית שראתה תיקון מצב היהודים רק במהפכה עולמית, ומצד החוגים המתבוללים שכפרו בעצם מציאותו של העם היהודי, ויותר מכל, מצד ההמונים האדישים, שלא האמינו בממשותו ובכושר התגשמותו של חזון הגאולה. 11

 גם בחלוף עשרות שנים להתיישבות היהודית ולאחר שגויסה תמיכתה של המעצמה הדומיננטית באזור, מנה היישוב היהודי בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת רק כ-150 אלף איש, 12 ובאחת השנים אף עלה מספר היורדים על העלייה והריבוי הטבעי גם יחד.

 ברוב שנותיו של המפעל הציוני היה ספק אם תהפוך ההתיישבות בארץ ישראל - גם בהנחה שהיישוב והמדינה ישרדו חרף האיום החיצוני והמתחים הפנימיים - למרכז חייו של העם היהודי, או תהיה רק עוד קהילה מקהילות ישראל בעולם. לא מדובר רק בספק גדול בדבר נכונותם של רוב היהודים לעלות לישראל, אלא גם בהתנגדות עזה ומובנת של מנהיגים בקהילות ישראל בעולם להעביר את הבכורה מקהילותיהם אל היישוב היהודי ולמדינת ישראל. מנהיגים יהודים בולטים, אפילו בצמרת התנועה הציונית, הניחו כי ישראל תיאלץ להסתפק לאורך זמן במעמד משני ומוגבל כזה. בקרבם היו כאלה, ובראשם מי שהיה במשך 12 שנים נשיא ההסתדרות הציונית נחום גולדמן, שאף ניסו באופן פעיל לחתור תחת ריבונותה, כדי לוודא שלא תסכן את בכורת הקהילה היהודית בארצות הברית, שהתבססה בעקבות השואה באירופה. גולדמן פירט את משנתו וסיפר על התפתחותה בספר שנחתם ב-1975, לאחר מלחמת יום הכיפורים (ולאחר שממשלת ישראל נמנעה ממתן לגיטימציה ממלכתית למאמציו ב-1970 להיפגש עם נאצר, בידיעתה ולמעשה בברכתה). הוא הסביר:

מדינה יהודית, המכילה מיעוט של העם היהודי, תלויה למען קיומה בסולידריות הגמורה ובאחריות המשותפת של הרוב הגדול החי מחוץ למדינה; היא לא יכולה להיות ארץ ככל הארצות, כלומר שבה רוב העם מרוכז במדינתו הוא. הייתי מרחיק לכת עוד יותר ואומר, כי לאור האופי המיוחד במינו של המבנה וההיסטוריה של העם היהודי, להיות מדינה בדיוק ככל מדינה אחרת - זו שלילה של אופי זה. אם ישראל תישאר מדינה ריבונית, יהיה עליה לנקוט מדיניות שתהיה לעיתים קרובות בסתירה עם מדיניותן של ארצות אחרות שבהן חיים מיעוטים לאומיים גדולים.

גולדמן הגיע למסקנה "שהפתרון טמון בנטרול פרמננטי של ישראל" באופן שיהיה "הרבה יותר מכריע וחשוב מזו [מהניטרליות - ד.ש.] של שוויץ" וכי עליו להתבסס על ערבויות של מדינות אחרות, "לרבות של מדינות ערב". לדעתו:

זה יעשה רושם עמוק על העולם הערבי אם מדינת ישראל, אשר אובייקטיבית נטלה שטח שהיה מאוכלס ברוב ערבי כאשר התחילה ההתיישבות היהודית, לא רק תכיר בקבלת הערבים את המדינה היהודית בתוכם אלא גם תציע להם פיצוי פסיכולוגי גדול, בבקשה מהם להיות בין הערבים לקיומה. 13

שנים ארוכות התנחמו החסידים של מיסוד מעמדה של ישראל כמוקד החיים של העם היהודי בייחודם של החיים הלאומיים בישראל ובהכרת רוב בניו של העם היהודי, שבחרו או נאלצו לחיות מחוץ לגבולותיה במרכזיותה בתודעתם. רק בדור האחרון צברה הדינמיקה הדמוגרפית את המסה הקריטית המבטיחה את ריכוז רובו המכריע של העם במדינה היהודית. העליות הגדולות של פליטי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות האסלאם וחבר העמים לשעבר, יחד עם הידלדלות הקהילות הגדולות באירופה ובאמריקה הלטינית, לא היו יכולות להבטיח את התוצר הזה לבדן, נדרשו עוד שני תנאים חיוניים. הראשון הוא קליטתן המוצלחת של הקהילות הללו בישראל, למרות הקשיים והמתחים הצפויים בתהליך דרמטי כזה, בקולקטיב הלאומי של עם מתפקד שייווצר בישראל מן התלכיד (הקונגלומרט) הראשוני של העולים. התנאי השני הוא שינוי המאזן הדמוגרפי בין שני הקיבוצים היהודים הגדולים שנותרו: בארצות הברית ובישראל, בתוקף ההבדל בין רוב יהודי החי במדינת הלאום שלו לבין תנאיו של מיעוט קטן (כשני אחוזים) במדינה אחרת.

דווקא על רקע הסובלנות האמריקאית ובשל הצלחתה והשתלבותה של הקהילה היהודית בארצות הברית, מתקיים בה שיעור גדול מאוד של התבוללות. במקביל, בקרב היהודים בישראל שאינם מתבוללים כלל, עולה מספר הילדים במשפחה באופן בולט על מספרם בקרב המשפחות היהודיות בארצות הברית, גם בלא האוכלוסייה החרדית. התוצאה של שני אלה היא לא רק מיסוד הבכורה הדמוגרפית של ישראל בקרב העם היהודי, אלא גם המגמה הבלתי נמנעת שבה מתבססת האוכלוסייה היהודית בישראל כרוב הולך וגדל בקרב העם היהודי כולו. קצב השינוי בכיוון הזה אומנם אינו צפוי להיות מהיר כבעבר, מכיוון שהקיבוצים היהודיים, למעט זה שבארצות הברית עצמה, אינם עוד פוטנציאל לעלייה גדולה, אך הפער הבולט בתחום שיעורי ההתבוללות והריבוי הטבעי יכתיב את המגמה גם אם תהיה פחות דרמטיות מכפי שהיא כיום. לפני פחות מארבעים שנה היה מספר יהודי ארצות הברית כפול מזה שבישראל, ואילו כיום יש בישראל למעלה ממיליון יהודים יותר מאשר בארצות הברית. בישראל חי היום כמחצית העם היהודי בכל הפזורות. כבר בעשור הבא הוא צפוי להיות רוב ברור. 14

ריכוז רוב העם היהודי במולדתו מטיל על ההנהגה והחברה בישראל משנה אחריות לגורלו ההיסטורי של העם.

אחד היעדים הלאומיים החשובים של ישראל הוא להתמיד במגמה זו ולהעמיק אותה, לראות בה אמת מידה חשובה בעיצוב דרכה ולהבין את האחריות הנוספת שהיא תובעת מן הדור הנוכחי ומאלה שיבואו אחריו. ריכוז רוב העם היהודי במולדתו מטיל על ההנהגה והחברה בישראל משנה אחריות לגורלו ההיסטורי של העם. נוסף על ייחודם של החיים הריבוניים בישראל ולהיותה המרכז התרבותי, מוקד הזהות וההזדהות של העם, הרי "מרבית הביצים" של העם היהודי מקובצות בישראל "בסל אחד". מכיוון שה"סל" הזה שוכן במדינה מאוימת, המתקיימת באזור אלים ובלתי יציב בנסיבות בינלאומיות בלתי ידידותיות, נדרשת המנהיגות להעמיד בראש מעייניה שתי מחויבויות עמוקות: האחת, להתמיד במאמץ לבניית החברה והאומה שהעם היהודי ירצה לחיות בה עם רוב יהודי יציב וגדול; והשנייה, להגן עליה ולנהוג זהירות מיוחדת שלא להיגרר לשאננות או להרפתקנות.

מדינה שלא תציע לתושביה חירות, פלורליזם, ביטחון ורווחה ברמה מניחה את הדעת, תוך שיפור מתמיד של כל אלה, לא תחזיק ביהודיה (וביסודות בונים של אזרחיה בכלל) ולא תמשוך יהודים אחרים לבוא אליה.

בניית האומה והחברה דרושה כמובן לגופה (ראו בפירוט להלן), אך בהקשר הנדון כאן היא נדרשת פעמיים: ראשית, כדי שבני העם היהודי ירצו לחיות במולדתם ולהישאר בה, למרות שכישוריהם מאפשרים להם לחיות בכל מקום בעולם המפותח; שנית, כדי שירצו לבוא אליה מארצות השפע והסובלנות, למרות הידיעה שהם צפויים להגן עליה בגופם. הרצון לחיות בארץ מאפיין כיום את הרוב המכריע של היהודים בישראל, לצד מיעוט קטן שבחר לעזוב את המדינה לצמיתות, ורבים המשתלבים במגמה עולמית של שהות זמנית בחו"ל לצורך קידומם המקצועי בכלכלה הגלובלית. מדינה שלא תציע לתושביה חירות, פלורליזם, ביטחון ורווחה ברמה מניחה את הדעת, תוך שיפור מתמיד של כל אלה, לא תחזיק ביהודיה (וביסודות בונים של אזרחיה בכלל) ולא תמשוך יהודים אחרים לבוא אליה. בסופו של דבר גם לא תציע להם את ליבת המענה לשאלה היהודית. הקיום הריבוני הוא אפוא תנאי הכרחי, אך בוודאי לא תנאי מספיק. בן-גוריון היה מודע לכך היטב וביטא את הכרתו בעיצומה של עליית המצוקה הגדולה ארבע שנים לאחר הקמת המדינה:

אם המדינה תתבצר, תתייצב ותיצור תרבות חיים גבוהה ועשירה אשר לא תיפול מרמת התרבות של איזו שהיא ארץ אחרת, גם מבחינה חומרית וגם מבחינה מוסרית ורוחנית - ודבר זה אינו נבצר מאתנו - ייתכן שגם יהודים בארצות שאין בהן מצוקה ולחץ ימצאו בישראל כול הרווחה והחירות שיש בארצות מגוריהם, ונוסף לכך ימצאו ערכים ונכסים שאין ליהודים בשום ארץ אחרת - עצמאות יהודית בכל גילוייה העשירים בשטח הכלכלי, המדיניות, התרבות, המדע, האומנות והמעמד הבין-לאומי... 15

לצד החזון הזה נדרשה, כאמור, זהירות מיוחדת. הגבול בין הרפתקנות מסוכנת לבין נחרצות ונכונות להגן על המדינה גם באמצעים התקפיים הוא דק ומתעתע. מי שזקוק להמחשה יוכל למצוא אותה, למשל, ב"תוכנית הגדולה" של מלחמת לבנון הראשונה. ככל שרמת האיומים, עוצמת האויב והפריסה המרחבית גדלים, כך מחמירה הסכנה. הגבול הדק הזה הומחש בהכרעות של ישראל בעד ונגד צעדים צבאיים מרחיקי לכת. מצד אחד אפשר להצביע על הסיכון המחושב שהיה כרוך בתקיפת הכור הגרעיני העיראקי ב-1981, בהפצצת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 ובתקיפותיה המתמשכת של ישראל בעומק סוריה ועיראק במחצית השנייה של העשור השני למאה הנוכחית.מצד שני הייתה ישראל נוהגת בחוסר אחריות לו הייתה תוקפת את פרויקט הגרעין באיראן עצמה בראשית אותו עשור, באופן שהיה צפוי לגרור את ארצות הברית לעימות שהחברה האמריקאית לא רצתה בו. דוגמה טובה לרתיעה מוצדקת מהרפתקנות היא הבנת מגבלותיה של ישראל בעימות עם הכוחות הסובייטיים במצרים בשלבים האחרונים של מלחמת ההתשה, ולאחר קידום הטילים מייד לאחר הפסקת האש (קיץ 1970). דוגמה אחרת נוגעת להתחשבות באיומים של ברית המועצות סביב המצור על הארמייה השלישית בשלהי מלחמת יום הכיפורים. בימים אלה מגלה ישראל אחריות וריסון במאמץ הגדול המושקע, בתיאום עם רוסיה, בפעילותה נגד שלוחיה של איראן בסוריה.

הוויה פלורליסטית ומאפיינים של חברה פתוחה

מדינה שלא תקיים ותפתח בהתמדה את הווייתה הפלורליסטית והפתוחה תחטא למורשת היהודית בעת החדשה, תאכזב את החלק הבונה של אוכלוסייתה המבטיח את ביטחונה, רווחתה ושגשוגה, לא תמשוך אליה יהודים מן המדינות המפותחות והדמוקרטיות ובסופו של דבר תסכן את עצם קיומה בסביבה העוינת שבה היא שוכנת.

מאפייני החברה הפתוחה והמשטר הדמוקרטי הנהוגים בישראל הם בחזקת הישג דרמטי, על רקע הרכב האוכלוסייה ונסיבות הקיום הישראלי. את דמותו של היישוב היהודי עיצבו במידה מכרעת העולים ממזרח אירופה, שחוו בסביבתם הפוליטית והחברתית צאריזם ובולשביזם. במחצית השנייה של שנות ה-40 הגיעו לארץ פליטי אירופה, שרק מיעוטם זכו להכיר מקרוב חברות פלורליסטיות. בשנות ה-50 וה-60 הצטרפו אליהם יהודי ארצות האסלאם, שחוו בסביבתם לא רק משטרים אוטוריטריים וקולוניאליים אלא גם מבנים חברתיים מדכאים. הגל האחרון של העלייה ההמונית בשלהי המאה ה-20 הגיע אף הוא ממדינה טוטליטרית/אוטוריטרית שקרסה מחוסר תפקוד. לריכוך הטיעון הזה ראוי להעיר כי ברוב המקרים היו בני האליטה היהודית בערים הגדולות בארצות אלה חשופים גם למסרים פתוחים יותר. חשוב מזה - הקהילות היהודיות קיימו בביתן פנימה למשך תקופה ארוכה פרקטיקות חברתיות סובלניות יחסית ומבנים קונצנזואליים, וניהלו את ענייניהן הפנימיים באמצעות קואליציות מתפקדות. 16

אלא שכל אלה לא פיצו על העובדה שרוב מכריע של בוני המדינה ובאיה לא עברו, ברמת המדינה הריבונית, את התהליכים שבאמצעותם הבשילה לאיטה במדינות המערב המורשת הפלורליסטית. היא זו שאפשרה, בהדרגה ניתנת לעיכול, את התפוגגות המבנים הפטריארכליים, את מימוש החירויות האישיות, את השוויון המגדרי, את שלטון החוק, את המדע החופשי ואת המשטר הדמוקרטי. נוסף על הרקע הבעייתי שלהם, היו בני היישוב היהודי ומדינתם חשופים במשך יותר ממאה שנים לאיום בעל ממדים קיומיים ונתונים במצב חירום מתמשך. בנסיבות כאלה כרסמו במקומות אחרים גם הדמוקרטיות המבוססות ביותר בחירויות האישיות, בפתיחותו של הדיון הציבורי ואף במאפיינים של ליבת המשטר הדמוקרטי.

אפשר לקבוע בפרספקטיבה של מאה שנים שהזרם המרכזי של החברה הישראלית אימץ בהדרגה מאפיינים חשובים של חברה פתוחה ופלורליסטית ומשטר דמוקרטי מתפקד, בתנאים קשים עד מאוד.

למרות כל אלה אפשר לקבוע בפרספקטיבה של מאה שנים שהזרם המרכזי של החברה הישראלית אימץ בהדרגה מאפיינים חשובים של חברה פתוחה ופלורליסטית ומשטר דמוקרטי מתפקד, בתנאים קשים עד מאוד. אלה השתרשו, התמסדו והתחזקו בהתמדה, באופן שלמרות נסיגות נקודתיות ורכיבים שבהם לא חל שיפור יסודי (ראו מייד להלן), נכון לומר שבכל עשור ישראל פתוחה ופלורליסטית בתמונת המצב הכוללת יותר מאשר בעשור שקדם לו. זעקות שבר (לפעמים היסטריות) על "חורבן הדמוקרטיה" הנשמעות מדי פעם מפי מי שאינו מחזיק בעמדות כוח כאלה או אחרות זוכות, בדרך כלל, לאמון מוגבל מאוד בקרב הזרם המרכזי של הציבור, גם כאשר יש בקובלנות הספציפיות גרעין חשוב של אמת. המדדים העיקריים המאששים את הקביעה הזו מופיעים בזירה הפוליטית, בתחום שלטון החוק, במעמד האישה ובסובלנות כלפי מיעוטים.

המתכונת הזו פגומה בשני תחומים הכרוכים זה בזה: הראשון, שני מגזרים בעייתיים - החרדי (במידה רבה גם החר"דלי) והערבי - שאינם מקיימים בדרך כלל את הסטנדרטים האלה בקרבם; השני, כפיפותם הממוסדת של תחומי האישות לממסד דתי, שעיקרו מאובן, מקצין ומושחת. הפגמים האלה הם מהותיים. הם הופכים את התנהגות שתי האוכלוסיות האלה לנטל גם בתחום הזה (נוסף לתחומים הכלכלי והביטחוני). המאמץ לצמצם את משקלו של הנטל הזה חשוב לעתידה, אך ישראל הוכיחה בדורות האחרונים שניתן לקיים מציאות פלורליסטית למרות ששני המגזרים האלה אינם תורמים לה הרבה.

היעד הלאומי של ישראל בתחום הזה הוא להמשיך לחזק ולפתח את מהותה כחברה פתוחה פלורליסטית ודמוקרטית, בדגש על ההתמודדות עם הרכיב הדתי. לצד הבעיה המבנית של החרדים, נדרשת גם התמודדות עם מיעוט משיחי נחוש בקצה האגף הימני של המפה הפוליטית, שהשפעתו (בעיקר כושר הסיכול שלו) חורגת הרבה מממדי תומכיו המובהקים. החברה הערבית עשויה להשתנות בכמה רכיבים בתחום זה במידת מה. כך למשל צפויה אכיפה נחרצת ומקיפה להוריד את רמת הפשע והאלימות הרווחים בה ולאפשר מאמצי חינוך והעצמת גורמים מקרבה הפועלים לשוויון האישה ולפתיחות חברתית. אך בתחום ליבת הפלורליזם, הניסיון שנצבר בעולם הערבי ובקהילות ערביות גדולות באירופה אינו מעודד ציפיות גדולות לשינוי חיובי עמוק בקרב הרוב המוסלמי. 17 בקרב המיעוט הנוצרי הקטן, שכבר עכשיו נוהג אחרת בתחום החינוך, בתחום הכלכלי, בתחום הריבוי הטבעי ובתחום מעמד האישה, יש הרבה יותר מקום לתקווה. גם בקרב המוסלמים, כמו בציבור היהודי, הקצנה דתית היא מכשול בולט. התנועה האסלאמית, בעיקר בפלג הצפוני, עושה שימוש בכלים המוכרים של 'האחים המוסלמים' כדי לסכל כל אפשרות לקליטת הערכים הפלורליסטיים, הנחשבים בעיניה איום קיומי על הזהות המוסלמית של המאמינים.

האיום העיקרי על אופייה הפתוח של ישראל הוא המגזר החרדי והחרד"לי.

האיום העיקרי על אופייה הפתוח של ישראל הוא המגזר החרדי והחרד"לי. הדבר נובע משילוב בין הכוח הנובע ממעמדו במערכת הפוליטית, מן הריבוי הטבעי המופלג, 18 ממיסוד המערכות הנפרדות שכונן ובראשן מערכת החינוך, מן הצייתנות הפוליטית של בניו ומההקרנה של גישתו לציבור גדול מאוד של אוכלוסייה מסורתית, מזרחית בעיקרה. ליבת ערכיה של מנהיגות המגזר הזה היא היפוכו המוחלט של פלורליזם, סובלנות ופתיחות. גם הם, כמו 'האחים המוסלמים', רואים את הערכים האלה כאיום על ליבת זהותם ומעמידים את המאבק בהם בראש סדר העדיפויות שלהם. הם נוהגים כך גם מטעמים אידיאולוגיים, וגם משום שכוחם ומעמדם האישי מושתתים על סגירותה של החברה ועל צייתנות פוליטית וחברתית לפרנסיה. כישלון מתמשך של החברה הישראלית במאבק עם הדפוסים האלה הוא לא פחות מאיום קיומי. אם יושלטו ערכיהם תהיה ישראל לא רק מפגרת וענייה, אלא גם תאבד את האטרקטיביות שלה ליהודים היצרנים החיים בה ולרוב היהודים החיים מחוצה לה. היא גם תאבד את יתרונה האיכותי, המגן עליה מפני האיבה הערבית והאיראנית. אפשר (בקושי לא מבוטל) לקיים ולפתח את המדינה היהודית כל עוד מיעוט חרדי קטן יחסית חי על חשבון יצרנותו ומסירותו של רוב מוצק, אך לא אם הרוב הזה יידלדל ויאבד את המוטיבציה שלו במדינה שאינה מציעה לו אורח חיים המקובל עליו.

הסכנה גדולה, אך גם התקווה אינה מבוטלת. סיכוייה של ההנהגה לשלוט בציבור הזה, למעט הגרעין הקשה שלו, מאוימים על ידי שילוב של פיתויי החברה הישראלית, טכנולוגיה המקשה מאוד על שמירת הסגירות ותהליכים חברתיים שיצאו במידה ניכרת משליטתה. חלק ניכר של הציבור הזה לא רק מאס בחיי העוני שכפתה עליו מנהיגותו ובחינוך המכוון לסכל את מאמציו לפרנס את עצמו תוך מגע עם החברה הלא חרדית; יש בו גם כמיהה להיות שותף במעגל הסולידריות והפטריוטיזם של היהודים בישראל ובגאוותם. 19 הנשים יוצאות בהמוניהן לפרנס את משפחותיהן הגדולות בעיקר בחברה החרדית אך גם בקרב האוכלוסייה הכללית, והן פעילות מאוד בקידום השכלתן המקצועית. הניסיון להתבצר בשפת היידיש כדי להיבדל מן החברה נכשל. הטלפונים החכמים הפתוחים, שרבים מן הגברים קונים בחשאי בנוסף למכשירים ה"כשרים", שרבניהם מאשרים לשימושם כדי לקיים את בידולם, פותחים בפניהם צוהר מפתה (ולעיתים מעוות) אל החברה הלא-חרדית. תהליכים אלה, אם יתמידו ויצברו תנופה מספקת, עשויים לתרום להשתלבות. השילוב בין העמקת החשיפה לחברה היצרנית, הכמיהה לסולידריות כלל-יהודית ובעיקר הנכונות לצמצום הריבוי הטבעי בעקבות עליית גיל הנישואין, השכלתן וחשיפתן של נשים יצרניות לחברה הישראלית, עשוי להכיל את התופעה ואת השפעותיה ההרסניות.

אם ההכרה בחומרתה של סכנה זו תתעצם בתודעתו של הזרם המרכזי והתהליכים שהוזכרו לא יבלמו אותה, נותר בידי הזרם הזה האמצעי האולטימטיבי: הקמת ממשלה ללא החרדים, שתכפה על רובם שינוי עמוק. כל שנדרש הוא הפסקת המימון הממלכתי עצום-הממדים, המאפשר את אורח החיים הנצלני: ממערכת חינוך המעצבת את הדור הצעיר לחיים בלתי יצרניים ונמנעת בכוונת מכוון ממתן כלים לתעסוקה במשק מודרני, ועד מענקים המאפשרים לרבבות גברים צעירים בלא יכולות מיוחדות ללימוד תורה לבלות את זמנם בישיבות, במקום לצאת לעבודה. 20 בלא לחיות על חשבון הרוב הלא-חרדי ייאלצו החרדים, כמו אחיהם בדמוקרטיות אחרות, לצאת בהמוניהם לעבודה בחברת אנשים בעלי רקע שונה, ולשלוח לישיבות רק את הקומץ העשוי באמת לתרום לקידום לימודי הקודש שלהם.

שאלת המפתח היא מגמת הגידול בשיעור האוכלוסייה הפחות יצרנית והבלתי פלורליסטית בכלל הציבור.

גם תסריט אופטימי זה אינו בגדר "פתרון": גרעין חרדי קשה ונחוש ימשיך לקיים את אורח החיים החרדי ורוב הבנים לא ישרתו בצבא, לפחות בשלבים הראשונים. רק אם התהליכים שהוזכרו לעיל יואצו עד מאוד, יש סיכוי שתוסר הסכנה שהחברה הישראלית תידרדר לעוני, להסתגרות ולדיכוי חירויות, לחולשה מול אויביה ולכישלון הפרויקט הציוני. מה שעושה בינתיים את התסריט האופטימי לבלתי ריאלי הוא הזינוק בשיעורם באוכלוסייה של החרדים, בתוקף הריבוי הטבעי המופלג, זינוק המרוסן רק בשוליו על ידי המיעוט מקרב החרדים המאמץ אורח חיים יצרני ותפיסת עולם פלורליסטית.

מטבע הדברים אין נתונים בדוקים בדבר היקפה של תופעת ההשתלבות, שהרי מדובר במגוון רחב מאוד של שינויי התנהגות, בעוצמות שונות וקשות למדידה. בתחום ההערכה הלאומית, שאלת המפתח היא מגמת הגידול בשיעור האוכלוסייה הפחות יצרנית והבלתי פלורליסטית בכלל הציבור. חוקרי החברה החרדית, העוקבים אחרי ההשתלבות הזו, אינם מעריכים שמגמת ההשתלבות גוברת בהיקפה על עודף הריבוי הטבעי של החרדים על פני האוכלוסייה היהודית הלא-חרדית. 21 כדי לשנות את המגמה הבלתי יצרנית והבלתי פלורליסטית בקרב החרדים יידרשו כפיית לימודי ליבה במערכת החינוך שלהם, הממומנת מכספי משלם המיסים, וקיצוץ עמוק בקצבאות המעודדות הימנעות מעבודה וריבוי ילדים. הדבר מחייב ממשלה הבנויה על הסכמה אסטרטגית בין המחנות הפוליטיים העיקריים לקיימה בלא חרדים, כי אפילו בממשלה רחבה, שתעמוד גם אם יפרשו ממנה, יקווה כל אחד מהם להסתייע במפלגות החרדיות כדי לקיים ממשלה צרה יותר, על חשבון המחנה השני. אופיו של החינוך הזה והקצבאות האלה הם ליבת האינטרס החיוני של המפלגות החרדיות, שכוחן הפוליטי מתבסס על תלותה וצייתנותה של האוכלוסייה החרדית. בתנאים הקיימים אין אופציה לשינוי העמוק הנדרש בתחום זה, שייעשה בהסכמתן ואפילו מתוך השלמה מצידן.

ביטחון והרתעה בסביבה אזורית עוינת

ישראל מתקיימת בסביבה המחייבת להציב את הביטחון במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי, עוד לפני שמביאים בחשבון את יחס השכנים אליה. מדובר באזור ערבי כושל, בלתי יציב ואלים מאוד שבו החלש אינו שורד, ובשתי מעצמות אזוריות - איראן וטורקיה - שאחת מהן מובילה את תהליכי הרדיקליזציה והשנייה גולשת לשם לאיטה בעקביות. מציאות זו מאיימת על כל שוכני האזור, ועל ישראל באופן ישיר ועקיף. בן-גוריון הבין במלוא עומקה את המצוקה המבנית של ישראל באזור, הצפויה להתמיד לדורות גם בתנאי שלום. בסיום מלחמת העצמאות אמר לחניכי קורס קצינים:

נניח שמאמצי השלום שלנו יישאו פרי, ורוב מדינות ערב ואף כולן יכרתו אתנו בריתות שלום וידידות. גם אז עלינו להיזהר מאשליה מסוכנת, כי השלום יקיים את ביטחוננו... עובדות גיאוגרפיות, פוליטיות והיסטוריות שאין מהן מנוס עושות את ישראל מטרה נוחה להתקפות שכניה. ארצנו תקועה בתוך שטח ענקי, באסיה ובאפריקה - מהרי הט[א]רוס ועד האוקיינוס ההודי, וממזרח ים התיכון עד לאוקיינוס האטלנטי - המיושב כולו עמים מוסלמים דוברי ערבית... ואם כי זיקתנו וקשרינו לארץ-ישראל קדמו לכיבוש הערבי - הרי הערבים רואים אותנו כזרים. אנו מועטים והם רבים. מדרך הטבע האנושי הוא שהמרובים שואפים להשתלט על המועטים, והערבים אינם רוצים לשכוח את ההיסטוריה המכאיבה של השנה האחרונה. בכל רדיו ערבי – ברמאלה, דמשק, בגדד ושאר המרכזים הערביים, מטיפים הקריינים למלחמת נקם בישראל. המסיתים מזכירים את התנגשות העולם הערבי והמוסלמי עם נושאי הצלב בארץ זו - ומלמדים גזירה שווה מהכרעת שלטון הפרנקים במאה השלוש-עשרה ואומרים: השנה לא הצלחנו להכריע את ישראל - נעשה זאת בעוד עשר או חמישים שנה... הלאומנות הערבית רואה את המציאות ההיסטורית בעיניה היא, ולא תפיסתנו תכוון פעולתה כי אם תפיסתה היא. נתחייב בנפשנו אם לא נראה עכשיו ובעתיד שסכנת המלחמה תלויה מעל לראשנו. 22

את הגישה העגומה והמפוכחת בדבר גורלה של ישראל לעמוד מול האיבה ורגשות הנקם של האויבים הערוכים על גבולותיה ניסח משה דיין בטקסט מכונן, שהקריא על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז. מילותיו שיקפו ועיצבו את תפיסת ההתמודדות של דורו ושל רבים אחריו עם הצורך להיות דרוכים תמיד למאבק על קיומה של ישראל.

...לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא - כדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? ... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת  ולבנות בית... מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה, ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח את נשקנו... את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו... אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו. 23

מאז המהפכה באיראן צריכה ישראל להתמודד עם רובד נוסף של איומים: הכנות איראניות מסיביות לעימות עם ישראל וניסיונה של איראן להבטיח לעצמה הגמוניה בכל המזרח התיכון, בצל חתירתה לארסנל גרעיני עם כלי שיגור מתאימים.

מאז ראשית ההתיישבות היהודית בעת החדשה היה על היישוב והמדינה להתמודד עם ניסיונות אלימים לעוקרם מן השורש. זה החל בטרור חוקרים ישראלים שבדקו את המצב מקומי ונמשך בהתקפות מסלימות והולכות של התנועה הלאומית הפלסטינית שהתגבשה בימי המנדט. האיום הגיע לשיאו בפלישתן של מדינות ערב עם ההכרזה על הקמת המדינה, ובמלחמות מתמשכות בהובלת מצרים ב-25 השנים הראשונות לקיומה. מאז שנות ה-70 נתונה ישראל במלחמת טרור מתמשכת בכל הרמות: מסכינאות, ירי ומטענים של יחידים וחוליות דרך מלחמת טרור בהיקף מלא בלב ריכוזי האוכלוסייה ('האינתיפאדה השנייה') בעיצומו של "תהליך שלום", ועד לאיום מפני רבבות רבות של רקטות וטילים, בתמיכה מסיבית של מעצמה אזורית. מאז המהפכה באיראן צריכה ישראל להתמודד עם רובד נוסף של איומים: הכנות איראניות מסיביות לעימות עם ישראל וניסיונה של איראן להבטיח לעצמה הגמוניה בכל המזרח התיכון, בצל חתירתה לארסנל גרעיני עם כלי שיגור מתאימים. כל אלה מתקיימים על רקע איבה עמוקה, לעיתים פתולוגית, לישראל, המאפיינת את רוב הציבור גם במדינות שחתמו על הסכמי שלום איתה ומועברת מדור לדור במערכת החינוך הפורמלית והלא-פורמלית. 24 ניצנים מעודדים של גישה פתוחה כלפי ישראל ואף הערצה גלויה של הישגיה הם בינתיים נחלת חוגים מצומצמים .25

מול כל אלה חייבת ישראל להציע מענה אמין, לא רק למען הצורך המובן מאליו לסכל איומים כוחניים חמורים, אלא גם בשני הקשרים נוספים: מול אויביה - הרתעה אמינה ומתמשכת; בעיני תושביה שלה - אמון בכוחה להגן על עצמה במחיר נסבל.

מול כל אלה חייבת ישראל להציע מענה אמין, לא רק למען הצורך המובן מאליו לסכל איומים כוחניים חמורים, אלא גם בשני הקשרים נוספים: מול אויביה - הרתעה אמינה ומתמשכת; בעיני תושביה שלה - אמון בכוחה להגן על עצמה במחיר נסבל. בלא המרכיב הראשון יוכלו אויביה להתיש את משאביה בעלות שאותם אויבים מוכנים לשאת בה; בלא השני ייפגע החוסן הלאומי של הציבור היהודי, שבלעדיו אין לישראל תקומה.

משמעותה של הרתעה היא עיצוב הכרתו של האויב שלישראל הכוח, הנחישות וחופש הפעולה להכאיב לאותו אויב באופן קשה ומתמשך, במידה שתרתיע אותו בדרך כלל מנקיטת פעולות שישראל אינה מוכנה לשאת. שתי הסתייגויות לציפיות מהרתעה: הראשונה, לא מדובר בכפיית הימנעות מוחלטת וסופית "אחת ולתמיד" מפרובוקציות אלימות נגד ישראל. לאפקט המצנן של התגובה הישראלית יש "תאריך תפוגה", התלוי בין היתר בעוצמת המוטיבציה של האויב ובהערכתו את סף התגובה של ישראל. השנייה, לא מדובר בהרתעה מפני כל פעולה או סדרת פעולות ספציפיות. ההרתעה היא מצטברת ופירותיה מבשילים לעיתים קרובות אחרי פרובוקציות רבות. נדרשות לעיתים גם תגובות נחרצות אחדות לפני שמתכונת פרובוקציה מסוימת דועכת או ננטשת (בדרך כלל במקביל למציאת מתכונת חלופית). יעדיה הריאליים של ההרתעה הם ריווח ושיכוך פעולות האיבה, באופן שיאפשר לישראל לממש בתקופות הרגיעה היחסית, בין הפרצים האלימים גבוהי העצימות, את יעדיה הקונסטרוקטיביים (ראו בפירוט להלן). מצב של מלחמה מתמדת בעצימות גבוהה היה מקשה מאוד על מימוש היעדים האלה ופוגע קשות בתחושת הסיפוק הכרוכה במימושם, החשובה כל כך בעיני הישראלים.

תחושת האמון של הישראלים בכושרה של מדינתם להגן על עצמה מסבירה חלק ניכר של נכונותם להתגייס לאותה הגנה, בין בתפקיד פעיל (למשל, כחיילים או כמדענים המפתחים אמצעי לחימה) ובין בתפקיד לכאורה סביל, כמי שמוכנים להתמודד עם סכנה של טרור ברחובות או טילים בריכוזי האוכלוסייה. הנכונות הזו מתעצמת כאשר ברור שהמדינה "יודעת מה לעשות": מכאיבה לאויב מעבר למה שהוא יכול לשאת ומצליחה לכפות עליו לחדול מפגיעה בתושביה במידה בלתי נסבלת. 26 מפנה חשוב בהקשר זה של עמדות הציבור והחוסן הלאומי התרחש בראשית המאה הנוכחית, אחרי 'האינתיפאדה השנייה', כאשר הזרם המרכזי של החברה הישראלית נטש את ההזיות בדבר האפשרות שישראל תחיה באזור בשלום ובשלווה (להבדיל מחוזה שלום אפשרי, יום אחד, עם עוד מדינות ערביות), אם רק תגיע לפשרה היסטורית זמינה עם הפלסטינים. ההבנה הזו הועמקה בעקבות התפוגגות התקוות שנתלו ב'אביב הערבי' בראשית העשור השני למאה, ועם התגברות האיום האיראני על ישראל בשלהי אותו עשור. מי שאינו מפתח ציפיות הזויות, סובל הרבה פחות מאכזבות שוברות לב.

מה שנדרש לעתיד, כיעד לאומי מן המדרגה העליונה, הוא שילוב של העוצמה והנחישות המוכרים עם מנה גדושה של חוש מידה והבחנה בין עיקר וטפל.

כאשר בוחנים את התמונה הכללית, מתברר כי ב-72 שנותיה ישראל אכן הצליחה להבטיח את שלום המדינה ואזרחיה בשילוב של צבא חזק ומודרני, נחישות בהפעלת אמצעים אלימים, כשאלה נדרשו, והבטחת חופש פעולה מדיני. הכישלונות המוכרים כל כך - למשל, הכפייה האמריקאית ב-1956, 27 הפתעות מלחמת יום הכיפורים (המודיעינית והאופרטיבית), איוולתה של התוכנית הגדולה של מלחמת לבנון הראשונה והצבא שנתקע שם 18 שנה אחריה - אין בכוחם לעמעם את ההצלחה הבולטת בהקשר הכולל. זו מתבטאת במצב שבו מדינות ערב מורתעות ממלחמה ובחלקן אף משתפות פעולה עם ישראל ומצטרפות לתהליכי נורמליזציה, כאשר העימות המסוכן עם איראן מתנהל גם הוא בתנאים נוחים יחסית לישראל. 'יחסית' הוא מושג המפתח. ההשוואה הרלוונטית היחידה היא למה שיכול היה להיות לולא נחישותה ועוצמתה של ישראל.

מה שנדרש לעתיד, כיעד לאומי מן המדרגה העליונה, הוא שילוב של העוצמה והנחישות המוכרים עם מנה גדושה של חוש מידה והבחנה בין עיקר וטפל. ישראל ניצבת לראשונה בעימות מול אויב איראני מתוחכם ונחוש, הנשען על חברה מרשימה, למרות מצוקותיה הקשות (רווחים בה שחיתות, זנות והתמכרות לסמים 28). החברה הכושלת של אויביה הערבים של ישראל הכשילה גם מנהיגים משיחיים (בעיקר גמאל עבד אל-נאצר), צבאות גדולים ומצוידים היטב הנעזרים במעצמה גלובלית (ברית המועצות) וחיילים אמיצים. בשעת המבחן קרסו כל אלה מול מדינה מודרנית, שחייליה ומפקדיה הביאו אל המאבק את הסגולות של החברה החזקה שבה עוצבה דמותם.

ישראל ניצבת בעימות עם איראן מול שילוב מסוכן של מנהיגות קנאית ועם מוכשר. לא מדובר אומנם במקבילה של הפוטנציאל ההרסני של מעצמה בעלת שילוב כזה, שאיימה על העולם כולו בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, אך מול הסכנה האיראנית נדרשת הכרה בכך שפער היכולות לטובת ישראל עלול להצטמצם. חשוב במיוחד להבין כי ישראל מתמודדת עם אסטרטגיה מתוחכמת, הנמנעת מעימות ישיר ומתמקדת בחתירה להגמוניה אזורית בסיוע מסיבי של שלוחים נחושים, שתציב את המדינה היהודית במצב בלתי נסבל, בעת שארסנל גרעיני ומערך טילים עצום ממדים מעניקים להם חסינות מפני פעולת נגד.

היעד הלאומי של ישראל בתחום הזה הוא לקיים הרתעה אסטרטגית, תוך מאבק מסכל מתמיד ברמה האופרטיבית מול גורם גמיש, לומד, טכנולוגי ומתוחכם, שמנהיגותו נגועה באיבה פתולוגית ליהודים ולמדינתם, 29 לצד דבקות באמביציות אזוריות העשויות להתגשם בשל החולשה הערבית.

היעד הלאומי של ישראל בתחום הזה הוא לקיים הרתעה אסטרטגית, תוך מאבק מסכל מתמיד ברמה האופרטיבית מול גורם גמיש, לומד, טכנולוגי ומתוחכם, שמנהיגותו נגועה באיבה פתולוגית ליהודים ולמדינתם, 29 לצד דבקות באמביציות אזוריות העשויות להתגשם בשל החולשה הערבית. דורות של הישגים מרשימים מול הערבים אינם ערובה להתמודדות מוצלחת עם האתגר הזה. הרתעה אסטרטגית אינה מתיימרת למנוע עימותים מוגבלים או להוציא מכלל חשבון לצמיתות עימות מלא. היא נועדה להפחית במידה רבה ככל האפשר את המוטיבציה של האויב לצאת לעימות כולל, מתוך הכרה בעלותו הבלתי נסבלת. הדבר דרוש, לצד חיזוק הסיכוי המצטבר להימנע מעימות כזה בכלל, כדי לעצב תנאי מאבק טובים יותר למרתיע - מדיניים, צבאיים, כלכליים ואחרים - אם וכאשר ייגזר עליו העימות הכולל בניגוד לרצונו.

הצירוף של האיום האיראני והזמינות של טכנולוגיות מתקדמות מחייב את ישראל לשינוי רב-משמעות במאפייני המאבק, במרווח שבין העימותים הגדולים הנכפים עליה בידי אויביה הפעילים - מה שקרוי בצה"ל בשם מב"ם: המערכה שבין המלחמות. זהו שינוי עקרוני במאפייני העימות הצבאי, הראוי להבהרה. במאה הקודמת יכלה ישראל להרשות לעצמה להשלים עם ההתעצמות הצבאית של אויביה במרווחים האלה, ולנצל את ההפחתה בעוצמת האיום הביטחוני כדי להתמסר ליעדיה הקונסטרוקטיביים. החריג ההיסטורי הופיע ב-1956, בדמות מלחמת מנע ('מבצע קדש'). ההכרה בדבר הצורך לחזור לגרסה עדכנית של הדפוס הזה הופיעה במחצית השנייה של העשור הראשון של המאה הנוכחית, אחרי מלחמת לבנון השנייה וביתר שאת לקראת סוף העשור השני, בשלהי מלחמת האזרחים בסוריה.

בשנים 1956-1955 חרדה ישראל מהשפעתה של מאזן הכוחות של "העסקה הצ'כית", שסיפקה נשק סובייטי של הקו הראשון לצבא המצרי. ישראל חששה שצבאה המצויד בעיקר בעודפי מלחמת העולם השנייה לא יוכל להתמודד עם האיכויות, הכמויות האחידות וחלקי החילוף האורגניים שסופקו למצרים, משעה שהנשק והדוקטרינות החדשות ייקלטו במלואם. על רקע זה יצאה ישראל למלחמת מנע, תוך ניצול העימות של בריטניה וצרפת עם גמאל עבד אל-נאצר. בשנות ה-50 וה-60, לקראת מבצע קדש ובעקבותיו, קלטה ישראל נשק צרפתי תקני של הקו הראשון, ומאז מלחמת ששת הימים קלטה נשק אמריקאי מתקדם. בתנאים החדשים העריכה ישראל כי הצירוף של הרכש הזה ועליונותה המודרנית של החברה הישראלית שבאה לידי ביטוי בצבאה 30 מאפשרים לה לקיים הרתעה בין העימותים הגדולים, וכושר הכרעה במלחמה עצמה. מאז הניחה ישראל כי אין עוד צורך במלחמת מנע למניעת התעצמות האויב, מכיוון שהגיבה על כך בהתעצמות יעילה יותר של צה"ל. הצורך בפעולה צבאית מונעת ברמה האסטרטגית יוחד כל כולו לתחום הגרעין.

אויביה הרדיקלים של ישראל כי מצאו סוף סוף את עקב אכילס של המדינה היהודית: יכולת לפגוע בעורף האזרחי, תוך עקיפת העליונות הצבאית של צה"ל.

האיתות הראשון לצורך בחשיבה מחודשת בנושא זה התקבל במלחמת המפרץ הראשונה, כאשר ישראל שותקה בעקבות ירי 39 טילים מעיראק על מרכזי האוכלוסייה בישראל, ובשל החשש מחימושם בראשי קרב כימיים. בעקבות החוויה הזו בישראל, מה שנתפס אפילו אצל יצחק רבין (בטעות) כעדות לחולשת החברה הישראלית, שהתבטאה בבריחה המונית מתל-אביב, הניחו אויביה הרדיקלים של ישראל כי מצאו סוף סוף את עקב אכילס של המדינה היהודית: יכולת לפגוע בעורף האזרחי, תוך עקיפת העליונות הצבאית של צה"ל. בהדרגה התברר כי רקטות פשוטות אפשר לייצר באמצעים ביתיים מחומרי הדף זמינים. במהרה התברר גם כי ניתן לקנות מן המדף בקלות אמצעי הנחיה אלקטרוניים בסיסיים, שהיו זמן קצר קודם לכן פריבילגיה של מעצמות.

 לבסוף התברר לאויבים הערבים והאיראנים יתרון עצום נוסף התואם את התרבות שלהם ומאתגר את ערכיה ההומניים של ישראל: את הרקטות והטילים ניתן להציב ולשגר מלב אוכלוסייה אזרחית ערבית, באופן הנותן להם יתרון בכל מקרה: אם ישראל תימנע מפגיעה בטילים מחשש להרג אזרחים ערביים תמימים - יהיו הטילים חסינים עד שישולחו לפגוע בערים ישראליות. ואילו אם תפגע ישראל בטילים כדי למנוע זאת - ייהנו חמאס, חזבאללה ואיראן מההישג התעמולתי של תמונות הרג אזרחיהם באמצעי התקשורת המערביים.

במאה הקודמת יכלה ישראל להרשות לעצמה לא לצאת למלחמת מנע נגד ההתעצמות הערבית והאיראנית, משום שיתרונותיה האנושיים והצבאיים איזנו את התעצמות הצבאות שלפני עידן הטילים. בעידן הטילים המדויקים, העוקפים את שדה הקרב ומכוונים ברבבותיהם אל מרכזי האוכלוסייה של ישראל, קשה יותר להביא את היתרון האנושי והצבאי של ישראל לידי ביטוי מכריע. כדי לשגר טילים כאלה בהמוניהם ולשתק מדינה מודרנית ורגישה לחיי אדם, די ברמת הפיתוח של החברה אפילו בעזה או בלבנון, קל וחומר של החברה האיראנית, המסוגלת להרבה יותר. כאן אין די בהתעצמות מקבילה של ישראל ואפילו לא בהגנת הטילים המפותחת ביותר בהיסטוריה, העומדת לרשותה. כאן חייבת ישראל למנוע בכוח את ההתעצמות, אפילו תוך סיכון להקדמת התפרצותה של המלחמה.

ההכרה בעומקו של המפנה הדרמטי במאפייני המאבקים הצבאיים החלה להתגבש בישראל מאז מלחמת לבנון השנייה, והגיעה לשיאה כאשר חזבאללה הציב למעלה ממאה אלף טילים ורקטות והחל לחתור להסבת הרקטות בהמוניהן לטילים מדויקים. הכרה זו העמיקה והתגבשה לתפיסה מקפת לנוכח התנופה העצומה של איראן בניסיונה לכונן שם (ובמערב עיראק), בשלהי מלחמת האזרחים בסוריה, תשתית צבאית נרחבת של הצבת טילים ארוכי טווח, כבדי ראש קרבי ומדויקים, במקביל לייצורם במקום ולהאצת 'פרויקט הדיוק' של הרקטות הכבדות של חזבאללה. המערכה של צה"ל, המסלימה בהתמדה במאמץ למנוע את כל אלה, משקפת את ההכרה הזו.

במקביל לאיום האיראני חייבת ישראל לקיים הרתעה אמינה כלפי אויביה הערבים ולהעמיק את קשריה עם אותם גורמים ערביים השותפים לה בחרדה מפני הגורמים הרדיקליים באזור. לצד כל אלה עליה לקיים ערנות מתמדת ונכונות להפעיל כוח בגמישות מול הצקותיהם של הפלסטינים, מתוך הכרה שבעתיד הנראה לעין אין פתרון מוסכם להסדרת היחסים עימם, ומתוך שאיפה להינתק מהם ככל האפשר.

ליישוב היהודי ולמדינת ישראל היה ועדיין יש עניין חשוב להיאחז במזרח התיכון, כגורם מוכר ומקובל במאזן הכוחות האזורי.

את הצלחתו של המאבק הנחוש הזה בשלב ההיסטורי הנוכחי אסור לנתק מאחיו האסטרטגי התאום: הנכונות לסיכונים גדולים ולפשרות מכאיבות, כאשר יש שותף אחראי ואמין להסדר. ללא הסכם השלום עם מצרים תמורת הנסיגה מחצי האי סיני, ספק אם ישראל הייתה עומדת בצירוף של התמודדות מרתיעה עם כל אויביה יחד עם בניית חברה חסונה וכלכלה איתנה, התומכות ביכולות האסטרטגיות. שניהם כרוכים זה בזה. צמצום האיבה הפעילה של מדינות האזור ושיתוף פעולה עימן מול סכנות משותפות (למשל, הקשרים עם ערב הסעודית ומדינות המפרץ מול האיום האיראני) הם נדבך ביטחוני מן המעלה הראשונה.

אחיזה אסטרטגית במערך הכוחות במזרח התיכון

ליישוב היהודי ולמדינת ישראל היה ועדיין יש עניין חשוב להיאחז במזרח התיכון, כגורם מוכר ומקובל במאזן הכוחות האזורי. אין מדובר בהשתלבות תרבותית; לא רק שזו ככל הנראה אינה אפשרית, היא גם אינה רצויה לישראל, לנוכח ההבדלים הערכיים העמוקים ולנוכח כישלונן המהדהד של החברות הערביות בהתמודדות עם אתגרי העידן המודרני. אין מדובר בהכרח על אחיזה כזו מתוך אהדת הסביבה, ואפילו לא על יסוד לגיטימציה מלאה של המדינה היהודית. אלה רצויות מאוד, אך אינן תנאי הכרחי. מה שנדרש הוא אותה מידה של אחיזה שתקל על מיצוי היתרונות של מפגשי אינטרסים - אסטרטגיים, מדיניים, כלכליים ואחרים. מפגשים כאלה מתקיימים כבר דורות, אך הצורך להסתירם הגביל מאוד את פוטנציאל הרווח ההדדי, ולפעמים אפילו הכשיל אותו באיבו.

למרות תחומי החפיפה בין היעד הזה לבין הרתעה ושלום, חשוב להבחין ביניהם מבחינה אנליטית. בדיון הציבורי זוהה התחום הזה עם החתירה לשלום ולהבנה, ורק בשנים האחרונות, כנראה בעקבות אירועי 'האביב הערבי', נפתחה הדרך לבחון את האפשרות הזו בזכות עצמה. הדבר דרוש לא רק כדי למצות את הפוטנציאל האסטרטגי שהוזכר אלא גם כדי להתמודד עם דורות של תסכול ביישוב ובמדינה מן הבידוד האזורי, ולצורך מיקוד המאמצים המדיניים של ישראל ביעד חשוב ובר-מימוש. מדובר במוצא מן הדיכוטומיה בין חרדת הציפייה לאיבת נצח פעילה לבין התעלות מלבבת לקראת שלום ואחוות עמים, שהסתיימה תמיד במפח נפש. מדובר בנטישת הכמיהה ל"מזרח תיכון חדש", שאינו קיים ואינו צפוי בתנאים הקיימים והנראים לעין, ובהמרתה בחתירה להיבנות ממעמד אסטרטגי מקובל בקרב השותפויות והמאבקים המאפיינים את האזור. המעמד הזה נדרש ומועיל, מכיוון שבמסגרת הזו מעוצבים במידה רבה מדיניותם ומהלכיהם של הגורמים הפועלים במזרח התיכון.

בשאלת הזיקה בין שיבת העם היהודי למולדתו ההיסטורית במזרח לבין האוכלוסייה הערבית באזור, הבין הזרם המרכזי של ההנהגה הציונית כבר בשנות ה-20 ולכל המאוחר בשנות ה-30 של המאה הקודמת, שמדובר למעשה בכפיית נוכחותם הלאומית של היהודים על בני האזור. גם המתונים בזרם הזה כגון רופין ושרת, קל וחומר ז'בוטינסקי ובן-גוריון, בנו את תפיסתם על יצירת עובדה קיימת ועל ציפייה שהערבים ישלימו איתה בשלב כלשהו, בלית ברירה. בנאומים פרוגרמתיים מן הסוג המובא כאן בנספחים נאמרו הדברים במפורש. הם הבינו היטב כי מנקודת מבטו של הקולקטיב הערבי אין כל מוטיבציה להשלים עם אובדן הבכורה של ערביי הארץ או עם טשטוש הבלעדיות של הזהות הערבית של האזור, וכי אין בכוחם של רווחה כלכלית, שיפור איכות החיים והמודרניזציה לפצות את ערביי הארץ. הם גם ידעו שאין ליהודים המשאבים המדיניים או הכלכליים "לקנות" את שיתוף הפעולה של מנהיגי התנועות הלאומיות באזור, גם אילו היו אלה מוכנים "למכור" בנזיד עדשים את הזדהותם הפומבית עם המאבק הערבי נגד היאחזותם הלאומית של היהודים בארץ ובאזור. ז'בוטינסקי ביטא את ההכרה בכל אלה באנליטיות צוננת, בן-גוריון במעשיות אופיינית ושרת באמפתיה כנה, אך בעומק ההכרה לא היה הבדל של ממש ביניהם. 31

אחרי הקמת המדינה, נראה היה לרבים שצבר הצלחותיה הצבאיות והפוליטיות של ישראל ישכנע את הערבים להשלים עימה. הם הניחו שהיעדר השלום נעוץ בעיקר בצירופים שונים של פיגורם ורשעותם של השליטים עם חתירתם לחיזוק הלגיטימציה הפנימית של שלטונם, באמצעות הסתה נגד ישראל. שיר מכונן של נתן אלתרמן מאמצע שנות ה-50 נתן לכך ביטוי צלול: "...ערב, שלשלת הדמים הזאת / לא הגורל רקע אותה בלי דעת / - עדים שרייך: ניד קולמוס אחד, / סימן אחד - והיא נפסקת ונגדעת! / נפסקת בלא המשך! כפרשה / אשר לא שחר לה ולא תכלית! / סימן אחד, והסיוט כלה! / יחליט נא חשבונך את שיחליט". 32 לאחר פרץ תקווה קצרת ימים מייד אחרי מלחמת ששת הימים והתפכחות מכאיבה במהלך המלחמות והעימותים שבאו בעקבותיה, נטה הזרם המרכזי בחברה הישראלית למקד את תקוותיו בהסדרים עם המדינות הגובלות בישראל, שימתנו את עצימותם ותדירותם של המאבקים האלימים. אפילו ההישג ההיסטורי המכריע בחשיבותו האסטרטגית, שהוציא את מצרים ממעגל המלחמה בחוזה שלום נפרד, לא עורר בציבור הרחב אופוריה של שלום. ייתכן שהדבר נמנע בשל הפער בין הכרעת השלטון במצרים לבין האווירה ששררה בקרב האליטות בקהיר, עוצמת ההתנגדות בעולם הערבי ואלימותם של הפלסטינים.

מאז ראשית המאה ה-21 נחשף הציבור הישראלי לשורה ארוכה של תהליכים ואירועים, ששכנעו את הזרם המרכזי כי הבטחות בדבר שלום וחיים רגועים באזור כלל אינן מעשיות בעתיד הנראה לעין, אם לא הזויות ממש.

אופוריה קצרת ימים הופיעה ביוזמתה של ממשלת ישראל ובעידודם המגויס של אמצעי התקשורת בעקבות 'תהליך אוסלו', בעיקר בשלביו הראשונים, וההבטחה של שלום עם הפלסטינים. האופוריה הזו הופיעה על רקע חזונו של שמעון פרס בדבר "מזרח תיכון חדש", שבו ישררו באופן בלתי נמנע דמוקרטיה, שגשוג ושלום באזור כולו. אפילו יצחק רבין, שצבר מוניטין של ריאליזם בליווי קורט של פסימיות מפוכחת, שינה את סגנונו הפומבי. בסיום אחד מנאומיו בכנסת ביקש מחבריה: "תנו לשמש לעלות"; בנאום אחר תיאר את ההבטחה הטמונה במאמציו להגיע להסדר עם חאפז אסד: "זהו השלום שעליו חלמנו, השלום בהתגלמותו היומיומית: שגרירות ישראלית בדמשק, שגרירות סורית בירושלים. אוטובוס 'אגד' שנוסע לחאלב, תיירים ישראלים בחומס, אוניות ישראליות בטרטוס, מטוסי 'אל על', קשרי מסחר, קשרי תרבות. הכול בכול - ולהיפך, כמובן". 33

מאז ראשית המאה ה-21 נחשף הציבור הישראלי לשורה ארוכה של תהליכים ואירועים, ששכנעו את הזרם המרכזי כי הבטחות בדבר שלום וחיים רגועים באזור כלל אינן מעשיות בעתיד הנראה לעין, אם לא הזויות ממש. בין אלה ראוי להזכיר במיוחד את קריסת תהליך אוסלו; הטראומה של האינתיפאדה השנייה; השתלטות חמאס על עזה והתמכרות כמחציתו של הציבור הפלסטיני בתחומי הארץ לאלימות סדרתית; העימותים הנרחבים והמתמשכים בלבנון, בגדה וברצועה; וההכרה בשורשיה העמוקים של פסילת פשרה היסטורית עם המדינה היהודית בחברה הפלסטינית. השבר העמוק וגילויי הפראות האלימה באירועי 'האביב הערבי' סייעו לקבע בתודעת הזרם המרכזי בישראל את ההכרה כי האזור כולו צועד בכיוון ההפוך לזה שעורר את תקוותיו של שמעון פרס.

עד אותו שלב, לא הייתה בקרב הציבור הישראלי והערבי מודעות לתרומות הדרמטיות ולהחמצות המכאיבות של היעדר האחיזה של ישראל כגורם מוכר ומקובל בזירה המזרח-תיכונית. זאת אף שהדברים יצאו במהרה מגדר סוד, או היו ידועים לכול גם בזמן אמת. כך למשל, מצד אחד, תוצאות המלחמה ב-1948 היו שונות מיסודן בלא השותפות בין ישראל ועבדאללה מלך ירדן נגד מצרים והתנועה הלאומית הפלסטינית, וספק אם ישראל הייתה עומדת בלעדיה בשלב הראשון של אותה מלחמה; מצד שני, המלך לא יכול היה לממש את כוונתו לכונן שלום עם ישראל לאחר המלחמה, וסופו שנרצח על רקע השותפות הזו. בשנות ה-50 וה-60 התקיימה מצד אחד חפיפת אינטרסים חיוניים בין ישראל לבין מגוון מדינות ערביות, מתוך חרדה משותפת מפני כוחו התוקפני העולה של נשיא מצרים נאצר, שנעזר בגורמים הרדיקליים שלחמו נגד משטריהן מבית; מצד שני, שותפות כזו לא יכלה לבוא לידי ביטוי בשל מעמדה הבלתי לגיטימי של ישראל בדעת הקהל הערבית. ערב מלחמת ששת הימים ישראל וירדן לא היו מעוניינות בעימות צבאי כולל וחששו במשותף מנאצר, אך ירדן נאלצה, בנסיבות דומות, להעמיד את צבאה תחת פיקודו של גנרל מצרי ולספוג תבוסה קשה במלחמה. 34 אותו מנגנון הכשיל גם שותפויות אחרות, על רקע חפיפת אינטרסים ישראלית-ערבית כזו, נגד גורמים רדיקליים אחרים: סדאם חוסיין, בני שושלת אסד, יאסר ערפאת ואחרים.

בשנות ה-50 כוננה ישראל מסגרת לשיתוף פעולה עם טורקיה ואיראן, על רקע האיום שנשקף לשלושתן מחתרנותו של נאצר. ישראל סייעה לאיראן במכירת נשק, באימון כוחות, בהכשרת גורמי איסוף ובהעברת אמצעי לחימה לגורמים ערביים שאיראן תמכה בהם. איראן מכרה לישראל נפט וכנראה אף מימנה פיתוח בישראל של מערכות נשק מתקדמות. במקביל תמכה איראן באו"ם בהחלטה "ציונות היא גזענות", הצטרפה לאמברגו הנפט של אופ"ק במלחמת יום הכיפורים ופעלה למניעת הפעלתם של הכוחות הכורדיים בעיראק, כדי לרתק כוחות לצפון המדינה באופן שיפגע בכוח המשלוח העיראקי לסוריה, אשר יצא להילחם בישראל באותה מלחמה. היחסים עם טורקיה הגיעו לשיאם בשנות ה-90, בשיא השפעתו של הצבא, כאשר ישראל מכרה לטורקיה נשק וסייעה במאבק עם השדולה הארמנית בוושינגטון. שיתוף הפעולה המודיעיני עם שתי המדינות התבסס בעיקר על תרומה ישראלית. היחסים הפכו עוינים, עם איראן מייד ועם טורקיה בהדרגה, כאשר הוחלף השלטון בטהראן ובאנקרה. 35 למרות אחריתן המאכזבת של השותפויות האלה, היה להן ערך לא מבוטל בזמנן. הדעת נותנת ששינויי משטר באיראן ובטורקיה יאפשרו את חידושן והעצמתן.

נראה כי בשנים האחרונות מתחילים, לראשונה, להבשיל התנאים המאפשרים לשותפויות עם מדינות ערב לבוא לידי ביטוי בולט ומקובל יותר. הצירוף בין חולשתן המופלגת של מדינות ערב, השאיפות ההגמוניות של איראן וטורקיה והריאליזם של הציפיות הישראליות הוא חדש ומבטיח. יותר ויותר מדינות ערביות, במרחב שנאצר נהג לכנות "מהאוקיינוס ועד המפרץ", מודעות לחולשתן ולפגיעותן מול שאפתנותן התוקפנית של שתי המעצמות האזוריות הלא-ערביות: איראן המהפכנית וטורקיה של ארדואן. הן גם מודעות לכוחה ולנחישותה של ישראל להתייצב נגד איראן, ולחשדנותה כלפי טורקיה; מאז נשיאותו של אובמה הן מודעות גם להפכפכותה של התמיכה האמריקאית. סלחנותו של טראמפ כלפי מהלכיו התוקפניים של ארדואן מדאיגה אותן גם היא.

הזרם המרכזי בציבור הישראלי אינו שוגה עוד בהזיות על שלום כלל-אזורי (בוודאי לא עם הפלסטינים). הוא מבין שגם התמודדותו עם ליבת הסכסוך אל מול גורמים ערביים רדיקליים בגבולות המדינה מושפעת מאוד מקואליציות אזוריות רחבות יותר, הנפתחות לאחרונה לפניו. ההסדרים עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן והאופציה הריאלית להרחיבם מיקדו את התודעה הציבורית בפוטנציאל של האפשרות הזו. ישראל הופכת לחלק מן האזור - לא במובן הרומנטי, התרבותי או הערכי אלא במובן הקואליציוני - כחלק מקובל של מאזן הכוחות. מצד אחד, זה אינו מביא קץ למלחמות, לטרור, לשנאה ולאיומים. אלה מאפיינים את האזור האלים והבלתי יציב הזה ביחסים בין הערבים לבין עצמם, ואין סיבה להניח שייחסכו דווקא מן היהודים. מצד שני מאפשר אפיק זה, החדש יחסית, התמודדות טובה יותר עם מפגעי המזרח התיכון והפקת תועלת הדדית בקרב הגורמים שצורכיהם חופפים בתחומים חשובים. במקביל לשותפות עם מדינות במפרץ נגד האיום האיראני, התגבשה באגן המזרחי של הים התיכון ברית נגד השאיפות ההגמוניות של ארדואן, בהשתתפות מצרים, קפריסין, יוון וישראל.

העובדה שלראשונה מוכנות גם האליטות המקומיות במפרץ - שלא נצרבו בלהטו המדמם והמשפיל של הסכסוך - לקבל גם נורמליזציה היא מחממת לב ומסייעת לתכלית האסטרטגית, אך לא זה כשלעצמו הלוז של ההישג. העיקר הוא הנכונות הפומבית לשיתוף פעולה נרחב, תוך צמצום מרחיק לכת של השפעת המשקעים ההיסטוריים של העימות, ועיקור חלקי לפחות של זכות הווטו של הפלסטינים ובעלי בריתם הרדיקלים. מדובר לא רק בהכרה בצורך להתמודד עם אויב משותף אלא גם בנכונות להסתייע, בלא תסביכי נחיתות, בהצלחותיה המדעיות והטכנולוגיות של ישראל וללמוד מלקחי התמודדותה המוצלחת עם אתגרי המאה ה-21. בניגוד לרוב העולם הערבי, המתחפר בתחום זה בעלבונו ובתירוציו, רבים בקרבו, ולא רק במפרץ, רוצים להתחבר להצלחה הזו ונכונים לשלם את מחירה בשינוי אורחות החיים וסדר העדיפויות הלאומי.

למעט יוצא מן הכלל חשוב עד מאוד (ארצות הברית, ראו להלן) ושורה של יחסים דו-צדדיים טובים, נתונה ישראל בסביבה בינלאומית בלתי ידידותית.

כושר עמידה מתמשך בסביבה בינלאומית בלתי ידידותית

למעט יוצא מן הכלל חשוב עד מאוד (ארצות הברית, ראו להלן) ושורה של יחסים דו-צדדיים טובים, נתונה ישראל בסביבה בינלאומית בלתי ידידותית. 36 בארגונים הבינלאומיים היא סובלת מעוינות מבנית, הקולקטיב האירופי מבקר אותה, לעיתים באובססיביות, ואפילו ארצות הברית אינה יכולה בדרך כלל להתעלם מן האווירה החומצית של הזירה העולמית הפומבית.

בארגונים הבינלאומיים המצב גרוע ומחמיר. 37 עם 22 מדינות ערביות, 58 מוסלמיות ו-139 בגוש ה"בלתי מזדהות" באו"ם יש רוב מסיבי למדיניות אנטי-ישראלית בוטה, ולעיתים קרובות אבסורדית ומגוחכת. אל המגמה הזו חוברות, בדרך כלל משיקולים גושיים, גם רוב המדינות המקיימות יחסים טובים ואף קרובים וחמים עם ישראל. אירופה אינה פועלת כדי לבלום את המגמה שבה משטרים אוטוריטריים, חשוכים ואף ברבריים מתקשטים בטיעוני דמוקרטיה וזכויות אדם בהשתלחותם בישראל, אף שהמגמה הזו מעוותת את ערכי היסוד של אירופה עצמה. בהשתתפותה במערכת המתנהלת לעיתים כקרקס, בביקורתה חסרת הפרופורציה על ישראל ואפילו בהימנעותה בהצבעות, היא נותנת למעשה לגיטימציה למגמה זו. השפעתן של מגמות התפכחות חשובות ביבשת מתגלה בינתיים רק בשולי המערכת הבינלאומית.

רון פרושאור, ראש מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל בבריטניה ובאו"ם מספר בהרחבה בספרו, העומד לראות אור בקרוב, על ניסיונו עם מדינות אירופה "שהן בעלות ערכים משותפים עם ישראל, ועל פניו אמורות לעמוד עימה באותו צד של המתרס":

בעבר לפחות הייתה לי ציפייה ברורה מדמוקרטיות המערב, שאותן מתיימרת אירופה להוביל, שיהיו עמוד שדרה מוסרי לעולם כולו. בתחום זה נחלתי את האכזבה הגדולה ביותר בכל שנותיי כדיפלומט, כאשר התבררה לי צביעותן של מדינות אירופה, שלא מותירה מקום לביקורת עצמית או לקריאת המציאות כהווייתה. זה שנים שמדינות אלה, באמתלה של ביקורת לגיטימית על ממשלת ישראל, ממשיכות לקיים יסוד אנטישמי ישן, שמאפשר במעשה ובמחדל את קיומה ושגשוגה של האפליה הממוסדת כלפי ישראל. 38

היתרונות הטמונים בקשרים עם ישראל וההבנה שלא ראוי להתעלם מצרכיה מקובלת כמעט בכל מקום.

מחוץ למסגרות הבינלאומיות מצבה של ישראל טוב ומשתפר. ההכרה הבינלאומית בכוחה, ביכולותיה ובחשיבותה איתנה ומתחזקת. חדשנותה והישגיה מוערכים מאוד בכל מרכזי המדע והטכנולוגיה. גם בקרב יריביה יש הכרה ביציבותה וביכולותיה הצבאיות, המודיעיניות והכלכליות ובתרומתה התרבותית. מעמדה בארצות הברית איתן, למרות כרסום משמעותי בקרב חוגים "פרוגרסיביים" (לרבות בקהילה היהודית. ראו להלן) וגם במפלגה הדמוקרטית. 39 עם מדינות באירופה היחסים הדו-צדדיים טובים בדרך כלל, גם כאשר בפומבי מושמעת ביקורת בלתי הוגנת וגם כאשר רווחות בהן פרקטיקות שהאירופים אינם נוהגים להפעיל נגד מדינות דמוקרטיות וידידותיות. 40 רק שוודיה ואירלנד עוינות באופן עקבי. עם מזרח היבשת ובדרום-מזרחה (יוון וקפריסין) הקשרים הדוקים במיוחד. באירופה גוברת מאז ראשית המאה הנכונות ללמוד מישראל את לקחי מאבקה בטרור 41 ובתחומי הטיפול באינטגרציה של מהגרים, ואפילו לגלות מעט יותר הבנה לחרדותיה. בסוף העשור השני קיבלו מדינות חשובות ביבשת החלטות ידידותיות לישראל בתחומים רגישים, בניגוד למגמה הביקורתית מאוד של האיחוד האירופי. 42

העוגן הקריטי למעמדה של ישראל הם יחסיה עם ארצות הברית. אלה מבוססים על אתוס משותף ועל מידה רבה של חפיפת אינטרסים אסטרטגית.

היתרונות הטמונים בקשרים עם ישראל וההבנה שלא ראוי להתעלם מצרכיה מקובלת כמעט בכל מקום. הישגיה, נחישותה וכושר העמידה שלה מוערכים גם באזורים שבהם היא שנואה בזרם המרכזי של דעת הקהל, לרבות בעולם הערבי, ובמדינות המבקרות אותה בחריפות במערב אירופה. בהודו ובסין ישראל נתפסת כמעצמה אזורית ששתי המעצמות האלה יכולות ללמוד ממנה רבות. רוסיה מחפשת את קרבתה בדרגים הבכירים ביותר ונוהגת זהירות, התחשבות ותיאום יוצאי דופן לנוכח מהלכיו ההתקפיים השיטתיים והמתמשכים של צה"ל על אדמת סוריה, שרוסיה היא פטרוניתה. מדינות מזרח אירופה מתאמות עם ישראל מהלכים לביצור מעמדן באיחוד האירופי. ההכרה בהשפעתה של ישראל בארצות הברית, בעוצמת הקשרים בין המעצמה העולמית והמדינה הקטנה במזרח התיכון ובעמידותם של הקשרים האלה גם בימי ממשל ביקורתי מאוד בוושינגטון כה עמוקה, עד שהיא מעודדת תאוריות קונספירציה. ישראל למדה במשך שנים ארוכות של ניסיון לתפקד במתח החריג בין מעמדה החזק בקרב רוב הגורמים החשובים בעולם לבין הסביבה הבלתי ידידותית של הזירה הבינלאומית, שבה גם שותפיה לאינטרסים חשובים, ואפילו כאלה התלויים בעזרתה, רואים צורך לתת את ידם לתהליכים המכרסמים בלגיטימציה של צורכי ההגנה הבסיסיים שלה.

העוגן הקריטי למעמדה של ישראל הם יחסיה עם ארצות הברית. אלה מבוססים על אתוס משותף ועל מידה רבה של חפיפת אינטרסים אסטרטגית. בניגוד למקבילו האירופי נותן האתוס האמריקאי לגיטימציה גם לשימוש בכוח רב ונחרץ בעת הצורך, ואינו תולה זאת בהכרח בהסכמה רחבה של הסביבה הבינלאומית כתנאי מוקדם. הצירוף הישראלי של "ספרטה" כלפי אויביה ו"אתונה" כלפי פנים (ראו להלן) זוכה בקרב הזרם המרכזי של החברה האמריקאית להבנה שאינה מקובלת בדורות האחרונים באירופה. את אחד הדיונים המרתקים בהבדלים האלה מביא ההיסטוריון האמריקאי רוברט קגן, בספרו על מקומן של ארצות הברית ואירופה בסדר העולמי. הוא פותח מאמר נרחב שכתב באותו עניין, באומרו:

הגיעה השעה שנפסיק להעמיד פנים כאילו האירופים והאמריקאים חולקים השקפת עולם דומה, או אפילו חיים באותו העולם. בשאלת הכוח - השאלה המכרעת בדבר יעילותו של הכוח, מוסריותו של הכוח והיותו רצוי - רחוקים האמריקאים מן האירופים מרחק רב. אירופה נוטשת את השימוש בכוח, מותירה אותו מאחור ומתקדמת הלאה, אל עולם העומד על חוקים וכללים, משא ומתן ושיתוף פעולה בין אומות. אירופה נכנסת לגן עדן פוסט-היסטורי של שלום ושגשוג יחסי, התגשמות "השלום הנצחי" של קאנט. ארצות הברית, בינתיים, ממשיכה להתבוסס בביצת ההיסטוריה, להפעיל את כוחה בעולם של אנרכיה הובסיאנית - עולם שבו אין לסמוך עוד על חוקים ועל כללים בינלאומיים להשגת ביטחון אמיתי, עולם שבו ההגנה על הסדר הליברלי וקידומו תלויים עדיין בקיומה של עוצמה צבאית ובהפעלתה. 43

בתחום האסטרטגי משותף למדינה הקטנה במזרח התיכון ולמעצמת העל שמעבר לאוקיינוס מאבק בגורמים רדיקליים, המאיימים על שתיהן. ישראל מציגה צירוף נדיר של מדינה דמוקרטית, חזקה, יציבה, אחראית, נחושה ותמיד פרו-אמריקאית. מה שעושה אותה לייחודית הוא העמידה על הגנה בכוחות עצמה, בלא להסתמך על לוחמים אמריקאים, כאשר כל בעלות בריתה של ארצות הברית אינם משקיעים משאבים מתאימים לצורכי הגנה ומצפים שחיילים אמריקאים יילחמו להגנתם. הצירוף של אלה - האתוס, חפיפת הערכים והאינטרסים וההסתמכות העצמית - מסביר דורות של תמיכה ציבורית אמריקאית עצומת ממדים בישראל, שהגבילה גם ממשלים בלתי ידידותיים בהפעלת לחצים עליה. הלובי הפרו-ישראלי היעיל בוושינגטון תורם סוכני מכירה מעולים למוצר מצוין. העיקר הוא המוצר.

היעד הלאומי הוא לשמר ולהעמיק את כל אלה, ולא לתת להצלחה היחסית המרשימה לשבש את סדר העדיפויות ושיקול הדעת. ישראל שתזנח את הציווי הקונסטרוקטיבי הבונה את חברתה ומעניק לה את הסגולות המוערכות כל כך בעולם, תאבד את ההערכה הזו במהרה. אם היא לא תשקוד על שימור יחסים דו-צדדיים סבירים עם רוב מדינות אירופה, למרות הטיותיהן ופעילותן המקוממת בארגונים בינלאומיים, ייפגעו כלכלת היצוא הישראלית המופנית בעיקר לאירופה והקשרים המדעיים החיוניים לה. אם ישראל לא תנצל את ההזדמנויות האסטרטגיות הנפתחות בפניה באסיה (בעיקר בהודו וביפן), 44 היא לא תמצא את מקומה בשווקים המתפתחים של העתיד.

כל אלה חשובים במיוחד בקשריה של ישראל עם ארצות הברית. אם היא לא תשמר ותחזק את קשריה בקרב המדינות הערביות הסוניות, היא תקשה על ארצות הברית להעמיק את שיתוף הפעולה האזורי עימה. היא גם תקל על גורמים בלתי ידידותיים בוושינגטון לטעון כי יחסים עם ישראל הם על חשבון האינטרס האמריקאי בקרב "הערבים", כאילו הם מקשה אחת העוינת את ישראל. אם ישראל לא תתאמץ לשמר מה שניתן מאהדת המיעוטים והמפלגה הדמוקרטית, למרות מגמות "אירופיות" מאוד לא רצויות המתבססות בקרבם, היא תאבד כליל את תמיכת הבסיס הדו-מפלגתי, שהניב לה פירות חשובים כל כך. אם תיפגע תדמיתה כבעלת ערכים משותפים עם הזרם המרכזי של החברה האמריקאית, ייפגע מאוד בסיס התמיכה שלה. אם היא תיתפס חלילה כמי שגררה את ארצות הברית למלחמה עם איראן בניגוד לרצונו של העם האמריקאי, עלולים אדניה של התמיכה הזו להזדעזע עד מאוד.

יש לקבל כנתונה את העובדה שהחוגים "הפרוגרסיביים" ימשיכו להתקומם, בפרספקטיבה פוסט-קולוניאלית, על כל מהלך ישראלי שהפלסטינים לא יהיו מאושרים ממנו.

בעיצוב האסטרטגיה של ישראל בתחום הבינלאומי חשוב להתמקד ביעדים האלה ולא לבזבז משאבים בכיוונים חסרי תוחלת בזירה הבינלאומית. בכל מדיניות שממשלה אחראית כלשהי בישראל תוכל לאמץ בנושא הפלסטיני, לרבות יציאה אזרחית חד-צדדית מרוב מכריע של שטחי יהודה ושומרון המומלצת כאן, תישמר, אם לא תוחמר, הגישה העוינת לישראל בארגונים בינלאומיים ותתקיים, אם לא תעמיק, הביקורת החומצית על ישראל באליטות האירופיות ובחוגים "פרוגרסיביים". באו"ם ובארגונים המסונפים והדומים לו אין כל משמעות לממד הענייני. היחס לישראל מוכתב מצירוף של חתירת גורמי "עולם שלישי" לעוות את הערכים המערביים לצורך לגיטימציה של משטריהם ולדה-לגיטימציה של ישראל, ומשיקולים גושיים-קואליציוניים בקרב המדינות "בלתי מזדהות" 45 וביניהן לבין האירופים. נדרש נתק מוחלט מן המציאות כדי לצפות ששינוי מדיניות כלפי הפלסטינים יוריד מן הבמה את תיאטרון האבסורד שעל במתו מגנה ערב הסעודית את ישראל על יחסה לנשים, סוריה מבקרת אותה על יחסה לזכויות אדם, קוריאה הצפונית ולוב מתריסות על טיב הדמוקרטיה הנהוגה בה ואונסק"ו מכחיש את זיקתו של העם היהודי לירושלים.

יש לקבל כנתונה את העובדה שהחוגים "הפרוגרסיביים" ימשיכו להתקומם, בפרספקטיבה פוסט-קולוניאלית, על כל מהלך ישראלי שהפלסטינים לא יהיו מאושרים ממנו; אלה לא ישלימו ממילא אפילו עם המינימום שהמתונים בזרם המרכזי בישראל יראו כחיוני בענייני ביטחון ותודעה, בדגש על הסתלקות מהתביעה ל"זכות" השיבה. ביקורתם כלפי ישראל בעניין עזה לא שככה למרות הנסיגה השלמה מהרצועה, למרות שהעזתים בזבזו מיליארדי דולרים על מלחמה ביהודים, בלא ניסיון לדאוג לעתיד ילדיהם, למרות שיגור אלפי טילים על האוכלוסייה האזרחית של ישראל ולמרות התביעות המפורשות לחיסול המדינה היהודית, המעוגנות באנטישמיות בוטה. אין כל סיכוי שביקורתם הטהרנית תשכך גם בעקבות ויתורים וסיכונים גדולים שישראל עשויה לקבל על עצמה במציאות מורכבת הרבה יותר, המתבקשת מצורכי הביטחון הישראליים בגדה ומן התביעות הפלסטיניות הרדיקליות בירושלים. ביקורתם של חוגים אלו מעוגנת בהשקפת עולם שישראלי אחראי אינו יכול למצוא לה מענה שיניח את דעתם.

קיום היצירתיות שאפיינה את העם היהודי בגלותו

בימי היישוב ובראשית ימי המדינה קינן חשש בליבם של אינטלקטואלים יהודים, שמצא הד גם בישראל, כי היצירתיות שאפיינה את היהודים בשנות גלותם תאבד בתנאים החדשים של ריבונות יהודית. בין אלה שהצביעו על הסכנה הזו היו אוניברסליסטים אנטי-ציונים מובהקים, אך גם כאלה שלא השתמשו בטיעון הזה כדי לתקוף ולהוקיע אלא נתנו ביטוי לחשש אמיתי, בחזקת "נאמנים פצעי אוהב". אלה הצביעו על מקורה של היצירתיות החריגה של היהודים במאות האחרונות בניכור, בזרות ובתלישות שאפיינו לא רק את מי שחי בשולי החברה הנוצרית, אלא גם את ניכורו של היהודי החילוני והמשכיל ממורשתו הדתית וההיסטורית שלו עצמו. כל המאפיינים האלה, שזכו לקיתונות של גנאי באליטות המערביות עד לאמצע המאה הקודמת, דווקא הועלו על נס אחרי מפלת הפשיזם כהיפוכה של הרומנטיקה הלאומנית. 46

נראה שהיבול של היצירה התרבותית והמדעית של היהודים בישראל כבר הוכיח שהחשש מאובדן המורשת היצירתית של העם היהודי היה לפחות מוגזם עד מאוד.

נראה שהיבול של היצירה התרבותית והמדעית של היהודים בישראל כבר הוכיח שהחשש מאובדן המורשת היצירתית של העם היהודי היה לפחות מוגזם עד מאוד. מכיוון שהיצירה התרבותית מטבעה היא עניין חמקמק, המקשה על מדידה והשוואות מכניות וזקוק לפרספקטיבה היסטורית, אין דרך להוכיח שהזהות השלמה של ציוני, שאינו חי בשולי החברה, לא שללה מן התרבות האנושית יצירה של יהודים שהיא תוצר של האנומליה הזו. קשה גם לקבוע באיזו מידה ניתן פיצוי לחסר הזה, בדמותה של יצירה תרבותית בישראל האופיינית יותר להתמודדות סבוכת מתחים פנימיים עם מציאות קשה ומאתגרת מסוג אחר. בהקשר זה מתעוררת גם שאלה ערכית: האם היצירה שהיא תוצר של אנומליה מצדיקה את התמדת האנומליה למען היצירה שהיא משמשת לה השראה. על פי אותו היגיון, ראוי היה לכאורה לעודד סבל של אמנים, משום שקשה במקרים רבים לנתק יצירות תרבות מופלאות מהשפעת סבלו האישי של האמן.

בתחומים שאותם ניתן למדוד ועל פי היקף היצירה המקובלת בעולם כבעלת רמה, אפשר עם זאת לקבוע שהחששות הופרכו במידה רבה. בתחומי המדע והטכנולוגיה יצא שמעה של ישראל כמוקד עולמי של יצירה וחדשנות, בזכות תרומתה החריגה בלא כל יחס למספר תושביה. במידה שפרסי נובל הם מדד ראוי, זוכה הקביעה הזו לאישוש נוסף. התוצרים של חיי התרבות התוססים של ישראל מוכרים גם הם בעולם כולו, בספרות, בפילוסופיה, במוסיקה קלסית ועכשווית, במחול, בקולנוע ובאומנויות הפלסטיות. אם מחפשים דווקא את השראת הניכור, קשה להתלונן על מחסור חמור בניכור לאומי בקרב האליטות התרבותיות או האקדמיות של ישראל.

התפעמות מוצדקת מיצירות של יהודים בעלי נטייה קוסמופוליטית אינה צריכה להשליך על הערכה עניינית בדבר טיבה של יצירה רוויה מוטיבים לאומיים (כמו זו של אלתרמן, אורי צבי גרינברג, עגנון ואפלפלד) או במוטיבים ציוניים ביקורתיים (כמו זו של עמוס עוז או א.ב. יהושע). גם מי שהתפכח מייחוס אידאלים קוסמופוליטיים נעלים ברוח התקופה למי שראוי לכך פחות מכול (יהודה עמיחי, שקונן על מותו של סטאלין) לא איבד בהתפכחותו מערכה של יצירתו. כל אלה אינם נופלים בהכרח בתרומתם התרבותית מיצירות מנוכרות לציבור שאליו משתייכים מחבריה. 47 בישראל פורחת גם פעילות תרבותית של מחאה, ניכור והתרסה (כמו זו של חנוך לוין), יצירה אישית המקוממת במתכוון את הקולקטיב (כמו של יונה וולך) ואפילו האשמות אנטישמיות נגד ישראל (יצחק לאור 48). אפילו במקרים קיצוניים של ביזוי המדינה ועידוד הבנה לטרור, אין הוויכוח הציבורי הלוהט בישראל מתנהל בעיקרו על חופש היצירה והביטוי, אלא על הדרישה למימון ולסבסוד ציבורי.

ישראל חייבת לעודד ביתר שאת את היצירה המדעית והתרבותית בכל התחומים כיעד לאומי, לא רק משום שהדבר מועיל מאוד (למשל: לכלכלה, למעמד ישראל בעולם, לכושר ההגנה ולרווחת כל תושביה) אלא גם משום היא מבטאת בכך נאמנות לאופייה וליעדיה היהודיים. חשוב גם להמשיך לחזק את תרבות הספק, הזוכה לעידוד חברתי וחינוכי בישראל. שני סוציולוגים, אמריקאי וישראלי, דן סינור ושאול זינגר, 49 שהתחקו אחרי מקורות היצירתיות הישראלית, מצאו שהצעירים מוצאים במקום הפחות צפוי מכולם - בשירותם הצבאי - תרבות המצמצמת אילוצי היררכיה, המאפשרת להם לפנות לכיוון הנראה להם כנכון בלא הכתבה של הדרגים הגבוהים ומעודדת פתיחות לביקורת כלפי מעלה, כמו גם לאלתור ולסובלנות כלפי חריגה מנהלים.

התרבות המעודדת יצירתיות בישראל אכן מאוימת מן הקצוות: גם מן הימני-דתי, וגם מן השמאלי-פרוגרסיבי. הימין, במיוחד החרדי והחרד"לי, מאמץ במידה גוברת והולכת בחברתו שלו נוהגים נוקשים, בעיקר בתחום ההפרדה המגדרית ודיכוי הנשים, ומנסה לאכוף מגבלות ברוח זו לא רק על הציבור המסורתי והחילוני, אלא גם על חלקים בציבור הדתי-לאומי, שבו פורחת לאחרונה יצירתיות תרבותית ומודעות לצורך בשוויון מגדרי. הוא משתמש לצורך זה במעמדו החריג בין המדינות הדמוקרטיות, כבעל המונופול בתחומי האישות, ביכולתו לעשות שימוש בכלי האכיפה הממלכתיים ובעוצמתו הפוליטית (למשל, בכותל המערבי ובכל ענייני הכשרות). האיום העיקרי נובע ממסגרות החינוך הנפרד שבהן הימין הדתי משליט תפיסה המצמצמת לחוגים נרחבים והולכים את חופש היצירה. אליטה קטנה בקרבו אולי מחדדת בישיבות את כישוריה, אך הרוב הגדול, שאינו זוכה ללימודי ליבה, חייב להסתפק בהכשרה נחותה לחיים בחברה מפותחת. בהכירו במעמד המעצב של הצבא בחברה הישראלית, הוא חותר גם שם לרדיקליזציה זוחלת בתחומי הכשרות, שמירת השבת ו"צניעות" של נשים.

בשמאל ה"פרוגרסיבי" המצב חמור לא פחות. שם עומדות חירויות המחשבה והיצירה בסכנה בשם ההגנה על המגוון והפלורליזם, באמצעות "משטרת המחשבות" של התקינות הפוליטית. התופעה הזו אינה ייחודית לישראל. היא מופיעה בחומרה יתרה בכל המרכזים המערביים ובמיוחד באקדמיה ובאליטות התרבותיות. בגרסתה ה"ישועית" הרדיקלית היא מטילה אשמה של "גזענות" על כל התבטאות שאינה כפופה לאופנה טהרנית בדבר סבלותיו וקורבניותו של ה"אחר" ואשמתם המובנית של ה"פריווילגים", ומנסה להכתיב לא רק איסורים בדבר מסקנות בלתי תקינות, אלא גם את השאלות שמותר להעלות ולברר. 50

בשני המקרים מדובר עדיין בשולי החברה הישראלית, בעוד שבני הזרם המרכזי חופשיים לחשוב וליצור. הסכנה של הקצוות נובעת מן היתרון הדמוגרפי המצטבר ומהכוח הממלכתי של הימין החרדי והחרד"לי, וממשקלם של טהרני השמאל דווקא בקרב האליטה התרבותית והאקדמית. הכרה בחומרתה של סכנת השפעתם של הרדיקלים על היצירה החופשית בישראל היא התנאי המוקדם למימוש היעד הלאומי הזה. צמצום השפעתם ועידוד הזרם המרכזי שלא להיכנע לתכתיביהם הם תמציתו. 

שילוב של "ספרטה" כלפי אויבים מחוץ ו"אתונה" מבית

בעקבות הדיון על אודות מה שמתבקש מן האיומים החריגים וצורכי הביטחון הייחודיים של ישראל ובדבר הצורך החיוני לקיים את ערכי החברה הפתוחה והפלורליסטית, נדרשת בחינה ממוקדת בשאלת האיזון המורכב ביניהם. לצורכי הרתעה חייבת ישראל להיות קשוחה ונחרצת מול אויביה באזור בלתי יציב, עוין ואלים, כדי לשכנע גם את הרדיקלים שבהם בחוסר התוחלת של מלחמתם בה. כאן נדרשת הקרנת תדמית של חברה היכולה לפעול כ"ספרטה" כאשר היא מאוימת, למרות משטרה הדמוקרטי, שאיפתה להימנע מעימותים אלימים ורגישותה המופלגת לאבדות בנפש. משה דיין הגדיר באופן צלול את התפיסה של ישראל כפי שעוצבה בשנות ה-50:

לא היה בידינו להבטיח כל צינור-מים מפיצוץ וכל עץ - מעקירה. לא היה בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו; מחיר שיהא יקר מכדי שכדאי יהיה לישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות, לשלמו. 51

"ספרטה" כשצריך, "אתונה" כשאפשר - הראשונה כלפי חוץ, כדי להבטיח את החיים; השנייה כלפי פנים, כדי שלחיים יהיה טעם בעיני בני תרבות.

עם זאת, הרי כלפי אזרחיה שלה, העם היהודי בעולם וידידיה בעולם המערבי, ישראל חייבת להפגין את פתיחותה וגמישותה של "אתונה" 52 כאשר הדבר אפשרי, למרות הצורך בחוסן לאומי ובהתגייסות למאבק רב-דורי. "ספרטה" כשצריך, "אתונה" כשאפשר - הראשונה כלפי חוץ, כדי להבטיח את החיים; השנייה כלפי פנים, כדי שלחיים יהיה טעם בעיני בני תרבות. על האתגרים הקשים ביותר הכרוכים בשילוב בין השניים האלה אין ישראל יכולה ללמוד מניסיונם של אחרים. כפי שכבר נטען כאן, מעולם לא התמודדה חברה פתוחה ופלורליסטית, דור אחרי דור במשך למעלה ממאה שנים, עם הדילמות של מאבק בעל ממדים קיומיים.

המאזן בין השתיים האלה - "אתונה" ו"ספרטה" - והשילוב ביניהן השתנו כמובן במהלך התקופה הארוכה הזו, והם מעוצבים מחדש בהתמדה על ידי מנגנוניה השונים של החברה הישראלית. הגורמים העיקריים המשפיעים על נקודת האיזון הם שלושה: תחושת הביטחון של הציבור, הסטנדרטים המשתנים בחברה הישראלית ובקרב הדמוקרטיות המערביות - ה"צייטגייסט" (רוח הזמן) - וכוחם של הגורמים המשפטיים בארץ ובעולם לכפות רסנים שמקורם לעיתים בהשקפת עולמם.

תחושת הביטחון בקרב הזרם המרכזי של הציבור הישראלי היא הגורם המכריע בשינוי שעברה החברה הישראלית ובנכונותה ליטול סיכונים. 53 בלא תחושת השבריריות של השנים הראשונות אי אפשר להסביר, למשל, את הטלת הממשל הצבאי על האזרחים הערבים. בלא תחושת הביטחון העצמי בעקבות מבצע קדש והרגיעה היחסית, הצטננות החרדות ותחושת ה"נורמליות" של שנות ה-60, אי אפשר להסביר את ביטולו ב-1966. את המשך הליברליזציה בישראל בעשורים הבאים אפשר להבין רק על רקע תחושת העוצמה אחרי מלחמת ששת הימים ובעקבות התגברותה, למרות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, בשלהי שנות ה-70, אחרי הסכם השלום עם מצרים. כיבוש בן עשרות שנים של אוכלוסייה עוינת בת מיליוני בני אדם, המאופיינת בפרצי אלימות קשים ומנהיגות החותרת במוצהר לחיסול ישראל, עורר בחוגים חשובים בישראל ובעולם המערבי חרדות מובנות בדבר אימוץ אורח חיים של דיכוי קשה, שיגלוש במהרה לחברה הישראלית פנימה.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ', אף שלא שגה באשליות בדבר כוונותיהם של הפלסטינים או בדבר סיכויי השלום, השמיע תחזיות אפוקליפטיות, שמצאו הד בקרב חלק ניכר מהאליטות, באשר לגורלה של החברה הישראלית במקרה של שליטה ממושכת על אוכלוסייה פלסטינית גדולה. הוא דיבר על לא פחות מ"חורבן העם היהודי והשחתת העם בישראל". שלטון כזה, לדבריו:

ירעיל את החינוך, יחניק את המחשבה החופשית ואת חופש הביקורת - וכל זה בסקטור היהודי של המדינה; ואילו בסקטור הערבי יוקמו מטעם השלטון הישראלי מחנות ריכוז ועצי תלייה. זו תהיה מדינה שאינה ראויה להתקיים ולא כדאי יהיה לקיימה. 54

רק מעטים בשולי השמאל הרדיקלי יכחישו את העובדה שהחברה הישראלית פתוחה ופלורליסטית כיום לאין שיעור יותר מאשר בשלהי שנות ה-60.

יובל שנים של כיבוש הפריך את התחזיות הללו. במהלך למעלה מחצי מאה התמודדה החברה הישראלית עם ביקורת עזה ולעיתים ארסית מבית, עם הזדהות עמוקה של האליטות הערביות בישראל עם המאבק הפלסטיני, לרבות גילויי הבנה לממדיו האלימים, עם מלחמת טרור בריכוזי האוכלוסייה האזרחית של ישראל ורצח כאלף מבניה ב'אינתיפאדה השנייה', ועם התפרעות המונית (אוקטובר 2000) של אזרחים ערבים בעיצומה. למרות כל אלה, רק מעטים בשולי השמאל הרדיקלי יכחישו את העובדה שהחברה הישראלית פתוחה ופלורליסטית כיום לאין שיעור יותר מאשר בשלהי שנות ה-60. הכיבוש כמובן לא עודד את היסודות ה"אתונאיים" בישראל, אלא שהדחף הדמוקרטי והפלורליסטי היה חזק מספיק כדי לדחוק גם את נזקיו לשוליים. 55 הדחף הזה הזין את הכושר להתגבר גם על הפיתוי "לצופף שורות" באופן המסכן את מאפייני החברה הפתוחה, שהציבו באותה תקופה ארוכה מצב חירום מתמשך, ארבע מלחמות גדולות, רבבות מבצעים צבאיים גדולים וקטנים ואלפי טילים בחזית הפנים.

התנאי ההכרחי לכל אלה היה התחזקות מתמדת של תחושת הביטחון ביכולתה של ישראל להגן על עצמה מפני כל אויביה ולמרות אמצעי המאבק שלהם, המתחדשים לבקרים. מלחמות, טרור, בידוד בארגונים בינלאומיים, ביקורת בלתי הוגנת באירופה, אבדות קשות בקרב אזרחים וחיילים והצלחתם של אויבי ישראל לפגוע מדי פעם גם במטרות רגישות בקרבה אכן חוללו לעיתים קרובות כעס, חרדה, תסכול ופחד. אך כל אלה פגמו רק בשוליים ולפרקי זמן מוגבלים באמונו של הזרם המרכזי ביכולתה המוכחת של ישראל למצוא להם מענה מניח את הדעת. האמון הבסיסי הזה, על הנסיגות שהופיעו בו לעיתים - החשובות (למשל, במלחמת יום הכיפורים) והמשניות (למשל, במלחמת לבנון השנייה) - הוא שאפשר לישראל להדק את המגבלות הערכיות על מה שהחברה מרשה לכוחות הביטחון לעשות בשמה, כדי להבטיח את צורכי הקיום וההרתעה העיקריים. מדובר לא רק במגבלות חמורות על פעולה בסביבת לחימה אזרחית או בהימנעות משימוש בכלי נשק מסוימים (כגון נפל"ם, פצצות מצרר או זרחן) בשדה הקרב. מדובר גם במגבלות קשות על הכלים הלגיטימיים בחקירת חשודים בטרור ובהרחבת איסורים על מה שקרוי, לעיתים בהרחבת יתר, "עינויים", בהנחה שהשב"כ יוכל להילחם בטרור ביעילות גם בלעדיהם. 56

אף כי האילוצים שמטילה המערכת המשפטית על כוחות הביטחון שנויים במחלוקת עמוקה בישראל, נוהגת המדינה כמובן על פי פסיקותיה, המגבילות במידה גוברת והולכת את האמצעים הנראים לה לגיטימיים.

הסטנדרטים בחברה הישראלית ובקרב הדמוקרטיות המערביות השתנו לבלי הכר בדורות האחרונים, בעיקר במה שנוגע ליחס כלפי האוכלוסייה האזרחית של האויב בזמן מלחמה פעילה. בעקבות ההכרה הערבית בעליונותה הצבאית של ישראל ובמגבלות החמורות שחברות דמוקרטיות מטילות על עצמן בתחום האזרחי, עברו הכוחות הרדיקליים הלוחמים בה (למשל, חזבאללה וחמאס) לפעול בעיקר מקרב אזרחיהם שלהם נגד אזרחיה של ישראל. למרות האיום המיידי והחמור על הביטחון האישי, הפגיעה המתמדת בשגרת החיים ואיום הטילים המסיבי על עריה סיפקה ישראל דלק, מים, מזון ותרופות לרצועת עזה, והעניקה לרבים מאנשיה טיפול רפואי מתקדם בבתי חולים בישראל. היא נהגה כך גם בעצם הימים שבהם שוגרו טילים מעזה על אזרחיה, מטעני נפץ על חייליה ומתקני תבערה על שדותיה, במסגרת מאבקו של חמאס ובתמיכה ציבורית רחבה מאוד בקרב אזרחי הרצועה, שנועד במוצהר להרוג יהודים ולהחריב את מדינתם. 57 דוגמה מעניינת לשינוי הסטנדרטים היא היחס הסלחני למורשעי כפר קאסם - המבצעים ונותני הפקודות - שבו טבחו ב-1956 כוחותיה של ישראל אזרחים תמימים בלא כל פרובוקציה, לעומת הסערה הציבורית, נטילת האשמה והדחת שר הביטחון שהתעוררה לאחר שישראל לא מנעה מערבים נוצרים בלבנון לרצוח, כנהוג במקומותיהם בכל הצדדים, 58 פליטים פלסטינים במחנות סברה ושתילה.

אף כי האילוצים שמטילה המערכת המשפטית על כוחות הביטחון שנויים במחלוקת עמוקה בישראל, נוהגת המדינה כמובן על פי פסיקותיה, המגבילות במידה גוברת והולכת את האמצעים הנראים לה לגיטימיים. מעבר לעמדה זו או אחרת במחלוקת הזו, ברור שבמאזן בין צורכי הביטחון של הכלל בישראל לבין מה שהמשפטנים רואים כזכויות הפרט במחנה האויב, נוטה הכף בהתמדה לכיוון השני. המערכת המשפטית בעולם המערבי מאמצת בדור האחרון סטנדרטים של הגנה על אזרחים - הנותנים לגורמים תת-מדינתיים שמשתמשים באוכלוסייתם שלהם כבמגן אנושי - מוטיבציה לנהל מלחמה נגד חברות המקפידות על הכללים הללו.

 האיזון בין הצרכים הביטחוניים לבין המחויבות למערכת הערכים הפתוחה אינו נושא להחלטה חד-פעמית שתגדיר אחת ולתמיד את שביל הזהב. לא רק שהדבר אינו אפשרי, הוא כלל אינו רצוי. נשמת אפה של מערכת ערכים פתוחה המקבלת אחריות גם לביטחון בניה היא ההתדיינות המתמדת החותרת לברר כמה זכויות ורסנים אפשר לשמר ולפתח, מבלי לסכן יתר על המידה את החברה המבטיחה את הזכויות והרסנים הללו. במתח המובנה בין השניים השאלה מתמקדת במידתיות. המאבק של הזרם המרכזי חייב להתנהל נגד הטהרנים: מצד אחד, אלה הפועלים למען ביטחון מוחלט מבלי להתייחס לטעם החיים הערכי, ומצד שני, אלה החותרים להגנה מושלמת על זכויות ה"אחר" והאויב ומאבדים את האמון בקרב חברתם שלהם. הראשונים הולכים בדרכי החברות האוטוריטריות הכושלות של מדינות 'העולם השלישי'; האחרונים מסתכנים בהידרדרות לתסמונת האירופית שבה הובילה, למשל, מדיניות חסרת אחריות בתחום ההגירה ב-2015 לתגובת נגד קשה ולקיטוב פוליטי וחברתי.

מידתיות בהקשר הקריטי והמורכב הזה היא עניין לשיפוט ערכי של החברה בכללותה, ויומרות של משפטנים ואחרים לעצב את האיזון על פי קריטריונים המתחזים ל"מקצועיים" לא יצלחו. דוגמה לגישה טהרנית של חוקר שהתמודד בדרך כלל בהצלחה עם מורכבותו של האיזון הזה מופיעה אצל מייקל וולצר, מחבר הספר 'מלחמות צודקות ולא צודקות', במאמר שכתב יחד עם אבישי מרגלית מן האוניברסיטה העברית. הם הציבו רף שספק אם חברה כלשהי עמדה בו בתולדות המלחמות:

לאיזה סיכון מותר לחשוף את החיילים הישראלים? הקו המנחה צריך לדעתנו להיות זה: בסביבה שיש בה אזרחים, עליהם להילחם באותה דרגה של דאגה והתחשבות כאילו האזרחים בצד השני היו אזרחים ישראלים. הנחיה שכזאת אינה אמורה להיראות תמוהה למי שמקבלים עליהם בעצם הימים האלה את ההנחיה הנעלה, 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. 59

בתחום אחד, חשוב עד מאוד, מתנגש שיפוטו של הזרם המרכזי בחברה הישראלית עם זה של האליטות האירופיות ועם זה של החוגים ה"פרוגרסיביים" בארצות הברית ו"שומרי החומות" שלו בישראל. גם אלה בקרבם המוכנים להשתמש בכוח ולהגיב על פרובוקציות אלימות של הרדיקלים הערבים הלוחמים בישראל, תובעים להסתפק בתגובה "פרופורציונית" על פי מבחנים מכניים כגון רמת האלימות והיקף הנפגעים, למרות שהמשפט הבינלאומי אינו דורש מידתיות דווקא בדרך זו. הם אינם מביאים בחשבון כי גם רמת אלימות נמוכה יחסית משבשת מן היסוד את החיים הקונסטרוקטיביים של החברה המודרנית והיצירתית בישראל. הם מתקוממים נגד הטענה כי תגובה ברמה דומה של אלימות כמעט לא תורגש בעזה, בסוריה או במעוזי חזבאללה, מכיוון שמדובר ממילא בחברות אלימות מאוד בביתן פנימה, שאינן עוסקות כמעט ביצירה קונסטרוקטיבית של בניין חברה.

מטרת התגובה הישראלית אינה ענישה אלא הרתעה. היא נועדה לפגוע בתוקפים באופן בלתי נסבל גם לאויביה, על פי אמות המידה האלימות שלהם, כדי לכפות עליהם לחדול מגרימת נזקים בלתי נסבלים לישראל, על פי אמות המידה שלה. לישראל אין קיום (וגם אין סיכוי להסדר ולשלום) בלא ההרתעה הזו, שהמידתיות המכנית שוללת. כדי להרתיע מי שחותר להרוס את טעם החיים של פסנתרן על ידי שבירת אצבעותיו, אין די בשבירת האצבעות של הבריון שנשלח להטיל את המום. התגובה הישראלית הקשה והכואבת היא פרופורציונית על פי האפקט של הנזק הפוטנציאלי. 60 פגיעה בלתי נסבלת למותקף ניתן להרתיע רק על ידי איום אמין בפגיעה בלתי נסבלת על פי אמות המידה השונות של התוקף. בן-גוריון הציג תפיסה מובהקת ואף רדיקלית של הרתעה מסוג זה באחת השעות הקשות של מלחמת העצמאות, בעיצומם של 'קרבות עשרת הימים' ביולי 1948:

המלחמה צריכה להסתיים גם בהפצצה כזו של דמשק, ביירות וקהיר, עד שלא יהיה להם עוד שום חשק להתגרות בנו [ב]מלחמה ויעשו אתנו שלום. עלינו לרכוש את לב הערבים, הסביר, ורק בדרך אחת אנחנו יכולים ללמד אותם לכבד אותנו. אם לא נפוצץ להם את קהיר - הם יחשבו שהם יכולים לפוצץ לנו את תל-אביב... 61

את היעד הלאומי של שילוב "ספרטה" כשצריך עם "אתונה" כשאפשר ניתן להבטיח רק על ידי דיון מתמיד ובחינה מתמשכת של ניסוי וטעייה. ראוי להקשיב לעצות מבית ומחוץ, אך גם לזכור שאף חברה לא התמודדה בהצלחה זמן ממושך כל כך עם אתגר קשה כל כך, עם אויבים המנסים בהתמדה לקעקע את המדינה הפתוחה על ידי דחיפתה לאחד הקצוות. האויבים האלה, רובם ככולם, חלשים מכדי לעמוד במבחן כוחני מולה. כל האסטרטגיה שלהם מכוונת לאחת משתיים: או לשתק את כושר הפעולה של ישראל מחשש שתפגע בערכיה, או לגרום לה לאבד רסן ולהביא עליה חורבן ערכי שימוטט את יסודותיה. לשון אחר: או להיות חסרת אונים בהגנה עצמית כמו אירופה, או להידרדר אל עומק הרקב הערכי המאפיין את האויבים האלה עצמם ואשר תרם לכישלונם ההיסטורי.

שילוב בין חברה אינדיווידואליסטית לבין סולידריות "שבטית" ולאומית

חוסנה של החברה ותחושת הבית, המחזיקה בישראל את הרוב המכריע של היסודות הקונסטרוקטיביים בקרב בניה, מושתתים על השילוב בין מדינה מודרנית, דינמית ואינדיווידואליסטית, שהשילה מעליה מזמן את סממני החברה המגויסת של ימי המנדט וראשית המדינה, לבין החמימות של המשפחה ושל עיקר "השבט" היהודי. על המרכיב הראשון אין ויכוח של ממש בזרם המרכזי. השני סובל מקלישאות בדבר חברה "משוסעת", שאינן מבחינות בין מחלוקות עזות (ברובן בונות) לבין סולידריות עמוקה ומתפקדת בקרב הגרעין היהודי הלא-חרדי, של מי שבחר להיטמע בו - עולים מחבר העמים שעברו "גיור סוציולוגי" למרות שאינם יהודים על פי ההלכה - ומי שבחרו להצטרף אל מעגל הסולידריות הישראלי: בעיקר דרוזים וגם מיעוט קטן של ערבים, שבחרו להשתתף בהגנת מדינתם. הגרעין הקשה של החרדים אומנם שותף רק בחלק מן הסולידריות הזו 62 והאוכלוסייה הערבית אינה שותפה בליבתה, אך הרוב הגדול של שתי הקהילות האלה חי בנפרד מן הזרם המרכזי הזה ואינו משבש בדרך כלל את חוויית חייו.

בעידן החדש בנויים כושר התחרות והיכולת להשתתף בעיצוב ההווה והעתיד במידה מכרעת על יצירתיות, חירות המחשבה, אינדיווידואליזם, תעוזה וניידות. לאלה נלווים גם לפחות קורט של תוקפנות בונה, פריקת עול וחוצפה.

גיבוש הקולקטיב הלאומי המקיים בקרבו את הסולידריות הזו, ובמיוחד זו שבין יהודי המזרח והמערב, כבר נדון לעיל. חשוב לאפיין את הלוז של אורח החיים שהתגבש, ועודנו מתגבש בישראל במפגש בין תרבויות המוצא השונות המרכיבות את הזרם המרכזי. כבר הוזכרה ההצלחה המוכרת של ישראל להתמודד עם אתגרי המאה ה-21. כפי שבעולם העתיק נדרשו אדמה פורייה ומים (כמו בעמק הנילוס ובמסופוטמיה), ובראשיתו של העידן החדש היה צורך בברזל, בפחם ובתשתית תעשייתית, בעידן החדש בנויים כושר התחרות והיכולת להשתתף בעיצוב ההווה והעתיד במידה מכרעת על יצירתיות, חירות המחשבה, אינדיווידואליזם, תעוזה וניידות. לאלה נלווים גם לפחות קורט של תוקפנות בונה, פריקת עול וחוצפה. בחברות מגויסות, ממושמעות וממושטרות המדכאות את הפרט הצליחו לעיתים פרויקטים לאומיים מרשימים, בעיקר טכנולוגיים (למשל, בגרמניה הנאצית ובברית במועצות בימי סטאלין), אך לאורך זמן גולים ממנה היסודות היצירתיים.

בחברות שהצליחו להשתלב בעולם המודרני והדינמי הזה התברר בהדרגה כי התכונות ואורח החיים הכרוכים בכך הופיעו במקביל לערעור מעמדה של המשפחה, לצמצום בולט של הריבוי הטבעי, להחלשת הקשר עם הילדים, לעיתים להדוניזם ולתחושת ניכור, ובמקרים קיצוניים גם לשיעורי התאבדות גבוהים. 63 בקוטב השני - בתרבויות המסורתיות שלא התמודדו היטב עם העולם המודרני - רווחת תרבות שבה לחצי הקונפורמיות המופעלים על הפרט באמצעות המשפחה המורחבת והנאמנויות הקמאיות (פרימורדיאליות) מדכאים את עצמאות הפרט ואת הגילויים הפלורליסטיים בחברה. לא במקרה מופיעות בהן אך לעיתים רחוקות חברה אזרחית מפותחת, חשיבה מקורית, יצירתיות ונכונות לבחון מחדש אורחות חיים המסכנות את עתידן.

נראה שבזרם המרכזי של החברה הישראלית - להוציא הגרעין הקשה של החרדים ורוב הערבים - התפתח בהיקף נרחב אורח חיים המציג שילוב ייחודי בין חירות לפרט לבין בסיס סולידריות איתן, מרמת המשפחה עד לרמה הלאומית. הוא כרוך בשילוב של ביקורתיות עזה עם אופטימיות מושרשת. מה שישראלים מעידים על עצמם במשאלי דעת קהל המציבים את ישראל בעשירון העליון של "מדד האושר", יחד עם מדינות רגועות, עשירות והומוגניות - לפני ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת, ספרד ואיטליה - מתיישב היטב עם התנהגותם בשני תחומים מכריעים בחשיבותם: מספר הילדים במשפחה ויחסם לשירות הצבאי. הקשר הייחודי בין שני אלה בישראל מתבטא במעורבותם העמוקה של הורים בשירות הצבאי של בניהם ובנותיהם (ה"ילדים"). 64

ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם המערבי שבה רווחת פרקטיקה שלפיה מגדלות גם משפחות משכילות ומבוססות קרוב לשלושה ילדים למשפחה, פי שניים מהמקובל באירופה, כשליש יותר מאשר בארצות הברית. המגמה של גידול במספר הילדים מתחזקת בהתמדה ומקיפה את האוכלוסייה הגדולה שהגיעה מחבר העמים לשעבר, עם היסטוריה של מיעוט ילדים. קשה למצוא ברמת ההחלטות האישיות ביותר עדות אמינה יותר לאופטימיות שהפילוסוף ארתור שופנהאואר ראה בה, בצדק, השתקפות של רצון החיים (Dass Wille Zum Leben) .

האופטימיות, האמון והסולידריות האלה, למרות המחלוקות הסוערות והקולניות החוצות את החברה הישראלית, הם במידה רבה תוצר של תופעה המאפיינת את רוב שנותיהם של היישוב והמדינה.

ישראל היא גם המדינה הדמוקרטית היחידה המקיימת גיוס חובה - של גברים ונשים - לצבא המעורב בהתמדה במלחמות ובעימותים אלימים בכל הרמות. רוב הישראלים מן הזרם המרכזי לא רק מתגייסים ברצון, אלא רואים בשירות הצבאי חוויה מעצבת במובנה החיובי. 65 לצד ירידה מתונה והדרגתית במוטיבציה לשרת ביחידות השדה (עדיין יש חמישה מועמדים על כל מקום פנוי בחטיבת גולני וארבעה בגבעתי) מתחזקת המוטיבציה לשירות ביחידות כגון 8200, המאפיינות את שדה הקרב הדיגיטלי שבפתח. היחס החיובי החריג לשירות משקף לא רק את האמון בצבא, 66 אלא גם את תחושת הסולידריות הלאומית בקרב אותו זרם מרכזי, הנושא על כתפיו את המדינה כולה. למרות גודלה הצנוע של העדה הדרוזית, חשוב לציין בהקשר זה את תרומתם של האזרחים הדרוזים ואת הכללתם במעגל הסולידריות הישראלית. 67 ההזדמנות לתרום לחברה ולמדינה באווירה חברתית המעודדת את השירות מחזקת בתורה את הסולידריות הזו, כאשר הצעיר רוכש בעצם שירותו "מניית יסוד" במדינתו.

האופטימיות, האמון והסולידריות האלה, למרות המחלוקות הסוערות והקולניות החוצות את החברה הישראלית, הם במידה רבה תוצר של תופעה המאפיינת את רוב שנותיהם של היישוב והמדינה; היעדרה למשך שני עשורים בשנות ה-80 וה-90 רק מדגיש את חשיבותה ואת הכורח לשמרה. מדובר בהסכמה לאומית רחבה במרכז הבמה הפוליטית בשאלות היסוד, המקיפה רוב מוצק של בני הזרם המרכזי. זו מאפיינת עוד מימי היישוב את החברה, למרות הוויכוח הלוהט בזירה הפוליטית. לצורך הוויכוח הזה מוקצנות העמדות במאבק על השלטון ועל עמדות הכוח, אך גם בתקופות של מה שנראה כקרע פוליטי יכולה החברה לתפקד בדרך סולידרית, המאפשרת מימוש יעדים משותפים.

חריג בולט שסיכן את המסגרת הזו זלג מן המערכת הפוליטית אל החברה בין מלחמת לבנון הראשונה לבין 'האינתיפאדה השנייה'. שתי תפיסות מנוגדות בהקשר הפלסטיני קיימו באותם ימים משחק סכום אפס, שבמוקדו ניסיון ליצור מציאות בלתי הפיכה: התנחלות רבתי בלב יהודה ושומרון מצד אחד ותהליך אוסלו מנגד, על יסוד שתי מערכות של קריאת המציאות ושל מה שישראל יכולה וחייבת לעשות כדי להתמודד איתה. מאז ראשית המאה הנוכחית שבה המחלוקת לממדיה המוכרים. במערכות הבחירות הרצופות בשנים 2020-2019 הוזכרו נושאי המהות הביטחוניים, החברתיים והכלכליים בעיקר כדי לצאת ידי חובה, על רקע הסכמה רחבה על עקרונותיהם. שאלת היחסים עם הפלסטינים כמעט לא הוזכרה, וניסיונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להפנות את תשומת הלב לשאלת עתיד השטחים בהכרזה על כוונה לספח את בקעת הירדן לא הותיר כל רושם במערכת הפוליטית לקראת מערכת הבחירות השנייה. שתי המפלגות הגדולות - הליכוד וכחול-לבן - רבו על הקרדיט לקידום "עסקת המאה" 68 של הנשיא טראמפ במערכה השלישית. הדיון התלהט והתמקד בסוגיות הפרסונליות ובמאבק על עמדות הכוח (לרבות המחלוקת על מעמדה של הרשות השופטת), ואפילו במקום שבו קיימת מחלוקת אמיתית ועמוקה - בענייני דת ומדינה - נדחקו האופציות הרדיקליות לשולי השיח.

שימור השילוב החשוב כל כך בין המודרניות האינדיווידואליסטית לסולידריות השבטית הוא עניין של תהליכים חברתיים עמוקים, שההנהגה הפוליטית והאליטות האחרות יכולות להשתבח בו בדיעבד, אך השפעתם על התמדתו מוגבלת מאוד. עם זאת, לשמירת ההסכמה הלאומית במרכז הבמה הפוליטית בקרב הזרם המרכזי של החברה הישראלית ולהשלכותיה המבורכות על הסולידריות בקרב החברה הזו תהליכים אלה יכולים לתרום רבות. בתחום זה רצוי שהלקחים הקשים משנות ה-80 וה-90 ישמשו נורת אזהרה בשיקוליה של הנהגה אחראית.

שגשוג ואיכות חיים

חשיבותם של שגשוג המושתת על אדנים איתנים, של השתלבות בכלכלה הגלובלית ושל איכות חיים המושתתת על שלטון החוק וסובלנות ועל מערכות חינוך, בריאות ורווחה המתפקדות היטב מובנת כמעט מאליה בכל מדינה. היא דרושה במיוחד במדינה מאוימת, הנאלצת להקדיש להגנתה אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי בשיעור הגבוה פי ארבעה-חמישה מזה של רוב הדמוקרטיות 69 וזקוקה להתגייסות רוב בניה למאבק. הכול מסכימים שבלא התקדמות דרמטית בכל אלה לא הייתה ישראל שורדת בעבר, ובלי לפתח אותם בהתמדה לא תוכל לעמוד בעתיד. לכאורה סובלת ישראל גם משיעורי עוני גבוהים מאוד, אלה שכאן מדובר בעיקר בשיטת מדידה ובדיון ציבורי מניפולטיביים 70 שעומדים בתוקפם מטעמים פוליטיים הכרוכים בבעיה המבנית של החברה והכלכלה בישראל. בעיה זו, הניצבת בדרכם של הישגי המדינה בכל התחומים האלה, מתמקדת בתרבות המקובלת בקרב חלקים גדולים באוכלוסייה החרדית ובאוכלוסייה המוסלמית.

כדי להתמודד עם העיוותים הללו יש למדינה אינטרס מן המעלה הראשונה לשלב את שתי האוכלוסיות בכלכלה המודרנית, ובשלב הראשון בעיקר להגדיל במידה רבה את השתתפותם של גברים חרדים ונשים מוסלמיות בכוח העבודה.

המכשולים שמציבה התרבות המקובלת על הגרעין הקשה של האוכלוסייה החרדית ליעדים הלאומיים של ישראל הוזכרו כאן בהקשרים אחרים, ובראשם האיום על המאפיינים המודרניים והפלורליסטיים וההשתמטות ההמונית מתרומה להגנת המדינה. בשל התרבות הזו, המשולבת באינטרס הפוליטי של מנהיגותם בבידולם מהחברה הישראלית תוך תלות מוחלטת ברבניהם, הם זוכים לחינוך נחות בלא לימודי ליבה, במתכונת שנועדה למנוע מן הגברים השתלבות בשוק העבודה של חברה מודרנית. מבחינת השילוב והתרומה לחברה יש בקרב החרדים מגמות סותרות. מצד אחד כרסום בהתבדלות ומצד שני זינוק בגודלה של האוכלוסייה שאינה תורמת את חלקה בכלכלה (שיעור המועסקים), בהגנה (שירות בכוחות הביטחון) ובהשבחת ההון האנושי (רמת החינוך המתאימה למשק מודרני). השיפורים, הבלימה והנסיגות הם במידה רבה תוצר של שיעור התמריצים לעבודה ומידת התמיכה בבחורי הישיבות והאברכים. 71 על רקע הריבוי הטבעי שלהם, הממומן בנדיבות בכספי משלם המיסים הלא-חרדי, גדל במהירות רבה נזקם לכלכלה הלאומית. התופעות החיוביות בהקשר זה במחנה החרדי - עבודת נשים, השכלה אקדמית והשתלבות גברים חרדים בשוק העבודה - מאבדות חלק מכריע מתרומתן למשק הלאומי מול היקפו של הריבוי הטבעי. 72 האוכלוסייה המוסלמית מציבה בעיה מכיוון שונה. כאן מדובר בשיעור נמוך של השתתפות בכוח העבודה, הפעם בהימנעות המונית מעבודת נשים. התרבות המקובלת בשתי האוכלוסיות האלה פוגעות באיכות החיים 73 גם בתחום שלטון החוק, ומאופיינות בהיעדר סובלנות כלפי מיעוטים וכלפי אלה המעיזים לחרוג מן הדפוסים החברתיים והתרבותיים בקרבן (למשל כלפי להט"בים וכלפי יוצאים בשאלה).

כדי להתמודד עם העיוותים הללו יש למדינה אינטרס מן המעלה הראשונה לשלב את שתי האוכלוסיות בכלכלה המודרנית, ובשלב הראשון בעיקר להגדיל במידה רבה את השתתפותם של גברים חרדים ונשים מוסלמיות בכוח העבודה. המכשול העיקרי בשילוב החרדים הוא פוליטי. למנהיגות החרדית נוח לשמר ולהעמיק את המצב הקיים, ובידה מספיק כוח פוליטי כדי למנוע את השינוי הנדרש. למעט רגע פוליטי נדיר בשנת 2003, שבו בלם שר האוצר נתניהו את תנופת הישגיהם על חשבון הצרכים הכלכליים של ישראל, בעת שראש הממשלה אריאל שרון הנהיג ממשלה בלא השתתפותם, העיוות הכלכלי והחברתי שהם כופים הולך ומעמיק כבר עשרות שנים, במקביל לעלייה מטאורית בשיעורם באוכלוסייה.

המכשול העיקרי בשילוב המוסלמים הוא אנליטי ותרבותי. ברמה האנליטית התקבעה בשיח הציבורי הנחה שקרית, המייחסת את עיקר הכשלים הכלכליים בקרבם להפליית הערבים בתחום התקצוב הממלכתי, ובתחומים אחרים כגון תעסוקה ותחבורה. הנחה זו קיבלה חיזוק במסקנותיה של ועדת החקירה הממלכתית לאירועי אוקטובר 2000 - 'ועדת אור' - שטשטשה את ההבחנה בין פער לבין הפליה באופן המעודד את ההנחה שהפליה היא בהכרח מקור הפערים הכלכליים. בלי לשלול את עצם קיומה של הפליה בכל חברה וגם בישראל (לא רק נגד ערבים), תגלה כל בדיקה עניינית שזה לא יכול להיות העיקר. החרדים עניים מן הערבים, בשל העדפות תרבותיות דומות הקשורות להשתתפות בכוח העבודה, למרות שהם סמוכים לעטיני השלטון ולתקציביו יותר מכל ציבור אחר במדינה. מצבם של הערבים הנוצרים בכמה תחומים כלכליים חשובים טוב מזה של כלל הציבור בישראל, למרות שאין כמובן בחברה היהודית או מטעם המדינה תופעה של העדפה שיטתית של ערבים נוצרים על פני כל אזרח אחר. מדובר פשוט בהעדפות תרבותיות בונות של הנוצרים בדורות האחרונים, המתבטאות למשל ברמת החינוך ובשיעור תעסוקת נשים מחוץ לקהילתן. 74

אף שהמאמצים לשילוב החרדים והערבים נכונים וראוי להתמיד בהם, הבעיה היא בקצב ובמכשולים הפוליטיים והתרבותיים שהוזכרו. בשל כוחם הפוליטי של החרדים, מסוכל למעשה עיקר ההשפעה הברוכה של השתלבות המעטים על ידי הריבוי המהיר של אלה המהווים נטל על הכלכלה ואיום על איכות החיים. בשנים האחרונות מתנהל מאמץ מרוכז בכיוון הנכון, בהעדפה של רשויות ערביות ובהשקעה מסיבית בקידום שילובה של החברה הערבית בכלכלת המדינה, ובראשו החלטת הממשלה 922 מדצמבר 2015 על העברת 13.5 מיליארד שקלים במשך חמש שנים לקידום אוכלוסיות המיעוטים. 75 בחברה הערבית גם ניכרת מגמה חיובית בתחום השכלת נשים (למשל, כמחצית הסטודנטים הערבים בטכניון הן נשים) ובתחום צמצום הילודה. 76 למרות המגמות המעודדות האלה, ראוי למתן את הציפיות לתפנית חיובית דרמטית בעתיד הקרוב. זאת לא תתממש כל עוד החברה המוסלמית דבקה באותם מרכיבי מפתח בתרבות - בראשם מעמד האישה, המבנה החמולתי, דחיית רכיבים פלורליסטיים ורמה גבוהה של פשיעה 77 - שהכשילו את רוב החברות הערביות באזור בניסיונן להתמודד עם אתגרי המאה ה-21. הסירוב העיקש של החברה הזו ומנהיגיה לקבל אחריות על חלקם המכריע בכשליהם בתחומים אלה (לצד מחדליה של המדינה) אינו מבשר טובות. 78

בתחום הרווחה הכלכלית ואיכות החיים יש לישראל מגוון בעיות אחרות, ובראשן פריון העבודה הנמוך, 79 התרחבות הפער בתחום זה מול המדינות המפותחות ויוקר מחיה גבוה בהרבה מן המקובל בחברות דומות באירופה ובצפון אמריקה, 80 אך המרכיב המבני נוגע למכשולים בשתי האוכלוסיות האלה. את הפריון אפשר להעלות ואת יוקר המחיה להוריד בשילוב של הכרה רחבה בחומרת המצב, רצון פוליטי נחרץ, מדיניות מתאימה ועסקה חברתית-כלכלית במשק, כמו זו שבעקבותיה ייצבה ישראל את כלכלתה באמצע שנות ה-80. עם המכשולים המבניים האלה קשה הרבה יותר להתמודד. השאלה המכרעת היא עד מתי יוכל המרכיב היצרני לפרנס ולקדם את המדינה בכללותה, כאשר שיעורה של האוכלוסייה הנופלת לנטל עליה, במיוחד בקרב האוכלוסייה החרדית, הולך וגדל.

שימור האתוס הקונסטרוקטיבי

את הצלחתם המרשימה של המפעל הציוני ומדינת ישראל בתחומים קריטיים, בתנאים קשים מאין כמותם שחלקם נדונו כאן, ראוי לזקוף במידה מכרעת לזכות הציווי הקונסטרוקטיבי שלהם. מדובר בהעמדת בנייתן של האומה והחברה בראש סדר העדיפויות הלאומי. אלה הוצבו שם לעיתים קרובות על חשבון מה שנתפס כמיצוי הזכויות הלאומית בתחומים הרגישים והרגשיים ביותר, על חשבון רווחת האוכלוסייה לשנים ארוכות, ואפילו על חשבון צורכי ביטחון חשובים. המפעל הציוני נועד לגאול את העם, וגם גאולת הארץ לא נועדה אלא לשרת את גאולת העם. כאשר נוצר מתח בין השניים בשלביו הראשונים של המפעל הזה, הועדפה היאחזות מסיבית בחלקיה דלילי האוכלוסין של הארץ בשפלת החוף, בעמקים, בגליל העליון ובצפון הנגב, על התיישבות במחוזותיה החשובים לאין שיעור מבחינה היסטורית בשומרון וביהודה, המיושבים בצפיפות בערבים. זו נועדה לאפשר בסיס טריטוריאלי לכינון קהילה וריבונות יהודית עם רוב יהודי מוצק, לבניין העם והחברה, תוך צמצום החיכוך עם הערבים, יותר מאשר להשבת עטרה היסטורית ליושנה.

בלא רוב יהודי מוצק, בלא הפניית עיקר המשאבים הלאומיים לכינון איכות חיים אישית, קהילתית ולאומית - מערכות חינוך ובריאות מתקדמות, חברה אזרחית חזקה, תרבות פתוחה ודמוקרטיה תוססת - לא תתרום הריבונות על כל חלקיה של הארץ לבניין העם ולהבטחת עתידו.

גם בשלהי מלחמת העצמאות, כאשר צה"ל היה חזק מספיק כדי "לשחרר את כל ארץ ישראל המערבית" לרבות ירושלים כולה, הועדפה חלוקת הארץ, כדי להבטיח למדינה החדשה רוב יהודי מוצק. ההעדפה הזו לא ננקטה בשל ספק בדבר זכותו של העם היהודי על ליבה של מולדתו ההיסטרית בציון ובשומרון, אלא משום שמנהיגי הציונות והמדינה ראו את העיקר בבניין העם, בקיבוץ גלויותיו, בקליטת בניו ובכינונה של חברה שבה יוכל וירצה לחדש את חיו הריבוניים. הם הבינו שבלא רוב יהודי מוצק, בלא הפניית עיקר המשאבים הלאומיים לכינון איכות חיים אישית, קהילתית ולאומית - מערכות חינוך ובריאות מתקדמות, חברה אזרחית חזקה, תרבות פתוחה ודמוקרטיה תוססת - לא תתרום הריבונות על כל חלקיה של הארץ לבניין העם ולהבטחת עתידו. בן-גוריון הסביר בדיעבד את הכרעתו בעניין זה. הוא אמר ב-1949 כי הוא "בטוח בכך" כי "בדרך צבאית יכולים אנו לכבוש את כל מערב ארץ ישראל", אלא שהברירה היא:

אתם רוצים שבשנת 1949 תהיה כל הארץ מדינה יהודית דמוקרטית, או שאתם רוצים מדינה יהודית בכל ארץ ישראל ושאנחנו נגרש את הערבים". ולכן, "כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ, בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ". מדינה בכל הארץ הייתה מחייבת "או גירוש מאות אלפי ערבים או קבלתם לתוכנו. הם היו הורסים את המדינה הצעירה מבפנים. 81

בשנות ה-60 חשף ראש הממשלה לוי אשכול את תפיסתו בדבר סדר העדיפויות הציוני והישראלי בדיון שבו הסביר, אגב עיסוק במתיחות ביטחונית בגבול הצפון, את הבלגת ישראל לנוכח פרובוקציות סוריות. דבריו  מעניינים דווקא משום שמדובר בפורום פנימי של כנס מזכירי סניפים של מפא"י, ומשום שלא נועדו להתפרסם ולא נוסחו לצורך הגדרת מדיניות.

..בדעה צלולה אמרנו: עת לכול. והמשכנו בדרך ובקו שלנו ואמרנו: אין אנחנו להוטים להדליק דליקות גדולות. אין אנחנו בכלל מעוניינים בהדלקת דליקות. אנחנו רוצים באפשרות של עבודה שקטה שלנו, צמיחתנו, גידולנו, פעילותינו, קליטה יותר גדולה, גידול במספר. אבל שמנו לעצמנו אז גבול ואמרנו והודענו לרבים שצריך היה להודיע בארץ ובחוץ-לארץ: יש גבול, והגבול הוא כאשר הם יעיזו לנגוע באנשים וביישובים. כל זמן שזה על חתיכת קרקע של עשרות דונמים, טרשים כאלה או אחרים בשטח מפורז ...או ישנם חילופי יריות כאלה או אחרים, אבל אם יעיזו לנגוע באדם שלנו, בגג של בית שלנו או אז תהיה התשובה - אותה תגובה שישראל יכולה וצריכה לתת. 82

ההעדפה הזו הקיפה, כאמור, גם את התחום הביטחוני והכלכלי. אותם מנהיגים הבינו גם בשנות ה-70 כי הצורך הלגיטימי בגבולות נוחים להגנה בסיני צריך לסגת מפני השיקול החשוב יותר של הוצאת מצרים ממעגל המלחמות בהקשר מדיני מתאים. ההעדפה הזו הניבה, כצפוי, לא רק חיסכון בחיי אדם, חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל ושיפור מהפכני ביחסי הכוחות מול אויביה הפעילים, אלא גם צמצום דרמטי בהוצאות הביטחון, במשאבים שניתן להפנותם לאפיקים בונים. מנהיגים אלה היו גם מודעים היטב לעלותה של קליטת עלייה המונית, ברובה הגדול דלת אמצעים ובחלקה הניכר חסרת כישורים, שהגדילה את אוכלוסייתה היהודית של ישראל במהלך שני דורות יותר מפי עשרה. בגיבוי תמיכה ציבורית רחבה לא היססו לשאת בקשיים וליטול את הסיכונים הכרוכים בכך, לרבות מצוקה כלכלית ומתחים קשים בין מרכיבי האוכלוסייה השונים. 83

בפרספקטיבה של יותר ממאה שנים ראוי להעריך את גודל ההישג של אימוץ סדר העדיפויות הזה ולהביע דאגה לנוכח מבוי סתום בעניין מכריע בחשיבותו - השליטה במיליוני פלסטינים - המעיק ביובל השנים האחרון בדיוק בתחום הזה על המפעל הציוני.

 מתוך אחריות למפעל כולו ידעה אותה הנהגה בדרך כלל להבחין - באחריות של מדינה קטנה הזקוקה לסיוע חיצוני כדי להיבנות - בין תחומים שבהם ראוי להתקפל בפני לחצים בינלאומיים (בדרך כלל של ארצות הברית) לבין גישה פרו-אקטיבית נועזת בנושאים חיוניים, גם מול התנגדות רחבה. כך למשל, ראוי להזכיר בקטגוריה הראשונה את הכניעה בעניין הטיית הירדן בגשר בנות יעקב (1953), את הנסיגה מחצי האי סיני (1956-7), את ההימנעות ממכה מקדימה ערב מלחמת יום הכיפורים (ראשית אוקטובר 1973), את הסרת המצור מעל הארמייה השלישית והימנעות מהכרעת הצבא המצרי (שלהי אוקטובר 1973), את ההימנעות מתגובה על שיגור הטילים העיראקיים לעבר תל-אביב (1991) ואת ההימנעות מפגיעה נרחבת בתשתיות לבנוניות במלחמת לבנון השנייה (2006). בקטגוריה השנייה בולטים העברת הבירה לירושלים (1948) פסילת 'תוכנית אלפא' הבריטית-אמריקאית, שנועדה ליצור קשר בין ירדן ומצרים על חשבון ריבונותה של ישראל בנגב (1955), את דחיית הלחצים האמריקאיים נגד פרויקט הגרעין (1962-3) ואת הפצצת הכור הגרעיני בעיראק (1981). 84

בפרספקטיבה של יותר ממאה שנים ראוי להעריך את גודל ההישג של אימוץ סדר העדיפויות הזה ולהביע דאגה לנוכח מבוי סתום בעניין מכריע בחשיבותו - השליטה במיליוני פלסטינים - המעיק ביובל השנים האחרון בדיוק בתחום הזה על המפעל הציוני. לא מדובר ב"פתרון השאלה הפלסטינית" או ב"שלום" אלא בעלות השליטה, במונחים של הצורך בהפניית מרב המשאבים הלאומיים פנימה אל החברה הישראלית. ליבת המבוי הסתום היא הכחשת העובדה שלעת הזו אין לשאלה הזו פתרון, והסירוב של כל המחנות הפוליטיים לאמץ מענה המתמודד עם היעדר פתרון ומאפשר למפעל הציוני לדבוק בפרימט (קדימות) הקונסטרוקטיבי גם בהיעדרו.

לכאורה מדובר באחריות סימטרית: באגף הימני של המערכת הפוליטית בישראל יש רבים החותרים לצרף את מרבית השטח לישראל; באגף השמאלי ממתינים לשווא לשלום עם הפלסטינים, המבוסס על פשרה היסטורית וסידורי ביטחון אמינים, ופוסלים הסתלקות חד-צדדית. למעשה רובצת עיקר האחריות על הגורם הימני, היוצר בהתמדה עובדות קיימות שנועדו למנוע, למעשה, את הסתלקותה של ישראל משלטון על מיליוני פלסטינים, שלטון המאיים להטות אותה מן הציווי הקונסטרוקטיבי שהוא נשמת אפה. לשני הצדדים אין תשובה לעלות הבלתי נסבלת של מדיניותם - בשמאל: לכיבוש הבלתי רצוי המתמשך בשל היעדר השותף להסדר; בימין: לצירוף אוכלוסייה ערבית גדולה לתחומי אחריותה של ישראל. ההבדל הוא שהשמאל איבד את דרכו, בעוד הימין מחמיר את הבעיה בהעמקת אחיזתו בשטח.

בעת הנוכחית הבעיה מתמקדת במעמדם בזירה הפנימית בישראל של הגורמים החותרים להחיל את השליטה הישראלית בדרך קבע על כל יהודה ושומרון. אליהם מצטרפים אלה החותרים להכליל את רוב השטח ולהיפטר מאחריות לגורל רוב האוכלוסייה במניפולציות פוליטיות שאינן יכולות לתפקד לאורך זמן. שני אלה היו תמיד חלק מן הימין ואפילו חלק חשוב, אולי רוב, של הנציגות הפוליטית שלו. אלא שעד לאחרונה נזהרו מנהיגי הימין מאימוץ מדיניות כזו, ותמיד הקפידו שלא לסגור את הדלת כליל בפני פשרה שתותיר את רוב הגדה המערבית מחוץ לשליטת ישראל. כך, למשל יכול היה יצחק רבין להציע חלוקה (1993) גם אחרי שלטונו הממושך של יצחק שמיר, אהוד ברק יכול היה להציע אפילו חלוקת ירושלים (2000) גם אחרי ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, אריאל שרון יכול היה לשנות את תפיסתו ולהיפטר מהשליטה בעזה (2005), אהוד אולמרט יכול היה להציע חילופי שטחים במתווה שייתן לפלסטינים את מלוא גודל השטח שאיבדה ירדן ב-1967 (2008) ונתניהו יכול היה להסכים למדינה פלסטינית בנאום שנשא באוניברסיטת בר-אילן (2009), ולהיענות עקרונית להצעותיו של מזכיר המדינה ג'ון קרי (2014) לחידוש המשא ומתן על בסיס פשרה היסטורית.

נדרשת אסטרטגיה לאומית מסוג אחר, המתבססת על הנכונות בזרם המרכזי למצוא מענה פרגמטי, חלקי, שאינו בגדר "פתרון" ואינו מספק את חוש הצדק ואת תחושת הכוח.

מה שמקשה עכשיו על הצורך להיפטר מהשליטה במיליוני פלסטינים הוא העובדה שחסידי צירוף השטחים זכו למעמד בכיר בזרם המרכזי של הימין, לא עוד בשוליו, וכי שלטון הימין ואפילו השתתפותו בשלטון במעמד בכיר תלויים בתמיכתם. הסרבנות הפלסטינית משחקת לידיהם, מול השמאל והמרכז הנבוכים. היציאה מעזה הסירה שני מיליון פלסטינים מהנטל, 'האביב הערבי' והאיום האיראני החלישו את העולם הערבי ואת תמיכתו בעניין הפלסטיני, והלחץ הבינלאומי התפוגג כאשר אירופה מכונסת בעצמה והנשיא טראמפ יושב בבית הלבן. "עסקת המאה" אומנם מחזקת מאוד את עמדת המיקוח של ישראל, נותנת מענה טוב לעיקר צורכי הביטחון שלה ומקשה מאוד על הפלסטינים לסכל כל הסדרה סבירה. אלא שהיא גם מציעה לישראל מתנה מורעלת: הטלת ריבונותה על כל ההתיישבות היהודית (למעט מאחזים לא-חוקיים) לרבות היישובים שבלב השטח שנועד לפלסטינים, באופן המקשה מאוד, אם לא מונע מעיקרה, את ההינתקות בין האוכלוסיות.

לנוכח הסכנה של אובדן הציווי הקונסטרוקטיבי אין די, כמו בעשרת היעדים האחרים שנדונו כאן, בחיזוק מגמות קיימות ובתיקון משגים משניים. כאן נדרשת אסטרטגיה לאומית מסוג אחר, המתבססת על הנכונות בזרם המרכזי למצוא מענה פרגמטי, חלקי, שאינו בגדר "פתרון" ואינו מספק את חוש הצדק ואת תחושת הכוח. למענה הזה פגמים רבים והוא כרוך בהשלמה מתסכלת עם אכזבות קשות. כדי לקיים את המסורת הציונית הארוכה של נכונות להתגבר על תסכולים ואכזבות בנושאים חשובים אך משניים, כתנאי מוקדם להישגים גדולים במימוש היעדים העיקריים, נדרשות תשובות לשלוש שאלות: האם אכן אין פתרון? האם המצב הקיים מעוות את סדר היום הלאומי? ומהו המענה המאפשר, בעלות נסבלת, להשיב את הפרויקט הציוני שהתממש במדינת ישראל אל הפרימט הקונסטרוקטיבי ,שהוא נשמת אפו והסבר להצלחתו?

בעת הזו אכן אין בנמצא פתרון מוסכם. התנועה הלאומית הפלסטינית לכודה מראשיתה בסירוב פתולוגי להשלים עם המדינה היהודית. היא התמכרה לתפיסת הצדק ההיסטורי שלה ומכשילה באופן סדרתי כל ניסיון לסיים את הסכסוך באופן המשקף את יחסי הכוחות 85 ואת תוצאות המשגים הטרגיים של התנהגותה בעבר (בעיקר בשלהי שנות ה-40). התנהגותה שכנעה בהדרגה את הזרם המרכזי בתנועה הציונית, בכל שלב ושלב של המאבק הלאומי, כי אינה יכולה לשמש שותפה לפשרה היסטורית. בכל צומת שבו התקבלו הכרעות קריטיות - בימי המנדט, בעת ההכרעה על חלוקת הארץ בסיומו ובעקבות תהליך אוסלו - הגיעו גם המתונים בקרב הזרם המרכזי להכרה כי הרדיקליות והאלימות של התנועה הזו מכשילים את ההסכם והפשרה.

ארתור רופין, מי שיסד יחד עם קבוצת חברים את הגוף הציוני המתון ביותר ביחסו כלפי הערבים בימי המנדט - "ברית שלום" - וחתר למדינה דו-לאומית, הבין כבר בעקבות 'מאורעות תרפ"ט' בשנת 1929 כי הפשרה אינה אפשרית. במכתב לידידו ויקטור יעקובסון כתב רופין בדצמבר 1931: "...מה שאנחנו יכולים לקבל (מידי הערבים) אינו דרוש לנו, ומה שדרוש לנו לא נוכל לקבל". רופין הבין שהערבים מציעים לכל היותר זכויות של מיעוט לאומי בתוך מדינה ערבית, שגורלו יהיה תלוי בחסדם, וכי "ציונות המוכנה לתת ידה לפשרה כזו עם הערבים - לא תזכה בתמיכתם של יהודי מזרח אירופה והיא תיהפך עד מהרה לציונות בלי ציונים...". 86 בשלב הקריטי לקראת הקמת המדינה, לאחר שהתברר כי השמדתם של יהודי מזרח אירופה חיסלה את תקוותם של מנהיגי התנועה הציונית שעלייתם תאפשר רוב יהודי בארץ ישראל המערבית, הגיעו בן-גוריון וחבריו להנהגה להכרה בכורח לחלק את הארץ. השותפים הטבעיים, לכאורה, היו הפלסטינים, שנאבקו עם היהודי על גורל הארץ בבחינת "ויחלוקו". משה שרת, המתון בזרם המרכזי, שגדל בקרב ערביי הארץ והיה קרוב אליהם, תיאר כיצד אילץ אותו אופייה של ההנהגה הלאומית הפלסטינית לחרוג מגישתו העקרונית: "אילו יכולנו להרשות לעצמנו רק גישה עקרונית-עיונית לשאלה הזאת, כי אז הייתה הצעתי שנעדיף ממשלה נפרדת בחלק הערבי של ארץ-ישראל על-פני סיפוח אותו שטח לעבר-הירדן... אך אילו אמרנו את הדברים האלה עכשיו, הרי כאילו העדפנו את שלטון המופתי בארץ-ישראל הערבית". 87

בעקבות 'האינתיפאדה השנייה' - מסע הטרור הפלסטיני לאחר כישלון וועידת קמפ דיוויד - הלכו שני דוברים מובהקים של השמאל הישראלי המתון ביותר הרבה מעבר לאכזבה מן השותף הפלסטיני. הם הודו שהם ממשיכים לדבוק בנכונותם שלהם לחלוקת הארץ, אך איבדו מאמונם בכך שהדבר יביא שלום ולהפסקת הטרור. עמוס עוז אמר:

למעלה משלושים שנה טענתי את הטענה הזו. היום אני לא טוען אותה עוד. אני עדיין אומר שחייבים להקים שתי מדינות אבל אני לא בטוח שזה יביא שלום... אני יכול להעיד על עצמי: אני נסוגותי חד-צדדית. אני נסוגותי חד צדדית מהדבר שאמרתי במשך יותר משלושים שנה, כי אני הנחתי שאם יציעו לפלשתינאים מה שהציע להם אהוד ברק בקמפ דיוויד הם ישיבו בהצעה נגדית. לא העליתי על דעתי, אני מודה, שהצעה לפתרון של שתי מדינות ושתי בירות והחזרה של 92 או 95 או 97 אחוז מהשטח תשמש כהדק לגל של מלחמה נגדנו. הדבר הזה גרם לי לזעזוע עמוק מאוד.

דוד גרוסמן הבחין גם הוא בין הצורך הישראלי בפשרה לבין הציפיות מן הפלסטינים:

הלינץ' ברמאללה. זו הייתה מין נקודת שבר כזו אצל כולנו. פריצה של החרדות הכי עמוקות ונכונות להתמסר לסטריאוטיפים. נכונות לומר הם כולם כאלה. אבל אני ראיתי במסקנה הזו כניעה. גם היום אני רואה בה וויתור. ואני מאמין במין צומוד כזה של השלום, לא להרפות, לא לוותר. להמשיך ולהאמין באפשרותו של פתרון רציונאלי.

גם בשלב ההיסטורי הנוכחי, בראשית העשור השלישי של המאה ה-21, אין התנועה הזו נוהגת כמי שמוכנה לקבל אחריות על מדינה ולוותר על קורבניותם הסדרתית של הפלסטינים כנרטיב המרכזי של חייהם הלאומיים.

גרוסמן קבע ש"ערפאת הוא ככל הנראה טרוריסט בנפשו", והניח כי הטרור הפלסטיני לא ייפסק בעתיד הנראה לעין גם אם יהיה שלום: "אני מפוכח: גם אם יהיה שלום עם ערפאת הטרור לא לגמרי יחדל. הטרור יימשך עוד הרבה מאוד שנים, עד שלאט לאט, מתוך רקמת החיים, הוא בסופו של דבר ידעך. זה יקרה בעוד הרבה מאוד שנים, לאו דווקא בחיינו שלנו". 88

 גם בשלב ההיסטורי הנוכחי, בראשית העשור השלישי של המאה ה-21, אין התנועה הזו נוהגת כמי שמוכנה לקבל אחריות על מדינה ולוותר על קורבניותם הסדרתית של הפלסטינים כנרטיב המרכזי של חייהם הלאומיים, כמקור העיקרי לפרנסתם וכתחליף למאמץ לאומי קונסטרוקטיבי. מה שמונע פשרה היסטורית עם ישראל אינו רק הדבקות ב"זכות" השיבה, הדה-לגיטימציה הגורפת למדינה היהודית בחברה הפלסטינית והסגידה ל"שהידים" לרבות הטרוריסטים המובהקים, אלא גם הפיצול בין הגדה לעזה ובעיקר העובדה שהפלסטינים אינם מתמקדים, לצד מאבקם הלאומי, במאמץ לבנות חברה ואומה. למרות שקיבלו בעשרות השנים האחרונות, בערכים מעודכנים, פי כמה וכמה לאדם ממה שהשקיעה 'תוכנית מרשל' באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, בוזבז רוב מכריע של המשאבים בתחזוקת מבנה כלכלי וחברתי מעוות, בהעמקת השחיתות של המנהיגות והאליטות ובמאבק חסר תוחלת בישראל. 89

אותה גישה של "קורבניותם - אומנותם" הביאה את הציבור הפלסטיני לדחות, דווקא בשל המסר הקונסטרוקטיבי שלו, את ראש הממשלה לשעבר ברשות הפלסטינית סלאם פיאד, בונה האומה היחידי שהגיע אי פעם למעמד בכיר בקרבו. גם לישראל ולשגיאות חמורות במדיניותה (בעיקר ההתיישבות בלב יהודה והשומרון)  יש תרומה להיעדר הפתרון, אך אלה מחווירות יחסית לכשלים המבניים בצד הפלסטיני. 90 לכאורה מדובר באחריות סימטרית, אך ההיסטוריה של העמדות שהציגו הצדדים מאז שנות ה-70 מוכיחה אחרת. ממנה עולה כי לו היו הפלסטינים מוכנים לפשרה היסטורית ב-1978 (ערפאת: "בגין הציע מדינה פלסטינית עצמאית" 91), ב-2001 (בעקבות סבבי השיחות שנערכן בקמפ דיוויד ובטאבה) וב-2008 (הצעות אולמרט למדינה ולחילופי שטחים), היו יכולים לבנות את מדינתם עוד בשעה שההתיישבות הזו הייתה זניחה בגודלה (1978), או בעת שעדיין הייתה הרבה יותר מצומצמת (בראשית שנות האלפיים).

המצב הקיים מעוות את סדר העדיפויות הציוני של ישראל. ישראל מקדישה לנושא הפלסטיני חלק ניכר ממשאביה המדיניים, הכלכליים והצבאיים, אך עיקר הנזק הוא בתחום אחר - בתחום תשומת הלב הציבורית. כל עוד ישראל שלטת בגדה המערבית, היא אחראית לגורלם של הפלסטינים החיים שם גם בעיני אזרחיה שלה. ישראל אומנם מצליחה, למרות שליטתה בגדה, להמשיך לבנות את החברה, את איכות החיים ואת מאפייניה הפתוחים והיצירתיים, אך היא הייתה יכולה לעשות לאין שיעור יותר, אם לא הייתה מבזבזת את משאביה בשליטה על מיליוני פלסטינים בגדה ועל מאות אלפים בשכונות הערביות של מזרח ירושלים.

המענה היחידי לצירוף של היעדר פתרון מוסכם וחוסר תוחלת של המצב הקיים הוא אסטרטגיה של חד-צדדיות.

אלא שאפילו המבנה המזיק הזה לא יתמיד, וישראל עומדת בפני קפיצת מדרגה דרמטית ברמת הסיכון למיקוד הקונסטרוקטיבי שלה. המערכת הקיימת מבוססת על תרומות כספיות גדולות לפלסטינים מאירופה וממדינות מפותחות אחרות, ועל שליטה של הרשות בחיי היום-יום של רוב הפלסטינים בגדה. ישראל תלויה למעשה, בעניין חיוני הנוגע לביטחונה הלאומי, בחסדיהם של שני גורמים זרים החוסכים ממנה את הצורך בשליטה ישירה. בפרספקטיבה היסטורית לא מדובר עוד, אחרי למעלה מחמישים שנה, ב"הוראת שעה". שליטה ישירה לדורות מעלה את החשש לאינטגרציה פוליטית, מכיוון שהמשטר ההאשמי בירדן לא רוצה בצירוף הפלסטינים בגדה המערבית לתחומי הממלכה, והפלסטינים עצמם מעדיפים לקרוס לתוך ישראל כדי להיבנות ממנה, לקיים את קורבניותם ולהרוס את המדינה היהודית מבפנים. למדינה שהפלסטינים יקרסו לתוכה לא יהיו לאורך זמן המשאבים לקיים את ייעודה הקונסטרוקטיבי. בלא הייעוד הזה אין לה תקומה.

המענה היחידי לצירוף של היעדר פתרון מוסכם וחוסר תוחלת של המצב הקיים הוא אסטרטגיה של חד-צדדיות. ראוי היה לאמצה כבר באמצע שנות ה-80, משעה שירדן לא הייתה מסוגלת עוד להשיב את הגדה לממלכה בתנאים המשרתים את המשטר. לכל המאוחר ראוי היה לעשות זאת בראשית המאה הנוכחית, כאשר כל בר-דעת מבין שהתנועה הלאומית הפלסטינית אינה שותפה להסדר מוסכם. בראשית העשור השלישי של המאה כבר מאוחר, אך עדיין לא מאוחר מדי. מדובר בקביעה חד-צדדית של הגבול המקיף את גושי ההתיישבות המכילים 80 אחוזים מן המתיישבים, פינוי אלה היושבים מחוץ להם, מרצון או בכוח, ויישובם בגליל, בנגב, בגולן או בגושים. זהו תהליך ממושך, מכאיב מאוד ואפילו מסכן בטווח הקצר את החברה הישראלית בקרע שלא יגליד במהרה. ראוי לשאת את הכאב ולהסתכן, מכיוון שהחלופה - הטמעת מיליוני פלסטינים בישראל נוסף על שני מיליון אזרחיה הערבים - היא סופנית. 

תוכניתו של טראמפ מקילה על המסלול הזה, בתנאי שההנהגה הישראלית לא תתפתה לפנות אל הדרך הקלה של השארת כל המתיישבים בריבונות ישראל, גם בלב האזור שיועבר לשליטת הפלסטינים. היא מקילה על כינון הסדר חד-צדדי בחסות המעצמה העיקרית, מנטרלת במידה רבה את השפעת הסרבנות הפלסטינית, מסייעת להכיל את ההתנגדות בעולם הערבי ונכונה להגן על ישראל בארגונים הבינלאומיים ומול גישות בלתי ידידותיות באירופה.

ראוי ללכת בדרך זו, למרות שהמענה הוא חלקי ומתסכל: ישראל לא תוכל להינתק כליל מן הגדה, מכיוון ששכניה הפלסטינים צפויים גם בתנאים החדשים להפנות את עיקר מרצם לטיפוח קורבניותם ולקידוש האלימות והאיבה. ישראל חייבת גם לשלוט דרך קבע בבקעת הירדן כדי למנוע מן הפלסטינים להתחבר לגורמים רדיקליים ערביים, איראניים או אחרים במטרה לאיים על ישראל או לפגוע בה. בתנאים החדשים ייתכן מאוד שחמאס, הג'האד האסלאמי ודומיהם ישתלטו מבחינה פוליטית גם על הגדה. צה"ל ייאלץ להישאר שם ולשמור על חופש הפעולה שלו בכל השטח, כדי לסכל טרור שיופנה נגד ריכוזי האוכלוסייה היהודית. אם לא יישאר - יכריח הטרור הפלסטיני את ישראל לכבוש את השטח מחדש ואז היא תיתקע בו לצמיתות. צה"ל יוכל לעזוב בלא שיתקיים תסריט כזה רק במקרה, שאינו צפוי בשלב הנוכחי, שצבא ירדני האשמי, במתכונת המשטר הקיים היום בעמאן, יקבל אחריות על השטח.

פינוי רובו המכריע של השטח לא ירשים את "הקהילה הבינלאומית" באו"ם, את האליטות האירופיות ואת הגורמים ה"פרוגרסיביים" בארצות הברית ובישראל, שימשיכו כהתניה פאבלוביאנית להאשים את ישראל ויפטרו את הפלסטינים מאחריות לתוצאות התנהגותם. בעולם הערבי גם משטרים מתונים, המקיימים שותפות אינטרסים ואפילו אינטימיות אסטרטגית עם ישראל, יסתכנו רק במידה מוגבלת בהוצאת קשריהם אל האור ובמתן לגיטימציה למדינה היהודית. על "שלום אזורי" וירידה דרסטית באלימות בעקבות מהלך כזה של ישראל יכולים לדבר רק גורמים שאינם מכירים את המזרח התיכון, או מעדיפים להכחיש את מה שהם יודעים היטב.

אתגרים באופק הקרוב

לצד אחד עשר היעדים הלאומיים שנדונו עד כה, כל אחד בתחומו, ראוי בסיכום הדיון לבחון את האתגרים שישראל תעמוד בפניהם בדור הקרוב, לקראת אמצע המאה ה-21, ולהציע כיווני חשיבה שיכולים לסייע בהתמודדות עימם. אתגרים אלה נוגעים למקבצים שונים ומשתנים של היעדים הלאומיים שנדונו כאן; מכאן הצורך להידרש להם במסגרת נפרדת. עקרונות ההתמודדות המוצעים מבוססים על התובנות שנצברו מן הניסיון ההיסטורי, תוך העצמת הכלים שהוכיחו את יעילותם וזהירות יתרה מן הפרקטיקות ששכרן יצא בהפסדן.

מדובר בתמורות דרמטיות בסביבה הבינלאומית של ישראל, באיום אזורי חמור, באפשרות של החמרה באתגר אזורי אחר ובשחיקה אפשרית בנכסים חיוניים בזירה הפנימית. בזירה הבינלאומית מדובר בשינוי המסתמן במאזן הכוחות המעצב את הסדר העולמי, בפער הולך ומתרחב בין מה שמתבקש מצורכי הביטחון הלאומי של ישראל לבין ערכיו של האגף הליברלי של העולם המערבי, במתח הנגזר מן הפער הזה בין שני הקיבוצים העיקריים של העם היהודי - בארצות הברית ובישראל ובאתגר של ממשל ביידן. בזירה האזורית מסתמנת סכנה של התפרצות בעימות הולך ומעמיק עם מעצמה אזורית אחת - איראן - ובמתח מוגבל העלול לגלוש לתחומים נוספים עם מעצמה אזורית אחרת - טורקיה. בזירה הפנימית ניצבת ישראל בפני שלושה אתגרים הראויים לדיון ממוקד: כלכלי-חברתי וערכי. בתחום הסולידריות הלאומית: החשש שהקיטוב הפוליטי ישסע את החברה; בתחום הכלכלי-חברתי: ההתמודדות עם תוצאות מגפת הקורונה בתחום החוסן הלאומי; בתחום הערכי, לא ניתן לשלול את האפשרות שהדור שנולד בשנות האלפיים יאמץ חלק ניכר מן הסממנים ההדוניסטיים והאינטרוברטיים הרווחים בקרב בני דורם באירופה ובחוגים רחבים בדמוקרטיות אחרות.

מאזן הכוחות המעצב את הסדר העולמי

מאזן הכוחות המעצב את הסדר העולמי משתנה לנגד עינינו: התחזקותה והתנהלותה האסרטיבית של סין; ראשית מימוש הפוטנציאל של הודו ואסיה בכלל; התפוגגות מעמדה של אירופה; מדיניותה האגרסיבית של רוסיה; וחוסר הוודאות המאפיין את מגמותיה של ארצות הברית. סין עדיין זקוקה לסדר העולמי שכוננה ארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה כדי להתחזק מבחינה כלכלית ואסטרטגית, אך היא חותרת להגמוניה, בשלב ראשון באסיה ובהמשך גם במרכיבי מפתח בזירה הגלובלית. בארצות הברית הציגו שלושת הנשיאים האחרונים - ג'ורג' בוש הבן, ברק אובמה ודונלד טראמפ – במשך עשרים שנה גרסאות כושלות להתמודדות עם האתגרים החדשים. זה החל במעורבות כושלת ויקרה לקידום הזיות בדבר הפצת הדמוקרטיה של הראשון, דרך השלמה חסרת אונים עם אובדן מעמדה של ארצות הברית בימיו של השני, והגיע לקיטוב של החברה האמריקאית המכרסמת במנהיגות הנדרשת כדי לקיים את ההגמוניה של ארצות הברית בימיו של השלישי. 92 בעקבות משבר הקורונה, פגיעתו הקשה בדמוקרטיות המערביות והתאוששותה המהירה של סין, נחשף הפער בין הנוחות הכלכלית בטווח הקצר של התלות בסין לבין משמעויותיה האסטרטגיות. על רקע זה הואץ המאבק על הבכורה העולמית, שתוצאותיו יוכתבו בעיקר על ידי כושר ההתאוששות של ארצות הברית ונכונותו של ממשל ביידן להיאבק בנחרצות על המנהיגות הגלובלית.

לאחר למעלה ממאה שנים של פעולה מדינית בסביבה תרבותית מוכרת תיאלץ ישראל, גם אם ארצות הברית תשמור על מעמדה, להסתגל לתנאים שונים ומאתגרים.

לאחר למעלה ממאה שנים של פעולה מדינית בסביבה תרבותית מוכרת תיאלץ ישראל, גם אם ארצות הברית תשמור על מעמדה, להסתגל לתנאים שונים ומאתגרים. אי אפשר להבין את היחסים המורכבים עם המעצמות הקובעות באזור ובעולם מאז ראשית המאה ה-20 - בעיקר בריטניה וארצות הברית - בלי המורשת של הזיקה לספר הספרים, היחס המיוחד לעם התנ"ך וארץ הקודש, המיתוסים בדבר השפעתם המיוחדת של היהודים בעולם, תחושת האחריות והאשמה על רדיפתם והשמדתם, ובמקרה האמריקאי גם האתוס המשותף עם ישראל. לכל אלה היה אומנם גם היבט שלילי, הכרוך בסממנים גלויים וסמויים של אנטישמיות המושרשים עמוק באירופה, 93 אך ברוב המקרים ובנושאים העיקריים הם נוצלו היטב לטובת התנועה הציונית ומדינת ישראל. בקרב הכוחות העולים בסדר העולמי המתגבש לקראת אמצע המאה הנוכחית יש אומנם הערכה רבה (לעיתים מוגזמת) לחוכמתם של היהודים ולהישגיה של ישראל, אך ליחס אליה אין שורשים אמוציונליים ותרבותיים עמוקים. ישראל החזקה והמודרנית אומנם זקוקה לאלה פחות מאשר בעבר, אך מדובר ביתרון חשוב שהיא תצטרך ללמוד בהדרגה להבטיח את צרכיה בלעדיו.

הגורמים החדשים, בעיקר מאסיה, המעצבים יחד עם ארצות הברית, ובמידה ידועה על חשבונה, את הסדר העולמי החדש, אכן אינם קשורים בעבותות של מורשת היסטורית ואתוס משותף עם העם היהודי וישראל. לעומת זאת הם משוחררים מנטל שנאת ישראל ההיסטורית ובעיקר רואים לפניהם מדינה חזקה ומפותחת המושתתת על חברה חסונה, שאינה מתנגשת עם שום אינטרס חשוב שלהם ופתוחה לשיתוף פעולה אד הוק על יסוד צרכים חופפים. מרכז הכובד של הסדר הזה נע בהדרגה, וישראל הוכיחה בינתיים יכולת מרשימה להסתגל אליו ואל הכלים החדשים הדרושים כדי להשתלב בו כמדינה חזקה ומוערכת. האתגר המיידי הוא מציאת האיזון המתאים בין השותפות העמוקה עם ארצות הברית לבין היחסים עם סין, על רקע היריבות והמאבק בין שתי המעצמות הללו.

התרחקות מהאגף הליברלי של העולם המערבי

בעשורים האחרונים הולכים ומתפתחים ערכיו של האגף הליברלי בעולם המערבי, באופן שקשה ליישבו עם הצרכים הבסיסיים של הביטחון הלאומי של ישראל. הבעיה אינה בכיוון הכללי אלא בעוצמת התנופה של מגמה רצויה בעיקרה, אל עבר הקוטב הטהרני. ההתפתחות הרצויה לקראת הדגשת זכויות הפרט, המיעוטים, ה"אחר" והאזרחים התמימים במצבי לחימה ועימות איבדה לעיתים קרובות את איזוניה. היא הידרדרה שוב ושוב להתעלמות מזכויות הרוב, לשלילת הלגיטימיות של אמצעי התגוננות יעילים בפני אלימות בשל עצם יעילותם, לעידוד משתמע לפעילות טרור מקרב אוכלוסייה אזרחית ולחסינות של טרוריסטים שאימצו את הסיסמאות האופנתיות. התופעה הזו התפתחה באגף הליברלי מאז אמצע המאה הקודמת, לאחר שמדינות המערב חוו בביתן דורות של שלום, וגם מלחמותיהן הנדירות נוהלו על ידי צבאות מקצועיים מעבר לים ולא זכו עוד להסכמה לאומית רחבה. היא הגיעה לביטוייה האבסורדיים ביותר לאחר תום המלחמה הקרה, כאשר האירופים שכנעו את עצמם ש"הקהילה הבינלאומית" מובילה את העולם כולו לקראת סדר גלובלי המבוסס בעיקרו על "כוח רך". חוגים "פרוגרסיביים" בארצות הברית אימצו את הפרספקטיבה הזו, העמיקו אותה בימי נשיאותו של אובמה והתבצרו בה במאבקם נגד הנשיא טראמפ.

חזבאללה, חמאס ואיראן המשתמשת במיומנות בשלוחיה - בנו את האסטרטגיה שלהם על פגיעה מסיבית באזרחי ישראל מקרב אוכלוסייה ערבית צפופה, במטרה לחייב את ישראל לפעול באופן המאפשר לטהרנים האירופים והאחרים להציג את המדינה היהודית בפני דעת הקהל שלהם כפושעת מלחמה.

ישראל הצליחה, בעיקרו של דבר, לשלב את המודעות ואת הרגישויות המוצדקות האלה בפעולותיה הצבאיות בכלל, ובהתמודדותה עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים שנכבשו ב-1967 בפרט. עם זאת, את הסטנדרטים הטהרניים שאומצו באליטות אירופיות לאחר סיום המלחמה הקרה כבר לא ניתן היה לאמץ בלי לתת לטרור חסינות ובלי לאבד את ההרתעה החיונית לשגשוגה, להתפתחותה ואפילו לקיומה של מדינת ישראל. אויביה הפעילים - חזבאללה, חמאס ואיראן המשתמשת במיומנות בשלוחיה - בנו את האסטרטגיה שלהם על פגיעה מסיבית באזרחי ישראל מקרב אוכלוסייה ערבית צפופה, במטרה לחייב את ישראל לפעול באופן המאפשר לטהרנים האירופים והאחרים להציג את המדינה היהודית בפני דעת הקהל שלהם כפושעת מלחמה. הכורח המתמשך של ישראל לדחות את ביקורתם של הטהרנים האלה ולהתעלם מהטפותיהם הרחיב עוד ועוד את הפער בינה לבינם.

לישראל - בהנהגת כל ממשלה חפצת חיים עם הבדלי סגנון משניים - צורך חיוני להתמיד בגישה כזו כדי להגן על אזרחיה; לטהרנים ישראל היא מקרה בוחן, שבהוקעת דרכה תלויים לעיתים התוקף של השקפת עולמם ואפילו זהותם הפוליטית והערכית. הקרע בינם לבין ישראל מעמיק עם התרחבות הגישה ה"פרוגרסיבית" ומרכיביה הטהרניים בשנים האחרונות, בעיקר בארצות הברית, מטעמים אנדוגניים של החברה המערבית, בלא קשר עם ישראל. כאשר נספחות למחלוקת העניינית גם נימות אנטישמיות, המתגברות דווקא באגף הזה בעיקר באירופה, וישראל מוצגת שוב ושוב כהתגלמות הרשע, הדיכוי והגזענות, קשה יותר לגשר על הפער.

שלמה בן-עמי, מי שהיה שר החוץ בימי ממשלת אהוד ברק, "אירופופיל" מובהק וחסיד נלהב של שלום עם הפלסטינים, היטיב לתאר את השפעת העיוותים של הגישה הזו על הדיפלומטיה האירופית לקראת קריסתו של תהליך אוסלו במעבר המאה. בפרק המספר על כך בספרו ועוסק ב"בגידתה של אירופה", הוא מתאר "שרי חוץ אירופים 'מוטים' מבחינה תרבותית", ומדבר על נטייתם ל"סלחנות 'תרבותית', במידה מסוימת מתנשאת וקולוניאליסטית, כלפי הנטייה הפלסטינית להפר הסכמים, לא לעמוד בהתחייבויות ...". הוא מקונן על "מידת הניתוק מהמציאות שהורגלנו לה על ידי האיחוד האירופי", על החולשה המביאה אותם לנקוט "עמדות בלתי ריאליסטיות בעליל שאיש, כולל הם עצמם, אינו מאמין באפשרות יישומן". בן עמי קבע כי "החולשה הזו מאפשרת לאירופה לומר ככל העולה על רוחה, שהרי בסופו של דבר יודעת היא כי אינה נושאת באחריות". הוא הסביר את הכשל המבני:

באופן זה מדיניות החוץ האירופית הופכת יותר לביטוי של משבר זהות, לתרגיל בתרפיה קולקטיבית, יותר מאשר מהלך מעשי או בעל סיכויים להיות מעשי. השיח הצדקני והמוסרני של מדיניות החוץ האירופית הוא המותרות של החלש", שהרי "היא מטיפה מוסר ופותרת את בעיות הזהות שלה, אך אינה מקדמת פתרון ומוצא מהסבך, ולו במילימטר אחד. 94

תהליך ה"אירופיזציה" הזה של האגף הליברלי צפוי להתמיד ואף להעמיק, וישראל תצטרך להתמודד עם פגיעה במעמד העל-מפלגתי שאפשר לשדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון את הישגיה הבולטים ביותר.

מן הבסיס האירופי של המגמה הזו יכולה ישראל להתעלם במחיר נסבל. השלוחה הישראלית הזניחה שלו איבדה מזמן את אמונו של הזרם המרכזי. השלוחה האמריקאית צוברת תאוצה ומדאיגה. שיעור התמיכה בישראל אומנם יציב, אך חלקם של צעירים וליברלים משכילים בקרבה יורד בחדות. טיעונים ביקורתיים ואף עוינים שהיו נחלת רדיקלים בקצווי המחנה מקבלים לגיטימיות בחלקים של הזרם המרכזי של הדמוקרטים. באביב-קיץ 2020 הועמקה עד מאוד המגמה הזו במהלך ההפגנות של תנועת Black Lives Matter, לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד ובעקבותיהן. המפלגה הדמוקרטית ורבים מתומכיה התיישרו במידה רבה עם המסרים של האגף הפרוגרסיבי, תוך הבעת רגשות אשמה כלפי הקהילה השחורה, שהקיפה גם הבנה לגילויים אלימים של מחאתה. המגמה הזו רלוונטית לישראל, על רקע ביקורת עזה של האגף הזה כלפי ישראל, המתחילה להידמות במאפייניה לביקורת שעל גבול הדה-לגיטימציה, המקובלת בשמאל העמוק באירופה. הסיבה אינה שינוי במדיניותה של ישראל אלא קיטוב של הזירה הפוליטית האמריקאית, המחזקת גם את הקוטב הזה.

תהליך ה"אירופיזציה" הזה של האגף הליברלי צפוי להתמיד ואף להעמיק, וישראל תצטרך להתמודד עם פגיעה במעמד העל-מפלגתי שאפשר לשדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון את הישגיה הבולטים ביותר. שינוי בסגנון ההתנהלות הישראלית והתרופפות ההזדהות עם האגף השמרני צפויים לרכך את הניגוד בין תביעותיו של האגף הליברלי לבין המדיניות והפרקטיקות המתחייבים מצרכיה של ישראל, אך הניסיון באירופה מוכיח כי המחלוקת היא מבנית ונוגעת לליבת הערכים.

התרחקותו של האגף הליברלי בארצות הברית מישראל אכן מדאיגה ותקשה על ישראל בשותפותה החיונית עם ארצות הברית, אך שמונה שנות כהונתו של אובמה הוכיחו שאפשר לספוג את הניכור הזה במחיר נסבל. מול החשש מפני החרפת המגמה הזו יכולה ישראל להציב ממשלה הרגישה יותר לצורכיהם של הליברלים, מזוהה פחות עם הקוטב השני ומנהלת מדיניות החושפת ביתר יעילות את סרבנותם של מי שהפרוגרסיבים בארצות הברית רוצים להיראות כפטרוניהם. כל אלה אומנם אינם אלא "בקרת נזקים", אך ממשלה ישראלית כלשהי לא תוכל ממילא לזכות באמון ציבורי של הזרם המרכזי בביתה פנימה, אם תנהל מדיניות שתשובב את נפשם של החוגים האלה.

המתח עם הגורמים הפרוגרסיביים בקהילה היהודית בארצות הברית

המתח בין שני הקיבוצים העיקריים של העם היהודי - בארצות הברית ובישראל - הוא אחד הגילויים של המחלוקת המבנית הזו עם האגף הפרוגרסיבי. רוב הקהילה היהודית בארצות הברית ומנהיגותה מחזיקים מסורתית בעמדות ליברליות על גווניהן. הם קשרו את גורלם כיחידים וכקהילה עם האגף הליברלי, העובר בהדרגה תהליכים המחזקים את הרכיבים ה"פרוגרסיביים" בקרבו, ואף נוטלים חלק בולט בהובלתם. בקרבם מתגברת כבר עת ארוכה תחושת אי-נחת מהתנהלותה של ישראל, במיוחד בנושא הפלסטיני, וזו התחזקה בעשור האחרון במקביל למגמות הטהרניות שהחלו להופיע בקבוצת ההתייחסות הערכית והפוליטית שלהם. באותה עת גברה בישראל גם מגמת ההדרה של הזרמים הלא-אורתודוקסיים, שהגיעה לשיאה בנסיגת הממשלה ממימוש מתווה הכותל. את התרחקותם מישראל ואת ההתרופפות הבולטת של העניין שמגלה הדור הצעיר במדינה היהודית הם מסבירים לעצמם ולאחרים כתוצר של מאפייני אישיותו ומנהיגותו של נתניהו ושל מה שהם רואים כהקצנה ימנית בישראל, אך שורשיו של הניכור נעוצים עמוק באותם הבדלים ערכיים, בשוני היסודי בחוויות המעצבות ובניסיון החיים של שתי הקהילות.

יותר מכעס ומחלוקת, התפוגגות העניין בישראל מאפיינת חלק גדל והולך בזרם המרכזי שם: צעירים יהודים משכילים רואים את המדינה היהודית רלוונטית פחות לזהותם, לעולמם הערכי ולגורלם. קרוב לשליש, רובם הגדול בני פחות מ-40, אינם משויכים לזרם כלשהו. הריבוי הטבעי בקרבם (1.4%) פחות ממחציתו בישראל. כ-70% מהם נשואים ללא-יהודים. רק כמחציתם מרגישים השתייכות לעם היהודי. כמחצית ההורים אינם מקנים חינוך יהודי לילדיהם. הקשר הרגשי העמוק לישראל בקרבם פחות ממחצית שיעורו בקרב בני 65 ומעלה. הקהילה היהודית בכללותה ליברלית הרבה יותר (49%) מאשר האוכלוסייה האמריקאית (21%). כ-70% ממנה דמוקרטים, 78% מהם הצביעו ב-2008 לאובמה. 95

במחלוקת העמוקה החוצה את החברה האמריקאית, המשתקפת ביחס אל הנשיא טראמפ בעימות הנשיאותי עם ג'ו ביידן, הציגו יהודי ארצות הברית ויהודי ישראל תמונת מראה של עמדות הפוכות. מול תמיכה של כ-75% מקרב היהודים האמריקאים בביידן העדיפו הישראלים את טראמפ בשיעור של 70%, ורק 13% - את ביידן. בימין תמכו בו 82% (מול 6% בביידן) במרכז 62% (16% בביידן) ואפילו בשמאל המדולדל היה שוויון בתמיכה (40%). 42% מהיהודים בישראל סברו שבחירתו של ביידן תחליש את היחסים בין ארצות הברית לישראל, ורק 7% סברו שבחירתו תחזק אותם. 96

משקל השפעתם של היהודים הפרוגרסיבים על מדיניות ישראל בשאלות העיקריות של הביטחון הלאומי צנוע. ניתן ורצוי לקרבם בגמישות בתחום הפלורליזם הדתי (בוודאי במתווה הכותל), אך אם יבחרו להתרחק מישראל בשל הימנעותה מסיפוק מאווייהם של הפלסטינים או בשל מהלכיה בזירה הבינלאומית (למשל, שיתוף פעולה עם גורמי ימין מתון באירופה, או תמיכה בדיקטטורה הצבאית של א-סיסי כמחסום בפני האחים המוסלמים במצרים), יפעלו שיקולי העלות/תועלת של ישראל לרעתם. 97 בעוד שעלות סיפוק תביעותיהם אלו בלתי נסבלת, הרי ניתן לשאת בעלות ניכורם הזמני של יהודים כאלה, מכיוון שהם אינם הגורם המכריע בעיצוב מדיניותה של ארצות הברית במזרח התיכון. זו מעוניינת להינתק ממעורבות צבאית באזור על רקע הניסיון הכושל של המעורבות הזו, הרתיעה בדעת הקהל האמריקאית והפסקת התלות במקורות האנרגיה שלו. עניינה של וושינגטון בבעלת הברית הישראלית החזקה והאמינה, הנלחמת בנחרצות ובכוחות עצמה בגורמים הרדיקליים באזור מטעמיה שלה, נרחב הרבה מעבר לתמיכתם הנלהבת של יהודים פרוגרסיבים.

האתגר של ממשל ביידן

לאחר תקופת כהונה של ארבע שנים, שבה שיפר הנשיא טראמפ את עמדת המיקוח של ישראל באופן דרמטי, ניצבת ישראל מול ממשל המחויב עמוקות לפסילת המורשת של טראמפ, בדגש, בין היתר, על מדיניותו במזרח התיכון. טראמפ הצליח להפוך, מתוך שכנוע עמוק, את המגמה שהוביל הנשיא אובמה, בעיקר ביחסו לאיראן ולשאלה הפלסטינית. נטייתו של אובמה, בתמיכת ביידן כסגן נשיא מעורב, הייתה לבנות גשרים אל אויבי ישראל שפעלו גם כיריביה של ארצות הברית, בהנחה שמיתון עמדתם והקהיית עוקצם ישרתו לאורך זמן גם צרכיה היסודיים של ישראל. טראמפ, כמו הזרם המרכזי בישראל, ראה בכך פייסנות מסוכנת ופעל בתנופה רבה ובהצלחה ניכרת להחלשת איראן, לדיכוי השאיפות ההגמוניות שלה באזור, לעיקור זכות הווטו של הפלסטינים ולעיצוב קואליציה ישראלית-ערבית נגד איראן.

עדיין לא ברור עד כמה יהיה הנשיא ביידן נחוש לממש את נטייתו להפוך את המגמה הבלתי רצויה מבחינתו, כמה משאבים פוליטיים יהיה מוכן להקדיש לכך ואילו סיכונים יהיה מוכן ליטול לשם כך. לא ברור גם מה יהיה משקלם של החוגים ה"פרוגרסיביים" במפלגה הדמוקרטית, שעמדתם כלפי ישראל ביקורתית במיוחד. עד שכל אלה יתבררו, אין ספק שהגורמים הרדיקליים שטראמפ דיכא, ישירות או באמצעות תמיכה איתנה במהלכיה של ישראל, יניחו שהאילוצים המרסנים על מהלכיהם פחתו מאוד, ולפחות בכמה תחומים חשובים ינסו לבחון את גבולות חופש הפעולה שלהם בתנאים המשופרים מבחינתם.

בכל מקרה צפוי מעמדה של ישראל בתקופת ביידן להיפגע, כיוון שחילופי הממשל צפויים לעודד גורמים רדיקליים במזרח התיכון להניח, אפילו בטעות, כי הממשל והציבור בארצות הברית יתמכו פחות בישראל ויהיו פתוחים יותר למניפולציות, באצטלה של הגנה על זכויות האדם.

בכל מקרה צפוי מעמדה של ישראל בתקופת ביידן להיפגע, כיוון שחילופי הממשל צפויים לעודד גורמים רדיקליים במזרח התיכון להניח, אפילו בטעות, כי הממשל והציבור בארצות הברית יתמכו פחות בישראל ויהיו פתוחים יותר למניפולציות, באצטלה של הגנה על זכויות האדם. ביודעם שהממשל יעדיף לדחות את הטיפול בשאלות שאינן קריטיות בתחום מדיניות החוץ, תהיה לגורמים כאלה באזור מוטיבציה לכפות על הנשיא ביידן תשומת לב דחופה ואוהדת יותר לעניינם, באמצעות ייזום עימותים שיחייבו תגובה ישראלית תקיפה. גורמים ביקורתיים ועוינים באירופה ובארגונים בינלאומיים צפויים להתגייס ברצון לסיוע לפרובוקציות כאלה, בהנחה שהממשל החדש לא יתעלם מהם או ינטרל את מהלכיהם כקודמו.

 החשש העיקרי הוא מפני התחזקותה של איראן בשל התרופפות הסנקציות ונכונותה להסתכן יותר בעימות עם ישראל, המנסה למנוע בדרך צבאית את התבססות איראן ושלוחיה בסוריה ובמערב עיראק, בהנחה שהממשל לא ייתן גיבוי לפעולות סיכול נחרצות של ישראל. חזבאללה צפוי ליטול יותר סיכונים בפרויקט דיוק הטילים, בהנחה שארצות הברית תתקומם נגד סיכולו, הכרוך בפגיעה באוכלוסייה שבקרבה הוא מוטמע. חזבאללה עלול גם להחריף את הפרובוקציות המרוסנות עדיין, מחמת החשש שתגובה ישראלית תלווה בחורבן נרחב בלבנון. נסראללה יניח כנראה שתגובה כזו תיבלם ותרוסן על ידי הממשל החדש. חמאס עלול להניח שמערכה נרחבת נגדו מעשית פחות, בשל הרגישות המוגברת בוושינגטון מפגיעה בלוחמיו המתחזים לאזרחים, באזרחים ממש ובחורבן רכוש שמקרבו הוא נלחם. גם בגדה תיתכן הגברת אלימות "עממית", בהנחה שישראל תיאלץ למתן את תגובותיה מאותה סיבה.

במדינות ערב צפויים שנויים, לשלילה וגם לחיוב, מבחינת הביטחון הלאומי של ישראל. מצד אחד, כתף צוננת יותר של הממשל תחליש את שתי השותפות העיקריות של ישראל - מצרים וערב הסעודית - בקואליציה נגד איראן וטורקיה. מנגד צפויה הבנה מעמיקה בקרב מגוון רחב של גורמים סוניים, לא רק אלה הנתונים ביחסי שלום עם ישראל, כי המדינה היהודית היא משענת אמינה יותר, גם אם חשובה פחות מאשר ארצות הברית להגנת האינטרסים הקיומיים שלהם. בזירה הבינלאומית צפוי שחילופי הממשל יעודדו את המאבק לדה-לגיטימציה של ישראל באו"ם ובמוסדות בינלאומיים, ואת הנטייה של האירופים להעניש את ישראל על התעלמותה מניסיונותיהם להעלות את הפלסטינים על ראש שמחתם.

למרות החומרה הכרוכה בכל אלה, בעיקר בהקשר האיראני, חשוב להציגם בפרספקטיבה רחבה, המעקרת חלק ניכר מפגיעתם הרעה. ראשית, אדני השותפות האסטרטגית ביו ישראל לארצות הברית איתנים. צפוי כרסום במדיניות האוהדת מאוד, שגבלה בממשל טראמפ בכמה תחומים במעין "המחאה פתוחה", אך לא צפויה מדיניות עוינת והפקרה של מה שנתפס גם בוושינגטון כאינטרסים חיוניים לישראל. שנית, המזרח התיכון לא יהיה אפילו קרוב לראש סדר העדיפויות של הממשל והעם האמריקאי. שלישית, השאיפה הדו-מפלגתית לצמצם את המעורבות האמריקאית במזרח התיכון מתבססת על מרכיב ישראלי חזק ואמין בקואליציה שתחליף את ארצות הברית. רביעית, קשה לזהות בוושינגטון תיאבון לכישלון נוסף בניסיון לכונן שלום עם הפלסטינים, ואובססיה מהסוג שהניעה את מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי. בנושא האיראני, שהוא כאמור הסכנה העיקרית של המדיניות הפייסנית הצפויה, יש מודעות גם בממשל הזה כי לא רצוי לדחוק את ישראל ואת מרבית המדינות הפרו-אמריקאיות באזור למצוקה ולמהלכים שיחייבו קשב אסטרטגי בוושינגטון.

הזירה האזורית

ישראל נתונה בעימות ובמתח עם שתי מעצמות אזוריות לא-ערביות.במשך למעלה ממאה שנים התמודדו היישוב היהודי ומדינת ישראל עם גורמים ערביים עוינים - מן הטרור ומלחמת האזרחים עם הפלסטינים תושבי הארץ ועד צבאותיהן הסדירים הגדולים, החמושים היטב וכוחות המשלוח של מדינות ערב. לצד העימות הצבאי התמודדו גם עם לוחמה כלכלית ופוליטית. הם הצליחו לעמוד בכל העימותים האלה גם בזכות סגולותיהם של היישוב, של החברה הישראלית ושל כוחות הביטחון שלה, אך בעיקר מחמת הכשלים המבניים של החברות הערביות ושל הלוחמים הסדירים והבלתי סדירים ששיקפו את הכשלים האלה. אפילו בעימותים הקשים ביותר - כאשר ישראל נאלצה לבנות צבא יש מאין ב-1948, מול טבעת החנק שגייס ב-1967 גמאל עבד אל-נאצר, גדול המנהיגים הכלל-ערבים בעת החדשה, ובעת ההפתעה הגדולה והשגיאות הקשות בראשית המלחמה הדו-זירתית ב-1973 - היו הישגיה הצבאיים במידה מכרעת תולדה של חולשת היסוד של אויביה: חברה ערבית שכשלה בהתמודדותה עם העולם המודרני. 98

ישראל ניצבת עתה בעימות חלקי, מסלים והולך, עם אויבת אחת - איראן - בעלת יכולות הדומות יותר לאלה שלה, גם אם מפותחות פחות. היא גם נתונה במתח העלול להתפתח לעימות רחב יותר עם אויבת אחרת - טורקיה בהנהגת רג'פ טאיפ ארדואן - בעלת פוטנציאל רב ומסוכן. מדובר בשתי מעצמות אזוריות, מליגה אחרת לגמרי מזו הערבית.

העימות עם איראן

איראן כבר נדונה כאן כאתגר אסטרטגי מן המעלה הראשונה בתחום הביטחון, מכיוון שהעימות בינה לבין ישראל כבר מתנהל בעקיפין עשרות שנים (בעיקר באמצעות חזבאללה). בעניינה חשוב להוסיף כאן כי העימות איתה כבוש בינתיים בעיקר משום שהיא נאלצה, בתקופת נשיאותו של הנשיא טראמפ, להפנות את עיקר מרצה להתמודדות עם טבעת החנק הכלכלית שהטילה עליה ארצות הברית. בהקשר זה איראן משלימה בינתיים בחריקת שיניים עם מלחמת המנע בעצימות נמוכה שישראל מנהלת נגד מאמצי ההתבססות וההתעצמות שלה בסוריה, בעיראק ובלבנון.

עימות ישיר עם איראן אכן מציב לישראל אתגר ברמה שלא הכירה בעבר. אל מול הנזק של רתימת יכולותיה המרשימות של החברה האיראנית למלחמה בישראל יש לבחון שני סייגים, המציבים את העימות עם איראן בהקשר נוח יותר לישראל. הראשון נוגע ליתרונותיה היחסיים של ישראל בזירה העיקרית שבה מתנהל העימות הזה. השני נוגע לפרספקטיבה ההיסטורית, המבחינה בין המשטר הנוכחי בטהראן לבין האינטרס ארוך הטווח של החברה האיראנית.

הצלחתה העיקרית של איראן במאבק עם ישראל בשלב הקודם היא גם זו המציבה לאיראן בעיה בשלבו השני והמכריע. איראן הצליחה ליצור באמצעות חזבאללה איום חמור על ליבתה של ישראל, בלא כוח משלוח של איראנים שאובדנם במלחמה יכאיב בטהראן, ובלא להציב את נכסיה הרגישים של איראן עצמה בתוך משוואת העימות. אלא שהעלאת רף העימות בהתבססות האיראנית בסוריה ובשדרוג יכולות חזבאללה מחייבת ניהול מערכה במרחב הקרוב לישראל ומרוחק אלפי קילומטרים מההינטרלנד (המרחב העורפי) האיראני. במרחב הזה נהנית ישראל מיתרון צבאי מובהק. היא נהנתה בתקופת טראמפ גם מגיבוי מעצמתי איתן משום שהיא משרתת אינטרס אמריקאי כלל-אזורי, מבלי לבקש מעורבות צבאית של חיילי ארצות הברית.

איראן אינה יכולה לבנות על סיכול פעולות ישראל בידי מעצמת החסות של סוריה, מכיוון שלישראל הבנות מתפקדות, מסויגות ואולי גם ממולכדות ככל שיהיו, עם רוסיה. ההבנות האלה מושתתות על נכונות ישראלית שלא לפגוע באינטרס הרוסי החשוב ביותר בסוריה: שרידותו של משטר אסד, תמורת נכונות רוסית להניח לישראל לממש את האינטרס החיוני שלה בסוריה: למנוע בכוח את ההתעצמות האיראנית במדינה. הרוסים גם אינם מעוניינים בתחרות איראנית בולטת מדי במאבק על הנכסים הכלכליים של שיקום סוריה, במיוחד לנוכח הקשיים הכלכליים הצפויים בעולם כולו בעקבות משבר הקורונה. בעידן שבו הקואליציה של רוסיה ומשטר אסד זקוקים הרבה פחות לתרומתן של המיליציות בחסות איראן למאבק נגד כוחם המדולדל של המורדים הסורים, יכול פוטין להניח לישראל לפעול נגד מאחזי איראן בסוריה יותר מאשר בעבר.

ישראל זוכה לראשונה בתמיכה פוליטית ממדינות ערביות חשובות למהלכים כוחניים שלה נגד האויב האסטרטגי העיקרי המאיים עליה. רוב המדינות הערביות הסוניות מודעות היטב לתפקיד הקריטי של הכוח והנחישות של ישראל בהגנתן מפני האמביציות ההגמוניות של איראן. על רקע זה צריך להעריך את הברית דה פקטו של איחוד האמירויות ובחריין עם ישראל, על גילוייה הפומביים פורצי הדרך. ארצות הברית יודעת שאינה צריכה לבחור בין ישראל ל"ערבים" כולם, - מכיוון שרוב מדינותיהם לרבות ערב הסעודית, מדינות המפרץ מצרים וירדן ניצבות לצידה - מקילה מאוד את מאבקה של ישראל בהקשר המעצמתי המכריע.

המשוואה האסטרטגית במאבק עם איראן עלולה להשתנות במידה מסוכנת לרעת ישראל, בעקבות אירועים ותהליכים גלובליים שלישראל אין כל שליטה עליהם.

איראן גם יודעת שעל פגיעות חמורה בישראל - למשל בריכוזי האוכלוסייה או באסדות קידוח הגז - גם אם ייגרמו לכאורה בידי שלוחיה, תגיב ישראל באיראן עצמה, בכלים שחישלה כבר בראשית העשור הנוכחי ובעוצמה שאיראן אינה יכולה לבנות על מידתיותה. לאיראן חיסרון גם במדד הנחישות: ישראל חייבת להיות נחושה יותר, מכיוון שמבחינתה מדובר בסכנה בעלת ממדים קיומיים, בעוד שמבחינת איראן מדובר בצבירת עוצמה. הנחישות הזו מתבטאת גם בהסכמה לאומית רחבה עם הפעילות הצבאית הנרחבת והמתמשכת שצה"ל מנהל 99 נגד התבססותם של איראן ושלוחיה בזירה הצפונית, למרות הסיכון בהידרדרות למלחמה הכרוכה במתקפת טילים קשה על ריכוזי האוכלוסייה בישראל. הדעת נותנת שהצירוף הקשה של הפגיעות הכלכלית של איראן בעקבות הסנקציות האמריקאיות, התרסקות מחירי הנפט והמצוקה הנרחבת (והמוסתרת) של פגיעת מגפת הקורונה מעלה חשש בטהראן בדבר נכונות הציבור המוכה והמתוסכל שלה לשלם לאורך זמן את המחיר המרתיע של עימות ישיר עם ישראל, הזוכה לתמיכה אמריקאית.

גם לאיראנים הרוצים בהגמוניה אזורית יש אופציה לא אלימה לחתור למעמד מוביל. עם כל ההבדלים, אפשר ללמוד מן ההיסטוריה של גרמניה מה קורה כאשר גורם מוכשר, חרוץ, גדול ונחוש יותר מסביבתו זונח את האמצעים הרדיקליים, מתמקד בהישגיו הכלכליים ומניח ליתרונותיו היחסיים לבוא לידי ביטוי.

המשוואה האסטרטגית במאבק עם איראן עלולה להשתנות במידה מסוכנת לרעת ישראל, בעקבות אירועים ותהליכים גלובליים שלישראל אין כל שליטה עליהם: שינוי עמוק במדיניות הממשל בוושינגטון ו/או סיוע מסיבי מסין במסגרת מאבקה הגלובלי בארצות הברית. ממשל אובמה זיהה באיראן שילוב של אתגר בטווח המיידי והקצר, עם הבטחה לבעלת ברית אמינה וחזקה לייצוב האזור בטווח הבינוני והארוך. 100 מאבקו בהתעצמותה, בחתרנותה האזורית ובחתירתה לאופציה בליסטית וגרעינית התנהל בלב ולב. הוא נקט סנקציות "נושכות"  בעיקר מחשש לפעולה עצמאית של ישראל וחתם על הסכם שהתעלם מן החתרנות ומרוב רכיבי ההתעצמות. אם תשוב המדיניות הזו בימי ממשל ביידן, תיפתח שוב הדרך בפני חתירתה של איראן להגמוניה אזורית על חשבון המדינות הערביות הנחלשות והמתפוררות, יוסר הלחץ המשתק מעל הכלכלה והמערכות הטכנולוגיות של איראן ויעלה ספק גדול בדבר הגיבוי האמריקאי במאמצי הבלימה של ישראל. סין עשויה לבסס לעצמה מעמד במזרח התיכון באמצעות השקעות עתק כלכליות וטכנולוגיות באיראן, כדי לשלבה במערך האסטרטגי הגלובלי שלה ולאתגר את ארצות הברית. איראן עשויה להתפתות לכך, למרות סכנת השעבוד לסין בכלים שכבר הוכיחו את יעילותם במקומות אחרים. בתנאים כאלה צפויה קפיצת מדרגה ביכולותיה של איראן, לא רק מול מדינות האזור החלשות אלא גם מול ישראל. 101

הפרספקטיבה ההיסטורית חשובה אף יותר בהקשר האסטרטגי שמעבר לאופק הקרוב. המשטר הרדיקלי השולט באיראן הצליח לשרוד ולפגוע באויביו במידה רבה בזכות גיוס הפוטנציאל המרשים של החברה האיראנית. עם זאת, הוא מונע מן החברה הזו את ההישג העיקרי שהאיראנים יודעים להעריך: השתלבות במתכונת החיים המודרנית והפלורליסטית, המעניקה לבניה חיים של רווחה, חירות אישית ומימוש עצמי. החברות הערביות נכשלו עד כה בניסיונותיהן להתמודד עם אתגרי המאה ה-20 וה-21. החברה האיראנית, לעומתם, הוכיחה את מקצת יכולותיה עוד לפני המהפכה ואפילו במסגרתה המדכאת (למשל, בתחום המדעי והטכנולוגי), והיא מקיימת אפילו תחת שלטון האייתולות מבנים חברתיים שניתן להסב למערכות דמוקרטיות. ישראל ואיראן הן שתי החברות המבטיחות ביותר באזור. גם לאיראנים הרוצים בהגמוניה אזורית יש אופציה לא אלימה לחתור למעמד מוביל. עם כל ההבדלים, אפשר ללמוד מן ההיסטוריה של גרמניה מה קורה כאשר גורם מוכשר, חרוץ, גדול ונחוש יותר מסביבתו זונח את האמצעים הרדיקליים, מתמקד בהישגיו הכלכליים ומניח ליתרונותיו היחסיים לבוא לידי ביטוי. גורם כזה מוכן לספוג נסיגה מסוימת ברמת חייו ובאיכותם ולרסן את מחאתו, אך ספק אם ישלים לאורך זמן עם חשש לחורבן כלכלי מן הסוג שאיראן מתמודדת עימו.

פוטנציאל החיכוך עם טורקיה

באשר לטורקיה מדובר בינתיים בעימות פוליטי (לצד שיתוף פעולה כלכלי נרחב ומתפתח 102), אך פוטנציאל הנזק של התרחבות המאבק גבוה ומחייב מעקב. טורקיה מקיימת משטר אוטוריטרי ותוקפני של איש 'האחים המוסלמים', שהוכיח שוב ושוב נטיות מגלומניות ונכונות לסיכונים בלתי מחושבים. הפן המתריס של המסר הדתי הרדיקלי התחזק ביולי 2020, עם השבת מעמדה של כנסיית איה סופיה באיסטנבול - שהוקמה במאה השישית - למסגד, 86 שנים לאחר שאבי טורקיה המודרנית מוצטפא כמאל הסב אותה למוזיאון. יכולתו של ארדואן להציב אתגר לישראל נבלמה בעיקר עם עלייתו של עבד אל פתאח א-סיסי במצרים ב-2013. לולא הודחו בהפיכה צבאית מוחמד מורסי ושלטון 'האחים המוסלמים', צירוף העידוד והלחץ של מצרים וטורקיה עלול היה להעלות לשלטון את האופוזיציה החזקה של 'האחים המוסלמים' גם בירדן, ולשנות במידה מרחיקת לכת את הסביבה האסטרטגית של ישראל. בהקשר הטורקי לא מדובר בסכנה של עימות צבאי, וגם העימותים המדיניים המוגבלים נבלמו לפני שיצאו מכלל שליטה.

 טורקיה תומכת בפרופיל גבוה במאבקו של חמאס נגד ישראל ודגליה נישאים בפעילותו האלימה על גדר הגבול. תמיכתה התבטאה בין השאר במשט (בהובלת האונייה 'מאווי מרמרה') שניסה ב-2010 לפרוץ את המצור על רצועת עזה, אך התגובה התקיפה (ומרובת השגיאות) של ישראל קטעה את אפיק הפעולה הזה באיבו. גם הסיוע העקיף לטרור של הארגון - התרת פעילותו מאיסטנבול של סגן ראש הלשכה המדינית האחראי על הזרוע האלימה בגדה סאלח אל-עארורי - מוּתן במסגרת המגעים בין ישראל לטורקיה ב-2015, לאחר שאל-עארורי קיבל על עצמו אחריות לחטיפת שלושה נערים ישראלים ורציחתם, שהוליכה לעימות רחב היקף בעזה ב-2014 ('צוק איתן').

בזירה הפלסטינית מרכז ארדואן מאמץ ממוקד ומשאבים רבים כדי לבנות לעצמו מעמד בהר הבית ובירושלים, המצרף שני אינטרסים משלימים. הראשון הוא חתירתו להובלת המאבק הדתי הסוני, הנעוצה בזהותו כאיש האחים המוסלמים; השני, נטייתו ליצור חיכוך בולט ומתוקשר עם ישראל ולחתור תחת מעמדה, בתחומים שבהם הוא מעריך כי ניתן להימנע מעימות מסוכן. בהקשר הזה ראוי גם להעיר על העידוד שישאבו הגורמים הרדיקליים של התנועה האסלאמית בישראל (אנשי 'הפלג הצפוני') ממעורבותו של ארדואן, ואולי גם מתמיכה ממשית יותר בהם. נראה שההכרה בקרב גורמי הביטחון בישראל בסכנה הממשית מן הפלג הזה, שהתבטאה בהוצאתו מחוץ לחוק, תקל על את הכלת האיום.

על האיום הטורקי חשוב לקיים בישראל בקרה הדוקה, אך בשלב הנוכחי סכנתו מוגבלת.

בזירה הימית מתפתח לאחרונה חיכוך אסטרטגי מסוכן, המפגיש את כוונתה של ישראל לשווק את הגז משדותיה לאירופה בשיתוף קפריסין ויוון (שהושהתה עם ירידת הביקוש לאנרגיה בימי משבר הקורונה) עם ניסיונו של ארדואן להטיל את מרותו על האגן המזרחי של הים התיכון. תביעתו לרצועת מים כלכליים בינו לבין אלה של לוב נועדה להתנות את הקשר בין האגן הזה לבין אירופה ברצונו הטוב. ליחסים עם לוב יש הקשר אסטרטגי אזורי וגלובלי הנוגע בעקיפין לישראל. מדובר בברית טורקית (וקטרית) עם הממשל הלובי בטריפולי, בראשות של פאיז סראג', המוכר על ידי האו"ם. סראג' נלחם בגנרל חליפה חפתר, הנתמך על ידי מצרים, רוב מדינות ערב, רוב מדינות אירופה ורוסיה. טורקיה סייעה לסראג' בחיילים, בנשק מתקדם ובאנשי מיליציה סורים שערקו מצבאו של אסד, והטתה בעזרתם את הכף במאבקו נגד חפתר. החבירה הזו מסכנת את בעלות הברית האזוריות של ישראל – בעיקר את מצרים, יון וקפריסין - מחזקת את מעמדו של ארדואן באגן המזרחי של הים התיכון ועשויה להעמיד לרשותו שפע נפט וגז מלוב בתנאים נוחים. הזירה הימית מושפעת כבר עתה מן הצי הטורקי הגדול, וזה עוד צפוי להתעצם בספינות טילים, שש צוללות (בשיתוף חברת טיסנקרופ) ואפילו נושאת מטוסים, שטורקיה בונה בעצמה. 103

על האיום הטורקי חשוב לקיים בישראל בקרה הדוקה, אך בשלב הנוכחי סכנתו מוגבלת. למרות הזיות הגדולה, הגסות, האוטוריטריות של המשטר, החורבן השיטתי של המבנים הפלורליסטיים והתמיכה הנרחבת בציבור הטורקי, ארדואן יודע שהתמדת מהפכת הנגד שלו תלויה בהבטחת הליבה של ההישגים הכלכליים של העידן הקודם. בעקבות הקשיים הכלכליים של העשור השני לשלטונו הוא ער לסכנת החמרה נוספת, במיוחד לנוכח המצוקה הצפויה בארצו שלו ובשווקים האירופיים בעקבות משבר הקורונה. את התקפותיו הפרועות נגד אירופה ואת האיום המתמיד בקפריסין נגד מדינה החברה באיחוד האירופי ניתן להסביר בהנחה מוצדקת בדבר רפיסותם של הציבור והמנהיגות ביבשת. את ההתרסה כנגד האמריקאים אפשר להסביר בהנחה, שעדיין לא עמדה במבחן הקובע, בדבר רתיעתה של ארצות הברית מפני עימות, גם אם אינו צבאי, עם גורם מוסלמי גדול נוסף במזרח התיכון. בשלב זה נזהר ארדואן שלא "לשבור את הכלים" עם ישראל. נראה שהוא זוכר גם בהקשר זה את הבעיה המבנית החמורה של האוכלוסייה הכורדית המרדנית, הגדלה במהירות במזרח המדינה, ומה עלול לקרות שם אם יתגייס בפועל לעזרת אחיו בעזה מעבר לתחום התעמולה.

הזירה הפנימית

המתחים בזירה הפוליטית ובחברה

המשבר הפוליטי בסוף העשור השני והמתח העז בין המחנות בשלוש מערכות הבחירות של 2020-2019 העלו לשיח הציבורי הערכות מוקצנות אף יותר מבעבר, בדבר "חברה משוסעת". טיעונים כמעט אפוקליפטיים בדבר התפרקות חברתית וקריסת הדמוקרטיה בצילם של דגלים שחורים (תוך התעלמות ממשמעותם בקרב אנרכיסטים בשנות ה-80 של המאה ה-19) הפכו אופנתיים אפילו בקרב הזרם המרכזי. הקיטוב הפוליטי והקושי לגבש רוב ברור וממשלה המקובלת על הזרם המרכזי בחברה מאפיין דמוקרטיות מערביות חשובות ובראשן ארצות הברית. חשוב לברר אם הקיטוב הזה בישראל מקעקע את הסולידריות ואת כושר הפעולה המשותף של החברה. במציאות כזו ברור שישראל אינה מסוגלת להתמודד עם אתגריה הלאומיים. בשל חשיבותה המכרעת של סוגיה זו נדרש מעקב ערני ומתמיד אחר התפתחותה, אך נראה שאין בשלב זה איום מיידי.

בקרב הזרם המרכזי של החברה הישראלית יש מתחים רבים, מגוונים וחריפים, ולאחרונה גם סגנון קיצוני של האשמות הדדיות, אך אלה אינם מקעקעים את אדניה של הסולידריות הבסיסית.

בישראל הדגלים השחורים - המסמלים במקורם פסילה של כללי המשחק הפוליטיים והחברתיים - הם בעיקר גימיק שנועד למשוך תשומת לב. המונח 'שסעים' מתאים בחברה הישראלית לכל היותר ליחסים עם הגרעין הקשה של המגזר החרדי ולמגמה שאותה מייצגת המנהיגות הפוליטית של המגזר הערבי. בקרב הזרם המרכזי של החברה הישראלית יש מתחים רבים, מגוונים וחריפים, ולאחרונה גם סגנון קיצוני של האשמות הדדיות, אך אלה אינם מקעקעים את אדניה של הסולידריות הבסיסית. גם כאשר כל "חמולה" פוליטית וחברתית מטיחה בזולתה דברים קשים, נראה שלא התקעקעה מיסודה תחושת השותפות העמוקה ב"שבט" אחד. הצירוף הרווח בין אכזבה פוליטית, חרדה בריאותית ושבר כלכלי אומנם מייצרים מחאה נחרצת של אלפים רבים ותסכול בקרב ציבור נרחב, אך לא ראוי לבלבל בין ההד התקשורתי האוהד, המעצים את כל אלה הרבה מעבר למשקלם, לבין שבר חברתי ופוליטי המסכן את אושיות החברה. 

ההתמודדות עם המשבר הכלכלי-חברתי בעקבות מגפת הקורונה

כבר בשלבים הראשונים של המשבר, ברור שמדובר באתגר כלכלי וחברתי מן המעלה הראשונה. לרבים מממדיו אין תקדים בדורות האחרונים והשלכותיו עשויות להופיע גם ברכיבים חשובים של הסדר החברתי. ישראל צפויה להיפגע בשלב הראשון אף יותר מאירופה ומארצות הברית, במושגי תוצר לנפש. מדובר לא רק בכלכלת יצוא, הצפויה להינזק מן הירידה הבולטת (יותר מעשרה אחוזים) בהיקף הסחר הגלובלי, אלא גם מן השיעור הגבוה (המבורך בהקשרים אחרים) של הריבוי הטבעי. לצד חוסר הוודאות בדבר התפתחות המשבר הכלכלי, ברור כי נזקיו החומריים והתודעתיים עמוקים מאוד, כי תהליך השיקום והתאמת המשק לתנאים החדשים יימשכו שנים וכי החרדות הנלוות אליו לא יתפוגגו במהרה. מה שמקשה בשלב המיידי על ישראל ומעכב את תהליך ההתאוששות הוא הצירוף של הקשיים האובייקטיביים, הטיפול הכושל של הממשלה, הכרסום החמור באמון הציבור והמחלוקת העזה בזירה הפוליטית.

בטווח הקצר יכולה ישראל להיבנות מנתוני הכניסה הטובים למשבר: יחס חוב-תוצר נמוך, אבטלה נמוכה,  רזרבות מטבע חוץ גדולות ומערכת פיננסית איתנה. בטווח הבינוני עליה להתמודד עם צמצום צפוי בתוצר הלאומי הגולמי, עם גידול ממושך יחסית באבטלה ועם מצוקה גוברת בעשירוני ההכנסה הנמוכים. 103 התסיסה החברתית הצפויה בתנאים כאלה תתחבר לתפקוד הלקוי של המערכת הפוליטית ולכרסום באמון הציבור, באופן שיקשה על מאמצי השיקום. בטווח הבינוני והארוך ניתן לבנות על החוסן החברתי ועל הכושר המוכח של החברה הישראלית להתמודד, בדורות האחרונים, לא רק עם מלחמות וטרור, אלא גם עם משברים כלכליים (בעיקר בעקבות מלחמות ועימותים). אלה היו, קרוב לוודאי, חמורים פחות מן המשבר הצפוי אחרי הקורונה, אך התרחשו במדינה הרבה פחות מבוססת ובאווירה בינלאומית אחרת, שייחדה את ישראל מן הדמוקרטיות המערביות. במאמצי השיקום של ישראל צפויים להתגלות, לצד חוסר תיאום ומשמעת ועיוותים פוליטיים וחברתיים מקוממים, גם צירוף הסגולות הייחודי לחברה הישראלית. מדובר בגמישות, אלתור, יצירתיות, כושר הסתגלות, חוסן חברתי ונכונות של חלקים באותה חברה להתגייס לטובת הכלל. אלה מסבירים את ההישגים של ישראל שנדונו בהרחבה בפרק הסולידריות ובפרק הכלכלי. גם כאן מהווה הגרעין הקשה של החברה החרדית חוליה חלשה בשרשרת החוסן של כלל החברה (ותקווה חשובה, אם יתגייס גם הוא לנוכח המשבר). 

חוסנו של הדור החדש בישראל

לנוכח נטייה מדאיגה ומתגברת בקרב בני הדורות האחרונים בעולם המערבי החופשי והשבע להתכנס בעצמם, תלוי מעל החברה הישראלית האיום המתמיד שגם בניה ישתלבו במגמה הזו, ולא יראו עוד צורך להשקיע בעתיד החברה שאפשרה להם את המותרות האלה. אם וכאשר תתגלה התופעה הזו בהיקף ניכר בקרב הדור החדש ותתמיד גם מעבר לגילויי בוסר של שנות הנעורים, של העשור השני וראשית העשור השלישי לחייהם, יוצב לישראל אתגר קשה. אם התופעה תאפיין בהדרגה חלקים ניכרים של החברה הבוגרת, תעמוד ישראל בפני איום חמור לביטחונה הלאומי. מטבע הדברים אין דרך לקבוע בצורה אמינה מה חומרתה של הסכנה הזו. מה שניתן לעשות באחריות בשלב זה הוא לתאר את סימני האזעקה במאפיינים החדשים שבהם גדלים הדורות האחרונים ואת אותות ההרגעה, על יסוד הניסיון ההיסטורי שנצבר בשנים ארוכות של חשש מפני התופעה הזו עצמה.

החשש מעוגן בשני תחומים. ראשית, במסרים שהצעירים בחלק מן החברה מקבלים מהוריהם, מוריהם, סביבתם וסוכני הסוציאליזציה (החיברות) כולם. השני הוא הגלובליזציה התרבותית באמצעות הרשתות החברתיות וכלים אחרים, החושפת אותם בהיקף ובעומק חסרי תקדים בהיסטוריה לדרך החיים של בני גילם ומעמדם בעולם, בעיקר באירופה ובארצות הברית (ובשכבה דקה מאוד ובלתי מייצגת במקומות אחרים). המסרים מתמקדים בהגשמה עצמית צרה, בעידוד לעשות "מה שבא לך" ולהימנע ממטלות מכבידות או משעממות. הרושם, שקשה למדוד אותו בכלים אובייקטיביים, נוגע למידה חריגה של הגנה בלתי מותנית על מגוון "זכויות" של "הילדים" בכל גיל במסגרות חינוכיות, ממלכתיות ואפילו במערכת הצבאית. היא מתבטאת בין היתר בסיוע מתמשך, כלכלי ואחר, לאותם "ילדים" גם בהתבגרותם. מה שקובע אינם התנאים החיצוניים האלה עצמם אלא השפעתם, לטוב ולרע, על בני הדור הצעיר בישראל. 105  

בשאלת חוסנו של הזרם המרכזי בקרב הדור הצעיר בישראל, נראה שלא מסתמן איום מיידי. הניסיון ההיסטורי מעיד שבשלב הנוכחי ראוי להקשיב דווקא לצפירות ההרגעה.

תרגומם של החששות הללו לרמה הלאומית הוא שהמגמות שהוזכרו - אינדיווידואליזם בלתי מבוקר, אינטרוברטיות, תובענות, ואפילו גחמנות ופינוק - עלולות לשחוק את עמידותה ואת חוסנה של החברה הישראלית. אלה אפשרו דורות של התמודדות מוצלחת עם אתגרים קשים ומאמץ קונסטרוקטיבי מתמשך, שעשה את ישראל מקום שטוב לחיות בו.

בשאלת חוסנו של הזרם המרכזי בקרב הדור הצעיר בישראל, נראה שלא מסתמן איום מיידי. הניסיון ההיסטורי מעיד שבשלב הנוכחי ראוי להקשיב דווקא לצפירות ההרגעה. המגמות שהוזכרו - אינדיווידואליזם בלתי מבוקר, אינטרוברטיות, תובענות וכיוצא באלה - מוכרות במערב מאז שנות ה-60 ואכן עשו שם שַמות בכושר העמידה של הציבור. בארצות הברית ניתן להבחין בתנודות חשובות בחומרת השפעתן של המגמות הללו, אך באירופה הן התמסדו מכיוון שהורכבו על כַּנות הטראומה של מלחמות העולם (בעיקר הראשונה), והתפרצו במלא עוזן עם קריסת ברית המועצות. בישראל יש נטייה לחרדה מהתפשטות הנגיף הזה מאז התפוגגות הממדים המגויסים של החברה ("אובדן הדחף החלוצי") בשנות ה-50 וה-60. בן גוריון הביע את החשש הזה בראשית שנות ה-60:

הדור הצעיר שנולד שנים מעטות לפני קום המדינה או לאחריה, לא ידע טעם הגולה, מרירותה, קשייה ומאבקיה המרוממים והמחסנים. הוא מקבל את המדינה העצמאית היהודית, המעמד החדש של עם שווה-זכויות, המולדת הנבנית והמחוננת - כדבר טבעי, נתון מאליו, שאינו מצריך כאילו כל מאמץ מיוחד. ואם העולה החדש מצא במניחי היסוד של ההתיישבות החדשה בעיר ובכפר, מחיי הלשון ויוצרי התרבות וכוח ההגנה והצבא, את מנהיגי האומה וקיבל ברצון את מרותם המוסרית - הרי בדור החדש, בנוער שבעשור הבא ואחריו, שיהווה רוב העם בארץ - כולם יהיו בעלי "ייחוס" שווה; והשאלה היא מה תהא דמותו הרוחנית והתרבותית של דור זה? 106

בפרספקטיבה של למעלה מחצי מאה ברור שהצעירים של אז הוכיחו חוסן מרשים מול איומים חסרי תקדים בהתמשכותם בתחום הביטחון הלאומי והאישי, ומול קשיים חמורים בתחום הכלכלי-חברתי. בניהם ובוודאי נכדיהם של בני "דור האספרסו" גדלו בתנאים נוחים לאין שיעור ואולי מפונקים יותר, אך מכך לא מתבקש בהכרח היעדרם של כושר עמידה ונכונות להתגייסות, כאשר הם משוכנעים בצורך לנהוג כך.

למרות המגע המתהדק בהתמדה מאז שנות ה-60 בין בני נוער וצעירים בישראל ובמערב, ולמרות החוויה התרבותית המשותפת, תחילה בטלוויזיה וכיום ברשתות החברתיות, נראה שהמגמות האלה השפיעו בינתיים רק על חוגים מצומצמים יחסית, ואף שם בדרך כלל רק לתקופה מוגבלת. העניין יכול להיבחן, כמובן, רק בהתבגרותו של הדור הצעיר. אף שבינתיים אין עדות בזרם המרכזי המצדיקה להציב את המאבק במגמות הללו במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי, ראוי לקיים מודעות מחודדת ומעקב מתמיד כדי לזהות בשלב מוקדם סימנים מעידים של בעיה בהיקף ובחומרה ניכרים.

האתגרים כיום אומנם מורכבים לאין שיעור מאלה שחייבו מענה לפני שלושה וארבעה דורות, אך הם גם קשים למימוש הרבה פחות.

סיכום

מצבה של ישראל מורכב מאוד. היא מאוימת יותר מכל מדינה דמוקרטית אחרת ומתמודדת, מזה דורות בעבר וקרוב לוודאי גם לדורות בעתיד, עם אתגרים בעלי ממד קיומי. יעדיהם הלאומיים של המפעל הציוני והמדינה שכוֹננה נועדו בראשיתם לכונן מחדש עם, מולדת ושפה; הם מכוונים עתה לביצורה, לרווחתה ולמימוש הצרכים הקונסטרוקטיביים של העם היהודי ושל כלל אזרחיה, המוכנים בפועל להשתתף בבניינה של המדינה היהודית והדמוקרטית.

חשוב להרחיב את מעגל הסולידריות שלו באופן שיכלול גם את הגרעין הקשה של האוכלוסייה החרדית, ורצוי מאוד לשתף במסגרת אזרחית מתאימה גם את עיקר האוכלוסייה הערבית.

האתגרים כיום אומנם מורכבים לאין שיעור מאלה שחייבו מענה לפני שלושה וארבעה דורות, אך הם גם קשים למימוש הרבה פחות. בעבר קל היה הרבה יותר להחליט מה לעשות, מכיוון שהאופציות לתנועה לאומית קטנה ודלה ולמדינה חלשה בסכנת השמדה היו מעטות כל כך; אלא שבשל אותה חולשה עצמה, קשה מאוד היה לעשות את מה שנדרש. כיום יכולה מדינה חזקה ועשירה להתמודד עם אתגריה העיקריים תוך סיכון קיומי מופחת במידה רבה מאשר בראשיתה, אך דווקא עוצמתה מציגה בפניה מגוון רחב של אפשרויות, שהבחירה ביניהן אינה פשוטה. לשון אחר - ישראל סובלת מ"בעיות של עשירים": נכסים רבים עם דילמות של אפשרויות השקעה.

בעקבות הדיון המפורט ראוי, לסיכום, להציג מאזן ביניים קצר המתמקד במענה לאתגרים השונים:

אל מול היעדים הלאומיים

התנאי המוקדם למימוש כל היעדים הלאומיים - גיבוש עם מתפקד, כינון בסיס טריטוריאלי איתן והחייאת השפה הלאומית - צבר כבר מסה קריטית. חשוב להרחיב את מעגל הסולידריות שלו באופן שיכלול גם את הגרעין הקשה של האוכלוסייה החרדית, ורצוי מאוד לשתף במסגרת אזרחית מתאימה גם את עיקר האוכלוסייה הערבית. הגרעין קיים, איתן ומובטח באופן הנראה בלתי הפיך, גם אם כל אלה יושגו רק בהדרגה ובאופן חלקי. ריכוז רוב העם היהודי במולדתו ההיסטורית הצליח מעבר לציפיות הריאלית, וגם כיוונם של התהליכים הדמוגרפיים המבטיחים את ביצורו של ההישג הזה נראים יציבים. היעד המעודכן הוא להמשיך ולהעמיק את המפעל הקונסטרוקטיבי, את ההתנהלות האחראית ביסודה ואת ההגנה התקיפה על אזרחיה, שעשו את המדינה מקום שטוב לחיות בו. גם ההוויה הפלורליסטית והמשטר הדמוקרטי ניצבים על אדנים איתנים. האיום עליהם בא בעיקר משני אגפים: האחד, מצב החירום והמלחמה המתמשכים, ובעיקר השליטה במיליוני פלסטינים; השני, הניסיון המתמיד של חוגים דתיים להשליט את מרותם על תחומי חיים נוספים. שניהם נמצאים בשלב הנוכחי תחת בקרה, אך נדרשים מודעות מחודדת לסכנתם ומעקב הדוק ומתמיד כדי שלא יצאו גם בעתיד מכלל שליטה.

ישראל הצליחה להבטיח ביטחון לאזרחיה ולהרחיב בהתמדה לטובתה את הפער ביחסי הכוחות בינה לבין אויביה הערבים. חלק ניכר מן ההצלחה הזו יש לזקוף לחובת הכשלים המבניים של החברה הערבית, שבאו לידי ביטוי גם בכוחותיה המזוינים, אך גם להתחזקות מתמדת ומרשימה של היכולות הצבאיות של ישראל במונחים בינלאומיים, המעמידה את ישראל בשורה הראשונה של הצבאות המתקדמים והחזקים בעולם ובתחומים חשובים אפילו מהמובילים שבהם. הצלחתה הביטחונית באה לידי ביטוי בעיקר בהפגנת הנחישות המתמשכת המסבירה, לצד העוצמה הצבאית, את יעילות ההרתעה האסטרטגית. ההרתעה הזו היא שאפשרה להוציא מדינות ערביות ובראשן מצרים ממעגל המלחמה, והיא שאפשרה לישראל לקיים, תוך ריווח המלחמות והעימותים, את בניין החברה והכלכלה. לצד הישגי ההרתעה האסטרטגית מול מדינות ערב, חשוב להזכיר את התסכול הרווח מחוסר היכולת להכריע באופן נחרץ את המלחמות המתנהלות מתוך ריכוזי אזרחים ערבים נגד האוכלוסייה של ישראל. גם כאן מושגת הרתעה (למשל, בעקבות 'חומת מגן' ואפילו בעקבות מלחמת לבנון השנייה), אך היא מלווה לעיתים בתחושת חמיצות.

במערכת הבינלאומית מצאה ישראל נוסחה מתפקדת, המשלבת את שני הקטבים של יחסי החוץ שלה. מצד אחד, השלמה עם הקשיים בזירות שבהן לא ניתן להתגבר על הביקורתיות, על היחס הבלתי אוהד ועל העוינות, במחיר נסבל לצרכים החיוניים של המדינה. מצד שני, העמקת השותפות האסטרטגית עם ארצות הברית והיחסים הדו-צדדיים הטובים והמתרחבים עם רוב המדינות הקובעות בזירה העולמית והאזורית. רגישות רבה יותר בהתנהלות (ושיקום החורבן הבלתי אחראי של משרד החוץ) יכולים לשפר במידה משמעותית את המאזן, אך גם בלעדיהם אפשר להבטיח את העיקר.

ברכיבים העיקריים של החוסן הפנימי ובריאות המערכות יש מקום וצורך במודעות מחודדת למתח שמצבה המיוחד של ישראל מטיל על החברה, אך התשתית איתנה וזקוקה לתחזוקה יותר מאשר למפנה מהפכני. החברה הזו כבר הוכיחה שהיא מסוגלת להעלות מקרבה יצירתיות יהודית בתחומים חשובים, כך שגם אם דור כזה או אחר יצירתי פחות מקודמיו, הרי מדובר בתנודות טבעיות וצפויות ולא בכשל מובנה של חברה ריבונית. השילוב בין "ספרטה" כלפי האויבים מבחוץ לבין "אתונה" בבית פנימה מוכיח את שוב ושוב את איתנותו הבסיסית, דווקא משום הוא שנוי תדיר במחלוקת לוהטת, נתון לשינויים ולהתאמות לרוח הזמן והכול טוענים, לשיטתם, שזולתם נוהגים בהפקרות. האינדיווידואליזם והחתירה למימוש עצמי חוגגים, בעת שמרכזיותה של המשפחה מובטחת והסולידריות השבטית חוצה בזרם המרכזי של הציבור היהודי עדות, מעמדות ואפילו את רוב הספקטרום הדתי (למעט הגרעין הקשה של החרדים). הפריחה הכלכלית, שאפיינה את ישראל עד משבר הקורונה וצפויה לשוב אחרי ההתאוששות ממנו, אומנם מעמיקה פערים, אך העוני האמיתי (להבדיל מה"עוני" היחסי ומרכיביו המניפולטיביים) הרבה פחות רווח מן המספרים המנופחים של הביטוח הלאומי. המחאה הציבורית נוגעת ליוקר המחיה והדיור ואינה מערערת על יסודות הסדר הכלכלי. אפילו במחלוקת העמוקה בעניין מעמד הדת אין נטייה בקרב הזרם המרכזי "לשבור את הכלים".

חשוב להדגיש את ההבדל בין איום של ממש על המורשת הקונסטרוקטיבית, שהביאה להצלחת הציונות ומדינת ישראל, לבין מכלול של קשיים, מכאובים ותסכולים, שחברה חזקה יכולה להתמודד איתם.

בתחום אחד לא הצליחה ישראל למצוא מענה מניח את הדעת (להבדיל מ"פתרון") לסוגיה חשובה הנוגעת לעתידה - ההיפרדות בין האוכלוסייה הישראלית לבין פלסטינים ביהודה ושומרון. הלקח ההיסטורי הקושר בין היפרדות כזו לבין ההתמקדות בציווי הקונסטרוקטיבי האחראי להצלחתו של המפעל הציוני אומנם משפיע, לאו דווקא במודע, על רוב הזרם המרכזי של הציבור היהודי בהסתייגותו מהחלת הריבונות הישראלית על הליבה המאוכלסת של הגדה המערבית. אלא שהנכונות הרווחת לפשרה אינה מתממשת בהיפרדות, בשל צירוף של שלושה גורמים: הסרבנות הסדרתית של הפלסטינים, הסכנה של עימות פנימי הכרוך בפינוי מתיישבים מלב הארץ ומערכת פוליטית בלתי מתפקדת, שאינה מעודדת צמיחתה של מנהיגות שתישא על כתפיה מהלך היסטורי כזה.

למרות הרתיעה המובנת מצעדים קשים שגמולם אינו בולט מייד לעין, חשוב להדגיש את ההבדל בין איום של ממש על המורשת הקונסטרוקטיבית, שהביאה להצלחת הציונות ומדינת ישראל, לבין מכלול של קשיים, מכאובים ותסכולים, שחברה חזקה יכולה להתמודד איתם. ההכרעות של בן-גוריון באותו עניין מול אותן חלופות בשלהי שנות ה-40, כאשר ישראל עמדה על כרעי תרנגולת, היו קשות לאין שיעור. בינתיים הוכחה תפיסתו כי עוצמת החברה, שנבנתה גם על חשבון הזכויות ההיסטוריות ושיקולי הביטחון הצרים, היא שהכריעה לחסד את גורלו של העם היהודי במולדתו. כאשר המדינה חזקה לאין שיעור ותלויה יותר מאי פעם בחוסן החברה שלה, אפשר לקבל השראה מההכרעות של אותם ימים.

אל מול האתגרים של האופק הקרוב

גם אל מול האתגרים של האופק הקרוב שנדונו כאן יש לישראל מענה מניח את הדעת, המתיישב עם הפרמטרים של היעדים הלאומיים. בזירה הבינלאומית היא מוצאת את מקומה גם בקרב הכוחות העולים באסיה, לצד העמקת קשריה המיוחדים עם ארצות הברית, השומרת בינתיים על בכורתה. סגולותיה כמעצמה אזורית מודרנית וחזקה יותר מאשר מפצים על היעדר הרגש הנוצרי המיוחד, שהפך בהדרגה ממילא (בעיקר באירופה) מנכס חשוב לנטל לא קל. המתח עם האגף הליברלי ובעיקר רכיביו הפרוגרסיביים אכן מכביד, בעיקר בארצות הברית, אך בשל הסטנדרטים הבלתי אפשריים והבלתי אחראיים שטהרני האגף הזה דורשים, ישראל ממילא יכולה רק לשכך ביקורת ולעסוק בבקרת נזקים. אכזבתם של יהודי ארצות הברית הדבקים בטהרני האגף הזה אינה שקולה כנגד השחיקה החמורה בהרתעה הכרוכה בהימנעות מתגובה נחרצת לטרור כדי לרצותם. שחיקה כזו תגביר את הטרור באופן שיחייב אמצעי דיכוי חריפים יותר.

בזירה האזורית מצליחה ישראל בינתיים במאמציה המדיניים והצבאיים המתמשכים לעכב ולסכל את חתירתה של איראן להגמוניה ואת ניסיונותיה להציב לישראל איומים בלתי נסבלים, בלא לסכן את בסיס כוחה על אדמתה שלה, מתחת למטריית חסינות גרעינית. ישראל זיהתה את הסכנה בשלביה הראשונים, רתמה את ארצות הברית למערכה, מיסדה את מקומה הבכיר בקואליציה הערבית החרדה מהתחזקותה של איראן, פגעה קשות ובמחיר נמוך יחסית במאמצי ההתעצמות האזוריים, והיא צופה מאז 2016 בהחלשתן המצטברת של יכולות המשטר בטהראן. מדיניות שונה של ממשל ביידן צפויה להקשות מאוד על ישראל, אך לא למנוע את נחישותה המתמשכת להתמודד, בתמיכת הסכמה לאומית רחבה, עם האיום הביטחוני החמור ביותר על ביטחונה הלאומי. פוטנציאל החיכוך עם טורקיה והזירה החדשה שפתחה בלוב ראויים למעקב זהיר, אך ארדואן מכיר בעוצמתה ובנחישותה של ישראל וגם בפגיעותו הכלכלית ובחומרתה של הסכנה הכורדית, ושומר את העימות במתחם הפוליטי ובפרובוקציות שישראל מוכנה לסבול. לנוכח בידודו באזור והמתחים כמעט עם כל סביבתו, לא צפויים בשלב זה עימות ישיר בהיקף נרחב או תמיכה ישירה ובוטה בטרור של חמאס.

בזירה הפנימית נראה שהסולידריות העמוקה של הזרם המרכזי עומדת בקיטוב הפוליטי ובמתחים הקשים, בלא לקעקע את כושר הפעולה האיומים הביטחוניים. במקביל מצביעים חוסנה של החברה וניסיון העבר כי לאחר הכשלים הרבים של הטיפול בשלבים הראשונים של המשבר הכלכלי, תתעשת הממשלה ותמצא מתכונת מתפקדת לסיוע הדרוש בתקופת המעבר הקשה, עד שהמשק יתאים את עצמו לתנאים החדשים. מגמות של התפנקות, אינטרוברטיות וניהיליזם בקרב הנוער הופיעו כבר בדורות קודמים. גם בלא להכחישן או לבטלן, אין עדויות להיאחזותן הרחבה בזרם המרכזי.

פתגם גרמני ידוע מבטיח למאמינים שאלוהים נותן כתפיים לפי כובד הנטל (Gott gibt Schultern nach der Bürde). לנוכח הנטל הכבד עד מאוד הצליח המפעל הלאומי של העם היהודי, מבלי להציב תנאי מוקדם לסיעתה דשמיא, 107 לבנות בדורות האחרונים כתפיים חסונות, שיכולות לשאת גם נטל כבד בלא סכנת קריסה. לצד ההצלחה בכינון המפעל הזה ובביסוסו היו כצפוי גם פגמים, אתגרים חדשים, סכנות המאיימות על התמדתה ותנופתה ותחושה מתמדת ובריאה של חוסר מיצוי. אין סיבה להניח שהצלחת המפעל הלאומי של העם היהודי לא תתמיד בהקשר הכולל, למרות כישלונות ממוקדים ונסיגות זמניות.

לצפייה בנספחים לפרסום זה, לחצו כאן