עדכן אסטרטגי

מבוא

הדיון המקיף שהובא כאן ביעדיה הלאומיים של ישראל התבסס, כאמור, על דפוס ההכרעות החוזר במשך למעלה ממאה שנים, המאפיין את ההנהגה הציונית, את ממשלות ישראל, את היישוב ואת החברה הישראלית בתחומים הלאומיים העיקריים. מאלה ניתן לגזור מעין "אסטרטגיית-על בדיעבד", למרות שלא מימשה בשיטתיות תוכנית אב מוסכמת, קל וחומר "תוכניות מגרה" מקיפות-כול שהוכנו במסתרים. אלא שמנהיגיה דנו לא אחת בשאלות העקרוניות הנוגעות במכלול הרחב של היעדים הלאומיים או בהיבטים חיוניים מתוכם, הרבה מעבר לבחירת מענה ממוקד וקצר טווח שעימו נאלצו להתמודד באותה עת. שיבה אל המרתקים שבין הדיונים האלה במאה השנים האחרונות - לעיתים בחשאי, בין שותפי סוד, ולעיתים בפומבי, בניסיון להסביר מדיניות ולגייס תמיכה - תורמים עומק של תובנות יסוד בדילמות העיקריות, ופרספקטיבה המסייעת להערכת ההישגים וההחמצות של המפעל כולו.

לא במקרה מרוכזים המסמכים שנבחרו ללוות את החיבור הזה בימי המנדט ובשנים המכוננות של המדינה, ולא במקרה בולטים ביניהם אלה המפרטים את הערכותיו, קביעותיו, יעדיו ומדיניותו של בן-גוריון. בתקופה הזו, בעיקר בראשיתה, התמודדה ההנהגה הציונית עם תנאים שבהם נראה מימושו של המפעל הציוני כמעט חסר סיכוי, לאחר שהתבררו עומקה, התמדתה ועוצמתה המסלימה של ההתנגדות הערבית, לאחר שבריטניה הפכה מפטרונית ליריבה ולאחר שהמאגר האנושי במזרח אירופה, שעליו בנתה את עתידה הדמוגרפי, הושמד במשרפות. ההנהגה הזו נאלצה לתמרן ולמצות את כל הפוטנציאל המוגבל שלה, בנסיבות שבהן כל טעות יכולה הייתה להביא את הקץ על המפעל כולו ועל תקוות הדורות שנתלתה בו. במשך שנים נבנה המפעל הקונסטרוקטיבי, שהפך את היישוב להוויה חברתית ומדינית למרות משקלו הדמוגרפי הדל. יתרונה הבולט ביותר של ההנהגה בשעת המבחן, לקראת אמצע המאה ה-20, היה ביכולת לזהות את המהלך היחידי בכל צומת הנותן לתנועה הציונית סיכוי לשרוד ולהתפתח, ולגייס לצרכי התנועה את כל יכולותיו הצנועות של היישוב ושל תומכיו היהודים והאחרים בעולם. גם כאשר צלחו בדי-עמל את מבחני הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, ניצבו בפניהם אתגרים הרקוליאניים בכל התחומים – הביטחוני, החברתי, הכלכלי והמדיני. מול כל אלה נדרשו שוב לארגן סדר קדימויות לאומי, עם שולי טעות קטנים להחריד.

מן הדיון ביעדיה של ישראל בפרספקטיבה הלאומית וההיסטורית הרחבה ביותר עולה בבירור המשקל הדומיננטי של אישיותו, מהלכיו וסדר העדיפויות של דוד בן-גוריון בעיצוב התנועה הציונית ומדינת ישראל, בשלב הפורמטיבי והקריטי ביותר. בשלב הזה עבר המפעל הציוני מרעיון שזכה להכרה בינלאומית ולתמיכתה של המעצמה הקובעת באזור, ואשר הקים בארץ ישראל גרעין חשוב של הוויה לאומית, לגורם המוציא את חזון המדינה היהודית העצמאית מן הכוח אל הפועל. בן-גוריון הופיע בשלב הזה כשילוב נדיר בהיסטוריה של מתווה הדרך ברמה של אסטרטגיה רבתי ומי שעיצב, במידה רבה מאוד ועל פי השקפת עולמו וסדר העדיפויות שלו, את המדיניות הציונית והישראלית גם בראשית ימי המדינה. בדיעבד אפשר להצביע על השפעת תפיסות היסוד שבן-גוריון אימץ והנחיל על חלק גדול מאוד של ההכרעות הקריטיות בשלושת העשורים שבהם התנהל המאבק לקראת הקמת המדינה, ועל עיצוב הפרמטרים הלאומיים העיקריים בראשיתה.

מן הקטעים המובאים כאן עולה יכולתו הנדירה לראות את תמונת האילוצים וההזדמנויות הכוללת בתקופה סוערת, להסתגל לשינויים הדרמטיים בעידן מנהיגותו, להכיר במבוי הסתום של האסטרטגיה שעיצבה את הכרעותיו שנים ארוכות ולגבש אסטרטגיה חלופית, המתאימה למציאות החדשה. העיקר היה הצירוף בין הכושר האנליטי והאומץ המוסרי מרחיקי הראות לבין היכולת לתרגם את ההכרה במציאות החדשה למדיניות אופרטיבית, ולהנהיג את הציבור ופרנסיו הנבוכים בדרך אחרת.

נוסף על דברי בן-גוריון, מובאים כאן בהרחבה יחסית גם דבריהם של אישים בולטים בהנהגת התנועה הציונית ומדינת ישראל, שהציגו גם הם תפיסה רחבה יחסית בדבר יעדיה הלאומיים של התנועה והמדינה. איש מהם לא הקיף בחזונו היבטים רבים ומגוונים כל כך של החיים הלאומיים, השזורים ביניהם למסכת אחת. מעניינים במיוחד הם אלה שנקודת המוצא שלהם ודגשיהם היו שונים מאלה של בן-גוריון. אף שהפרספקטיבה שלהם מקיפה פחות, הם עוסקים בכמה מן הדילמות החשובות והקשות ביותר לקראת הקמת המדינה, ובשלביה הראשונים. להמחשת התפיסות הללו נבחרו זאב ז'בוטינסקי, ארתור רופין, חיים ארלוזורוב, משה שרת ומשה דיין.

 לאחר עשרות שנים, שבהן היה מקובל על הזרם המרכזי שישראל צריכה לשפר את מצבה ואת עמדת המיקוח שלה במסגרת הפרמטרים שגובשו בשנים המעצבות הראשונות של המדינה, הופיעה בשנות ה-90 במרכז המפה הפוליטית התקווה כי ניתן לממש בפועל רכיב מרכזי בחזונות "אחרית הימים" הפוליטיים, בדבר שינוי יסודי ועמוק באותם פרמטרים. מדובר בשלום כולל המשולב בקבלתה של ישראל בסביבתה הערבית כגורם אזורי רצוי ומועיל, לא רק נסבל בלוויית לגיטימיות דחוקה, הממלא תפקיד מרכזי בהובלת האזור אל עבר דמוקרטיה והשתלבות בעולם המודרני. מעניין שהתקווה הזו לא הופיעה מייד לאחר חתימת חוזה השלום עם מצרים, ששינה באופן דרמטי לטובת ישראל את מאזן הכוחות האזורי, אלא לאחר קריסת ברית המועצות והציפיות הפשטניות לניצחון היסטורי "אחת ולתמיד" של הדמוקרטיה הליברלית ולשינוי סדרי עולם שיחולל הניצחון הזה. דבריהם של שמעון פרס ויצחק רבין החותמים את אוסף ההתבטאויות משקפים את הניסיון הזה לחרוג מן הפרמטרים המקובלים ולהציע שינוי עמוק בנתוני היסוד של המפעל הציוני: שלום של השלמה שפירה והתקבלות מלאה באזור. פרס הציע את המרשם לתפנית הרצויה ורבין הסביר את הרציונל האופרטיבי של התפנית המתמשכת, לאחר שהצעד הראשון והקשה ביותר בדרך כבר נעשה. נאומו האחרון של רבין בכנסת כבר בישר את ראשית ההתפכחות מן התקוות האלה, עוד לפני שהתרסקו ב'אינתיפאדה השנייה'.

1. זאב ז'בוטינסקי: על קיר הברזל (אנחנו והערבים) - 1923 1

ז'בוטינסקי הציג בבהירות צוננת את ההכרה שהתגבשה בהדרגה בקרב ההנהגה הציונית, במוקדם או במאוחר, כי נסיבות המפגש בין תושבי הארץ הערבים לבין המתיישבים היהודים שבאו לחדש את אחיזתו של העם היהודי במולדתו ההיסטורית אינן יכולות אלא להוביל לעימות על גורלה של הארץ: אם תישאר ערבית או תהפוך לארץ בעלת רוב יהודי. ההכרה הזו אינה ייחודית לו, אך הוא הציג אותה בשלב מוקדם מאוד כגזירת גורל. הוא הדגיש שבמאבק הבלתי נמנע הזה אין הבדל באופיים של בני הארץ או בכוונותיהם ובהתנהגותם של המתיישבים, ואין משמעות לשאלה אם יש די מקום לשני העמים הניצים, מבלי לדחוק את רגליהם של בני המקום. כמו עמים אחרים, גם את הערבים כקולקטיב לאומי לא ניתן לאורך זמן לרמות או לקנות ביתרונות חומריים או במודרניזציה. אין כאן כל אי-הבנה: היהודים זקוקים באופן נואש לעלייה ואילו הערבים נחרצים למנוע אותה. הסדר עם ערבים שאינם תושבי הארץ לא ימנע את מאבקם של המקומיים, ואינו מתיישב עם שאיפותיהם האזוריות של מנהיגי התנועה הלאומית הערבית. לתנועה הציונית אין המשאבים הכספיים לקנות את הסכמתם, ואילו תמיכה מדינית בשאיפותיהם הלאומיות תהיה בגידה בבריטניה, המאפשרת את מימוש המפעל הציוני.

מסקנתו של ז'בוטינסקי הייתה שיש לחדול מהדיבורים על הידברות והסכמה, כיוון שהם חסרי שחר ומבלבלים. הם גם מזיקים כי ההתיישבות הציונית "יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית - קיר ברזל שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסיה המקומית להבקיע". במישור האתי הוא קבע ש"אם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים את הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא". הסכם עם הערבים אינו אפשרי לדידו "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו", ויתאפשר "רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד". אז יבואו המתונים עם הצעות פשרה, וניתן יהיה להבטיח להם "ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית ". "במילים אחרות", הוא מסכם, "בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה".

*              *              *

למרות הכלל הטוב הקובע, שיש להתחיל מאמר במהות הנושא, אתחיל בהקדמה; יתר על כן – בהקדמה אישית. המחבר של שורות אלה נחשב לאויבם של הערבים, למצדד בדחיקת רגליהם מן הארץ וכו'. אין זו אמת. מבחינה רגשית יחסי לערבים הוא כיחסי לכל שאר העמים: שוויון נפש אדיב. מבחינה פוליטית הוא נקבע על סמך שני קווים מנחים. האחד, דחיקת רגליהם של הערבים מארץ-ישראל בכל צורה שהיא נחשבת בעיני לבלתי-אפשרית בהחלט; בארץ-ישראל יהיו תמיד שני עמים. והשני, אני גא על השתייכותי לקבוצה שניסחה את 'תוכנית הלסינגפורס'. ניסחנו אותה לא רק ליהודים אלא לכל העמים; ויסודה הוא שוויון זכויות לכל העמים. ככל היהודים, אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה ולא ננסה לדחוק את רגליהם של הערבים או לדכאם. כפי שהקורא רואה, הרי זה קרדו, האומר כולו שלום. ואולם במישור אחר לגמרי מוצגת השאלה: האם אפשר לממש בדרכי שלום מחשבות של שלום. שהרי אין הדבר תלוי ביחסנו לערבים אלא אך ורק ביחסם של הערבים לציונות.

אחרי הקדמה זו נעבור למהות הנושא.

א

על התפייסות מרצון בינינו לבין ערביי ארץ-ישראל אין לדבר כלל, לא כעת ולא בעתיד הנראה לעין. אני מביע את הכרתי זו בצורה בוטה כל כך לא משום שנעים לי לצער אנשים טובים, אלא פשוט כדי שהם לא יצטערו כלל: כל האנשים הטובים הללו, להוציא את העיוורים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אין זה אפשרי כלל לקבל את הסכמתם מרצון של הערבים להפיכת ארץ-ישראל מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי.

לכל קורא יש מושג כללי על תולדות הקולוניזציה של ארצות אחרות. אני מציע לו להיזכר בכל הדוגמאות הידועות; ולאחר בדיקת הרשימה כולה יואל-נא לנסות ולמצוא לכל הפחות דוגמה אחת, שקולוניזציה נעשתה בהסכמתם של ילידי המקום. אין דוגמה כזאת. ילידי המקום, בני תרבות ושאינם בני תרבות, תמיד נלחמו בעקשנות בקולוניזטורים, בני תרבות ושאינם בני תרבות. עם זאת, דרך פעולתו של המתיישב לא השפיעה כלל על יחסו של יליד המקום אליו. בני לווייתם של קורטס ופיסארו, או, נאמר, אבותינו בימי יהושע בן-נון, התנהגו כשודדים. ואולם 'האבות המהגרים', החלוצים האמיתיים הראשונים בצפון אמריקה, היו בחירי המין האנושי, בעלי רמה מוסרית נעלה, שלא רצו לפגוע לא רק באינדיאנים אלא אפילו לא בזבוב. הם האמינו בתום לב, שבערבה האמריקנית יש די מקום ללבנים וגם לאינדיאנים. ואולם ילידי המקום נלחמו באכזריות הן במתיישבים הרעים הן במתיישבים הטובים. גם לשאלה אם יש באותה ארץ שטחים פנויים נרחבים לא נודעה כאן כל חשיבות. בשנת 1921 נמנו בארצות הברית 340 אלף אינדיאנים; אולם גם בזמנים הטובים לא חיו יותר מ-750 אלף אינדיאנים בכל המרחב העצום מלברדור בצפון ועד נהר הריו גראנדה בדרום. לא היה אז בעולם אדם בעל דמיון כה עשיר, שיחזה מראש ברצינות סכנה של 'דחיקת רגליים' אמיתי, הנשקפת לילידי המקום על ידי הזרים, שזה מקרוב באו. ילידי המקום נלחמו לא משום שהם חששו מדעת ומתוך הכרה ברורה מפני דחיקת רגליים, אלא פשוט משום שאין ילידי המקום יכולים להסכים אי-פעם לקולוניזציה בכל מקום ובכל זמן שהם.

כל עם, שהוא מיושבי הארץ, בין שהוא עם תרבותי בין שהוא עם פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, ושם הוא רוצה להיות בעל בית מוחלט ולהישאר כזה לעולמי עד . הוא לא ייתן רשות מרצונו הטוב לנהל את משק הבית לא רק לבעלי בית חדשים אלא גם לשותפים חדשים.

דברים אלה תקפים גם כשמדובר בערבים. משכיני השלום בקרבנו מנסים לשכנע אותנו, שהערבים הם טיפשים, שניתן לרמותם על ידי ניסוח 'מרוכך' של מטרותינו האמיתיות, או שמדובר בשבט אוהב בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת תועלת תרבותית או חומרית. אני מסרב מכול וכול לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל. מבחינה תרבותית הם מפגרים אחרינו בחמש מאות שנה. גם מבחינה רוחנית אין הם ניחנים בכוח הסבל שלנו, אף לא בכוח הרצון שלנו; ובזה מתמצה כל ההבדל הפנימי בינינו. הם פסיכולוגים דקי הבחנה בדיוק כמונו, והתחנכו מאות בשנים על שיטת הפלפול המתוחכם בדיוק כמונו: נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו, כשם שאנחנו מבינים את הנעשה במעמקי נשמתם. ואת ארץ-ישראל הם אוהבים לכל הפחות באהבה האינסטינקטיבית ובקנאות האורגנית, שהאצטקים אהבו את מקסיקו שלהם או האינדיאנים בני שבט הסו את הערבה שלהם. הפנטזיה, שהם יסכימו מרצון למימוש הציונות תמורת תועלת תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם הקולוניזטור היהודי. היא ילדותית. מקורה של הפנטזיה הזאת בבוז שרוחשים 'חובבי הערבים' שלנו כלפי העם הערבי; מקורו של הבוז בדעה קדומה או בתדמית בלתי-מבוססת שנוצרה אצלם בנוגע לגזע הזה: כביכול מדובר באספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות ברזל. תדמית זו אין לה כל יסוד. אומרים שלעיתים קרובות ניתן לשחד ערבים בודדים, אך אין להסיק מכך שערביי ארץ-ישראל כולם מסוגלים למכור את רגש הפטריוטיות הקנאית שלהם, רגש שאפילו בני פפואה לא ויתרו עליו תמורת תשלום. כל עם נלחם נגד קולוניזטורים כל עוד יש לו לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת הקולוניזציה. כך עושים עתה וכך יעשו בעתיד גם ערביי ארץ-ישראל.

ב

רבים מאתנו עדיין סבורים, בתמימותם, שהערבים אינם מבינים אותנו, ורק משום כך הם פועלים נגדנו. ואילו רק היה אפשר להסביר להם עד כמה צנועות הן כוונותינו, מיד היו מושיטים לנו יד לשלום. זוהי טעות שכבר הוכחה לא אחת. אזכיר מקרה אחד מרבים. לפני כשלוש שנים, בעת ביקורו של מר נחום סוקולוב בארץ-ישראל, הוא נשא נאום ארוך על אותה אי-הבנה. הוא הוכיח בראיות חותכות, כי הערבים טועים טעות מרה, אם הם חושבים שאנחנו רוצים לגזול את רכושם, או לדחוק את רגליהם, או לדכאם. לדבריו, אף איננו רוצים בממשלה יהודית; אנחנו רוצים רק בממשלה שיש בידה ייפוי כוח מטעם חבר הלאומים.

על נאום זה השיב העיתון הערבי 'אל-כרמל'במאמרו הראשי, שאת תוכנו המדויק אני מוסר, אמנם על פי הזיכרון. הציונים מתרגשים לשווא: אין כאן שום אי-הבנה. מר סוקולוב אומר את האמת, אך הערבים יודעים אותה יפה גם בלעדיו. מובן שאין הציונים חולמים עכשיו לא על גירושם של הערבים, לא על דיכוים ולא על ממשלה יהודית. מובן שברגע זה הם רוצים בדבר אחד בלבד - שהערבים לא יפריעו להם להגר לארץ-ישראל. הציונים מבטיחים שהם יהגרו לארץ רק בהתאם לכושר קליטתה הכלכלי. אך גם בנוגע לכך לא היו לערבים ספקות מעולם: דבר זה מובן מאליו, שהרי אחרת אין כל אפשרות להגר. העורך הערבי אף מוכן להניח ברצון, שכושר הקליטה הפוטנציאלי של ארץ-ישראל גדול מאוד, כלומר, שאפשר ליישב בארץ יהודים כמה שרוצים, ללא כל צורך לדחוק את רגליו של ערבי אחד. 'רק בכך' הציונים רוצים. ודווקא בכך אין הערבים רוצים, משום שאז יהיו היהודים לרוב, ואז ממילא תוקם ממשלה יהודית, וגורלו של המיעוט הערבי יהיה תלוי ברצונם הטוב של היהודים. שלא נוח להיות מיעוט - על זאת היהודים עצמם מדברים באמנות רבה מאוד ובכוח שכנוע רב. משום כך אין כאן שום אי-הבנות. היהודים רוצים בדבר אחד בלבד - בהגירה חופשית; והערבים דווקא אינם רוצים בהגירה יהודית זו.

טיעון זה של העורך הערבי הוא פשוט וברור כל כך, שהיה כדאי ללמוד אותו בעל-פה ולהניחו ביסודם של כל הרהורינו בעתיד בשאלה הערבית. אין זה חשוב כלל באילו מילים – של הרצל או של הרברט סמואל - נשתמש להסברת מאמצי ההתיישבות שלנו. ההתיישבות עצמה נושאת בחובה את ההסבר שלה, היחיד, שאין לשלול אותו; הסבר המובן לכל יהודי בר-דעת ולכל ערבי בר-דעת. להתיישבות יש תכלית אחת בלבד; אך את התוצאה שלה אין הערבי מוכן לקבל; כל זה הוא מטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר.

ג

בעיני רבים נראית התוכנית כדלקמן מושכת ביותר: יש לקבל הסכמה לציונות לא מערביי ארץ-ישראל, מאחר שאין דבר זה אפשרי, אלא משאר חלקי העולם הערבי, בכלל זה סוריה, מסופוטמיה (עיראק), חיג'אז, ואולי אף מצרים. גם אילו היה דבר זה אפשרי, לא היה בכך כדי לשנות את המצב מיסודו: בארץ-ישראל עצמה היה יחסם של הערבים כלפינו נשאר כשהיה. בתקופת איחודה של איטליה נשארו טְרֶנְטוֹ וטריאסטה בידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ואולם תושביהן האיטלקים של ערים אלה לא זו בלבד שלא השלימו עם זה, אלא המשיכו במלוא המרץ במלחמתם באוסטריה. אילו גם היה אפשר (ואני מפקפק בכך) לשכנע את ערביי בגדד ומכה, שבשבילם אין ארץ-ישראל אלא חבל ספר קטן ובלתי-חשוב, הרי בשביל ערביי ארץ-ישראל אין הארץ חבל ספר אלא מולדתם היחידה, מרכזו ומשענו של קיומם הלאומי העצמי. ולפיכך, מן ההכרח היה גם אז לנהל את ההתיישבות בניגוד לרצונם של ערביי ארץ-ישראל, כלומר, באותם התנאים שהיא מתנהלת כעת.

ואולם גם הסכם עם הערבים שאינם ארץ-ישראלים הוא בגדר פנטזיה שלא תוכל להתגשם. כדי שהערבים הלאומיים בבגדד, במכה ובדמשק יסכימו להקריב קורבן גדול כל כך, שיתבטא לגבי דידם בוויתור על שמירת אופייה הערבי של ארץ-ישראל, כלומר, של ארץ השוכנת במרכזה של ה'פדרציה' וחותכת אותה לחצאים – עלינו להציע להם תמורה גדולה עד למאוד. ברור שיש רק שתי צורות אפשריות למתן תמורה כזאת: סיוע כספי או סיוע מדיני או שניהם יחד. ואולם אין לאל ידנו להציע להם לא זה ולא זה. אשר לסיוע כספי, הרי מגוחך אפילו לחשוב, שנוכל לממן את מסופוטמיה או את חיג'אז, בשעה שהכסף העומד לרשותנו אינו מספיק אפילו בשביל ארץ-ישראל. גם לילד קטן ברור, שהארצות הללו, בעלות העבודה הזולה, ימצאו בשוק את ההון הדרוש להן, וימצאו אותו בקלות רבה יותר משנמצא אותו אנחנו בשביל ארץ-ישראל. כל הדיבורים על סיוע כספי הם בעצם או הונאה עצמית ילדותית או קלות דעת חסרת-מצפון. ואשר למתן סיוע מדיני ללאומיות הערבית: הרי רק לדבר על כך ברצינות הוא בבחינת התנהגות חסרת-מצפון לחלוטין. הלאומיות הערבית שואפת למה ששאפה, נאמר, הלאומיות האיטלקית עד שנת 1870: לאיחוד ולעצמאות ממלכתית. בתרגום לשפה פשוטה פירוש הדבר הוא סילוקה של אנגליה ממסופוטמיה וממצרים, וגירושה של צרפת מסוריה, ואחר כך אולי גם מטוניסיה, מאלג'יריה וממרוקו. עזרה שלנו ולו עקיפה בכיוון זה יהיה בה משום התאבדות וגם בגידה. אנחנו נשענים על המנדט האנגלי; על הצהרת בלפור חתמה גם צרפת בסן-רמו. איננו יכולים להשתתף בקנוניה פוליטית, שמטרתה לגרש את אנגליה מתעלת סואץ ומן המפרץ הפרסי, ולחסל את צרפת לגמרי בתור מעצמה קולוניאלית. משחק כפול כזה לא רק אסור לשחק, אלא גם אין זה ראוי לחשוב עליו. ירמסו אותנו, ובחרפה שנהיה ראויים לה, עוד לפני שנספיק לעשות צעד מעין זה.

המסקנה: איננו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ-ישראל לא לערביי ארץ-ישראל ולא לערבים בשאר ארצותיהם. משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך האנשים החושבים שהסכם כזה הוא בגדר למימוש הציונות, יכולים כבר עכשיו לומר: (לא) ולוותר על הציונות. ההתיישבות שלנו צריכה להיפסק או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע.

והרי דווקא בכך מתמצה כל מדיניותנו כלפי הערבים. היא לא רק 'אמורה להתמצות' אלא אף מתמצה בכך הלכה למעשה, נתחסד ככל שנתחסד. לשם מה אנחנו זקוקים להצהרת בלפור? לשם מה אנחנו זקוקים למנדט? משמעותם בשבילנו היא זו: כוח חיצוני נטל על עצמו התחייבות ליצור בארץ תנאי מינהל וביטחון כאלה, אשר לפיהם תישלל מן האוכלוסייה המקומית, למרות רצונה, האפשרות להפריע להתיישבותנו באורח מינהלי או פיזי. וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, מדרבנים כוח חיצוני זה, יום-יום, למלא את תפקידו בתקיפות וללא ויתורים. בעניין זה אין כל הבדל ממשי בין ה'מיליטריסטים' שלנו ובין ה'צמחונים' שלנו: הראשונים מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, האחרונים – של כידונים איריים. ואנשי המחנה השלישי, מצדדי ההסכם עם בגדד, מוכנים להסתפק בכידוני בגדד; וזוהי העדפה מוזרה ומסוכנת. ואולם כולנו, אנשי כל המחנות הציוניים, משתדלים ודואגים יומם ולילה בעניין קיר הברזל. ועם זאת אנחנו עצמנו מזיקים משום-מה למפעלנו ומדקלמים על הסכם, ומכניסים אל לבהּ של מעצמת המנדט את ההכרה שאין מדובר בקיר ברזל, אלא בעוד ועוד ניסיונות הידברות חדשים. מאחר שפזמון זה מביא כליה על מפעלנו, לפיכך המשימה להזימוֹ, לחשוף את הפנטסטיות שלו ואת חוסר-הכנוּת שבו איננה בגדר תענוג בלבד, אלא חובה.

ד

הנושא טרם מוצה עד תום, ועוד אשוב ואדון בכמה מהיבטיו במאמרי הבא. אך אני מוצא לנחוץ להוסיף כאן בקצרה עוד שתי הערות.

ראשית, על הטענה הנדושה, כאילו נקודת המבט המוצעת לעיל היא לא אתית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים: או שציונות היא מוסרית או שאין היא מוסרית. בשאלה זו היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון. ומשהכרענו - הכרענו לחיוב. ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים את הצדק בלי להתחשב בהסכמתו או באי-הסכמתו של כל אדם שהוא. ואם א', ב' או ג' רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק, משום שאין הוא משתלם מבחינתם, הרי צריך להפריע להם בזאת, ושוב בכוח. זוהי האתיקה; ואין שום אתיקה אחרת.

שנית, אין משמעו של דבר, שאין להעלות על הדעת אפשרות של "הסכם כלשהו" עם ערביי ארץ-ישראל. אך הסכם "מרצון" אתם אינו אפשרי. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא יבגדו בתקווה זו לא תמורת אי-אלו מילים מתוקות וגם לא תמורת כריכים מזינים. וזאת דווקא מפני שאין הם אספסוף אלא עם חי, אמנם נחשל. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות את קסמן קבוצות קיצוניות, שסיסמתן היא 'לעולם לא', וההשפעה עוברת לידי קבוצות מתונות. רק אז יבואו אלינו אנשי הקבוצות האלה ובידם הצעות לוויתורים הדדיים. רק אז הם יתחילו לשאת ולתת אתנו בכנוּת בשאלות מעשיות, כגון מתן ערובות נגד דחיקת רגליהם מן הארץ, או בעניין שוויון זכויות, או בדבר ישות לאומית עצמית. ואני מאמין ומקווה, שנוכל לתת להם ערובות כאלה, שירגיעו אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ובהגינות. אבל הדרך היחידה להשגת הסכם כזה היא הקמת קיר ברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהיה נתון להשפעות ערביות כלשהן, כלומר, השלטון שהערבים לוחמים נגד כינונו. במילים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להגיע להסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל הניסיונות להגיע להסכם בהווה.

2. דוד בן-גוריון: המדיניות החיצונית של העם היהודי - 1931 2

בן-גוריון הגדיר בדבריו חלקים חשובים של האסטרטגיה הציונית בתום העשור הראשון של המנדט הבריטי. היישוב מנה 170 אלף נפש, מהם 100 אלף שעלו באותו עשור, ואילו הערבים בתחומי המנדט מנו 700 אלף נפש. הוא נשא את דבריו בברלין זמן קצר מאוד אחרי הטראומה של מאורעות תרפ"ט, שבהם הופגנה נחישותם של ערביי הארץ להתנגדות אלימה למפעל הציוני. כבר בשלב מוקדם זה חשב בן-גוריון בקטגוריות כעין ממלכתיות ועיצב תפיסה וסדרי עדיפויות שליוו אותו גם אחרי הקמת המדינה. הוא קבע כי הגשמת הציונות פירושה השבת מרכז הכובד של ההיסטוריה היהודית לארץ ישראל והדגיש את מהפכנותו של השינוי שהעניק לעם היהודי כקולקטיב לאומי את המעמד במשפט העמים, המאפשר לו לפעול בזירה הבינלאומית. עתה הוטלה עליו החובה למלא את המסגרת הזו בתוכן של עם היושב בארצו, לאחר שבגולה קהו חושיו הממלכתיים. אף שלא מיצה את הפוטנציאל, יצק היישוב בעשור הראשון של המנדט אל המסגרת הזו "תוכן ממשי, מדיני, משקי ותרבותי", ובמיוחד התחזקות דמוגרפית בשיעור שהגיע לכשמינית מאוכלוסיית הארץ. למרות המכשולים שממשלת המנדט הציבה בפני המפעל הציוני, האחריות למיצוי ההישגים הייתה מוטלת על היישוב.

למרות הזעזוע של מאורעות 1929, דבק בן-גוריון בעמדתו כי שאלת היחסים עם הסביבה הערבית היא מרכז הכובד של מדיניות החוץ הציונית, וכי הלוז שלא ניתן לעקוף אותו הוא היחס לערביי הארץ. באותה תקופה הוא עדיין האמין כי פירוש שיבת היהודים למולדתם ההיסטורית הוא קשירת גורל השבים בגורל הסביבה הערבית והמוסלמית של האזור: עליהם לדבוק בסביבה הגיאוגרפית והאתנוגרפית החדשה, ולא לחלום על עתיד אירופי בעיקרו. העמים דוברי הערבית יהיו השכנים הקרובים ביותר לדורי דורות, ומרבית הקשרים הכלכליים, ובמידת מה התרבותיים והפוליטיים, יהיו שלובים ואחוזים בהם ובגורלם. חיי אחווה עם השבט הערבי בארץ יכריעו במידה רבה גם את גורל השיתוף והשלום עם ארצות ערב.

      בן-גוריון יצא כנגד אותו חלק מאנשי תנועת 'ברית שלום' שהיו נכונים לקיים את היישוב היהודי כמיעוט באורח קבע, כדי להרגיע את חששותיהם של הערבים, תוך התעלמות מרצונו ההיסטורי ומצרכיו של העם היהודי, וקבע כי המוני העם היהודי לא ישלימו עם מגבלה כזאת. בן-גוריון הדגיש כי הגישה הזו מסכלת כל הבנה עם הערבים. הבנה כזו תיתכן רק על יסוד הכרת הערבים בכורח של העם היהודי לרכז את רוב בניו בארץ ולעמוד ברשות עצמו, והכרת היהודים בעומק קשריהם של הערבים לארץ אבותיהם מזה מאות שנים. לבן-גוריון היה ברור שהערבים לא ישלימו עם הנוכחות הלאומית של היהודים, וכי ינסו לחסלם או להכפיפם כבני חסות. כל עוד מדובר במיעוט מבוטל של יהודים בארץ, אין סיכוי להשלמה ערבית כזאת. הוא הציג גם פרספקטיבה חברתית: לדבריו יכול הפועל היהודי לשמש "שלוח מטעם ההיסטוריה להיות נושא רעיון השלום וההבנה" בין העמים, כיוון שהוא מבין את צורכי הערבים ומאווייהם ושואף לתרום לעלייתם ולהתחדשותם.   

*              *              *

 השואל ישאל: וכי יש לעם גולה, המפוזר ומפורד בכל ארבע כנפות תבל, מדיניות חוץ? כלום היה פעם העם העברי במשך כל ימי נדודיו בגולה נושא מדייניות משלו? עמים אחרים קבעו את גורלו ע"י מדיניותם הם. יחידים או קבוצות בתוכנו מילאו תפקידים פוליטיים בקרב עמים רבים ובעולם כולו. אולם העם היהודי לא היה נושא לאפשרויות מדיניות ולרצון מדיני.

ואכן, כשקמה התנועה הציונית ויחד אתה החלה פרשה של מדיניות יהודית כביטוי הרצון הקיבוצי של העם היהודי, היו רבים, אשר שמו את הרעיון לחזון-שוא. הנחתם הפוליטית היתה, כי עם נטול-מדינה אינו יכול לשמש גורם מדיני ונושא למשפט עמים. אולם הנחתם הופרכה. "חזון-השוא" בא: הקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ-ישראל קוים וקובל במשפט-העמים. ההסתדרות הציונית הפכה מהסתדרות של "מתנדבים בעם" לסוכנות בינלאומית רשמית של העם היהודי בכל הנוגע לארצו.

ודאי יש מקום לחלוק על אריכות ימיו של משפט-עמים זה בכלל. ייתכן גם לחלוק על עצם טיבה של המדינה בימינו. אך אין זה ממעט כלשהו ממשקל העובדה: במסגרת משפט העמים הקיים היה העם היהודי במשך דורות עשוק-משפט, משולל-זכות, נטול יכולת לברוא ניב לרצונו ולמשאלתו בדרך מותרת ומוכרת, עד שבא ארגונו "החפשי" של העם בתוך התנועה הציונית ולמען תכלית ציונית, והוסיף כוח חדש לפוליטיקה הבינלאומית על ארץ-ישראל (לפי שעה - רק בנוגע לארץ-ישראל בלבד). ויובן-נא הדבר הבן היטב: לא יהודים – אלא העם היהודי, ולא בתוך ארץ-ישראל אלא על ארץ-ישראל.

כשם שאין למעט את דמותו של הכיבוש הרציני הזה, כך אין להגזים בערכו. ההישג אשר השיגה ידנו בתוך התמורות הטריטוריאליות הכבירות בעקב המלחמה העולמית, איננו דומה כלל להישגים שזכו להם הפולנים בפולין והצ'כים בצ'כוסלובקיה. כי על כך חסרים אנו את החומר, שבלעדיו לא ייתכן קיום מדיני - את העם היושב בארצו. לא היה ביכולתנו להשיג יותר מאשר דפוס שעלינו למלאותו תוכן וחיים. וזאת השגנו. ניתנו לנו הזדמנות ואפשרות להגשים את חזוננו. ומחובתנו לומר בפה מלא - העם היהודי והתנועה הציונית לא הגשימו את מלוא מידת האפשרות, לא ניצלו אותה הזדמנות במלוא היקפה, לא יצקו אל הדפוס מלוא תוכנו. אפשר גזירה היא, שאין להימלט ממנה. זה מאות בשנים ששיכלנו את מדינתנו, חושינו הממלכתיים קהו, רצוננו הלאומי שותק כמעט. הפלא הוא כי לא גדלנו יום אחד כדי שיעור קומתו של המצב ההיסטורי? אכן, אין לדעת מה גדול יותר, הצער על אשר החמצנו במשך עשר השנים שעברו, או הפלא לאשר פעלנו במשך הזמן הקצר הזה. עם כל חרדתנו ההיסטורית, עם כל קוצר רוחנו, אל נא נשמיט מידינו את קנה-המידה למרחקים ההיסטוריים שלנו.

אשר השגנו מבחינה מדינית לפני עשר שנים - תוך נסיבות היסטוריות יוצאות-מן-הכלל, אשר אינן חוזרות ונישנות לעתים תכופות - איננה רק הכרה רשמית בינלאומית. הנצחון המדיני של הציונות, היינו, של הכוחות העממיים העומדים מאחורי גבה של ההסתדרות הציונית, לבש בעשר השנים האחרונות צורות מוחשיות עד מאוד. הזכויות שרכשנו נתמלאו תוכן ממשי, מדיני, משקי ותרבותי, שאין לשכחם גם עכשיו, כשדשים אצלנו מאנדאטים בעקב. יש לנו הזכות לדרוש שקולנו יישמע בממשלת המאנדאט ובחבר-הלאומים. יהיו המוסדות הללו אשר יהיו, עדיין הם המוסדות היחידים אשר בידם ובכוחם גורל הארץ. ארץ-ישראל היא הארץ היחידה, שבה שפת העם היהודי היא אחת משפות המדינה. זו לנו הפעם הראשונה בדברי ימינו, שהיהודי, אזרח ארצו, יכול לנסוע בכל רחבי תבל בתעודת-מסע הכתובה בשפתו ולהשתמש במטבעות הכסף שאותיותיהן שלו הן. אמנם כל אלה אינם אלא ערכי-סמל, אך גם לסמל יש ערך. ידענו, רבים העמים, המעמדות והמפלגות הנותנים את נפשם על קדושת סמלם ועל דגלם.

אבל אין אנו ממקדשי סמלים. חשובים לנו הרבה יותר הכיבושים הממשיים המעשיים, ועלינו להודות בגלוי וביושר-לב - צפיותינו ותקוותנו לפני עשר שניים היו גדולות הרבה יותר. התאכזבנו אכזבה קשה ומרה. ואם אמנם "צרת רבים - חצי נחמה" - הרי נוכל ל"התנחם". כי תקוות לאומיות וסוציאליות, רבות וכן גדולות הכזב הכזיבו בעולם במשך עשר השנים. יחד עם כל מעמד הפועלים צפינו להתחדשות סוציאלית קרובה של כל האנושות, תלינו תקוות גדולות במהפכות בגרמניה, ברוסיה. כולנו נתאכזבנו. לא כל אשר קווינו לו וכל אשר אפשרי היה – בא במשך עשר השנים. אשמים קודם כל אנחנו, שלא ניצלנו את האפשרויות שנפתחו לפנינו. ואשם המשטר השליט בארץ, אשר לא סייע כי אם הפריע ושם מכשולים. אך אם למרות כל אלה עלו לארץ-ישראל במשך עשר השנים 100,000 יהודים, וחלק חשוב מהם התישב על הקרקע: אם ארץ קטנה ועניה כארץ-ישראל קלטה במשך זמן קצר עולים חדשים שמספרם כשמינית של כל אוכלוסי הארץ - הרי זה מפעל רב. יבואו-נא חכמי ההגירה ויגידו, אי ארץ בעולם אשר קלטה במשך עשר השנים הללו הגירה כשביעית או כשמינית של אוכלוסיה? אנחנו, נושאי ציונות רבתי, הרואים בארץ-ישראל מקום לעליית המונים ולהתישבות המונים, אל לנו להקל ראש בכיבושינו. בידינו נמצאים עתה שני זכיונות משקיים - על כוח המים והחשמל ועל אוצרות ים המלח - שהם במידה רבה המפתח לכל עתידה הכלכלי של ארץ-ישראל. הננו כיום בוני הארץ, מבחינת העבודה ומבחינת היצירה וכוח המעשה.

חובתה של ממשלת המאנדאט היא להקל ולאמץ את בנינה של ארץ-ישראל, ליצור תנאים פוליטיים, כלכליים ואדמיניסטרטיביים אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי. את חובתה זו לא מילאה ממשלת המאנדאט. לא נכון הוא - ועל כן גם לא נבון - לומר, כי המנדאט היה תרמית בלבד. בקרתנו את ממשלת המאנדאט תשפיע יותר ותישמע יותר, אם נדע להעריך בתום וביושר גם את צדדיו החיוביים של המאנדאט. כל מי שחשב בשנת 1918, כי אנגליה תגיש לנו מלוכה במתנה - נתאכזב בוודאי מרה. אולם אנחנו אשר ידענו, כי גאולת עמנו היא ראשית כל פדות עצמנו, כי בית לאומי לא ייבנה אלא בידינו - אנו, אין לנו להיוואש גם אחרי כל מי שבאנו. ממשלת אנגליה יכולה להניח מכשולים זמניים על דרכנו, אך רצונו של העם היהודי לחדש את עצמיותו הלאומית בארצו באמצעיו הוא, במאמציו הוא ובקרבנותיו הוא, איננו תלוי בחסדו וב"מצב-רוחו" של משרד המושבות הבריטי, אף לא בקוניונקטוות החולפות של הפוליטיקה האימפריאלית הבריטית.

מרכז הכובד של מדיניות-החוץ הציונית - היא שאלת יחסינו אל העם הערבי. ואין זאת שאלת יחסינו אל ערבי ארץ-ישראל בלבד - אעפ"י שהיא, רק היא, צריכה לשמש לנו יתד: כי לאונאת עצמנו ייחשב הדבר ולהונאת אחרים אם נסיח את דעתנו מערבי ארץ-ישראל, ונשים את פנינו רק לעבר המנהיגים הערבים בארצות אחרות, מתוך הנחה שאתם יקל לנו למצוא שפה משותפת. הלוז ביחסים בין היהודים והערבים היא שאלת הערבים בתוך ארץ-ישראל.

ארץ-ישראל היא רצועה קטנה בטריטוריה עצומה המשתרעת מגבולות תורכיה בצפון, דרך שני הנהרות הגדולים פרת וחדקל במזרח. ים התיכון במערב, האוקינוס ההודי, וים סוף בדרום. זה שטח בן 3.200.000 קילומטר מרובעים, כשליש של אירופה כולה, או כשטחן של אנגליה, גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, פולין, יוגוסלביה ובולגריה יחד. בשטח הזה יושבים 12-15 מיליון אוכלוסין כמעט כולם דוברי ערבית ורובם מוסלמים. יהא גודלו המדיני של הגוש הזה, יחסיו אל העולם האירופי היחסים בין חלקיו השונים מבית - כאשר יהא, תמיד יישאר גוש של עמים דוברי-ערבית. אין לדעת לאן פניו מועדות, אם לקראת התמזגות במדינה ערבית אחת או מפני ההבדלים הגיאוגרפיים והדתיים אשר בתוכו (חצי אי ערב מזה, ארם נהריים וסוריה מזה) - לקראת התפצלות למדינות חפשיות אחדות בנות תרבויות מיוחדות: סוריה על ישובה הנוצרי הרב ועל חינוכה הישועי; ערב - על משטר-העריצות האבסולוטי עם תרבות המדבר אשר לה; ארם נהריים - על ישובה, ספק צוען ספק קבוע, היונק מהשפעה פרסית.

ומדי דברנו בגודלה ההיסטורי של ארץ-ישראל, אין אנו רשאים להעלים עין מכל אלה. אין להסיח את הדעת מן החשיבות הגדולה אשר לארצות העורף האלה, המיושבת כולן שבטים ערבים והסובבות את ארץ-ישראל מכל שלושת עבריה. הגשמת הציונות פירושה השבת מרכז הכובד של ההיסטוריה היהודית לארץ-ישראל, פירושה קשירת גורלנו בגורל אסיה הקדמית ותושביה. עלינו להתקין את עצמנו מבחינה נפשית ורוחנית לקראת השיבה הגדולה הזאת, שבעקבה כרוכה מהפכה מעמיקה בעמדתנו הבינלאומית ובסביבת העמים אשר תקיפנו בעתיד. אם יש ברצוננו להיות עם ארץ-ישראל, עלינו להידבק בסביבה הגיאוגרפית והאתנוגרפית החדשה, אשר בתוכה אנו שבים ומתישבים. לא ייתכן שנחלום את חלום עתידנו לפי השגות אירופאיות בלבד. העם היהודי בארץ-ישראל יהיה קשור באירופה רק מצד מערב, דרך ים התיכון. מצפון, מדרום וממזרח יבוא במגע עם עמים דוברי-ערבית, אשר שפע נימים - נימי דת, שפה, מסורת, מנהגים, ואולי גם נימי דם ופוליטיקה - מלכד אותם. העמים האלה יהיו שכנינו הקרובים ביותר לדורי דורות. מרבית קשרינו הכלכליים, ובמידת מה התרבותיים והפוליטיים, יהיו שלובים ואחוזים בהם ובגורלם. בתבונתנו ובכשרוננו אשר נגלה בהקמת חיי אחווה עם השבט הערבי היושב בארץ-ישראל, יהיה תלוי, במידה רבה גם גורל השיתוף והשלום בינינו ובין הארצות אשר סביבותינו.

ועוד הערה כללית: מדברים בתוכנו על השאלה הערבית. האמנם קיימת בארץ-ישראל שאלה ערבית, שמא יש בה שאלה יהודית? לא יעלה, למשל, על דעתו של שום יהודי בגרמניה לדבר על שאלה גרמנית. ברור, בגרמניה יש רק שאלה יהודית: - יש מיעוט יהודי חלש, והשאלה היא, כיצד יתפתח המיעוט הזה, כיצד יבוא על זכויותיו, היצליח לשמור על פרצופו הלאומי או טמוע ייטמע בעם הארץ, איך יגן על עצמו בפני יחסי בוז, רדיפות וכו' וכו'. גם אנחנו הננו מיעוט בארץ-ישראל: עודנו רק עשרים אחוז מאוכלוסי הארץ. מניין לנו, בעצם, העוז הזה לדבר על "שאלה ערבית"? יש בארץ-ישראל עכשיו - וכן יהיה בעתיד הקרוב – "שאלה יהודית" בלבד, שאלת מיעוט יהודי חלש. ידעתי כי לא ינעמו הדברים לאזני אלה הקשורים בארץ-ישראל קשרי מעמקים, והמאמינים, כי ארץ-ישראל לא תהיה לנו אם חורגת. אך במציאות הקיימת הכתוב מדבר. ואם מי שרצה להסיח את דעתו ממנה, הרי באו מאורעות 1929 והעלו לנו את זכרה, זכר כאוב וטרגי.

אין אני מתכוון לומר: הישוב היהודי בארץ-ישראל הוא ככל הישובים היהודיים בעולם; יש הבדל עמוק - כלכלי, חברתי, מדיני וגם אנושי; גם ההרכב הסוציאלי, גם המהות התרבותית של היהדות בארץ-ישראל שונים מאלה אשר בישובי הגולה. אך ההבדל הזה הוא איכותי בלבד. מבחינת הכמות הננו לפי שעה, ולימים לא מעטים - מיעוט. על כן קיימת לפנינו שאלה יהודית. ואם בכל זאת אנו מוסיפים לדבר על "השאלה הערבית", הרי זה רק משום שיש לנו בארץ-ישראל פרספקטיבה היסטורית.

וכאן היא נקודת-התחום בינינו ובין אנשי "ברית שלום". יש במחנה הזה אנשים בעלי פרספקטיבה רחבה, המאמינים כי עתידה ארץ ישראל לפתור את שאלת היהודים פתרון מלא, והרואים כמונו את ההתגשמות הציונית בריכוז רוב מנינו ורוב בנינו של העם היהודי בארץ-ישראל. יש ביניהם גם אנשים הדואגים לזכות הקיום של האומה ורואים בארץ-ישראל פתרון ציוני לשאלה היהודית לפי דרכם. ואולם אותו חלק מ"ברית שלום" החושב, כי הדרך היחידה להשכנת השלום בארץ-ישראל הוא ויתורנו מראש על הקמת ישוב יהודי גדול, כיאות לרצונו ההיסטורי ולשיעור צרכיו של העם היהודי, והתחייבותנו מעכשיו, שלא נגדיל לעולם את הישוב היהודי בארץ-ישראל למעלה מקומתו הנמוכה של הישוב הערבי שבה: - אנשי "ברית שלום" אלה נועלים את הדלת בפני כל הבנה בינינו ובין הערבים. כי כל עוד מצויים בתוכנו יהודים האומרים לעם הערבי: הבו לנו שלום ובשכר זה אנו מתחייבים לפניכם לא לעלות עליכם במספרנו בארץ-ישראל לעולם – כל עוד יטיפו בתוכנו לשלום שכזה - שערי השלום יהיו סגורים ומסוגרים בפנינו יען כי גם אם יעמוד, חלילה, כל הישוב היהודי בארץ-ישראל על רגליו למען השלום ויצהיר: לא נעלה לארץ-ישראל במספר רב ממספר יושבי הארץ הזאת, - המוני ישראל בארצות הגולה יקומו ועל פניו יכזיבוהו. המוני ישראל לא ישובו לעולם ממאוויים הלוהט והאיתן – להיות עם בן-חורין, הקובע לבדו ובעצמו את גורל חייו ככל הגויים החפשים, בלי היותו תלוי בחסדו או בזעמו של עם אחר. ואין כוח בעולם אשר יעקור מלב העם את מאוויו זה. כל הבטחה וכל התחייבות מצד קבוצה זו או אחרת – שוא הן ורעות-רוח. העם היהודי יעשה את כולן פלסתר.

הצעד הראשון בדרך להבנה היא, השכם והגד לעם הערבי את האמת כולה: יש עם יהודי בן 17 מיליון. למען כבודו האנושי ותרבותו הלאומית, בגזירת צרכי חייהם של המוניו, בכוח יצר הקיום והנצח ההיסטורי – שואף העם הזה, אנוס הוא לשאוף – לכנס את המאכסימום האפשרי של בניו לארץ-ישראל ולהיות בה לעם עומד ברשות עצמו. ייתכן, כי עובדה זו איננה רצויה לערבי ארץ-ישראל המבקשים לקיים בארץ את הסטאטוס קבו, שיש לו אופי ערבי בולט. ואם גם ארץ-ישראל זו קטנה מאוד לגבי הארצות רחבות-הידים ודלות-הישוב אשר סביבה, ארצות שבהן ניתן מקום רב לתרבות הערבית לשגשג ולהתפתח מתוך חירות גמורה ללא מעצור כלשהו – הרי בכל זאת טבעי הוא הדבר, שערבי ארץ-ישראל יביטו בעין רעה בתמורות העמוקות המתרחשות עם שוב היהודים לארץ, שינויי תרבות, משק וחברה. אולם מאחורי שיבת-ציון זו עומד כמניע רב-אונים צו החיים ורצון הקיום של עם בן מיליונים, בעל מגילת-עינויים בת אלפיים שנה, עם קשה-עורף, אשר לא יוותר על דבר שהוא בנפש גורלו ההיסטורי.

רק על בסיס הכרת הערבים בעובדה הזאת תיתכן ההבנה, כשם שהיא לא תיתכן גם בלי הכרה מצדנו בעובדה שניה – עם כל אי-הנוחיות שיש בה בשבילנו – כי בארץ ישראל יושבים זה מאות בשנים המונים ערבים אשר אבותיהם ואבות אבותיהם נולדו כאן ומתו כאן ואשר למענם ארץ-ישראל היא ארצם, שבה הם רוצים לחית ובה יחיו גם להבא. עלינו לקבל באהבה את העובדה הזאת ולהסיק ממנה את כל המסקנות המחויבות. זהו הבסיס להבנת-אמת בינינו ובין הערבים. הבנה זו לא תקום היום ולא מחר, גם אם נרצה בה בכל חום לבנו. וודאי שלא תבוא מצד הערבים תחילה, כי הדבר שהוא בעינינו מובן-מאליו – רצון הברזל של עם ישראל לארץ משלו וכוחו האיתן לבנותה משממותיה – איננו כל כך מסתבר בעיני הערבים. לעיניהם קיימים רק 170 אלף יהודים בארץ-ישראל, ויש בהם אשר גם עובדה זו איננה בעיניהם הלכה למשה מסיני. אפשר לדעתם גם למחות את העובדה הזאת מתחת שמי ארץ-ישראל ולהיפטר לעולמי עד מן המיעוט היהודי הזה, כשם שנפטרו בימינו ממיעוטים גדולים ועצומים מאתנו. בזמננו הקריבו לטבח מיליון ארמנים, עקרו מיליוני תורכים מתאראקיה וממקדוניה, ולעומתם – מיליוני יוונים מאנטוליה. ודאי, יש ערבים שגם פתרון טראגי זה של "השאלה היהודית" בארץ-ישראל איננו זר להם. ויש קבוצות ערביות אחרות, שאינן מתנגדות לעצם הוויתם של היהודים היושבים כבר בארץ-ישראל, אבל הם רוצים כי 170 אלף היהודים יהיו יהודי-חסות של הערבים, אדוני-הארץ הזאת, כשם ש-30 אלף היהודים אשר בתימן חוסים בצל השליטים הערבים אשר שם. ואל-נא נשלה את נפשנו בדמיונות, כי הערבים ישנו את עמדתם זו במהרה בימינו שינוי מלא. רק עם גידולנו הכמותי בארץ ילמד העם הערבי להתיחס אל ענינינו בהבנה מעמיקה, להכיר כי לפניו לא רק יהודי ארץ-ישראל, אלא העם היהודי כולו. זוהי שאלת הזמן. ומה תמוהה הנה העובדה – וחטא שאין לו כפרה, - כי גם בתוכנו עדיין לא הכירו, כי יש בארץ-ישראל 700 אלף ערבים, ולא הסיקו את כל המסקנות ממציאות זו, התנועה הציונית לא למדה די צרכה את העובדה הפשוטה והמאלפת הזאת.

ואני מאמין, כי בשאלת היחסים בין יהודים לבין הערבים מוטלת על הפועל היהודי שליחות מיוחדת. הפועל היהודי, נושא רעיון גאולת העם במלוא היקפה, הוא הכוח ההיסטורי, אשר איננו מוגבל בתחומי היום ההווה, אלא מבין ומאזין לכוחות המניעים המחשלים את יום המחר; הוא הגורם החברתי אשר כל מעשיו רוויים מוסר אנושי-כללי; אשר הכרתו והרגשתו הלאומיות אינן מסירו את לבו מעל אמות העולם, אלא אדרבא, מהדקות את קשריו עם יתר העמים ומשמשות לו יסוד לסולידאריות בין לאומית; הוא, החלוץ, העומד בחזית הקושי והסכנה הכרוכים בעקבה של השאלה הערבית בארץ-ישראל; אשר שילם במיטב דמו בעמדו על סוללות ההגנה העצמית מפני ההתנפלויות הטראגיות מצד השכנים הבוערים, חניכי המדבר ומלחמות השבטים – הוא, הפועל היהודי שלוח מטעם ההיסטוריה להיות נושא רעיון השלום וההבנה בין העם היהודי והעם הערבי.  

והוא חייב להשמיע על האמת הזאת, כי אנחנו, הבאים הנה לקבוע את גורל עתידה של ארץ-ישראל, מצווים להיות אחראים לגורל כל החי בארץ-ישראל, עלינו להבין את צרכיו ומאווייו של העם הערבי ולסייע בכל כוחנו לעליתו ולהתחדשותו, כי חלק הוא מארצנו, כי קשרים לו אל ארץ-העורף הכבירה שאתה אנו חייבים לחיות חיי שלום ושיתוף מדיניים וכלכליים. [...]

3. ארתור רופין: מתוך מכתבים אל ויקטור יעקובסון - 1931; אל רוברט ולטש - 1936 3

ארתור רופין, היה הדמות המרכזית במפעל ההתיישבות הציונית מאז 1908, כראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית ביפו וכראש המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית. הוא היה יושב-הראש הראשון של תנועת 'ברית שלום' ב-1925 ופרש ממנה אחרי מאורעות תרפ"ט. בהערותיו המפוכחות יש עניין מיוחד מכיוון שניסה בכל מאודו למצוא, בלא שימוש בכוח, איזון מוסרי שיתקבל על מצפונו - בין מימוש המפעל הציוני לבין עניינם ורווחתם של תושבי הארץ הערבים: למצוא דרך, כדבריו, "להביא את היהודים כאומה שנייה לארץ המיושבת כבר על ידי אומה אחרת, ולבצע את הדבר בדרכי שלום" (פרקי חיי, עמ' 149). בראשית שנות ה-20 אף הסתייג ממדינה יהודית ובמצע של 'ברית שלום' דובר על מדינה דו-לאומית. הוא התלבט "האמנם אין דרך להקצות בארץ ישראל תחום פעולה למספר יהודים הולך וגדל, בלי לעשוק את הערבים" (שם).

מסקנותיו של רופין משנות ה-30 דומות מאוד לאלה המובאות בנספח זה, לא רק מפיהם של משה שרת, חיים ארלוזורוב ודוד בן-גוריון אלא גם, למרות הבדלי הסגנון והדגשים, לאלה של זאב ז'בוטינסקי. כולם הבינו שניגודי האינטרסים הלאומיים הם מבניים, מוליכים לעימות בלתי נמנע ומתמשך ולא ניתן לגשר עליהם בפיתויים כלכליים או בנועם הליכות ובהתנהגות מפייסת. כולם הבינו שאין פשרה שתספק את הצרכים החיוניים של שני הצדדים. כולם הבינו שיש לכפות על הערבים עובדות בלתי הפיכות של עלייה והתיישבות, ועל יסודן אולי להתדיין עימם בעתיד.

*              *              *

מכתב לד"ר יעקובסון:

[...]

אמת נכון הוא, כי בכל פרשת יחסינו עם הערבים לא השתדלנו בעבר למצוא נוסחה אשר תספק לא רק את האינטרסים החיוניים של היהודים, אלא גם את האינטרסים החיוניים של הערבים – ועם כל זאת, סבורני שכיום לא ניתן להגיע לנוסחה כזו. אין ספק שבשנים האחרונות נתחזק מאוד מעמדם המדיני של הערבים, והם נכונים עתה לויתורים הרבה פחות משהיו לפני 10 שנים. אילו הורשיתי להביע זאת על דרך הפרדוקס, הייתי אומר: מה שאנו יכולים לקבל (מידי הערבים) - אינו דרוש לנו, ומה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל. מה שהערבים מוכנים להעניק לנו הוא לכל היותר - זכויות של מיעוט לאומי ליהודים בתוך מדינה ערבית, על פי המתכונת של זכויות הלאומים במזרח אירופה. ואולם כבר למדנו דיינו ממצב העניינים במזרח אירופה עד כמה ניתן להכריח את אומת הרוב, שרסן השלטון בידיה, להעניק למיעוט שוויון זכויות לאומי אמיתי. גורלו של המיעוט היהודי בארץ ישראל יהיה תלוי תמיד בחסדו של הרוב הערבי המחזיק בהגה השלטון. הסדר כזה בוודאי לא יספק את יהודי מזרח אירופה, שהם רוב מניין בקרב הציונים; ואדרבא, הסדר כזה רק ישכך את ההתלהבות לציונות ולארץ ישראל. ציונית המוכנה לתת ידה לפשרה כזו עם הערבים - לא תזכה בתמיכתם של יהודי מזרח אירופה והיא תהפוך עד מהרה לציונות בלי ציונים...

מכתב אל רוברט ולטש - 1936

...1. ידוע לך שיסדתי יחד עם קבוצת חברים את "ברית שלום" ונטלתי עלי את האחריות המוסרית לארגון זה כלפי הציבור. המטרה של "ברית שלום", כפי ששיויתיה לנגדי, היתה למצוא הסדר משפטי נאות ליחסים בין הערבים והיהודים (שהרי ההגדרה שבמנדט רחוקה מלהניח את הדעת); הכוונה היתה להסדר יחסים אשר נוכל להגן עליו, הן כלפי מצפוננו-אנו והן כלפי חבר-הלאומים, כפתרון צודק של הבעיה, בלי שנוותר בכך על יסודות הציונות.

[...]

5. נוסף על פלוגתא זו בעניין הטקטיקה, חלוק הייתי על שאר חברי "ברית שלום" בהערכת הסיכוי להגיע לכלל הסכם עם הערבים. בנידון דידן גילו חברי ה"ברית" אופטימיות רבה. כסבורים היו שיתרונות כלכליים וערובות פוליטיות מסוימות – עשויים כשלעצמם לשכנע את הערבים שישלימו עם "הבית הלאומי היהודי". אין בתפיסה זו שום חידוש; בעצם, אין היא אלא המשך הגישה המסולפת כלפי הערבים הרווחת בתנועה הציונית מראשיתה. ...אם יכולנו ללמוד איזה לקח מתולדות העולם בעשורים האחרונים, הרי הלקח הוא שעמדתם הפוליטית של עמים מותנית לא על ידי שיקולים של תבונה, אלא על ידי אינסטינקטים. כל היתרונות הכלכליים וכל השיקולים ההגיוניים לא יניעו את הערבים לוותר לטובת היהודים על השליטה בארץ ישראל, שלדעתם היא מסורה בידיהם, או לחלק את השליטה הזאת עם היהודים - כל עוד מהווים הערבים רוב מכריע בארץ ישראל...

...10. ומה צריך בכל זאת להיעשות כדי להקטין או לסלק את המתח בין שני הלאומים, שהרי מתח כזה לא יוכל להמשך לאורך ימים? לדעתי, שום משא ומתן עם הערבים כיום הזה לא יצעיד אותנו קדימה, שהרי הערבים עודם מקווים כי יוכלו להפטר מאתנו מעל לראשינו. ...לא משא ומתן, אלא פיתוח ארץ ישראל בכיוון הגדלת חלקנו באוכלוסייה וחיזוק כוחנו הכלכלי, עשוי להביא להפגת המתח. לכשתבוא העת והערבים ייווכחו לדעת כי הדברים אינם אמורים במשא ומתן, בו יקראו להעניק לנו משהו שעדיין אין לנו, אלא בהודאתם במציאות כהווייתה - הרי שמשקל העובדות יביא אז להפגת המתיחות. קיומה או חדלונה של התנועה הציונית תלוי בכך, אם יעלה בידינו - בחסות הממשלה המנדטורית - להגדיל במשך חמש או עשר שנים נוספות את מספרינו וכוחנו כאן, עד שנגיע פחות או יותר לידי איזון עם הערבים. זו היא אולי אמת מרה אך לפי הכרתי זאת האמת ב- ה"א הידיעה...

4. חיים ארלוזורוב: מכתב לחיים ויצמן – 1932 4

ארלוזורוב ביטא את התסכול העמוק מן האסטרטגיה האבולוציונית של גידול היישוב וביסוסו, שנכפה על התנועה הציונית, ואת החשש שלא ניתן יהיה לשנות את המאזן הדמוגרפי בארץ ישראל תוך דבקות באסטרטגיה הזו. במכתב אישי שלא נועד להתפרסם, הרשה לעצמו הרהורי כפירה בדבר הכורח בגישה חליפית. לדבריו, אין סיכוי שממשלת המנדט תאפשר עלייה והתיישבות ותקצה את המשאבים הפוליטיים והכלכליים הנחוצים כדי לאפשר את ההתבססות היישוב היהודי, במידה הדרושה לסיכול האפשרות שהערבים ישליטו את רצונם הפוליטי על הארץ. לא זו בלבד שלא יתגייסו למען היהודים, נטייתה של הפקידות הבריטית היא לעכב ולשבש את מפעלם הלאומי. אם אפילו בימיו של נציב עליון אוהד כארתור ווקופ השיפור ביחסים עם הממשל מינורי ומתסכל, ספק אם השיטה האבולוציונית יכולה להניב את הפרי הנדרש.

בתנאים שהיו קיימים באותם ימים, בחן ארלוזורוב שלוש אפשרויות שנראו לו בלתי מקובלות מבחינה ציונית והעלה אפשרות מהפכנית, כי "אין להגשים את הציונות ללא תקופת מעבר, שבה ישליט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן". מחשש לתבוסת הציונות הוא העלה את האפשרות של "תקופת-בינים של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את מנגנון המדינה, את האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות מצד הרוב הלא-יהודי ושל מרד נגדנו".

*              *              *

 30 ביוני 1932

ד"ר ויצמן היקר,

[...]

במכתבי האחרון עמדתי על השיטה הפוליטית, שאנו נוקטים בה עתה. ציינתי, כי אמנם, אין לנו לפי שעה כל קו אלטרנטיבי, אבל אין שיטתנו הנוכחית יכולה להיחשב אלא כאמצעי פאליאטיבי, וכי קשה יהיה ואולי גם מן הנמנע, להגשים את מטרותיה המדיניות של הציונות בדרך זו. אגדיר שיטה זו כמדיניות ציונית אבולוציונית וסינתיטית, וודאי לא אצטרך להוסיף על הגדרתי זו כדי להבהיר לך את כוונת דברי.

[...]

ברור שאם אין אנו רוצים לחדש את תנאי הגולה בארץ-ישראל עלינו לשאוף ליישובם המהיר ככל האפשר של מאות אלפי יהודים בארץ, כדי להבטיח לפחות שיווי-משקל ממשי בין שתי האומות אשר בה. התישבות רחבת-מידות כזאת מחייבת מאמץ שאינו נבדל הבדל ניכר מן המאמץ הדרוש להקמת "מדינה יהודית בשני עברי-הירדן". אין, איפוא, כל ממש בויכוח על השאיפות והמטרות.

אני מגיע למסקנה, כי בשיטות של עכשיו ובמשטר של עכשיו אין כמעט סיכוי להגיע לפתרון השאלה הזאת של עליה והתישבות גדולה. ומדוע? ההנחה המשמשת יסוד למדיניותנו היא – שמן הנחוץ ומן האפשר להגשים את מטרתנו דרגה אחר דרגה ושלב אחר שלב. ברור כי זו היתה השיטה הנכונה והיחידה בעבר; כל שיטה אחרת שאפשר לחשוב עליה כיום מושתתת על כוחו הממשי של הישוב העברי בארץ-ישראל, והרי עצם הכוח הזה נוצר כתוצאה מן המדיניות ההדרגית שנקטנו. דבר זה שאני קורא לו כאן בשם "שלבים" אין פירושו איזו נקודה קונקרטית, שאפשר להגדירה הגדרה מדויקת, אם בדרך ההגיון או הסטטיסטיקה ואם על ידי נוסחה דיפלומטית או יורידית. כוונתי לדרגה מסוימת בהתפתחות יחסי הכוחות הממשיים בין שתי האומות הנאבקות בארץ. כוחם של הצדדים יוכל להתבסס על המעמד החברתי, על העמדות הכלכליות, על הציוד הטכני והכספי או על הארגון הצבאי וכושר המלחמה של הגברים של כל אחת משתי האומות. ה"שלב" הנוכחי, שאליו הגענו בדרך ההתפתחות האיטית, אפשר להגדירו בערך כך: הערבים שוב אינם די חזקים שיוכלו להרוס את מעמדנו, אלא שלדעתם עוד כוחם אתם לבצע הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל בלי להתחשב בתביעותינו המדיניות, ואילו היהודים הם די חזקים לשמור על עמדותיהם הנוכחיות, אלא שאין כוחם מספיק להם כדי להבטיח את גידולו המתמיד של הישוב על-ידי עליה והתישבות וקיום השלום והסדר בארץ בעצם התהליך הזה.

ה"שלב" הבא יושג, בשעה שיחסינו הכוחות הממשיים ימנעו כל אפשרות של הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל, כלומר - שהיהודים יזכו לתוספת כזאת של כוח ממשי, שיהא בה כדי לחסום ממילא את הדרך בפני השתלטות ערבית, אחר כך יבוא "שלב", שבו לא יהיה עוד לאל ידם של הערבים לעצור את גידולו המתמיד של הישוב על ידי עליה ופעולות כלכליות קונסטרוקטיביות, והתחזקותם הבלתי פוסקת של היהודים תניע את הערבים לבקש פתרון בדרך של משא ומתן. אז יבוא "שלב" שמשמעותו - שיווי-משקל בין שתי האומות, שיהא מבוסס על כוח ממשי ועל פתרון מוסכם.

השיטה האבולוציונית של המדיניות הציונית במסגרת משטר המנדט הבריטי תיבחן בכך, אם עוד יתכן להגיע בעזרתה ל"שלב" הבא. אם יתכן הדבר - הרי מחייבים התבונה המדינית והשכל הישר להתעלם מכל הקשיים והתקלות, להתכחש להרגשת המרירות והאכזבה ולהוסיף ולצרף בהתמדה וללא רתיעה כוח לכוח, עד שיושג ה"שלב" השני; לא יתכן - הרי כל המאמץ הזה הוא לשוא, ואז אין עוד להחזיק בשיטה האבולוציונית של המדיניות הציונית ואין עוד לבסס עליה את האמונה וכוח-העמידה של התנועה הציונית. אני נוטה למחשבה שהדבר לא יתכן. 

כדי שנוכל להגיע לשלב הקרוב ויהיו המספרים השנתיים המדויקים בשטח העליה וההתישבות אשר יהיו, מן הכרח שממשלת ארץ-ישראל תשקיע בכך מאמץ כזה והמעצמה המנדטורית תעמיד לרשותנו אמצעים כספיים כאלה, שאין כל יסוד לצפות מהם. לא זו בלבד שהממשלה תצטרך אז להימנע מלבלום את מאמצינו (כפי שיקרה לא אחת במצב הנוכחי), אלא שיהיה עליה לעודד עידוד פעיל ומכוון את התקדמותנו ולנצל מתוך ערנות מתמדת בהתאמצות בלתי-פוסקת כל סיכוי המתגלה בתנאים האוביקטיביים של הארץ. דעתי היא, כי יהא זה יותר מדי לתבוע מאיזו ממשלה שהיא שתעמיס על עצמה תפקיד מאין זה לטובתם של מתישבים בני אומה "זרה". זוהי אחת הסיבות שבגללן נראה לי "המשטר הקולוניזציוני" שדגלו בו הרביזיוניסטים לפני זמן-מה כסיסמה בלתי-מציאותית כל כך. כל תקווה מעין זו בנסיבות של עכשיו אינה אלא דבר שבדמיון. האדמיניסטרציה הבריטית, אף אם תוכל להשתחרר לגמרי מסימפטיות ואניטיפטיות שבאינסטינקט - אין לצפות ממנה שתשקיף על הבעיה במשקפים שלנו. מטבע הדברים הוא שתתחשב ברגישות הערבים והמוסלמים במידה כזאת שתמנע כל מדיניות פעילה ומכוונת לטובתנו. אנשי האדמיניסטרציה כפותים לשיגרה, שהנוחות והאינסטינקט הם נר לרגליה, וקשה יהיה להם מאוד לשנות מהרגלם עד כדי להיענות לתביעותינו. קראתי את מכתבך הארוך והנהדר שכתבת ללורד בלפור בשעת ביקורך הראשון בארץ יחד עם ועד הצירים, וממנו נסתבר לי שהקוים האפיניים של המצב הנוכחי נתבלטו עוד אז ולא נעלמו מעיניך.

אוסיף עוד זאת: דוקא בתקופה שבה יש לנו ענין עם נציב עליון המגלה אהדה למפעלנו ושסגולותיו מכשירות אותו להבנת מגמותיו לעתיד לבוא, בתקופה שבה נשתפרו ועוד עלולים להשתפר היחסים בינינו לבין האדמיניסטרציה – דוקא בתקופה זו מתבלטים ביתר בהירות גבולות סיכויינו במשטר הקיים. הנציב העליון ודאי יחשוב, כי הוא מגדיל לעשות אם הוא מסיר מדי פעם את המכשולים שהשיגרה האדמיניסטרטיבית שמה על דרך מאמצינו. אולם מה רב המרחק בין גישה כזו לבין מדיניות פעילה ומכוונת הדרושה לקידום מפעלנו.

[ארלוזורוב מביא כאן שורה ארוכה של דוגמאות לתסכול של המנהיגות הציונית לנוכח המכשולים האדמיניסטרטיביים והפוליטיים שהניחו שלטונות המנדט, הקושי להתגבר עליהם וההישגים הצנועים מאוד גם כאשר מאמצי הציונים עלו יפה. הוא מתמקד בבעיות היסוד – העלייה וההתיישבות – לנוכח שגרת המחשבה המכבידה והעקרה המקובלת על הממשלה, המונעת למעשה התקדמות לקראת "השלב השני".]

על אף כל אלה אפשר, כמובן, לטעון כי באין שיטה טובה יותר אין לנו ברירה אלא להמשיך בקו הנוכחי – להתקדם צעד צעד, להוסיף נדבך על נדבך, להתבצר יותר ויותר במעט העמדות החשובות שיש לנו ולחכות לשעת-כושר שתתגלה אולי מצד בלתי-ידוע. הייתי מוכן ללכת בדרך זו ללא כל ריטון - אילו ראיתי לפני סיכוי לכמה עשרות שנים של שלום ושל תנאים פחות או יותר יציבים בארץ-ישראל, שבה יינתן לנו להמשיך ולגדול באופן הדרגי. לדאבוננו, המצב המדיני בעולם מעורער כל כך והתסיסה במזרח התיכון גוברת והולכת בקצב כזה, עד שיש יסוד רופף מאוד להנחה אופטימית כזאת.

[ארלוזורוב רואה ארבע מסקנות אפשריות: האחת, שלבעיה אין פתרון וצריך להחזיק מעמד בלא לדעת איך ימומשו מטרות הציונות. זו אינה עמדה ציונית אלא פטליזם יהודי טיפוסי. היא אינה מתאימה להמוני העם היהודי, בוודאי לא לדור הצעיר, אלא רק לציונים לוחמים שאין להם חיים מחוץ לתנועה הציונית. השנייה, היא היוואשות מהגשמת הרעיון הציוני והתפוררותו, למרות שהנחותיו הוכחו בכל רחבי העולם, ולמרות שהתרופה שהציע - עבודה, קרקע, ולשון - הוכיחה את תוקפה. מסקנה כזו מנחה את תומכי "ברית שלום" ואת חסידי "הציונות התרבותית" שחלקם נסחפים מן הציונות למחוזות אחרים. השלישית, היא צמצום השטח הגיאוגרפי, תוך הסתפקות בכינון ריבונות לאומית רק בחלקים של ארץ ישראל, ולעשות רק שם שימוש בכלים לאומיים בתחום ההתיישבות, המנהל, והכספים. את הרביעית הוא מפרט להלן]

על אף כל הרעש בעתונותנו אין ספק בליבי שיש גרעין בריא בכל התכניות הללו הן כוללות את הגורמים של טריטוריאליזם ושל הגדרה עצמית פוליטית שבהם מתגלמת האמת היסודית של הציונות. אולם כל התכניות מתנפצות, לדעתי, אל הסלע של ארבע תקלות אלו:

• צמצום שטחה של ארץ-ישראל,
• בעית ירושלים,
• מצבם הגיאוגרפי הבלתי-נוח של שטחי ההתישבות היהודית (אזור החוף, העמק, עמק-הירדן, הגליל העליון)
• העובדה שאף בשטחים הנ"ל אין היהודים מהווים אלא מיעוט, באופן שהבעיה משתנית רק מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית.

המסקנה האפשרית הרביעית היא - כי בנסיבות של עכשיו אין להגשים את הציונות ללא תקופת מעבר שבה ישליט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן; כי אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או אף לשיווי-משקל בין האומות (או לכל הסדר אחר שיש בו כדי ליצור בסיס למרכז תרבותי) בדרך של עליה והתישבות שיטתית, ללא תקופת-בינים של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את מנגנון המדינה, את האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות מצד הרוב הלא-יהודי ושל מרד נגדנו (שלא נוכל לדכאו בלי שמנגנון המדינה והכוח הצבאי יהיו בידינו). במשך תקופת-מעבר זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח, עליה והתישבות. אפשר שתפיסה זו עשויה לערער אמונות רבות שהחזקנו בהן במשך שנים. אפשר שהיא קרובה קרבה מסוכנת להלכי-רוח פוליטיים עממיים ידועים, שמעולם לא נתפסנו להם. אפשר שהתפיסה תראה תחילה בלתי-מעשית ואפילו דמיונית. אפשר שהיא סותרת את התנאים שבהם אנו נתונים בתוקף המנדט הבריטי. כל זה מחייב דיון, שאין ברצוני לפתוח בו בכתב. אבל דבר אחד אני מרגיש בכוח-הרגשה, עצום והוא - כי לעולם לא אשלים עם תבוסת הציונות לפני שייעשה נסיון שיהא שקול ברצינותו כנגד מלוא חומרת מאבקנו לחידוש חיינו הלאומיים וכנגד קדושת הפקדון שהפקיד בידינו העם היהודי. ואל תשכח שכל מפנה בעולם או במזרח התיכון, כל מצב של חירום, עלול לכפות עלינו קו פעולה, שבשום פנים ואופן לא היינו בוחרים בו מרצוננו הטוב. בכל הכנותינו המדיניות עלינו להתחשב בכך, בין ינעם לנו הדבר ובין אם לא ינעם.

[ארלוזורוב מסיים בהדגשת העובדה שהוא פוסל מכל וכל את "טירוף הדעת" של הרביזיוניסטים. לדבריו גישתם מבוססת על התקווה שהבריטים יוציאו עבור היהודים את הערמונים מן האש, מעודדת למעשה תגובות תוקפניות מן הצד הערבי, מפיצה אשליות בקרב הציבור היהודי ומחפשת לשווא תמיכה באירופה.]

אני מקווה שלא תתרגז עלי שאני כותב לך מכתבים ארוכים כאורך הגלות, ולא תחשוב עלי שיצאתי מדעתי. זה חודשים רבים שהרהורים אלה מנקרים במוחי ואינם נותנים לי מנוחה, ולמי, אם לא לך, אראה חובה מוסרית לספר עליהם?

שלך

ח. ארלוזורוב

5. דוד בן-גוריון: מכתב לבנו עמוס - 1937 5

זה אחד הטקסטים החושפים במלא עומקה את חשיבתו האסטרטגית של בן-גוריון ואת יכולתו, החריגה בבהירותה, לקבל החלטות מתוך בחינה שיטתית של האפשריות הריאליות. הוא מדגים את נחישותו לסלק מן המשוואה את השיקולים שאינם נוגעים להחלטה או אינם משפיעים על ליבתה, תוך הבחנה מחודדת בין נטיות ליבו וסדר העדיפויות שלו לבין האפשרויות הקיימות בפועל. הוא מפגין מודעות שלמה למציאות האכזרית וראייה מפוכחת של המגבלות המוטלות על המפעל הציוני, בתחומים שבהם יחסי הכוחות נוטים לרעתו, לצד דבקות ביעד העיקרי בכל האמצעים העומדים לרשותו.

ב-1937 בן-גוריון כבר הפנים מזמן את העובדה שהערבים לא ישלימו עם התפתחותו של היישוב היהודי, ואף מעלה את האפשרות של התגייסות אחיהם במדינות ערב למאבק נגדו. הוא כבר חושב במונחים של צבא יהודי חזק, אשר יאפשר "להתישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת". הסכם ואפילו ברית עימם ייתכן רק אם "ייוכחו הערבים שלא כדאי ולא אפשרי לעמוד נגדנו". לפני השואה הוא בנה בעיקר על "המיליונים הרבים הרוצים ומוכרחים להתישב בארץ" ועל התגייסותם של יהודי העולם. בעיקר הוא הבין שגם מדינונת זעירה, כפי שהוצעה ליהודים ב'תוכנית פיל', טובה לאין שיעור מן המצב שהיה קיים באותם ימים, ויכולה לשמש מנוף למימוש השאיפות הגדולות הרבה יותר ממנה.

*              *              *

לונדון, 5.10.1937

עמוס היקר

[...]

כאן אעיר לך רק על המחלוקת שבין ההגיון והרגש שלך בשאלת המדינה. שאלות פוליטיות אינן ענין לרגש. יש לשקול אך ורק: מה רצוי וטוב לנו, מהי הדרך המוליכה למטרה, מהי המדיניות המחזקת אותנו או מכשילה אותנו.

נדמה לי שגם לי יש "רגש" - בלי הרגש הזה לא הייתי יכול לעמוד עשרות שנים בעבודה הקשה שלנו. והרגש שלי אינו נפגע כלל מהקמת מדינה יהודית אפילו קטנה. כמובן, איני אוהב חלוקת הארץ. אבל הארץ שמחלקים היא למעשה לא בידינו. היא בידי הערבים והאנגלים. בידינו יש רק אחוז קטן, פחות ממה שמציעים למדינה היהודית. אבל אנו מקבלים בחלוקה יותר ממה שיש לנו; פחות, הרבה פחות ממה שמגיע לנו וממה שאנו רוצים. נכון, אבל השאלה היא זו: האם בלי חלוקה נקבל יותר? אם הדברים נשארים כמו שהם, בהוייתם למעשה, היסופק "הרגש" שלנו? מה שאנו רוצים הוא לא שהארץ תהיה שלמה ואחידה, אלא שהארץ השלמה והאחידה תהיה יהודית. אין לי כל סיפוק מארץ-ישראל שלמה כשהיא ערבית.

בשבילנו המצב כהוייתו הוא סם-מוות, אנו רוצים בשינוי המצב. איך יקום השינוי הזה? איך תקום הארץ לנו?

השאלה המכרעת היא זו: הקמת מדינה יהודית מסייעת או מפריעה להפיכת הארץ לארץ יהודית?

ההנחה שלי היא, ומשום כך אני חסיד נלהב של המדינה, אף אם היא כרוכה בחלוקה עכשיו – כי מדינה יהודית חלקית אינה סוף, אלא התחלה. כשאנו רוכשים אלף או עשרת אלפים דונמים אנו שמחים, ואין הרגש נפגע שלא רכשנו על-ידי כך את כל הארץ. כי הרכישה חשובה לא רק לעצמה – על-ידיה אנו מגבירים את כוחנו, וכל תגבורת-כוח מסייעת לרכישת הארץ כולה. הקמת המדינה, אפילו חלקית, היא תגבורת-כוח מכסימלית בתקופה זו, והיא תשמש מנוף רב-כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה.

נכניס למדינה כל היהודים שאפשר להכניס לתוכה; לפי אמונתנו העמוקה אפשר יהיה להכניס יותר משני מיליונים, נקים משק יהודי רב-ענפים, חקלאי, חרשתי וימי, נארגן כוח-הגנה משוכלל, צבא מובחר – אין לי ספק שהצבא שלנו יהיה מהמובחרים בעולם – ואז אני בטוח שלא ייבצר מאתנו להתישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת. 6

יש תמיד לזכור את עובדות-היסוד המאפשרות ומצריכות את התישבותנו בארץ, והן שתיים או שלוש: זהו לא המנדט הבריטי, ולא הצהרת בלפור. אלה הן תוצאות, ולא סיבות. אלה הם במידה ידועה דברים שבמקרה, ארעיים, חולפים, הם לא היו מוכרחים, הם יכלו לא להיות. ואילו לא היתה מלחמה עולמית, או אילו לא היתה נגמרת כמו שנגמרה – לא היו באים. אבל יש עובדות היסטוריות יסודיות שאינן נתונות לשינויים כל זמן שהציונות לא תתגשם במלואה, והן:

1. מצוקת הגולה הדוחפת בכוח-ברזל את היהודים לארץ;
2. היות הארץ בלתי-נושבת דיה; אפשרויות ההתישבות הגדולות הגנוזות בארץ, שאין הערבים זקוקים להן, ואין הם מוכשרים (מפני שאינם זקוקים) לנצלן, אין פרובלימה של הגירה ערבית, אין גלות ערבית ואין ערבים נרדפים. יש להם מולדת, ומולדת רחבת-ידיים.
3. כשרון היצירה של היהודים (פרי סיבה 1), יכלתם להפריח ארץ שוממה, ליצור תעשיה, לבנות משק, לפתח תרבות, לכבוש ים ואויר בעזרת המדע והמאמץ החלוצי.

עובדות יסוד אלה יסתייעו במציאות מדינה יהודית בחלק של הארץ, כמו שהציונות מסתייעת בכל כיבוש קטן וגדול, בכל בית-ספר, בית-חרושת, ספינה יהודית וכדומה.

יכלתנו לחדור לארץ תגדל אם תהיה מדינה. כוחנו כלפי הערבים יגדל. אפשרויות הבניה והתרבות יתרחבו במהירות יותר גדולה. וכל מה שהכח היהודי יגדל בארץ כן ייוכחו הערבים שלא כדאי ולא אפשרי לעמוד נגדנו, להיפך, אפשר להפיק תועלת רבה, לא רק חמרית אלא גם פוליטית מהיהודים.

איני חולם ואיני אוהב מלחמה. ועדיין אני מאמין, יותר מאשר לפני שהופיעה אפשרות המדינה, שלאחר שנהיה בארץ מרובים וחזקים יבינו הערבים שמוטב להם לבוא בברית אתנו, ליהנות מעזרתנו, אם יתנו לנו ברצונם הטוב להתישב בכל חלקי הארץ. יש לערבים הרבה ארצות שאינן מאוכלסות במידה מספיקה, שאינן מפותחות ומבוצרות, ואינן יכולות לעמוד בכוח עצמן נגד שונאיהם החיצוניים. בלי צרפת אין סוריה יכולה לעמוד אף יום אחד בפני תורכיה. והוא הדין עם עיראק, וכן גם המדינה החדשה. כולן זקוקות לחסותן של צרפת או אנגליה. אולם חסות זו אומרת שעבוד ותלות. היהודים יוכלו להיות בני-ברית שוים, ידידים אמיתיים, ולא כובשים ורודים.

נניח שהנגב לא יימסר למדינה היהודית. הוא יישאר אז בשוממותו, אין הערביים מוכשרים וזקוקים לפתחו ולבנותו. יש להם די מדבריות ואין להם די אנשים, די כסף, די איניציאטיבה וייתכן מאוד שתמורת עזרתנו הכספית, הצבאית, הארגונית והמדעית יסכימו שנפתח ונבנה את הנגב. אבל יתכן שלא. אין עם נוהג תמיד לפי השכל והרגש והתועלת המעשית. כמו שאתה מרגיש ניגוד בין השכל והרגש כן ייתכן שהערבים יתנהגו לפי רגש נציונליסטי עקר ויאמרו לנו: לא מדבשך ולא מעוקצך. מוטב שהנגב יעמוד בשממתו מאשר התישבותם של יהודים בתוכו. ואז נצטרך לדבר אתם בשפה אחרת. ותהיה לנו אז גם שפה אחרת – שלא תהיה לנו בלי מדינה. כי לא נוכל לסבול ששטחי-אדמה גדולים בלתי-מיושבים העשויים לקלוט רבבות יהודים יישארו ריקים, והיהודים לא ישובו לארצם מפני שהערבים בוחרים שגם לנו וגם להם לא יהיה המקום,---

ברור שיהיה לנו אז עניין לא רק עם הערבים שבארץ-ישראל. ייתכן מאד שהערבים מהארצות השכנות יבואו לעזרתם נגדנו, אבל כוחנו יהיה יותר גדול. לא רק משום שאנו נהיה יותר מאורגנים ומצוידים, אלא מפני שמאחורינו עומד כוח יותר גדול גם באיכות וגם בכמות, יש לנו רזרבואר (מקור) של מיליונים בגולה. כל הדור הצעיר שלנו בפולין, רומניה, אמריקה וארצות אחרות ינהר אלינו במקרה של סכסוך כזה, שאני מתפלל שלא יגיע כלל. המדינה היהודית לא תישען אך ורק על היהודים היושבים בתוכה, אלא על העם היהודי שבכל העולם, על המיליונים הרבים הרוצים ומוכרחים להתישב בארץ. אין מיליונים ערבים שצריכים להתישב בפלשתינה,---

משום כך אני מחשיב כל-כך את כיבוש הים, את הקמת נמל יהודי וצי יהודי. הים הוא הגשר בין היהודים בארץ ובין תפוצות היהודים – מיליוני היהודים שבכל העולם. ואנחנו צריכים להכשיר את התנאים שנוכל בכל שעת-צורך להביא לארץ באניות שלנו, במלחים שלנו, רבבות נוער, ואנחנו צריכים להכשיר את הנוער הזה, גם כשהוא נשאר לפי שעה בגולה, לכל תפקיד אפשרי בארץ.

ואני בטוח שהקמת מדינה יהודית, אפילו בחלק של הארץ, תאפשר את הדבר הזה. אם תוקם מדינה אנו שליטים בים הארץ-ישראלי ולעבודתנו בים נתכנו עלילות ונצורות.

ומשום כך אין בלבי כל קרע בין השכל ובין הרגש, שניהם אומרים לי: להקים מיד מדינה יהודית, אפילו לא בכל הארץ, השאר יבוא במשך הזמן, מוכרח לבוא.

מתי אתה חוזר לכדורי? כתוב.

שלום רב, אבא

תראה המכתב גם לאמא וגם לאחיות שלך.

6. משה שרתוק: שורש העימות הערבי-יהודי - 1942 7

משה שרת נתפס בצדק כדובר המובהק של המחנה המתון בזרם המרכזי של ההנהגה הציונית בארץ. בשל המחלוקת העמוקה עם בן-גוריון באמצע שנות ה-50 הוא מוצג לפעמים בטעות כמי שהציב, עוד בימי המנדט, חלופה לאסטרטגיה המדינית שלו. דבריו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עוד לפני שאיש העלה על דעתו את ממדיה המפלצתיים של השמדת היהודים, בעניין היחסים עם הערבים מעידים על גישה ריאליסטית ומעמיקה של הבעיה. ייחודה בצירוף בין ההסבר האמפתי להתנגדותם של הערבים לבין נחישות מוצקה בחתירה למימוש היעדים למרות ההתנגדות הזו. שרת קובע כי "מי שבא ואומר: בשביל הגשמת הציונות הכרחי הסכם יהודי-ערבי, הוא בזה כבר קובע שהציונות איננה ניתנת להתגשם". הוא הבין היטב כי למרות שיהודים פיתחו את הארץ גם לרווחת הערבים, הרי "רווחה כלכלית גדולה של ערבים בארץ-ישראל איננה סותרת את טענתם האנטי-ציונית".

שרת הכיר בעובדה שהרוב הערבי הטביע במהלך הדורות חותם על הארץ, בדמות "פרצוף ערבי" בכל מאפייניה ודרכיה. "... ולתוך הדבר הזה התפרץ דבר-מה חדש, יוצא דופן, בלתי מתמזג, שונה בתכלית: הטיפוס האנושי, ההופעה, הלשון, הלבוש, המנהגים, הבניינים, שיטות העבודה, הדת – הכל שונה בתכלית". הוא הודה ש"ההתנגשות החלה עם הופעת הכפר העברי הראשון" עוד בתקופה העות'מאנית. שרת הבחין בין היחסים בין יהודים וערבים במישור חיי היום-יום לבין המצב שבו הם נפגשים כיהודים וערבים בעלי אינטרסים מנוגדים בדבר עתידה של הארץ. הוא הדגיש שלא די בהטפה לשלום ובניסיון למנוע עימות מתמיד ונדרשת הבלטת כוח, לאו דווקא מזוין, "אם כי גם זה חשוב מאוד", אלא גם עלייה, התיישבות, ריבוי יהודים והופעתם בכל הארץ, פעולה מדינית בעולם והצבת העולם הערבי "בפני עובדה של רצון חיים של העם היהודי המכוון לארץ הזאת".

*              *              *

 [...]

השאלה הראשונה ביחס לערבים היא, קודם כל, שאלה לא ערבית, כי אם שאלה יהודית. צריך תמיד לדעת זאת. השאלה היא לא, קודם כל, מה הערבים אומרים, אלא מה אנחנו רוצים. ותגובת הערבים לזה היא כמעט נתונה מאליה. אינני יודע עד כמה אנחנו שקועים בהרהורי-לב ועד כמה אנחנו נותנים לעצמנו דין וחשבון מן המציאות כמו שהיא ולא כמו שהיינו רוצים שתהיה. במידה שאנחנו מצליחים בתפקיד השני, נדמה לי שסר מהדרך כל קושי להבנת העניין.

אם אבוא לומר במילה אחת מה אנחנו רוצים בארץ-ישראל היהודית, אומר: אנחנו רוצים להיות רבים. בזה כלול הכל. אנחנו רוצים להיות רבים כמה שאפשר בארץ-ישראל. יש בנוסחה הזאת שני דגשים: הדגש האחד – להיות רבים כדי להציל עד כמה שאפשר יותר יהודים, להיות רבים כדי לאפשר ריכוז מקסימלי של העם היהודי כאן, להיות רבים כדי לאפשר לחלק גדול עד כמה שאפשר של העם היהודי חיי עם נורמלי, במידה שניתן הדבר בכלל. אבל יש גם דגש שני, ואיננו צריכים להעלים אותו מעצמנו כאשר אנחנו מדברים על העניין ורוצים למצות אותו עד סופו: להיות רבים – כדי להבטיח את גורל הארץ הזאת, כדי להבטיח את העתיד של העם היהודי בארץ הזאת. זאת אומרת להיות רבים כדי להיות רוב.

בעצם, גם לו הסתפקנו במטרה הראשונה, היינו בהכרח מגיעים לידי מטרה להיות רוב. מתוך שלא לשמה היינו באים לשמה. באשר לו היה מדובר על טריטוריה גדולה, אשר, נניח, היינו יכולים על נקלה לתאר לעצמנו ריכוז של 20 מיליון בתוכה, כי אז לו היינו מגיעים לריכוז 7–8 מיליון יהודים, היה זה דבר עצום! אבל הדבר הזה לא ניתן לנו. הארץ קטנה. ואינני יודע מה הם המושגים. הגויים – הדבר הראשון שהם שואלים הוא: "כמה אתה חושב יהודים יכולים להיכנס לארץ–ישראל?" - אינני יודע. ועד כמה שאנחנו חושבים זה על 3–5 מיליון יהודים, וזה מיעוט של העם היהודי. אומנם, איננו יודעים בן כמה נפשות יהיה העם היהודי בגמר המלחמה. יש לנו כמה ידיעות, אשר היד פשוט איננה נותנת לקחת על עצמה לפרסם ידיעות כאלו על השמדה שיטתית במקומות של הכיבוש הנאצי. נניח שיהיה עם של 15–16 מיליון. אפילו אם קצת פחות, אז גם אם יהיו 5 מיליון יהודים בארץ–ישראל – זה מיעוט של העם היהודי. נכון שאחרי שיהיו 5 מיליון יהודים בארץ–ישראל, אז כל מהלך ההיסטוריה העברית ישתנה, ואין כלל לדעת איזה סיכויים ייפתחו בארץ ובמזרח [התיכון]. אבל אי אפשר להגיע לריכוז של 2 מיליון יהודים בארץ-ישראל בתקופה הקרובה מבלי שהם יהפכו לרוב. גם מי שמסתלק מהשאיפה להיות רוב כדי לשלוט בארץ-ישראל, ומסתפק רק בשאיפה של עלייה גדולה לארץ–ישראל, בהכרח מגיע לתוצאה זאת. אם הוא מְשווה לנגד עיניו את הגשמת הדבר הזה, הוא מוכרח לראות לפניו רוב יהודי בארץ. אם זה לא נתון על ידי שאיפת היהודים, אז זה נתון על ידי קוֹטן הארץ ועל ידי קוֹטן העם הערבי שבתוכה, שהוא רק מיליון.

אבל ישנה שאלה, כמובן, של הבטחת העתיד. והדבר הזה, בתנאי משטר רגילים –בעולם, מחייב רוב. גם אם אנחנו נחשוב על עיקרון של פריטט מדיני אינני קובע כרגע מסמרות בדבר – הרי עובדה של רוב קובעת גם בתנאים אלה. בעצם, הלא המצאנו את הנוסחה של פריטט מדיני, זאת אומרת של שוויון שתי החטיבות הללו, אחת היא מי יהיה רוב ומי מיעוט, כדי לתת ערובה לערבים שלא נשתלט עליהם במקרה שנהיה רוב. בעצם נוסחת הפריטט גלומה השאיפה להיות רוב בארץ–ישראל. אלמלא היתה השאיפה הזאת, לא היה צורך בנוסחת הפריטט. והשאלה היא שאלה של הטבעת חותם על הארץ, קביעת אופיה והבטחת עתידו של העם העברי בתוכה.

אם אנחנו כך עונים על השאלה מה רצוננו, אנחנו צריכים מיד להבין מה מוכרחה להיות התגובה הערבית לרצון הזה. וזאת מוכרחה להיות תגובה של התנגדות. ההתנגדות, כמו שקרה באמת, איננה מוכרחה להיות חבויה ולהתגלות רק בשעה שהדברים קרובים לשלב ההכרעה, בשעה שכפות המאזניים כמעט מעויינות וכף אחת עומדת להכריע כנגד השנייה, אלא טבעי היה שהיא תתגלה כמו שהיא התגלתה עוד זמן רב קודם לכן. טבעי היה שהיא תתגלה כאשר יתברר שהולך ומתחולל שינוי באופיה האתני של הארץ והשינוי הזה הוא מתמיד, ואם הוא ילך ויתמיד, סופו של הדבר שהארץ תיהפך מארץ ערבית לארץ עברית.

אנחנו צריכים לקבוע לנו את הדבר הזה היטב, קודם כל כדי שלא להקל בהתנגדות הערבים, כדי לדעת את כוחה, כדי להכיר בשורשיה בנפש של האיש הערבי.

במשך תקופה ארוכה של עבודתנו בארץ ושל מחשבתנו על דבר הארץ ועל דבר עתידותיה, נעשו על ידינו שגיאות, קודם כל בהבנת הדברים. אני סבור שנעשו על ידינו שגיאות בהבנת הדברים יותר מאשר נעשו שגיאות בפועל. אנחנו השתמשנו בטענות ובנימוקים ידועים כלפי חוץ. אבל אנחנו עשינו את זה יותר מדי בתום לב. אינני יודע אם הצלחנו לשכנע אחרים, אבל הצלחנו יותר מדי לשכנע את עצמנו. אחד הנימוקים, שהרבינו להשתמש בו, היה הנימוק ביחס לברכה שאנחנו הבאנו לארץ ולערבים בתוכה. קודם כל, זוהי עובדה. היה רע מאוד אילו היה הדבר אחרת. אני סבור שהדבר הזה היה כך, מפני שלא יכול היה להיות אחרת. אין זאת צדקה שעשינו עם הארץ ועם הערבים. אינני רוצה להיכנס לפעולת המיכניזם שהיתה פה בקשר עם זה. אבל במה היתה הטעות? אנחנו העלינו את הטענה הזאת למדרגה של טענה שצריכה היתה לסתור את כל טענות הערבים. היא לא יכלה לסתור את כל טענות הערבים, באשר טענותיהם היו על שטח אחר לגמרי.

כשם שרווחה יהודית כלכלית גדולה באיזו ארץ מארצות הגולה איננה סותרת את הטענה הציונית, כך רווחה כלכלית גדולה של ערבים בארץ-ישראל איננה סותרת את טענתם האנטי-ציונית. באשר איננו יכולים לומר "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" ולגרוס "אדם – פירושו יהודי" ולהציע לערבי לחיות על הלחם לבדו. אנחנו איננו יכולים לטעון שבן–אדם הנהו רק אדם כלכלי – יש טרמין בלטינית "הומואיקונומיקוס" – אלא הוא גם בן-לאום, יש לו שאיפות לאומיות, מדיניות, הוא איש עם צרכים לאומיים והוא צירוף של כל הדברים האלה: של היצרים הכלכליים שלו והשאלות הלאומיות והאישיות והרוחניות.

אנחנו לא יכולים לשלול את הזכות הזאת מהערבים ולצפות לכך שהערבי יסתפק במועט הכלכלי, גם אם המועט הכלכלי הזה יהיה דבר–מה גדול מאוד. ואין כאן שאלה של רמת ההכרה הלאומית. ישנה שאלה ביחס להכרה הלאומית וההבדל בין רמה גבוהה ורמה נמוכה. זה מתבטא בטיב הארגון, זה מתבטא בהתמדה או אי-התמדה של הפעולה, בפעולה מחושבת או בהתפרצות של אינסטינקטים. כאן יש ערך להבדלים ברמת ההכרה. אבל אלה גילויים. זה לא שורש הדבר. הוא בנפש. ואין אדם מחוסר נפש. והשאלה היא: מהי התגובה הנפשית של העם הערבי להופעתנו בארץ? היא ישנה, היא ברורה והיא יכולה להיות, והיא הִנה, רק אחת. ולגבי זה כל הערבים שווים.

אין הערבי בשום פנים ואופן מרגיש את עצמו כאדם סתם. הוא מרגיש את עצמו כאדם ערבי. הוא אדם בעל נפש ונפשו היא לא נפש אדם סתם, כי אם נפש אדם ערבי. זה לפעמים משונה שאנחנו צריכים לשנן זאת לעצמנו, מפני שלכאורה כל האידיאולוגיה הציונית בנויה על הכרת האמיתות האלו. אני מכיר ציוני ותיק אחד, אגרונום, שתמיד היה מתחיל להסביר את הדבר בכך שאין עץ, שאין אילן סתם בעולם, אלא יש אורן ויש אקליפטוס ויש ברוש וקזוארינה וכולי – ככה אין אדם בעולם, אלא בני האדם מטבע ברייתם הם בני לאומים. והערבי במובן זה איננו יוצא מן הכלל. והעובדה הניצחת בשביל הערבי היא שהוא רוב בארץ, הרוב העצום – היה על כל פנים – ושהדבר הזה הטביע חותם על הארץ. לארץ היה פרצוף ערבי. לארץ כולה: השפה היתה ערבית, אורח החיים היה ערבי, הלבוש היה ערבי, המשטר המשפחתי היה ערבי, משטר היחסים בין כפר לכפר היה ערבי, ולתוך הרקע הזה התפרץ גורם חדש מהפכני, אשר החל לשנות אותו, לשנות אותו מעיקרו.

ההתנגשות החלה זמן רב לפני אשר התעוררה השאלה למי השלטון על הארץ. ההתנגשות החלה בזמן שהשלטון היה איתן בידי גורם שלישי, בידי הטורקים. אבל ההתנגשות החלה עם הופעת הכפר העברי הראשון, עם הופעת השכונה העברית הראשונה, עם הופעת העובדה של בניין, של ריבוי. כל זמן שהיה מיעוט קטן יהודי והוא היה שוקט על שמריו, לא היתה ההתנגשות הזאת, כמו שאיננה בארצות אחרות. מהרגע שהחלה דינמיקה – החלה התנגשות. בסטטיקה היא איננה.

זאת לא היתה התנגשות על ריב של שלטון, באשר זה לא היה על רקע מדיני. אבל זה היה על רקע של עובדות החיים בארץ. היה שלטון טורקי. היו מספר פקידים, אבל הארץ היתה מאוכלסת ערבים, דיברה ערבית והתנהגה כארץ ערבית. ולתוך הדבר הזה התפרץ דבר–מה חדש, יוצא דופן, בלתי מתמזג, שונה בתכלית: הטיפוס האנושי, ההופעה, הלשון, הלבוש, המנהגים, הבניינים, שיטות העבודה, הדת – הכל שונה בתכלית. והדבר הזה החל לגדול, להתפתח. אם היו קודם כפרים זעיר פה זעיר שם – הם נהפכו לרשת. היו שכונות בודדות – ונהפכו לערים או לחצי ערים. וזה גדל. ופני הארץ התחילו להשתנות.

עכשיו אתם צריכים לעשות את המאמץ הגדול הדרוש כדי להעמיד את עצמכם במקום בן העם הזה ולחשוב לרגע: כיצד הייתם מגיבים. כיצד אנחנו מגיבים היום על העובדה שבתלפיות בית אחר בית נמכר לערבים? אני לא מדבר על תגובה בידיים, אלא על תגובה נפשית. כיצד היינו מגיבים אילו תל אביב היתה נעשית לאט לאט לעיר מעורבת? כיצד היינו מגיבים על הדבר הזה בנפשנו? – זוהי התגובה.

ובכן, שורש הניגוד הוא בעובדת ריבוי היהודים ובעובדת הרצון של היהודים ליְרבּוֹת. ועוד לא נמצא חכם שיראה את הדרך לעקור את השורש הזה. אני אומר את זה כמנוסה בויכוח לא רק עם ערבים, אלא עם יהודים בשאלה הזאת. עוד לא פגשתי איש שיש איתו עצה כיצד לעקור את השורש הזה.

זאת אומרת, אם לסכם את הפרק הקצר הזה בהגדרה, שבשבילנו העיקר עלייה, זאת אומרת שהדבר העיקרי שהערבים מתנגדים לו זוהי עלייה. זאת אומרת שבנקודת העלייה מחודדת ההתנגדות. זוהי נקודת המוקד.

מי שאומר שהסכם יהודי–ערבי אפשרי, צריך להוסיף ולומר עוד משהו. הוא צריך להוסיף ולומר שאפשרית הסכמת היהודים לעלייה קטנה כזאת, שערבים אולי יתפשרו איתנו, או שהוא צריך לומר שאפשרית הסכמת הערבים לעלייה גדולה כזאת שהיהודים דורשים ושהיא נחוצה ליהודים. כל זמן שהוא לא הוכיח אחד משני הדברים: מצד אחד את האפשרות להביא את העם היהודי לידי הסכמה לעלייה קטנה לארץ–ישראל, או מצד שני את האפשרות להביא את העם הערבי לידי הסכמה למפרע לעלייה גדולה, הוא לא הוכיח שהסכם יהודי-ערבי אפשרי. כאשר אני מדבר על הסכם יהודי-ערבי, אני צריך לומר בדיוק למה אני מכוון. אני מכוון להסכם יהודי-ערבי כיום הזה, זאת אומרת בתקופה הזאת, זאת אומרת בתקופת הבניין והריבוי – לא להסכם יהודי-ערבי לעתיד לבוא. ואני צריך להוסיף עוד דבר: אני מכוון להסכם יהודי-ערבי מלא, זאת אומרת לגבי העיקר, לא להסכם יהודי–ערבי בעניינים טפלים.

מה אנחנו רואים לפנינו בנידון זה? יחסים בין יהודים וערבים מתנהלים על שני מישורים: ישנו מישור חיי יומיום, שבהם נפגשים תושבי הארץ הזאת יהודים וערבים לא כיהודים וערבים, כי אם כתושבי הארץ. אם, נניח, ישנן ערים מעורבות בארץ, ויש בתוכן עיריות מעורבות, והעיריות האלו פועלת באופן פחות או יותר מניח את הדעת – יש בירושלים מועצת עיר מורכבת מ–6 יהודים ומ–6 ערבים, יש בחיפה ועדה עירונית המורכבת מ–6 ערבים ו–4 יהודים, יש בטבריה עירייה מורכבת מרוב יהודי ומיעוט ערבי. העיריות האלו עובדות באופן פחות או יותר מסודר – הרי שם נפגשים היהודים והערבים כבני עיר, כמשלמי מיסים מוניציפליים. יש פעולה משותפת ידועה בין פרדסנים יהודים וערבים. שם הם נפגשים לא כיהודים וערבים, כי אם כפרדסנים. יש פעולה משותפת בין פועלים יהודים וערבים. ברור, הם מופיעים שם כיהודים וערבים וזה עושה את הפגישה ליותר מורכבת אילו היו מבני עם אחד. אבל המהות של פגישתם היא לא מהות גזעית אלא מעמדית, מקומית, מהות של שכנות. אם יש פעולה משותפת לפעמים בין כפרים יהודים ובין כפרים ערבים, הרקע של הפגישה הוא לא יחסי גזעים, כי אם יחסי שכנות של כפרים: שאלות חקלאיות, הופעות משותפות כלפי הממשלה – היו פעם – צרכיהם החקלאיים. זהו מישור אחד.

ומה אנחנו רואים במישור הזה? אנחנו רואים שני דברים: ראשית, התפשרות של הציבור הערבי עם היישוב העברי הקיים, קבלת דין העובדה הזאת. שנית, נכונות לבוא בקשרים של פעולה משותפת, של עזרה הדדית עם היישוב הזה. אבל, האם זהו הסכם יהודי-ערבי? זה איננו הסכם יהודי-ערבי!

גם אילו הרחבנו והמרצנו את המגע הזה, גם אילו פיתחנו אותו בעוד כמה וכמה מענפי החיים והפעולה שלנו בארץ – האם היינו מגיעים לפתרון השאלה? – לא היינו מגיעים לפתרון השאלה. באשר יש מישור שני. ובתקופתנו–אנו המישור השני הוא מכריע והפגישה בו היא מכרעת.

במישור השני נפגשים יהודים עם ערבים, יהודים כיהודים עם ערבים כערבים – לא יהודים כפועלים עם ערבים כפועלים – אלו הנפשות הפועלות. עכשיו, מהו תוכן הדרמה? תוכן הדרמה הם לא ענייני מסחר ולא ענייני מקצוע ולא ענייני שכנות ולא ענייני הנהלת עיר. התוכן הוא עתיד הארץ, למי השלטון על הארץ. וכאן אין הסכם. וכאשר אני מדבר על הסכם יהודי-ערבי, אני מדבר על הסכם במישור השני הזה. ומדוע אין הסכם? מפני שעד היום לא ויתר העם היהודי על זכותו לעלייה ולא ויתר על תביעת עלייה גדולה. ומצד שני, לא הסתלק העם הערבי מהתנגדותו לעלייה יהודית גדולה המשנה באופן ניכר ומהיר למדי את אופי הארץ ומעבירה את ההכרעה בארץ מעם לעם.

 העובדה שאין הסכם בצד השני, זאת אומרת שלא עלה הדבר להשיג מהערבים הסכמה למפרע לריבויינו, כמובן מגבילה ומקפחת מאוד את אפשרויות הפעולה המשותפת במישור הראשון. מפני שכאשר אני אומר יהודים לא כיהודים, ערבים לא כערבים, נהגתי אבסטרקציה לנוחות ההסברה. אבל בחיים אין הדבר כך. אין נפשו של האדם עשויה מחיצות מחיצות, וכל תקופתנו היא חטיבה אחת מבחינה זאת. וערבים מתעלמים מענייניהם הכלכליים, מפני שמכריע אצלם היסוד הלאומי. ויש גם אצלנו כך. ולכן, כאשר פרדסן ערבי נותן יד לפרדסן יהודי לפעולה משותפת, הוא צריך להתגבר על משהו, הוא צריך להתגבר על מעצור פנימי. יש שהוא מתגבר ויש שהוא איננו מתגבר, יש שהוא מתגבר לתמיד ויש רק במקצת. וזה שאין הסכם במישור הראשון זה פוגע במישור השני. זה מצד אחד.

מצד שני, העובדה שישנן פעולות משותפות, או שישנן התחלות המעידות שתיתכן פעולה משותפת במישור הראשון, זה אומר לנו משהו לגבי העתיד הרחוק. זה אומר לנו שלא מוכרח להיות חזוננו חזון של ריב לאומים בארץ הזאת לצמיתות. זה אומר שיכול להיות חזוננו חזון של שלום ופעולה משותפת על יסוד היש, על יסוד הקיים, אשר אז הסביבה תקבל עליה את דינו, תתפשר איתו ותתאים את עצמה אליו. אבל כאשר אנחנו מדברים היום בשטח מדיניותנו הממשית על שאלת הסכם יהודי-ערבי, אנחנו לא מתכוונים לחזון זה שבאחרית הימים. כאשר אני נשאל כאן את השאלה הזאת, אז מציג השאלה מבקש לדעת אם יתכן הסכם כזה היום, מחר–מחרתיים, נניח, בגמר המלחמה. הוא איננו דואג לכך מה יהיה בארץ כאשר ישבו פה 2–3 מיליון יהודים. הוא רוצה לדעת מה יהיה היום, על מנת שאולי בכוח ההסכם הזה להעלות הנה עוד 2–3 מיליון יהודים.

על השאלה הזאת מוכרחה להינתן תשובה: עד עתה לא נמצאה הדרך לכך, לא נגלתה האפשרות לכך. והיהודי הקובע את ההסכם היהודי-ערבי כתנאי בל יעבור, כ-sine qua non, הוא על ידי כך קובע את גורל הציונות. זאת אומרת, הוא קובע את גורל הציונות לאי-הגשמה. מי שבא ואומר: בשביל הגשמת הציונות הכרחי הסכם יהודי-ערבי, הוא בזה כבר קובע שהציונות איננה ניתנת להתגשם. באשר, על כל פנים, עוד לא הוכח כי הדבר הזה אפשרי. ואם לא הוכח כי הדבר הזה אפשרי, זאת אומרת שייתכן שהדבר איננו אפשרי. ומי שאומר שהסכם יהודי-ערבי הוא תנאי בל יעבור להגשמת הציונות, אומר את זה גם באופן מוחלט לגבי אותה האפשרות שיוכח שהדבר הזה איננו אפשרי. זאת אומרת שהוא חורץ למפרע את משפט הציונות לאי-הגשמה.

זוהי בעצם כל הבעיה שלנו. לו כזה היה המצב בעולם, שקיימים רק אנחנו והעם הערבי ושכל יתר חלקי תבל הם כבצק ללוש, אינם משפיעים ואינם קובעים שום דבר והם רק מסתגלים לדפוסים של שני העמים היריבים, אז לא צריכים היינו לטפל ביתר חלקי העולם. אבל המצב איננו כך, וישנם גורמים מדיניים גדולים בעולם. היו תמיד. ישנם עכשיו. יהיו אולי בייחוד עם גמר המלחמה. ונאמר, קודם כל, שהערבים מתחשבים בהם מאוד. הערבים בשום פנים אינם מתעלמים מהם ואינם מציגים את הדבר כריב של שני צדדים בלבד.

[... ]

אני רק רוצה שיהיה ברור: כל החיוב לגבי החתירה המתמדת להשגת הסכמת הצד שכנגד – אם יש לזה איזה סיכויים שהם! אבל ברגע שנקודת המוצא היא השגת הסכמת הצד שכנגד ובלעדיה אין לנו תקומה – אז עניין השגת ההסכמה אבוד! ברגע שנניח כי אנגלים או אמריקאים יאמרו לנו: "עליכם ללכת ולהשיג הסכמת הצד שכנגד", אזי השגת הסכמת הצד שכנגד אבודה. אם האנגלים או האמריקאים יגידו: "אנחנו נתחשב בשני הצדדים ואנחנו נקבע מה שנקבע" – אינני יודע אם נקבל מה שהם יקבעו, אבל אם הצד הערבי ידע שכאן תהיה קביעה, הוא יחשוש שמא הקביעה תהיה לרעתו, ואז הוא יגיע בעצמו למסקנה שאולי כדאי לו להיכנס במשא ומתן לשם איזה עמק השווה. ברגע שהוא ידע שהלחץ הזה סר מעליו, שמוסרים לו לקבוע, ששולחים את היהודים אליו להשיג הסכמתו, אז פס כל עניין אצלו לתת הסכמה. היתה לנו דוגמה לכך ב"ספר הלבן". לאחר "הספר הלבן" נפסקה כל נטייה אצל הערבים להתפשר, באשר הם ידעו היטב שהם לא ישיגו מהיהודים יותר מאשר ניתן להם ב"ספר הלבן" ואז הם אוחזים ב"ספר הלבן", אם כי דורשים יותר, ואינם מעוניינים בפשרה עם יהודים. נכון, שיש הנחה אצל ערבים שלא יקום "הספר הלבן" משום שהיהודים מתנגדים לו. משום זה הם כל כך דורשים אצל הממשלה להגשים את "הספר הלבן". אבל זה לא מוליד אצלם רצון להתפשר עם היהודים.

כל הופעה של קבוצת "איחוד" או של אחרות, היוצרת אצל הערבים את הרושם שאצל היהודים מתגבר הלך-רוח לא לעמוד על זכויותינו המוחלטות, אלא לתלות את עניינינו בהסכמת הערבים – היא מבחינה זאת סותמת את הגולל על האפשרות של ההסכמה הערבית הזאת. זאת אומרת, על ידי הדברים האלה משיגים בדיוק את ההיפך ממה שהם שואפים אליו.

צריך שיהיה לערבים ברור שאין לנו כל חלום – שאנחנו חושבים את המחשבות על השתלטות מתמדת, על חיים על החרב לצמיתות בארץ הזאת, למחשבות טירוף. אבל צריך גם שהם ידעו שפה יש אגוז קשה, אשר בשום פנים ואופן לא יוכלו לפצח אותו. והופעה שלנו כלפי הערבים איננה יכולה להיות אך ורק הופעה של הטפה לשלום. היא מוכרחה להיות הופעה של הבלטת כוח. זה לא אומר הבלטת כוח דווקא מזוין, אם כי גם זה חשוב מאוד, אלא הבלטת כוח במובן הרבה יותר רחב. עלייה – זה הבלטת כוח. התיישבות – זה הבלטת כוח. ריבוי יהודים – הבלטת כוח. הופעת יהודים בחלקים שונים של הארץ – הבלטת כוח. הלך רוח בין היהודים שארץ-ישראל מוכרחה לתת תשובה לשאלת הגולה בממדים גדולים – הבלטת כוח. פעולה ענפה ונמרצת של יהודים, פעולה מדינית באמריקה, אנגליה, דרום אפריקה, בכל מקום – זה הבלטת כוח. אחדות של היישוב היהודי – הבלטת כוח. הצגת העולם הערבי בפני עובדה של רצון חיים של העם היהודי המכוון לארץ הזאת – זה, יחד עם הדגשת אי-האפשרות של חיים לדורי דורות בארץ הזאת בין העם היהודי ובין העם הערבי במצב של חרב איש ברעהו, של אי-האפשרות, של חוסר הצורך בזה – משני היסודות האלה יחד כיום צריכה להצטרף עמדתנו בשאלת הערבים [....]

7. דוד בן-גוריון: ציוויי המהפכה היהודית - 1944 8

בן-גוריון ניסה להבהיר לשומעיו בשלביה המאוחרים של מלחמת העולם השנייה, בציפייה להכרעה על גורל הארץ, את מאפייניה הייחודיים של המהפכה הציונית. הוא העלה על נס את כושר ההישרדות של העם בגולה הודות "לקשיות-עורף בלתי-נרתעת במשך מאות ואלפי שנים", אך הדגיש שאין בכך די: "לא מספיקה אי-כניעה לגורל, יש להשתלט על גורלנו", ולשם כך "ניצור בכוח עצמנו את התנאים הדרושים לקיומנו החָפשי הבלתי-תלוי". מדובר במהפכה ממושכת ומתמדת נגד הגורל היסטורי "לכל אורך החיים, למשך דורות", המבוצעת "על ידי יצירה מודרגת ובלתי-פוסקת של כוח עצמאי" לצורך "שינוי גורל העם, אשר יתכן רק בשניים אלה: קיבוץ-גלויות ועצמאות במולדת".

*              *              *

 [...]

המהפכה היהודית היא אולי הקשה בכל המהפכות בהיסטוריה העולמית, אם כי אינה המהפכה היחידה והראשונה. היו כמה מהפכות גדולות. אציין רק את המהפכה באנגליה במאה ה-17, המהפכה באמריקה ובצרפת במאה ה-18, המהפכה ברוסיה במאה ה-20, ואין אלו האחרונות. אולם יש הבדל אחד יסודי המקשה ביחוד על המהפכה היהודית. כל המהפכות האלו שהיו ושתהיינה בארצות אחרות היו מהפכות נגד משטר, נגד משטר מדיני, סוציאלי, כלכלי. המהפכה היהודית היא לא רק נגד משטר אלא נגד גורל, נגד גורל יחיד במינו של עם יחיד במינו.

[…]

       לאחר כשלון בר-כוכבא מתחיל פרק חדש בגורל עם ישראל, פרק שאין דוגמתו בהיסטוריה האנושית, פרק של גלות בלתי נכנעת, כשהעם הגולה והנודד בעמים מוקף אי-הבנה, בוז, דעות קדומות, שנאה, ומתוך חוסר-אונים, מתוך רדיפות, שחיטות, גירושים ועושק זכויות, הוא מוכרח לנדוד מארץ לארץ. בבבל, פרס, ספרד, איטליה, אנגליה (בימי הביניים), צרפת, גרמניה, רוסיה, פולין, רומניה – בכל ארץ וארץ ובכל תקופה ותקופה נצמד אליו האסון הבלתי-פוסק הזה של שנאה ורדיפות על היותו יהודי, השונה מכל שאר העמים ואף-על-פי-כן אין הוא מוותר על יחודו היהודי ואינו נכנע בפני מנדיו.

יהודים רבים נכנעו. לאחר אלפיים שנות גולה לא היינו כל כך מועטים בגולה, אילו לא אכלו בנו שתים: השמדה והשתמדות. שתים אלו לא פסקו בתוכנו מאז יצאנו בגולה ועד היום הזה. יהודים בודדים, במספר לא קטן, לא עצרו כוח, לא יכלו לעמוד בפני הבוז, הרדיפות והגירושים, בפני הסכנה שהיתה תמיד תלויה על ראשם. רבים גם לא עצרו לעמוד בפני הקסם של השלטון והתרבות והדת האוניברסלית, כל-אנושית כביכול, המביאה בכנפיה שלום וברכה ואושר לכל האנשים מחוץ ליהודים - ונכנעו ועזבו את המערכה. אבל העם בשלמותו לא נכנע ולא נרתע! ואין בהיסטוריה העולמית הופעה מופלאה כזו של אי-כניעה הנמשכת מאות בשנים. יש בדברי כל עם ועם גילויי גבורה. גבורה היא תכונה אנושית כללית וגילוייה אפשר למצוא גם אצל עמים עתיקים וגם אצל עמים בימינו. אנחנו עדים במלחמת-העולם השניה לגילויי גבורה עצומים של מיליונים, אבל אין בהיסטוריה העולמית כדוגמת עמנו למרי, לקשיות-עורף בלתי-נרתעת במשך מאות ואלפי שנים. היו גם עמים אחרים שעבר עליהם גורל העם היהודי, שנעקרו מאדמתם ויצאו בגולה, אבל כולם כאחד נעלמו מעל במת ההיסטוריה אחרי עשרות שנים. היהדות היא הדוגמא היחידה של אומה קטנה עקורה משרשיה, מוקפת איבת-עולם, העומדת במריה ואינה נכנעת, מאז רדיפות אדריאנוס ועד מורדי הגיטו בוַארשה, בלובלין ובביאליסטוק. אי-כניעה של אומה קטנה במשך זמן כה ממושך בפני אויבים כל-כך רבים ותקיפים, אי-כניעה לגורל היסטורי - זוהי משמעותה התמציתית של ההיסטוריה היהודית בגולה.

*

מה היא, איפוא, המהפכה היהודית הזאת – מהפכה נגד גורל, המבוצעת זה שלושה דורות בארץ הקטנה הזאת על ידי חלוצי התקומה של עם ישראל? הלא כל ימינו בגולה הם אי-כניעה לגורל – מה באה, איפוא, המהפכה היהודית לחדש? היא באה לחדש דבר גדול: העם היהודי בגולה ידע את הגבורה לא-להיכנע, גם כשהעלו אותו לגרדום ושרפו אותו חיים, או כמו בימינו – להיקבר חיים לרבבות. נושאי המהפכה היהודית בימינו אמרו: לא מספיקה אי-כניעה לגורל, יש להשתלט על גורלנו; שומה עלינו לקחת את גורלנו בידינו! זהו דבר המהפכה היהודית. במלים אחרות: לא אי-כניעה לגלות, אלא ביטולה ועקירתה של הגלות.

הגלות משמעותה תלות: תלות חָמרית, פוליטית, רוחנית, תרבותית, מוסרית, אינטלקטואלית; תלות הבאה מתוך חיי ניכר, מתוך מעמד של מיעוט, מתוך חוסר מולדת, מתוך ניתוק ממקורות, מקרקע, מעבודה, מיצירה משקית. את התלות הזאת עלינו לעקור ולהשתלט על הגורל שלנו - כלומר להיות עצמאיים. לא נסתפק במה שעשינו בגולה למען התקיים בכל התנאים, אלא ניצור בכוח עצמנו את התנאים הדרושים לקיומנו החָפשי הבלתי-תלוי.

פִשרה של המהפכה היהודית הוא במלה אחת, עצמאות: עצמאות לעם היהודי במולדתו. וכשם שתלות אינה רק מדינית או כלכלית, אלא גם תלות מוסרית, תרבותית ואינטלקטואלית, תלות בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, בכל נימי הנפש, תלות ביודעים ובלא יודעים, כך עצמאות אינה עצמאות מדינית וכלכלית בלבד, אלא גם רוחנית, מוסרית, שכלית, וראשיתה – עצמאות שבלב, עצמאות שבהרגשה, עצמאות שברצון. ומתוך העצמאות הפנימית נרקמת העצמאות החיצונית, עצמאות בהוַי, בהנהלה, ביחסי-חוץ, במשק, והיא הולכת ומבוצעת על ידי כיבוש עבודה, קרקע, לשון ותרבות, כלי ארגון והתגוננות, מסגרת לאומית ותנאים ליצירה וקיום עצמאיים, לבסוף – על ידי כיבוש עצמאות ממלכתית.

       זהו דבר המהפכה היהודית.

*

והקושי במהפכה זאת – שאין היא מכוונת נגד משטר קיים. האסון היהודי הוא – שאנחנו לגמרי מחוץ לכל משטר; מהפכה המכוונת נגד משטר מסוים היא מהפכה חד-פעמית והריהי מבוצעת על ידי תפיסת השלטון ושימוש בכוח השלטון למען הפוך סדרי החברה ויסודות המשק. המהפכה שלנו המכוונת נגד גורלנו ההיסטורי היא מהפכה ממושכת ומתמדת, לכל אורך החיים, למשך דורות, ואין היא מבוצעת על ידי תפיסת שלטון, אלא על ידי יצירה מודרגת ובלתי-פוסקת של כוח עצמאי; על ידי אגירת כוח מתוך כיבוש עבודה, קרקע, תרבות, ארגון, אחדות, מסגרת וכלים ציבוריים – צבירת כוח החותר בעקשנות מתמדת ומרוכזת לשינוי גורל העם, אשר יתכן רק בשניים אלה: קיבוץ-גלויות ועצמאות במולדת.

8. דוד בן-גוריון: אין עתיד לנו בלי מדינה - 1945 9

בתום מלחמת העולם השנייה הציג בן-גוריון במלוא עומקו את השבר שעבר על העם היהודי בשואה, את המענה הציוני להבטחת עתידו של העם ואת המכשיר שאין בלתו, המאפשר את המענה הזה. הוא הדגיש את חשיבותם הקריטית של האירועים בהיסטוריה של העם, במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, בבניין המסד הדמוגרפי והתרבותי המאפשר לעם להשתקם אחרי הקטסטרופה הזו. בעקבות האסון הזה "נחרב הבסיס שעליו הושתתה עד עכשיו ההיסטוריה היהודית בגולה. נשמט הקרקע מתחת חיי העם". לשיטתו, רק המפעל הציוני יכול להציע אחיזה חדשה לקיומו הלאומי ובלעדיו ספק אם יאריך ימים. התנועה הציונית פעלה לאורך שלושה דורות כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה היהודית. לאחר חורבן יהדות אירופה, שבניה היו "נושאי ההיסטוריה היהודית וכוחה המניע", עברה האחריות לכך בעיקר ליישוב היהודי בישראל, כיוון שמכשולים מבניים לא יאפשרו עוד ליהודים בגולה לשאת באחריות הזו.

בן-גוריון העלה בהרחבה את חששותיו ממגמה של העמקת התערבות המדינה בחברה, שאיתר במשטרים דמוקרטיים ואוטוריטריים כאחד, והביע את החשש שאלה יפגעו במיוחד בחיים היהודיים. הוא הדגיש שלא מדובר בצעדים אנטישמיים המכוונים לפגוע דווקא ביהודים, אלא בתוצר לוואי של העמקת המעורבות והפיקוח. הדבר חיזק את נחישותו לפתח את המכשיר הריבוני שהעם היהודי היה זקוק לו להבטחת קיומו הלאומי. בלא מדינה לא יעמוד העם בגולה במשימת "התגוננות נואשת בפני מגמות הסביבה השלטת להרוס ולהשמיד את היהדות בגוף וברוח". לדבריו, חלקי העם היהודי שם נשמדים או משתמדים. מכיוון שלהשמדה הפיזית של היטלר קדם השמד הרוחני, בן-גוריון היה מודאג מהאפשרות שהיהודים לא יוכלו לקיים את חירותם היהודית גם בארצות החופשיות. מסקנתו הייתה ש"קיום העם היהודי בלא מדינה יהודית לא ייתכן". היהודים אכן שונים, אך "למען שנהיה שונים דרוש שנהיה - ולא נהיה אם לא תהיה לנו מדינה".

*              *              *

אנו מתכנסים לאחר פרידה של שש שנים - ואילו שנים! נפרדנו בקונגרס האחרון ערב מלחמת-העולם השניה, ואנו נפגשים שוב - לאחר שנשמדה יהדות אירופה. איני יודע אם ניתן למישהו להביע את אימת השואה. כל דיבור טפל כאן אינו אלא חילול הכאב. ולא אקח על עצמי לתנות החורבן - אנסה רק להציג ציון-מה למשמעותו הפוליטית.

אין זאת רק שנשמדו ששה מיליונים יהודים במחשבה שטנית תחילה - אף דבר זה לא קרה עוד מעולם, אפילו לא בהיסטוריה שלנו, אלא נתערער ונחרב הבסיס שעליו הושתתה עד עכשיו ההיסטוריה היהודית בגולה. נשמט   הקרקע מתחת חיי העם: ואם לא נמצא במהרה אחיזה חדשה לקיומנו הלאומי – מי יודע אם נאריך ימים.

אילו קרנו אסון ההשמדה לפני מאה שנה

למען נתפוס כראוי מה אירע לנו, עלינו לתר לעמנו מה היה אילו קרה הדבר לא בשנים אלה - אלא לפני מאה שנה.

מה שעשו ליהודי אירופה באמצע המאה העשרים היו יכולים לעשות גם באמצע המאה התשע-עשרה. ואילו היו עושים זאת אז –היתה כמעט נמחקת ההיסטוריה היהודית מהעולם, ולא רק גורל יהודי אירופה היה נחרץ - אלא היה נחתך גורל העם כולו, לרבות גורל היהודים באמריקה ובארץ-ישראל. מה היתה המשמעות של מחיקת יהדות אירופה לפני מאה שנה? היתה נמחקת מההיסטוריה שלנו הספרות היהודית והעברית החדשה, תנועת ההשכלה וחיבת ציון, הציונות המדינית ותנועת הפועלים היהודית, ההגירה היהודית הגדולה לאמריקה והעליה לארץ.

לא היו קמים יוצרי התרבות העברית החדשה: רנ"ק, מאפו, סמולנסקין, מנדלי, אחד-העם, שלום עליכם, פרישמן, פרץ, ביאליק, צ'רניחבסקי, ברדיצ'בסקי, ברנר; לא היו באים לעולם הס, פינסקר, הרצל, מחוללי ה"בונד" ופועלי ציון, אנשי ביל"ו והעליה השניה. לא היה נבנה הקיבוץ היהודי הגדל באמריקה ולא היה מתחדש הישוב העברי בארץ. מה היתה דמות היהדות בימינו - בלי כל אלה? אבדן יהדות אירופה לפני מאה שנה היה אומר כמעט אבדנו של העם היהודי.

בינתיים קמו לנו לפליטה שני מרכזים יהודים חדשים, - אולם מי יגיד לנו מה האבדה הכרוכה בחורבן ששת המיליונים של יהודי אירופה? מה הם הגנזים - גנזי אנוש, יצירה ורוח, - אשר נעקרו מתוכנו לעולם, עם עקירת שתי חמישיות של העם היהודי?

הדאגה לבאות

זה שלושה דורות שהתנועה הציונית תוהה על גורל האומה העברית ומעמיקה חקור. היא העיזה מה שלא העיזו היהודים לעשות זה מאות בשנים: - היא גמרה אומר לשנות מהלך ההיסטוריה היהודית ביודעים ובמגמה מסוימת ומתוך רצון מכוון ומכוון. תנועה זו הגיעה עכשיו לפרשת-דרכים.

לפני המלחמה היו תשעה מיליון יהודים באירופה. הם הקימו את הקיבוץ הגדול של יהודי אמריקה, הם בנו את הישוב העברי החדש בארץ. הם יצרו כל הנכסים הרוחניים והתרבותיים של עמנו במאה השנים האחרונות. אלה היו נושאי ההיסטוריה היהודית וכוחה המניע. רק שריד מעט נשאר עכשיו מהם - ושארית יהדות אירופה לא תוסיף עוד להיות הכוח המרכזי בעם היהודי, במרכז קיומו של העם נוצר חלל ריק, ואין מה ומי שימלא חלל זה. הימצא כוח בשארית להמשיך קיומה ולקיים יעודה?

לא חורבן יהדות אירופה בלבד מחמיר הדאגה לקיומנו. אף המגמות המתגברת ומתפשטות בעולם - שאין לנו כל שליטה עליהן, חותרות תחת המשך הקיום הלאומי שלנו. גוברת בכל הארצות התערבות המדינות בחיי הפרט ובכיוון המשק, החברה, החינוך. יש הבדלים בקצב ההתערבות ובהיקפה. אבל אין כמעט אף ארץ אחת שבה אין התערבות זו גדלה והולכת. איני בא לחוות דעה כאן אם טוב הדבר ואם רע. אלמלא היה צורך בכך, ודאי שלא היתה מגמה זו מתפשטת. וודאי שיש כאן הכרח היסטורי, ואולי הכרח שיש בו מן השחרור והרווחה לשכבות עממיות רחבות.

אולם אנו מצווים לבדוק תופעה זו גם מבחינה יהודית, ואנו יודעים מההיסטוריה שלנו שכוונות ומגמות כלליות שיש בהן מן הקידמה והשחרור פועלות בחיי המיעוטים היהודים, לרגל מצבם ומעמדם הבלתי נורמלי בעולם, ככוח מזיק והורס - או שהורסות כלכלת היהודים או תרבותם או שתיהן.

כל ההיסטוריה היהודית בגולה במשך אלפי שנה היא היסטוריה של מאבק בלתי פוסק והתגוננות נואשת בפני מגמות הסביבה השלטת להרוס ולהשמיד את היהדות בגוף וברוח. יש שהשמדה גופנית ורוחנית היא צמודה, ויש שמתכוונים להרס בלבד או להרס רוחני בלבד. לגבי התוצאה אין הבדל: חלקי העם היהודי נשמדים או משתמדים. אין זה מקרה שהמלים שמד, השתמדות והשמדה הן ממקור אחד. היו זמנים שיהדות איטליה, צרפת, ספרד - עמדה בראש היצירה והתרבות העברית. מה עלה למרכזים יהודים אלה? יהדות גרמניה תפסה עמדה במחצת הראשונה של המאה התשע-עשרה, - אבל לא רק ההשמדה הפיסית של היטלר, אלא השמד הרוחני שקדם לו בכמה עשרות שנים הוריד יהדות גרמניה מגדולתה בהיסטוריה של יהודי אירופה ושל העם היהודי כולו. המהפכה הצרפתית שהכתה גלים בכל ארצות אירופה חתרה תחת קיומה של יהדות מערב אירופה - עד טרם שבאו התליינים הנאצים וגזרו כליה פיסית על יהודי גרמניה ואירופה.

[...]

ידינו אסורות

קיומו של העם היהודי והמשך עבודתו הציונית לא עמדו אף פעם בסימן שאלה מחריד כאשר עמדו הפעם - לאחר שהיטלר השמיד ששה מיליונים יהודי אירופה, והשארית הולכת ונכבלת יותר ויותר על ידי מגמת הפיקוח הממלכתי הגוברת בעולם. באירופה נשארו עדיין שלושה מיליון יהודים. כמה מיהודים אלה יהיו חפשים לקחת חלק בחיי העם היהודי ולהשתתף בבנין ארץ-ישראל?

[...]

לפני שנת 1939, ואולי נכון יותר להגיד – לפני 1933, היתה לנו אולי רשות להיות קצרי-ראות ואף גם עוורים. אולם עכשיו, אחרי 1933 ואחרי 1942-44, ואחרי נצחון בעלות-הברית שמיגרו שלטון הנאצים בשם האנושיות והצדק - כשרואים מה עוללו לנו המנצחים, מהו הצדק שחולקים לנו, הרי אין מקוום להשליה, לשום השליה. מי שמסרב גם עכשיו לראות המציאות ההיסטורית שלנו כמו שהיא, לראות התהומות הפעורות לקיומנו - הריהו מתחייב בנפשנו. אין זה עוד קוצר-ראות אלא עוון פלילי.

היקיימו היהודים לאורך ימים את חירותם היהודית בארצות הקוראות לעצמאות ארצות חופשיות?

בין הגויים

לא האנטישמיות מדאיגה. לדעתי, שגה העם היהודי בהאשימו את האנטישמיות בכל הצרות והתלאות שבאו עליו בגולה. זה אחד הסנוורים שבהם לקה העם היהודי בנכר. כלום יכול וצריך כל העולם לנהוג כלפינו כמלאכי השרת? הבונה עם קיומו על שלטון הצדק - בתוך עמים אחרים? המקיימים היהודים שלטון הצדק ביחסיהם הפנימיים? האין בתוכנו קנאה ושנאה, שתלויה בדבר ואינה תלויה בדבר, שיש לה טעם ושאין לה טעם? המתיחסים אנו לאנשי עדה שונה, מפלגה אחרת בהבנה מספקת ובאובייקטיביות מושלמת? ואנו, השונים מכל עם ולשון, השומרים בקשיות עורף מתמיהה ויחידה במינה על הליכותינו ומידותינו ואמונתנו והרגלינו המיוחדים, ומסרבים זה מאות בשנים להינזר מהשוני המרגיז והמחשיד, המפלה בינינו ובין כל העמים שבתוכם אנו יושבים - דווקא אנו מניחים שאחרים יבינו לרוחנו, יפיקו רצוננו, יקבלו אותנו באהבה ובאחווה, ואם אינם עושים זאת אנו כועסים ומתריעים על רוע לבם וקוצר הבנתם, רשעתם ודפיים. האמנם נבצר מאתנו להבין שכל העמים מעצבים דמות חייהם מתוך צרכיהם ומאוייהם הם - ומסגרת קיומם ויחסיהם היא פרי מציאותם ההיסטורית, ולא יתואר כלל שזו תנסה להסתגל לקיום ולמנטליות של היוצא-דופן האוניברסאלי הנקרא בשם יהדות. לא רשע וסכל של הגויים שאנו קוראים בשם אנטישמיות - אלא מעמדנו המשונה שאינו הולם את מסגרת חייהן התקינים של אומות העולם הוא בעוכרינו. האנטישמיות מהי כי נלין עליה?

קיומנו כיהודים עומד בסכנה לא באשר הגויים נעשים יתר רעים וחטאים כלפינו, והשנאה לישראל מתגברת בעולם - אלא באשר צרכי העמים שבתוכם אנו יושבים מחייבים סידורים ממלכתיים, סוציאליים וכלכליים, שאינם הולמים את קיומנו המיוחד כמיעוט יהודי, הרוצה לשמור על קשריו עם העם היהודי ולהבטיח את עתידו הלאומי.

אם אנגליה או דרום-אפריקה תראה צורך לאסור הוצאת כספים חפשית מארצה - לא תשאל עצמה אם זה טוב ליהודים או לא, ואינה חייבת כלל לשאול עצמה שאלה זו. אם פולין או רומניה תראה צורך להחרים את הרכוש הפרטי ותחרים את כל רכוש היהודים - לא תוא[ע]יל כל צעקה: "אתם אנטישמים". אם אמריקה תחוקק חוק שאסור לאמריקני להשתייך לארגון בינלאומי - לא תועיל התנגדותם של נאמני ההסתדרות הציונית העולמית באמריקה. ואם ארץ זו או אחרת תאסור על יציאת אזרחיה מארצה - בגלל טעם זה או אחר - לא יוכלו היהודים לעלות ארצה, ולשוא נתאנה לאנטישמיות.

הבעיה שלנו אינה בעיית האנטישמיות. המגמות וחוקי ההתפתחות של העמים בתוכם אנו יושבים אינם כפופים ואינם נשמעים לצרכי ישראל - שהם צרכים משונים של עם שאין דומה לו בעולם, ואין לנו כל יסוד הגיוני או מוסרי, לדרוש שהעולם יסגל את דרכי מחשבתו, מסגרת חייו וסדריו המדיניים לצרכים של מיעוט מפוזר ומפורד המהווה יחידה עולמית שאין לה דוגמה בהיסטוריה, ולא לצרכים של עמי הרוב, המרוכזים בארצם ומבוססים על עקרונות מקובלים אוניברסאליים הדומים בכל הארצות.

קיום העם היהודי בלא מדינה יהודית לא ייתכן.

נהיה שונים מכל העמים, כל עם הוא שונה מחברו. אבל גם למען שנהיה שונים דרוש שנהיה - ולא נהיה אם לא תהיה לנו מדינה.

כל העמים זקוקים ל"תכנית בילטמור" משלהם

שום אומה בעולם אינה יכולה להתקיים ולהתקדם בלי מדינה. תכנית בילטמור היא תכנית אוניברסלית, תכנית שכל אומה דוגלת בה או מקיימת אותה. מה שקרה בעצם בבחירות האחרונות באנגליה - היא קבלת תכנית בילטמור על ידי העם האנגלי. העם האנגלי הגיע בבחירות אלה לידי הכרה שלמען קומם הריסות ארצו אחרי מלחמת העולם השניה, הוא זקוק לכוח-המדינה ולהשתלטותה בכל ענפי החיים.

כך עושה אנגליה האדירה, החולשת על רבע כדור הארץ. ואנו, עם קטן, נידח, שנוא ומדוכא - סבורים שאין לנו צורך במדינה, שאנו נתקיים, ונעמוד בפני רדיפות, נישול, נבנה בית לאומי ונציל את נפשנו - בלי מדינה. לאמריקה דרושה מדינה, לאנגליה דרושה מדינה, לרוסיה דרושה מדינה - ורק לנו אין צורך בה. אנו נהיה ילד-הפלאים של ההיסטוריה העולמית ונעצב את גורלנו בלי המכשיר הממלכתי שכל עמי תבל נזקקים לו. ואם כי יאשימו אותי שאני רואה שחורות ושאני קטן אמונה - עלי להגיד את אשר בלב[י]ו: איני יודע אם נוכח המתרחש בעולם נאריך ימים במלחמת הקיום הנואשת שאנו עומדים בה זה כאלפים שנה, - אם העם היהודי לא יצטייד בעתיד הקרוב ביותר במכשיר זה שעמד לכל העמים: במדינה משלו.

לא תפחידוני אם תכנו אותי בשם תבוסני. אני מודה ומתוודה שלא מהיום - אלא מיום שעמדתי על דעתי והסתכלתי בלקח של ההיסטוריה היהודית ובמה שראיתי בעולם סביבנו, נתיאשתי מאפשרות קיומנו בגולה. עם רוב בני הנוער היהודי ברוסיה הייתי אף אני חסיד של המהפכה הרוסית, כאשר הנני עד היום הזה, אבל עוד אז, בשנת 1905, היה ברור לי וברור לי כיום הזה, שאין לנו קיום לא בעולם ריאקציוני ולא בעולם מהפכני, לא ברוסיה הצאריסטית ולא ברוסיה משוחררת - אלא אם נרכוש שוב לעצמנו מולדת ועצמאות. סבורני שהתיאשות זו מהגלות יצרה את הציונות המגשימה, את המפעל הארצישראלי - וזה היה זמן רב לפני בוא היטלר ולפני חורבן יהדות אירופה, כשעדיין העולם התרבותי יכול היה להזדעזע מעוול שנעשה ליהודי אחד בודד בצרפת. ואין סכנה גדולה לעתידנו, לכוחות הגנוזים עדיין בעם היהודי, מהאשליה קלת-הדעת שקיום ישראל לא ישקר בכל הנסיבות ובכל התנאים.

9. דוד בן-גוריון: מדינת ישראל והתנועה הציונית - 1949 10

בסוף מלחמת העצמאות, עוד לפני שנחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה, מיפה בן-גוריון את האתגרים העיקריים ועיצב את חלוקת העבודה בין ממשלת ישראל, הקובעת בלעדית את סדר היום הלאומי של מדינת ישראל, לבין הגופים הנבחרים של העם היהודי שיקבעו את דרכו של העם בגולה. למרות שבישראל חיו באותם ימים רק כשישה אחוזים ממספר היהודים בעידן שאחרי השואה, הוא הדגיש שהמדינה היהודית, בוודאי אחרי שריבונותה הסירה את המגבלות של ימי המנדט, היא הגורם הראשי בהגשמת הציונות. בן-גוריון הסכים כמובן כי מטרת הציונות - קיבוץ גלויות - תושג בשיתוף פעולה בין המדינה והתנועה הציונית, אך הדגיש תחום חיוני ולא מובן מאליו, שבו הוא תבע השתתפות של העם היהודי: הנשיאה בעול הביטחון של המדינה הצעירה והמאוימת. הוא הזכיר את תרומתם של המתנדבים במלחמת העצמאות, אך הבהיר כי כוונתו בעיקר לעול הכלכלי הכרוך בהצטיידותו של הצבא. בתחום מדיניות החוץ הוא הזכיר מצד אחד את הכורח של המדינה להתחשב בצורכי היהודים בגולה בעת קביעת המדיניות, ומצד שני את ציפיותיו לסיועם של יהודי הפזורה בתחום ההסברה.

בן-גוריון נתן ביטוי מרתק לתפיסתו ההיסטורית על מעמדה ועתידה של ישראל באזור: ישראל תהיה גם בעתיד אומה קטנה יחסית, המוקפת בהמוני ערבים במרחב הגדול סביבה. על רקע גדולתם של הערבים בעבר - שבטיהם הפראיים בימי הנביא מוחמד הפכו לאימפריה גדולה שהנחילה את לשונה ותרבותה בשלוש יבשות - הוא הזהיר ש"אין עמים אוהבים להיות מוכים, ואינם ממהרים לשכוח תבוסות". מכאן שלמרות ניצחונה של ישראל במלחמת העצמאות, צפוי העימות, על ממדיו הקיומיים, להימשך, ובעיית הביטחון תוסיף להיות בראש דאגותיה של ישראל.

 בן-גוריון ייחד חלק ניכר מן הדיון לעניין העלייה וקליטתה. הוא הזכיר ש"הגורל המר רצה שמדינת-ישראל תוקם לאחר שששה מיליונים יהודים נטבחו. והם דווקא אלה שמדינת-יהודים היתה בשבילם שאלת-חיים", והתריע, מחמת חוסר הוודאות של הסדר העולמי, בדבר הצורך להציל יהודים גם ממקומות שבעת השמעת הדברים לא נשקפה להם סכנה מיידית. הוא שיתף את נציגי העם היהודי בהיקף העצום של משימת הקליטה במדינה הענייה: בכל שנה צפויים כ-200 אלף עולים הזקוקים ל-60 אלף יחידות דיור, ועלות קליטתם השנתית 500 מיליון דולר. לכן נדרשו אזרחי המדינה למאמץ גם אם הוא למעלה מיכולתם, והממשלה לא "תרחם" עליהם בגזרותיה הכלכליות, אך הם זקוקים לעזרת היהודים בעולם. הוא הזהיר כי "אם הציונות לא תוכל לצרכים החדשים בממדים החדשים ובקצב החדש - היא תפשוט הרגל ותרד מעל הבמה". בן-גוריון ציפה מהם לא רק לסיוע כספי אלא גם לעלייה, להתגייסות, ליישוב השטחים השוממים ולהשרשת לימודי העברית בגולה.

*              *              *

 הוועד-הפועל מתכנס הפעם למחרת חג-העצמאות הראשון למדינת ישראל. אולם לא אמסור סקירה על העלילות והכיבושים בשנת גורל זו, ואנסה לעשות ההיפך מזה. אעמוד על הליקויים והקשיים שירשנו משנה זו, ולא על כל הליקויים והקשיים, כי אם על אלה שלפי דעתי לא המדינה ולא התנועה בלבד, אלא רק שתיהן יחד יוכלו להתגבר עליהם.

חל שינוי בציונות עם הקמת המדינה. מדינת-ישראל נעשתה לגורם הראשי בהגשמת הציונות, מכאן ולהבא. אין זה חידוש גמור. המפעל המתגשם ונושאי המפעל המתגשם, כלומר הישוב, היו גם קודם העיקר בציונות. אולם כל זמן שהיה קיים שלטון זר, היה כוח חלוצי זה כבול ומצומצם ביכלתו היוצרת, עצמאותנו שחררה את האנרגיה החלוצית והמגשימה הצפונה בתוכו, המדינה נעשתה לכוח ולמנוף הראשי בהגשמת הציונות. אין המדינה עדיין המטרה הסופית של הציונות. המטרה היא קיבוץ-גלויות. וקיבוץ-גלויות לא יקום בלי עזרה מתמדת, נאמנה ומאורגנת של העם היהודי כולו. שעתה של התנועה הציונית לא חלפה לגמרי. יתכן שארגונה וקשריה עם המדינה צריכים לעמוד על בסיס חדש. המסגרת שהוקמה בבזל לפני חמישים שנה, אינה הולמת את המציאות החדשה. אולם לא אגע בשאלה זו, שתהיה ודאי ענין לקונגרס הציוני הבא. דבר אחד ברור: כל עוד המטרה הראשית של מדינת-ישראל – קיבוץ גלויות – לא קוים, - יש הכרח בפעולה משותפת של שתי אלו: מדינת-ישראל והתנועה הציונית.

יש לכל אחת משתי אלו שטח-פעולה אכסקלוסיבי, ויש גם שטחים משותפים. השלטון במדינת-ישראל הוא אכסקלוסיבי. אין שום יהודי בגולה, ציוני או לא ציוני, יכול להשתתף בו. המדינה היא סוברנית, ורק רצון תושביי המדינה יקבע את משטרה, חוקיה וממשלתה. הסוברניות של המדינה חופפת על כל מה שנעשה בתוך תחומי המדינה, גם על דברים שנעשים ע"י מוסדות חיצוניים, אך הם נעשים בתוך המדינה. לעומת-זה אין המדינה מייצגת את העם היהודי בעולם ואין ממשלת-ישראל זכאית לדבר בשם היהדות העולמית; היא מדברת אך ורק בשם תושבי המדינה, יהודים ולא יהודים. אבל קיים עם יהודי עכשיו כאשר היה לפני היות המדינה, וברובו המכריע הוא קיים עדיין בגולה. עם הקמת המדינה לא שונתה ההוויה ההיסטורית המיוחדת הזאת, הנקראת: עם יהודי, וכל מה שהיה נחלה משותפת של העם היהודי נשאר וישאר הנחלה המשותפת של העם, ועומד מחוץ לתחומי שלטונה של מדינת-ישראל, - לא מחוץ לתחום היהודים במדינה, אלא מחוץ לתחום המדינה – ויטפלו בו ארגונים ונציגויות שהעם היהודי הקים ויקים. אין המדינה צריכה ורשאית לנתק ולהחליש את הקשר בין יהודי ארץ-ישראל ובין היהדות העולמית, וקשר זה מתקיים לא בצנורות המדינה והמשלה, אלא בכלים הלאומיים הכלליים, ובשורה הראשונה בכלי התנועה הציונית. אין ליהודי במדינת-ישראל שום זכות-יתר בענינים היהודיים על-פני היהודים בארצות אחרות. ההסתדרות הציונית, כפי שהיא בנויה מאז הקונגרס הראשון, היא בשעה זו נציגת הענינים ההיסטוריים המשותפים של העם היהודי, ואם יש צורך לשנות מבנה זה – יעשה זאת הקונגרס הבא; ויש רשות מיוחדת למדינה, ויש רשות מיוחדת להסתדרות הציונית ולארגוני העם היהודי בעולם.

 כאן אעמוד רק על הדברים המשותפים לשתי הרשויות, שאין לעשותם אלא מתוך שותפות. ואתחיל מדבר שהוא לכאורה ענינה האכסקלוסיבי של המדינה: ענין הבטחון . בשטח זה היו לנו השנה אולי ההישגים והכיבושים הגדולים ביותר. במקום הגנה-במחתרת הקימונו צבא-הגנה לישראל; במקום יכולת התגוננות מצומצמת בפני כנופיות – גילינו יכולת לעמוד בפני צבאות סדירים של מספר אומות ערביות; במקוום ציוד פרימיטיבי של מיליציה מקומית במחתרת – ציידנו, תוך כדי המלחמה, חילות יבשה, אוויר וים, ומהמבחן הראשון יצאנו פחות או יותר בכבוד. אולם אנו רחוקים עדיין מבטחון. ואין זה ענינה של מדינת-ישראל בלבד, כי מדינה זו לא נועדה אך ורק לתושביה-היא.

אנו נקיים את בטחוננו בשלושה דרכים: בכוח צבאי, במדיניות-שלום כלפי השכנים והעולם, ובעליה ובהתישבות. אבל בנקודה זו עלי לעמוד על הסעיף הראשון של בטחון – הכוח הצבאי. במידה שהבטחון תלוי בכוח אדם – על אזרחי המדינה לעשות זאת, אם-כי עלי לציין שהיה חלק לא-קטן למתנדבים שבאו מ-50 ארצות ויותר, מכל חלקי תבל. מתנדבים אלה, שקוראים להם בשם מח"ל וגח"ל, מילאו גם בכמות וגם באיכות תפקיד לא-קטן במלחמת-החירות שלנו בשנה הזאת. אולם, בדרך-כלל אנו חייבים בענין זה לסמוך בעיקר על עצמנו. זוהי החובה הראשונה במדינת-ישראל. כשניגשנו לארגון וגיוס כוחות-ההתגוננות בשנה זו להקמת הצבא, בנינו בעיקר על הכוחות שישנם בישוב. אולם הכרחי שהתנועה הציונית תדע, שחלק מעול הבטחון מוטל גם על היהדות בעולם, והמדינה כשהיא לבדה לא תוכל לקחת על עצמה כל הנטל, כי הוא כבד מנשוא, וכך יהיה במשך כמה שנים. השנה קיבלנו עזרה שבלעדיה לא היינו, אולי, יכולים לעמוד (בזה איני מתכוון למתנדבים, אולי היינו עומדים גם בלי מתנדבים אלה). מהדברים המופלאים שקרו השנה במלחמתנו זו, הדבר המופלא ביותר, אולי, היה לא הקמת הצבא ולא עמידתו בשער ונצחונותיו בכל החזיתות – אלא הצטיידותו של הצבא ביבשה, באוויר ובים.

לא הגיעה עדיין השעה לספר על פרשה זו. בכל פרשת-הפלאים של שנה זו זוהי, אולי, האפופיה המרנינה והמפליאה ביותר. כאן אסתפק רק בציון, שמאפשרות ציודנו היה תלוי הכל: לא רק גורל המדינה אלא גורל קיומו הפיסי של הישוב הזה בן 700,000 נפש. אילו לא היינו מספיקים להצטייד במידה הדרושה ובזמן הדרוש, מי יודע אם היה נשאר אף יהודי אחד בארץ הזאת. ומלאכה זו של בטחוננו טרם הושלמה ולא תושלם כל-כך מהר; וכאן נדרשת העזרה המתמדת של העם היהודי. כל עד לא יוקם משטר-שלום בעולם כולו- ואני מאמין שיוקם, אבל אין אדם יודע אימתי, - כל עוד לא יוקם משטר בעולם שבו לא ישא גוי אל גוי חרב, הדאגה הראשונה החמורה ביותר שלנו היא – בטחון, ובכמה שטחי פעולה זוהי דאגה משותפת של המדינה והתנועה.

עשינו מאמצים לא בלתי-מוצלחים לקראת שלום. כרתנו שלושה הסכמי שביתת-נשק עם מצרים, לבנון, עבר-הירדן, וברכתם היא לא קטנה. ולא רק מפני שהם אולי פותחים דרך ליחסי-שלום קבועים בינינו ובין העם הערבי. ואומר בהדגשה מרובה ביותר: מחוץ להקמת מדינת-ישראל והגנתה, אין ענין חיוני לעמנו כהקמת יחסי-שלום בינינו ובין העולם הערבי; והסכמי שביתת-הנשק סללו במידה ידועה את הדרך לשלום. אבל הם עשו כבר גם שליחות חיובית אחרת, ושליחות חשובה: ההסכם עם מצרים נתן לנו את אילת. ואמנם, אילת ורוב הנגב היו כלולים במדינת-ישראל, לפי החלטות 29 בנובמבר. אבל כל החלטות אלו היו עלולות להיעשות פלסתר, וגורלן היה כגורל החוזה בחבר-הלאומים על שמירת זכויות העם האשורי בעיראק, אלמלא לא ביצענו אותן בכוחנו-אנו. תודות להסכם עם מצרים יכול היה צבאנו להגיע לאילת בלי לשפוך אף טיפת-דם אחת. אני מניח שבמסיבה זו של הוועד-הפועל הציוני אין צורך להסביר מה זאת אילת בשביל כל עתידנו בארץ הזאת. ההסכם עם עבר-הירדן נתן לנו תיקונים במשולש, בדרום עמק-יזרעאל ובחלק הצר ביותר של מדינתנו, בחלק המרכזי המהווה בעצם רק מסדרון בין הדרום ובין הצפון; הסכם זה נתן לנו לפני ימים אחדים את רכבת ירושלים-תל-אביב.

ויש אולי סיכויים לשלום קבע, ואף-על-פי-כן – הבטחון נשאר, כמקודם, הדאגה הגדולה והחמורה של מדינת-ישראל. עובדות-יסוד היסטוריות אינן משתנות ע"י נצחונות זמניים או ע"י בריתות בינלאומיות. וזוהי עובדת-יסוד היסטורית שאנו אומה קטנה, מוקפת ים ערבי. וגם אם יגדל מספרנו ויוכפל ויושלש – גם אז נהיה מיעוט קטן לעומת עשרות המיליונים הערבים התופסים את כל שטח חלקי-העולם הזה, מהרי הטברוס ועד האוקינוס האטלנטי. ואנו צריכים לזכור שבמאה השביעית היה העם הערבי קומץ של שבטים פראים מפורדים ומפוזרים, שהעולם לא ידע כמעט על קיומם, ולא היה להם שום ערך תרבותי, פוליטי, ופתאום קם "נביא" ויפח רוח חדשה בשבטים אלה, ליכד אותם ובמשך זמן קצר קמה אחת האימפריות העולמיות הגדולות ביותר, האימפריה הערבית, שהתפשטה על שלושת חלקי-תבל, והיא ביצעה דבר אשר לא ביצעה לפניה ולאחריה שום אימפריה אחרת – היא הנחילה לא רק דתה ותרבותה, אלא גם לשונה להמון עמים באפריקה ובאסיה, אשר מעולם לא היה להם שום מגע עם הלשון הערבית ולא עם הגזע הערבי.

הבטחון נשאר הדאגה הראשית שלנו; בו תלויה לא רק עצמאותנו אלא עצם קיומנו הפיסי. הסכנה עכשיו אינה פחותה ממה שהיתה לפני שנה; אמנם אנו המעטים הכינו את המרובים, אבל אין עמים אוהבים להיות מוכים, ואינם ממהרים לשכוח תבוסות. ואל נתימר לשוא, שכבר פתרנו שאלת בטחוננו. ולכן – מאמצים על-אנושיים לשלום, ולכן – עליה גדולה בקצב מהיר. אבל תמיד עמידה ערה על משמר הבטחון גם במובן המצומצם. האמצעים הדרושים לכך הם למעלה מכוחה של המדינה הזאת. כוח-האדם ניתן אנחנו – אבל כוח-האדם בלבד לא מספיק. כושר-ההתגוננות תלוי בעצמה משקית ובציוד יעיל. ואנו זקוקים לעזרה מתמדת ונאמנה של העם בהצטיידותנו היעילה. והעזרה הדרושה היא זו הבאה בעתה .יש הבדל בין צרכי הבטחון וצרכים אחרים שאף הם חשובים וחיוניים לא-פחות מצרכי הצבא, כגון צרכי עליה, התישבות וחינוך. כל שאר הדברים – החמצתם גורמת נזק, אבל היא אינה טוטלית, אולם כל החמצה רצינית בשטח הבטחון – עלולה להיות טוטלית. להתגונן אפשר בשעה שיש עוד להתגונן; החמצת שעה זו – הרי אתה אבוד, וכל המאחר – גוזר כליה על עצמו.

ועלי להגיד לחברינו בחוץ-לארץ, שלא פתרנו ולא נפתור כל-כך מהר את שאלת הבטחון בלי עזרה כספית ומשקית –ואני מדגיש את הנקודה המשקית. כוחנו להתגונן יהיה תלוי לא רק במספר הצבאות, ארגונם ואימונם, אלא בכוח המשקי, הטכני והמדעי שלנו. אלה עמדו לנו השנה, כי בהם עלינו על אויבינו. אך אין זה מוכרח להישאר כך לאורך ימים. והתנועה הציונית, יחד עם מדינת-ישראל, חייבות לצייד אותנו ביתרון משקי, טכני ומדעי – למען נוכל לעמוד.

ואוסיף עוד דבר, אם-כי הוא אולי פרט, אבל בענין זה גם הפרט חשוב – דבר המומחים. היינו יכולים, אולי, להשיג בקלות מומחים צבאיים מממשלות שונות, ואנו זקוקים להם בכל שטחי הבטחון, כי אנו צריכים ללמוד, וללמוד הרבה וברצינות. אולם לא נוכל להשתמש במומחים זרים, גם הנאמנים ביותר, כל עוד העולם מחולק לשני גושים, וניזקק רק למומחים יהודים שיבואו אלינו כיהודים. התנועה חייבת לעמוד על המשמר בכל ארץ וארץ, ואם יש בתוכנו מומחה לכוחות יבשה, ים ואוויר, המוכן לשרת את עמו בענין החיוני ביותר, החיוני במשמעות הפשוטה של המלה, - עליו לבוא הנה.

*

ויש עוד שטח אחד שהוא כאילו שטח אכסקלוסיבי של המדינה, ואף-על-פי-כן יש בו גם לתנועה הציונית תפקיד לא קטן, וזהו – מדיניות-חוץ .מדיניות-חוץ בדרך-כלל, היא בסמכותה המיוחדת של המדינה, ורק נציגיה וממשלתה ינהלו את מדיניותנו החיצונית ויקבעו קוויה. אולם שום ממשלה בישראל לא תוכל להתנכר לעובדה, שיש המוני יהודים בתפוצות, בכל חלקי העולם; וכשאנו באים לקבוע את דרכי מדיניות-החוץ שלנו, שומה עלינו לקחת בחשבון, מחוץ לשיקולים הפוליטיים, האסטרטגיים והכלכליים שלמדינת-ישראל, עוד שיקול אחד: האינטרס של המוני ישראל בארצות-נכר. אנו מוכרחים לפעמים להימנע מדברים גם אם הם עלולים להיות לברכה לנו, אם יש בהם נזק חמור וסכנה להמוני ישראל בגולה ולציונות כמדיניות-שלום של מדינת-ישראל. יש גם נימוקים אחרים, כמובן, לשאיפת-השלום שלנו, אבל קשרינו עם העם היהודי בעולם כשהם לעצמם מטילים עלינו החובה לחזק השלום.

אם-כי יחסיה של מדינת-ישראל עם אומות-העולם מן ההכרח שיקבעו אך ורק ע"י מדינת-ישראל, כלומר ע"י תושביה, נציגיה וממשלתה – יש לתנועה הציונית יעוד חשוב להסביר את מדיניות ישראל לעמים שבתוכם יושבים יהודים. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. הסברת ענינינו ומדיניותנו בפני דעת-הקהל בעולם יש לה ערך חיוני. אמנם, מה שקרה אחרי עצרת או"ם ב-29 בנובמבר 1947, - התעללות ממשלת-המנדט בהחלטות העצרת, המלחמה הגלויה שהכריזו שש מדינות-ערב, חברות האומות המאוחדות, על ההחלטות הללו, אזלת-היד של ארגון האומות המאוחדות בשעה שנתקפנו ונעזבנו לגורלנו- כל אלה עלולים להוליד בתוכנו השקפה צינית על ערך דעת-הקהל ועל ערך החלטות בינלאומיות. אבל זאת תהיה טעות פאטלית. אמנם, לא היינו מגיעים עד הלום בלי כוחנו: הישוב לא היה נשאר בחיים, המדינה לא היתה קמה, הגבולות לא היו נקבעים, השטחים לא היו משוחררים, אפילו השטחים שהאו"ם החליט עליהם, אלמלא עמד לנו כוחה של ההגנה ואחר-כך כוחו של צבא-הגנה לישראל. אך אין אנו יכולים לסמוך אך ורק על כוחנו הפיסי, - סבור אני שכל מדינה בעולם, גם האדירה ביותר, זקוקה לדעת-קהל בעולם. בכל אופן, מדינת-ישראל הקטנה, - והיא תמיד תישאר מדינה קטנה גם אם ישבו בה עשרה מיליונים יהודים, ואני מאמין שיבוא יום ויהיה בה מספר כזה של יהודים – מדינת-ישראל אינה יכולה להתעלם מדעת-הקהל בעולם ומבמות בינלאומיות. הכרח הוא שדברנו יובא לאומות-העולם ויוסבר לדעת-הקהל הבינלאומית. מעצמות אדירות מוציאות סכומים ענקיים על תעמולה והסברה בינלאומית בצורות שונות, ואנו זקוקים לכך לא פחות ממדינות אחרות. אין אנו חייבים תמיד ובכל התנאים להתנהג לפי רצונה של דעת-הקהל בעולם. היינו נאלצים בשנה הקודמת למרוד לא פעם בדעת-הקהל – ולעשות מה שהאינטרס החיוני ומצוות הצדק הטילו עלינו. ויתכן שגם בעתיד נעמוד בפני ברירה שמצד אחד יעמוד ענין חיוני וצדק היסטורי, ומצד שני – דעת-הקהל משובשת. ושוב לא נהסס: נבכר את הצדק והאינטרס החיוני על זיקה לדעת-הקהל. אבל התנגדות אליה וזלזול בה לא יהיו לנו לקו, ועלינו לדאוג לכך שמדיניותנו תוסבר לדעת-הקהל ותירצה לה. ואם-כי כציוני איני חסיד גדול של המימרה "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם בין האומות" ורואה בפיזורנו אסון. נדמה לי שעלינו להפיק מעובדה טראגית זו כל התועלת האפשרית. וכל זמן שאנחנו מפוזרים בין האומות, נדאג לכך שהיהודים בכל ארץ וארץ, ובשורה הראשונה הציונים בתוכם, יהיו נושאי דברה של מדינת-ישראל כלפי שכניהם, ויביאו לעמים שבתוכם הם יושבים את מדיניות השלום והקידמה של מדינת-ישראל. ולא רק נציגינו הרשמיים אלא הציונים כולם, יעזרו בכך למדיניות החוץ שלנו. מדיניות-חוץ לא עושים בחרב, אם-כי לפעמים רק החרב קובעת.

עכשיו אני בא לסעיף השלישי, הברור מאליו, שהוא מהווה שטח משותף – סעיף-העליה. בסעיף זה רבותי, אנחנו עומדים בפני שתי בעיות קשות, כאילו האחת סותרת את השניה. הבעיה האחת היא: איפה ניקח יהודים בשביל מדינת-ישראל; והבעיה השניה - כיצד נקלוט את העליה הגדולה והולכת.

הגורל המר רצה שמדינת-ישראל תוקם לאחר שששה מיליונים יהודים נטבחו. והם דווקא אלה שמדינת-יהודים היתה בשבילם שאלת-חיים: הקנדידטים הראשונים לאזרחות במדינת-ישראל. הם אינם עוד, ואין בידינו להחיות המתים. אבל אין זה האסון האחד שקרה לנו. חלק חשוב מהיהדות שניצל ורוצה לעלות – אינו יכול, כי שערי-היציאה סגורים. במשך דור אחד היתה ארץ אחת גדולה סגורה בשבילנו, עכשיו הולכות ונסגרות ארצות נוספות. נסגרו גם אחדות מארצות-ערב. עוד לפני המלחמה לא הורשה יהודי עיראקי לעלות לארץ ועומדת לפנינו שאלה מרה: איפה ניקח יהודים למדינת-ישראל? זוהי לא רק שאלה אלא תביעה, תביעה מהציונים החיים בארצות חופשיות – אם הציונות אינה דבר-שפתיים אלא חזון היסטורי מהפכני, שתכליתו קיבוץ-גלויות.

ועומד לפנינו תפקיד שני, שכאילו עמד בסתירה לתפקיד הראשון: איך לקלוט את הזרם הגדל ומתרחב של העליה לארץ. ישוב קטן כבארץ-ישראל יצטרך לקלוט שנה-שנה כ-200,000 עולים, ולנו אין ברירה לקלוט או לא לקלוט. שייך אני לאלה שנתחנכו עוד במאה התשע-עשרה, כשהיה קיים עולם יציב, והיתה הרגשה איתנה של קיום חוק ומשפט בעולם. הימים האלה עברו ולא במהרה ישובו. אנחנו חיים בתקופה מעורערת, מסוכסכת, רבת-תמורות ודינמית, ללא בטחון כלשהו, כאשר לא היתה הרבה-הרבה שנים. ואין לדעת לפני אילו הפתעות יעמוד העולם כולו, או כמה וכמה ארצות, ומה צפוי ליהודים בארץ זו או אחרת, ומה צפוי לארצנו.

רק לפני שלוש-עשרה שנה נמצאו מנהיגים ציוניים, בעלי חושים יהודיים וציוניים מחודדים ועמוקים, שהיו בטוחים כי תמיד יהיו לנו די יהודים בשביל הארץ, והחשש היחיד שלהם היה אם תספיק לנו אדמה ליהודים אלה. והנה נשתנו הדברים מאז. מה שקרה בעשר השנים האחרונות אינו מוכרח לחזור – על-פי רוב אין הדברים חוזרים בדיוק, - אבל יכולים להתרחש אסונות חדשים לא פחות איומים. אינני חושש, כאותם פסימיסטים, שהעולם עומד להיחרב. – העולם לא יחרב, אבל העם היהודי הקטן והמפוזר עלול להיחרב ולהישמד עד אחד. ובעליה לארץ ובקצב העליה יש משום דיני-נפשות, משום פיקוח נפש; פיקוח נפש שליהודים בכמה מארצות הגולה, ופיקוח-נפש של מדינת-ישראל. לא בכל הנסיבות נוכל לעמוד כשנישאר לאורך זמן מתגוננים בפני מתקיפים רבים. ואין לנו ברירה . לכן עומדת באופן כל-כך טראגי השאלה כיצד לקלוט , כי לא נסגור את שערינו, לא נפסיק העליה; איש לא יקח על עצמו אחריות כבדה כזו. ואם קשה העול על המדינה – עליה לשאתו, אין היא בת חורין. היא חייבת תודה לעם-ישראל; כל אחד מאתנו פה חייב תודה לעם-ישראל. אין זה נכון מה שסבורים הציונים בגלות, כי חלוצי ההגשמה הציונית, יהודי ארץ-ישראל, הקריבו קרבנות בשביל העם היהודי. – ההיפך מזה הוא הנכון. הם זכו יותר מכל שאר היהודים בעולם. לחיות בארץ ולעבוד בה, ליצור ולעצב מולדת, זוהי זכות הגדולה ביותר שיהודי היה יכול להגיע אליה, ואיש מאתנו לא עשה זאת בכוח עצמו בלבד - אלא בכוח העם כולו. ועל זאת אנו חייבים תודה. אבל אין זה ענין של הכרת-תודה בלבד, - עליה גדולה היא שאלת קיומו של ישוב זה. ישוב זה לא יעמוד בפני אויביו רק בכוח הנשק, וחייליו יהיו עוד יותר מאומנים משהיו. זהו צורך חיוני, חיוני פשוטו כמשמעו, לגדול, ולגדול מהר, ועלינו לשאת בעול הגידול- כלומר, לשאת במלוא יכלתנו ולמעלה מיכלתנו, כשם שהיינו מוכרחים לשאת במלוא יכלתנו ולמעלה מיכלתנו בעול המלחמה. וממשלת-ישראל זו לא "תרחם" על תושבי הארץ ותטיל עליה משטרים קשים ומסים כבדים חוקי-צנע למען העליה – ואני בטוח שהרוב יקבל "גזירות" אלו באהבה. בלי מאמצים גדולים וממושכים של אזרחי המדינה הזאת לא נקלוט את העולים. האזרחים יתבעו לא רק למאמצים וכספיים כלכליים –הם נדרשים לעזור לעולים בלימוד מקצוע, בהדרכה לחיי-עבודה, ועד כמה שאפשר, לעבודה חקלאית, בהנהלת לשון, בהריסת המחיצות העדתיות וההבדלים התרבותיים וכיוצא באלה. אבל גם אם אזרחי המדינה יעשו מאמץ מכסימלי – והם רחוקים עדיין מכל מאמץ, ולמאמץ מכסימלי לא הגיעו אפילו במחשבה, - לא יעמוד כוחם בלבד לקליטת העולים. בלי עזרה רבה ונאמנה של העם כולו – העליה תיכשל.

לא אלאה אתכם במספרים. אביא מספרים אחדים רק לסבר האוזן - ולא לשם קביעה סטטיסטית. האקונומיסטים שלנו סבורים, שלקליטת נפש אחת דרושים 2500 דולר; זאת אומרת שלקליטת מאתיים אלף בשנה ידרשו 500 מיליון דולר בכל שנה. אנו מוכרחים לבנות לכל-הפחות 60,000 יחידות-דיור לשנה לעולים, בכדי שעולים אלה לא יתגוללו תחת כיפת השמים. אלה הם צרכים העומדים בהחלט מעבר ליכלתה של מדינת-ישראל – ורק בכוחו של העם היהודי כולו אפשר יהיה לספקם. התנועה הציונית מוכרחה להבין, שהציונות עכשיו אינה עוד זו שהיתה; נשתנו הממדים, נשתנתה המהות, נשתנה הקצב, נשתנו הצרכים. ואם הציונות לא תוכל לצרכים החדשים בממדים החדשים ובקצב החדש – היא תפשוט הרגל ותרד מעל הבמה.

לפני קום המדינה – היה "נוח"; יכולנו להאשים זרים הסוגרים שערי הארץ בפנינו, המפריעים ליהודים לעלות. אלה היו תירוצים נוחים, אם-כי רבים בתוכנו לא האמינו גם אז ב"תירוץ" זה. ידענו שכל מי שרוצה באמת לעלות – יכול לפרוץ גם שערים סגורים. ברם כל ה"תירוצים" הישנים סולקו: הארץ פתוחה לרווחה, מדינתנו פתחה את שעריה, והיהודים – כל עוד ישנם יהודים החפשים לעלות – זורמים בהמוניהם, והתנועה הציונית הועמדה בפני מבחן שאין להתחמק ממנו, מבחן הביצוע .ואם-כי לא אקפח את הזכויות הגדולות שיש ליהדות אמריקה בהרבה שטחים. אני חייב לומר את האמת הבלתי-נעימה: יהדות זו מפגרת יותר מאחרים בעזרתה לעליה. ממיליון ורבע יהודים בארצות אחרות נתקבלו בשנה הקודמת 40 מיליון דולרים ומחמישה מיליון באמריקה – רק 50 מיליון. יוצא שהיהודים באמריקה נותנים רק כשליש משנותנים יהודים בארצות אחרות, בלי להכניס בחשבון את יהודי ארץ-ישראל.

עליה גדולה דורשת מאמץ גדול – ואמצעים רבים. האמצעים הנדרשים הם שלושה, ושלשתם הכרחיים ואי-אפשר לוותר אף על אחד מהם: תרומות, השקעות-הון ומלוות ושלושתם יש לעשות בממדם גדולים, בתנופה חדשה. חל שינוי בממדי-המגבית, אבל אין זה מספיק. קיבלנו מלווה ראשון מממשלת אמריקה בסך 100,000,000 דולר. אך העם היהודי עוד לא התעורר ולא עשה את שלו – לא בהשקעות ולא במלוות. דבר זה עלול להכשיל את העליה, כל מפעל חיינו של חמישים שנה עומד בסכנה. אל נתפאר יותר מדי במה שעשינו עד עכשיו; כל כיבושינו עומדים במבחן דווקא לאחר שקמה מדינת-ישראל. אנחנו פה, יחד אתכם בגולה, הועמדנו במבחן הביצוע, זו אבן-הבוחן הנאמנה, שאינה יודעת כל תרמית והתחמקות. ואין זו רק שאלת כסף. נוסף לאמצעים כספיים אנו מצווים עכשיו על שיטות-עבודה חדשות – על טכניקה משוכללת ועל עבדה רבת-תפוקה ופריון. קליטת עליה גדולה מולידה קשיים רבים. ואם לא נדע לבנות את משקנו על יסוד הכיבושים האחרונים של המדע ושל הטכנולוגיה בעולם, על-ידי אמצעי-הציוד המשוכללים ביותר, ע"י שיטות-העבודה היעילות ביותר, לא יהיו פתרונים לקשיים שלנו. לא יקום משק פרימיטיבי יהודי; לא תתקיים מדינה פרימיטיבית יהודית. אילו היינו מקיימים את האידיאל שהיה לפנים לכמה מחובבי-ציון – ליהפך בארץ למוז'יקים או לפלחים (אני אומר זאת לא בזלזול כלפי אלה שדגלו באידיאולוגיה זו, - הם התכוונו לרעיון מוסרי חשוב) – כי אז היינו השנה הזאת נמחים מעל-פני האדמה. בהתגוששות הראשונה שלנו - עמד לנו יתרוננו המוסרי, האינטלקטואלי והטכני. יתרון זה דרוש לא רק להתגוששות צבאית. ההתגוששות הכלכלית שלנו היא, אולי, קשה וחמורה יותר מההתגוששות הצבאית, ובמבחן הכלכלי נעמוד רק אם נגיע לשיא היכולת המדינית והטכנית של זמננו, - ואין כל סיבה למה לא נגיע לשיא הכושר האינטלקטואלי הגדול – זוהי אולי הירושה העיקרית שההיסטוריה היהודית הורישה לנו, לגדולי-המדע היהודים יש יד בכל הכיבושים העצומים של זמננו. וזוהי עכשיו אחת התעודות הגדולות של תנועתנו בעולם: להקנות למכשירי-הקליטה שלנו בישראל את מיטב הכיבושים הטכניים והמדעיים בעולם, כיבושי המדע והטכנולוגיה בבנין, בחקלאות, בחרושת, בים ובאוויר. בלי טכניקה ועבודה משוכללת לא נעמיד כלכלה.

הדבר הרביעי הוא דבר התרבות. קרו הרבה דברים מופלאים בארץ הזאת, אשר לאחר שנתקיימו הם נראים כדבר מובן מאליו, כדבר פשוט. אבל הם ל נעשו בלי מאמצי-יצירה עליונים. לדוגמא – תחיית הלשון העברית. בעיה זו של תחיית הלשון עומדת בשתי ארצות אחרות – באירלנד ובהודו. העם האירי נלחם אף הוא על קיומו בתנאים טראגיים במשך מאות בשנים; הוא סבל הרבה; רבים מבניו נשמדו; עוד בראשית המאה ה-19 מנה בארצו קרוב לשמונה מיליון אנשים, עכשיו נשארו שם רק הרבע. רק לפני שבועות אחדים חגג העם האירי את עצמאותו המלאה. ועם זה הוא עושה מאמצים על-אנושיים להחיות בפי העם את לשונו האירית העתיקה ולהחליף בה את הלשון האנגלית – שהיא בשבילו לשון-מדכאים במשך מאות שנים. ואין הדבר עולה בידו – אם-כי מדינתו קמה לתחיה לפני כשלושים שנה ולא הוגלה מארצו, כמונו. והוא הדין בהודו. השתלטה עליהם הלשון האנגלית, ואם-כי נעשו עצמאים ובלתי-תלויים באפיטרופוס האנגלי – הרי ריבוי הלשונות בחיים מכריח אותם להשתמש בלשון האנגלית הזרה, וכל החוקים של הודו מופיעים גם היום באנגלית, ובפרלמנט ההודי מדברים אנגלית.

לנו קרה נס – שבטי ישראל נתאחדו בלשון העברית. אבל זה לא היה "נס": זה פרי מאמצים מתמידים ונאמנים במשך הרבה שנים. כיבוש אדיר זה עלול עכשיו להתערער. הלשון העברית קשרה אותנו עם כל הקורות בדברי-ימינו מאז, ואיחדה בתוכנו את כל השבטים והתפוצות. והנה זכינו עכשיו לגלים אדירים של עליה – וברכה גדולה זו יש בה קוץ: בליל לשונות תרבויות. אין העולים יודעים לשננו ואין אנו יודעים לשונם. רוב דוברי-אידיש נשמדו, ובפגישה עם עולים מוכרחים לדבר אליהם צרפתית, ערבית, צ'כית, מדיארית, בולגרית, רומנית ועוד. ואנו רוצים, ונעשה כל המאמצים, להכפיל ישוב זה בשלוש-ארבע השנים הבאות – ויש סיכויים לכך. אבל אסור לנו להתעלם מהסכנה שגידול זה עלול לערער כל המבנה הלאומי והתרבותי שלנו, והמאמץ התרבותי הנדרש מאתנו הוא למעלה מיכלתו של הישוב הזה בלבד, ויש הכרח בשינוי-ערכים בתנועה הציונית. החינוך העברי מוכרח להתחיל בגולה . לא תיתכן עכשיו תנועה ציונית בלי חינוך עברי, בלי הנחלת ערכי תרבותנו לעם, לנוער, להמונים – ובתנופה רבה. הביצוע מחייב.

 והדבר החמישי הוא ההתישבות . העם היהודי כולו שמח וגאה על נצחונות צבא-הגנה לישראל, שש על עצמאות ישראל. אבל חושש אני, שרבים גם בקרב הציונים ללא שמעו – ואם שמעו לא העריכו כראוי – הדבר הגדול ביותר שקרה השנה הזאת: קמה אדמה לעם ישראל. יש לנו עכשיו אדמה להתישבות יותר משהיתה בכל ארץ-ישראל המנדטורית. אבל עושר רב זה יהא שמור לרעתנו, אם לא נשתמש בו. אם האדמות הריקות והשוממות האלה, גם בגליל וגם בנגב, גם על חוף-הים וגם במסדרון ירושלים – לא יופרחו ללא ייושבו על-ידינו במהרה – אין כל בטחון שיקוימו בידינו.

בימי הביצנטים, הערבים, נוסעי-הצלב, התורכים ובימי כובשים אחרים יכלו האדמות להית שוממות מאות שנים. דבר זה לא יתכן במדינת-ישראל. לא יהיה כל הגיון וצדק במלחמתנו – ואינני מכיר שום מלחמה צודקת יותר ממלחמתנו – אם לא ניישב אדמות אלו ששחררנו במלחמה. הגענו עכשיו לידי מצב שיש לנו שפע של אדמה, ואין יהודים ליישוב האדמות. יישוב אדמות נשמות דורש, יותר מכל מפעל כלכלי אחר, כוחות חלוציים. הרזרבה הגדולה של התנועה החלוצית – יהדות אירופה – נשמדה; ובלי כוחות חלוציים לא תקום התישבות. לא היינו רגילים ללכת לכפר, לעבודת אדמה, לא היינו רגילים להחיות מדבריות, אבותינו לא עשו זאת בשום ארץ אחרת. כאן אנחנו מוכרחים לעשות זאת. זהו חידוש מהפכני והוא לא יעשה בלי תנופה חלוצית. ועליכם – שליחי דרום-אפריקה, אנגליה, הדומיניונים, אמריקה הצפונית והדרומית – לדעת שאם לא יבואו כוחות חלוציים מארצותיכם, יש סכנה שהאדמות האלה יעמדו בשממותן – ואין כל בטחון שאדמה שוממה תישאר במדינת-ישראל.

אין היהודים והציונים בארצות שמניתי גרועים מהיהודים והציונים ברוסיה, פולין, גליציה ורומניה בשעתם. גם אלה היו "ציונים טובים" ובחרו להישאר במקומם, כל זמן שיכלו לעשות זאת. ורק מעטים קמו ועלו – המעפילים והחלוצים. והרי כוחות חלוציים גנוזים בכל קיבוץ יהודי באשר הוא. לי היתה הזכות לשוב לארץ הזאת – לאחר שגורשתי ממנה בראשית מלחמת-העולם הראשונה – יחד עם אלפי חלוצים, לא מפולין ולא מרוסיה ולא מגליציה ולא מרומניה כי אם דווקא מאמריקה הצפונית, לאחר שהוקמה בה תנועה חלוצית, ההסתדרות החלוצית הראשונה בעולם. יש עכשיו להרחיב את מושג החלוציות – ויש לתבוע קורטוב של חלוציות מכל יהודי ויהודי. חייבת התנועה הציונית בכל מקום לנטוע את ההכרה בארץ-ישראל. אין זה בשמים. ואם מאות אלפים יהודים מאמריקה ומקנדה, מאנגליה ומאבסטרליה יבואו לבקר בארץ - רבים מהם ישתקעו כאן. יש לנטוע את ההכרה בלב כל סטודנט יהודי, שנוסף לחמש או שש שנות לימוד בקולג' עליו ללמוד גם שנה אחת, לפחות, באוניברסיטה בירושלים. לימוד זה ירחיב את אופקיו ויעשיר את רוחו. חלק מסטודנטים אלה ישתקעו בארץ. יש להכניס את ההכרה בלב כל יהודי, שאם הוא בונה לו בית ומרהט אותו, עליו לרכוש חלק מהרהיטים מתוצרת הארץ. יש להכניס ההכרה בלב כל יהודי, שאם יש לו מניות ואגרות-חוב, לא יתכן שיעדרו אצלו אגרות-חוב של מדינת-ישראל. יש להכניס את ההכרה בלב האמהות בחוץ-לארץ, שילדיהן חייבים לדעת עברית. עכשיו נמצא רוב העם היהודי בארצות האנגלו-סכסיות, ובארצות אלו לומדים רק שפה אחת; ואין זה קשה ללמוד עברית כשפה שניה. זהו קורטוב של חלוציות, אולם לא יבצר עכשיו – לאור המפעלים האדירים הנעשים ונעשו במדינת-ישראל – לעורר תנועה חלוצית אינטגרלית, לחנך נוער שיעפיל ויעלה ארצה לבנות הנגב ואילת, להשתתף במהפכה הקונסטרוקטיבית היחידה בדורנו, הפתוחה ליכולת ולכושר-הפעולה ולעוז-הרוח של הנוער היהודי – שתהיה לגאון ולתפארת לכל יהודי בעולם. 

*

אין זה המקום ואין זו השעה לברר השינויים שיש לעשות במבנה התנועה הציונית, למען התאימה לגורם החדש ורב-האונים שקם בציונות המתגשמת – למדינת-ישראל. אבל דבר אחד מוכרח להיות ברור לכל: לא תתקיים עוד, כמו עד עכשיו, ציונות דקלרטיבית בלבד, ציונות של שוקלים. אמנם, גם לפני היות המדינה, בלי הרצון החלוצי של שלושה דורות מגשימים, ממייסדי פתח-תקוה ועד בוני הנגב, לא היתה הציונות הקונגרסיסטית (וכן זו שקמה לה – "חובבי ציון") מבצעת שום דבר. אבל לתנועה הקונגרסיסטית הזאת היה ערך פוליטי חינוכי רב והיה לה חלק במעשה הגדול שנעשה כאן. עכשיו נשתנה משהו; הוקמה המדינה, נפתחו השערים, וציוני בחוץ-לארץ חייב לשאול עצמו: מה בין יהודי סתם, שאף הוא מתגאה כמוהו במדינת-ישראל – מרחוק... בלי תוספת של קורטוב חלוציות, לא תיתכן עכשיו ציונות. הציונות הדקלרטיבית התרוקנה – ואין לה כל זכות קיום.

מדינת-ישראל לא באה להקל עלינו פה בארץ ולכם שם בגולה. זו היא טעות לחשוב שחיינו מעכשיו יהיו קלים ונוחים יותר מאשר בימי השלטון הזר. הם יהיו קשים יותר, כי גדול עול העצמאות וההגשמה. המלחמה הטילה עלינו עול כבד; העליה תטיל עלינו עול כבד יותר, ועול העליה יהיה ממושך יותר. המדינה אינה גורעת, אלא מוסיפה כי גדלו האפשרויות וגדלו התביעות. גם לנו, אזרחי המדינה, אין עוד כל רשות להתברך בלבנו שעמדנו כבר במבחן – כיוון שיצאנו מהמלחמה בכבוד. זה היה רק מבחן ראשון. המבחן הגדול והמכריע רק מתחיל. המבחן המכריע הוא מבחן העליה וההתישבות. במבחן הזה תיבחן כל התנועה הציונית. לא תיתכן עכשיו ציונות שאינה חלוצית, וההשתתפות הנדרשת עכשיו מכם בבנין המדינה – היא השתתפות אישית.

10. דוד בן-גוריון: תשובת ראש-הממשלה לדיון בכנסת - 1949 11

קשה למצוא ביטוי צלול ונחרץ יותר לציווי הציוני העליון בתחום העלייה, קליטתה וקיבוץ הגלויות, מאשר דבריו של בן-גוריון בכנסת כשנה וחצי לאחר הקמת המדינה. אימוצו של החזון הזה כפרוגרמה של המדינה והעמדת היעדים האלה בראש סדר העדיפויות שלה, כפי שהציג בן-גוריון כאן, אכן מומשו בעיקרם בפועל. בן-גוריון היה מודע לעומק השינוי המהפכני בציונות: אובדנם של יהודי מזרח אירופה שנים ספורות קודם לכן ותהליך התחסלותן של גלויות אחרות. הוא הבין שהסתיים הפרק האבולוציוני שאפיין את רוב ימי המנדט, בעת שהדגש הושם על תרומת העולים לאיתנותו של היישוב. בתנאים החדשים התחיל פרק "קטסטרופלי", שעליו הוא דיבר במונחים של "חבלי משיח". עתה יש להביא את העולים גם ללא שיכון, ללא מתקני אשפוז, ללא תעסוקה וללא הון, בתנאים של ייסורים לעולים וסבל לאוכלוסייה הוותיקה. הוא היה מודע למצב הנורא, לרבות "תמונת-זוועה של תשעים אלף עולים היושבים במחנות". גם לשישים ריבוא בני ישראל שיצאו ממצרים לא הוכנו תנאי הקליטה בארץ היעודה. הבאת העולים הייתה חיונית עד כדי כך, ש"אפילו אם נגזר על מי מהם למות - מוטב שימות פה בארצו, בין אחיו, ולא בנכר ההוא".

אחרי שהדגיש כי העלייה קודמת לכושר הקליטה, הכפיף בן-גוריון את שיקולי הכלכלה האחרים לצורכי הקליטה, "וכל מי שעושה משהו ופוגע בקליטת העליה פוגע בבבת-עינה של המדינה ומחבל בנפש-נפשה של הציונות". מדובר היה בהזדמנות היסטורית להביא "מיליון או שניים" יהודים גם מארצות מצוקה, שבהן הייתה סכנה לסגירת השערים. שם איימה עליהם "קאטאסטרופה של הרס ושמד". אלא שרוב היהודים חיו בארצות המערב והיו צפויים להגיע לא מחשש רדיפות אלא רק אם ישראל תמשוך אותם בסגולותיה: הערכים התרבותיים והאנושיים, הרמה הכלכלית והחברתית. עליה "להעניק ליהודים כל הטוב והיפה שיש להם בארצות־מושבם נוסף על הברכה היחידה במינה שנמצאת רק פה - עצמאות ישראל".

*              *              *

 [...]

אנו מוסיפים לקרוא לדברים חדשים, גדולים ונצורים בשמות ישנים, שדופים, שאין בהם ביטוי נאמן וקולע של הדברים. אנו מדברים על עליה - אבל מה שמתרחש עכשיו הוא משהו גדול מעליה סתם, לפנינו לא עליה – אלא "יציאת מצרים" חדשה. גלות אחר גלות מתחסלת, גולה אחרי גולה עלה ארצה. לא היה כדבר הזה גם בהיסטוריה היהודית. מתחולל משהו משיחי, וזה נישא בכוחות אדירים, ואני שואל האפשר לעשות זאת בדרך "מסחרית", כפי שקראו לזה בקונגרסים הציוניים "גישעפט-מעסיג", בלי חבלי משיח, בלי יסורים וסכנות, בלי תלאת וסבל, בלי סבל לישוב, לעולים, לעם היהודי כולו, כעסק מכניס רווחים - או שהדבר צריך להיעשות למרות הכל ויהי מה ?

לפני כמה שבעות נמסר לי שמתוך נימוקים שקולים ומעשיים – ובאמת אי-אפשר היה לזלזל בנימוקים – יש הכרח להאיט עליית תימן (מכיון שהסוד נתגלה מותר לנו לדבר על כך). אמרו לי שביין העולים יש הרבה חולים, חלשים, ילדים תשושים, נגועים - ואין סידורים מתאימים ומספיקים בשביל כולם, ויש להאיט קצב העליה, או יותר נכון ההטסה, כי כל עליית תימן בימינו נעשית בטיסה, על כנפי נשרים. שלחתי מיד איש לעדן לבדוק המצב, ובמשך ימים אחדים קיבלתי דו"ח מלא ומפורט על מה שמתהווה ברחבי תימן. שמעתי על יציאת-תימן מופלאה, משיחית, יציאת היהודים מכל קצווי תימן, ברגל, ברכב, בנעריהם ובזקניהם, מתוך הפקרת רכושם, בריאותם, חייהם – ופני כולם לעדן, שמשם אפשר להגיע למדינת-ישראל המאירה ממרחקים וקוראת ממעמקים. ומיד שלחנו שנינו – קפלן, האיש המעשי, ואני, בעל ההזיות - טלגראמה לידידינו באמריקה, שלמען השם ישלחו מיד עוד מטוסים לעדן להחיש ולהאיץ העברת יהודי תימן ארצה. ידענו שאין עדיין מקום מוכן בשבילם, שאין שיכון ואין אשפוז. אבל לא היה ספק קל, אף לרגע אחד – שעלינו קודם כל לעשות הכל, האפשרי והבלתי-אפשרי, למען שיגיעו הנה, אלינו, למדינת-ישראל זו, ולא יתגלגלו במחנות בעדן או בדרכים בתימן. אפילו אם נגזר על מי מהם למות – מוטב שימות פה בארצו, בין אחיו, ולא בנכר ההוא. היו מקרים שהעולים הגיעו לשדה-התעופה בלוד ויצאה נשמתם. ובאו ילדים מזי-רעב, ראיתי אותם בבית-החולים הצבאי בתל-השומר. זוהי אחת התמונות המחרידות ביותר שראיתי בחיי: באגף שנמסר על-ידי הצבא לילדי תימן שכבו ילדים ותינוקות הדומים יותר לשלדים אשר לבני אדם חיים ; ללא כוח לבכות, רבים גם ללא כוח לספוג מזון. רק בעינים זרח עוד אור החיים, והעינים – עיני ילדים יהודים, ילדים יקרים. ורופאים יהודים ואחיות יהודיות מטפלים בהם באמונה, באהבה. והבינותי באותו רגע מה זאת "גילה ברעדה". התחלחלתי ונפעמתי מהמחזה הנורא והגדול. כן – אלה הם חבלי-משיח.

ואין עליית תימן יחידה במינה. הייתי לפני שנים אחדות בבולגריה וראיתי מה צפוי ליהדות זו - היחידה בארצות אירופה, שלא פגעה בה יד התליינים הנאצים, וכשחזרתי ונזדמנתי בועידת ההסתדרות אמרתי שיש לחסל גלות זו במהירות האפשרית ולהעבירה ארצה, גם אז לגלגו "אנשי המעשה" – וגלות בולגריה חוסלה, והגולה הבולגרית היא כמעט כולה בארץ, במדינת-ישראל. חוסלה גלות גרמניה, ורוב אנשי המחנות עלו ארצה. הולכות ומתחסלות גלויות נוספות שמוטב לפי שעה לא לפרש בשמן – והפרשה הגדולה הזאת טרם נסתיימה. אין זו עליה מסודרת ולא תהיה. והיא כרוכה ביסורים ובתלאות קשות, כי אינה יכלה לחכות, ואסור שתחכה. לא תחכה להון ולא לשיכון, ולא לתעסוקה. ביציאת מצרים שבימינו הקאטאסטרופה והגאולה משמשות בה בערבוביה, ולא תיתכן בלי צרות. ואל ניבהל מהצרות.

היתה תמיד הרגשה לעם היהודי שימי המשיח יהיו ימי סבל ויסורים וצרות, והיה ויכוח מאלף בין שני אמוראים. עולא אמר: "ייתי ולא איחמיניה" – יבוא המשיח ואל אראהו. רב יוסף אמר : " ייתי ואזכי דאיטיב בטולה דכפיתא דחמריה" – יבוא המשיח ואזכה לשבת בצל רעי-חמורו. דעתי כדעת רב יוסף. הלוואי שנזכה לשבת בצל רעי-חמורו של משיח – ובלבד שיבוא.

מי שמתאר תמונת-זוועה של תשעים אלף עולים היושבים במחנות – אם רק הוא מבין משמעות הדברים שהוא מדבר, - טוען לאמיתו שלדבר, שהעליה צריכה להיות צמודה לקליטה הכלכלית. זאת אומרת אין להעלות תשעים האלף, כל עוד לא בנינו בשבילם בתים ולא הכינונו בשבילם עבודה. מי שטוען זאת במישרים או בעקיפין, ביודעים ובלא יודעים, אינו רואה ואינו מבין מה שמתרחש בחיי היהודים בשורה של ארצות – גם באירופה, גם באסיה וגם באפריקה.

תארו בנפשכם, שמחר תגיד לנו ממשלת רומניה שהיא מוכנה לתת ליהודים לצאת לארץ, אולם בתנאי אחד: ששערי היציאה יהיו פתוחים רק ששה חדשים. ויימצאו מאתים אלף או שלוש-מאות אלף יהודים שירצו לעלות – הנאמר להם: לא, חכו עד שנבנה מקודם בתים ונזמין לכם תעסוקה, וכל אלו לא יהיו עד שההון יזרום הנה לפי הרצפטים של ברנשטיין או של בגין? ממשלה זו לא תאמר זאת: עד כמה שאני יודע לא היו מוכנים בתים ותעסוקה לששים רבוא יוצאי מצרים – ואף-על-פי כן לא פקפק משה אף רגע והוציאם. מאחורי עליית היהודים בכמה ארצות עומדת קאטאסטרופה של הרס ושמד, - ולפניה מדינת-ישראל וכיסופי גאולה. אין להתאים העליה ליכולת הכלכלית שלנו – אלא להיפך, עלינו להגביר המאמץ הכלכלי לפי צרכי יציאת הגלות, וגם אם ייבצר הדבר אתנו, ואם נפגר במאמצינו הכלכליים אחרי גלי העליה שיגאו ויפרצו גאה ופרוץ – העליה קודמת, גם אם היא כרוכה בסבל.

אין דברים אלה חלים על אחד-עשר מיליון יהודים שנשארו בחיים : לא בכל הארצות יש יציאת מצרים, בכל אופן לא בימינו אלה. אולם דבר זה חל על מיליון או שני מיליון יהודים בארצות מסויימות. ואסור אף רגע להצמיד העליה מארצות אלו ליכולת הקליטה שלנו.

 [...]

[אלה ה]יודעים הצמצומים והעיכובים של המציאות העכורה, שאין מתגברים עליהם בהבל-פה בלבד. ואף-על-פי כך אמרו: הכפלת הישוב במשך ארבע שנים –ובינתיים עליה בלתי-מוגבלת ללא שיקול כלכלי מוקדם, אם כי ידעו היטב שאין עליה בלי קליטה כלכלית, ובלי חבלי קליטה קשים. והיו נימוקים מספיקים לעמדה חמורה זו.

לא דיברתי הפעם ולא אדבר על בטחון המדינה, אם כי איני מסוגל לראות שום דבר בחיינו בלי מחשבת בטחון מוקדמת. כי הבטחון מתנה הכל. אבל גם אילו היו לנו ערובות בלתי-מעורערות לבטחון המדינה היינו חייבים בעמדה זו, כי אין בטחון כזה ליהודי תימן, וליהודי עיראק וליהודים בהרבה ארצות אחרות. אם מחר ירשו שליטי עיראק ליהודים לצאת - לא נסרב אף רגע לקבלם בלי כל תנאים מוקדמים, וכל עוד יש עוד ארץ אחת בעולם שמחייבת "יציאת מצרים" - עלינו לקבל העולים גם אם אין אנו מוכשרים עדיין לקלוט אותם.

ויש צורך שידעו זאת גם הכנסת והעם אשר בארץ, וגם האומה היהודית בעולם וגם העולים עצמם – שבימינו אלה העליה קודמת לקליטה, שהעליה אינה מותנית ומוגבלת באפשרויות הקליטה, וייתכן שיהיה זמן-מה (איש אינו יודע אורך הזמן) רווח בין העליה ובין קליטתה הכלכלית. זהו צו הגורל. ובעינים פקוחות ובידיעת חומר הדבר קיבלנו על עצמנו באהבה "יציאת מצרים" החדשה ללא תנאי וללא הגבלה.

זהו רק צד אחד של הבעיה. הצדה השני - הוא צו הקליטה. אי-אפשר לעליה בלי קליטה כלכלית. העולים שיבואו – מן ההכרח לשכנם ולהעסיקם וליישבם ולעשותם לחי נושא עצמו, המתמזג בישוב הקיים ומוסיף יחד אתו לבנות המדינה ולהגן עליה.

שיקולי קליטת העלייה מן ההכרח שיקבעו דרך המדינה ודרך הישוב וכל חוגי הישוב. אין שיקולים אלה היחידים הקובעים דרך המדינה, כי לא נתעלם ואין צורך להתעלם מצרכים היסטוריים אחרים, אולם לא ייתכן שום שיקול אחד שיעמוד בסתירה לשיקולי העליה. כל עוד אנו עומדים בפני הכרח של "יציאת מצרים" –שיקולי העליה עודפים וקודמים ומתנים כל שאר השיקולים, וכל מי שעושה משהו ופוגע בקליטת העליה פוגע בבבת-עינה של המדינה ומחבל בנפש-נפשה של הציונות.

[...]

אמרתי מקודם שאנו עומדים עכשיו לפני עליה קאטאסטרופאלית, מעין יציאת-מצרים מודרנית. אבל לא כל היהודים יעלו למדינת ישראל מתוך פחד ומצוקה. יש עוד מיליון או מיליון וחצי יהודים בארצות שונות - שאם רק יותן להם לצאת יזרמו ארצה, כיהודי תימן או כיהודי המחנות בגרמניה ושאר הגלויות שחוסלו מאז הוקמה המדינה. אבל אין אנו סבורים שעם עליית היהודים האלה ייפסק תהליך קיבוץ-הגלויות. רוב העם היהודי חי עכשיו בארצות המערב: באמריקה הצפונית, בקנדה בארצות אמריקה הדרומית, באנגליה והדומיניונים בצרפת, שוייץ ועוד. איש מאתנו אינו יודע מה תהיה מדיניות ברית-המועצות לגבי זכות היציאה של היהודים בארצה, אבל בכל הארצות האחרות שהזכרתי, העליה לארץ תלו­יה בידי היהודים. איני סבור שהפחד מסכנת־היטלר חדשה יעלה יהודים אלה ארצה. איני סבור שמה שקרה באירופה מוכרח לקרות באמריקה, אם כי איש מאתנו לא יוכל לערוב לכך שלא יקרה, אבל איש מאתנו אינו מצפה לכך ן ולא בהטלת־אימים ובתעמולת־ זוועה נעלה ארצה יהודים מאמריקה, או מארצות אחרות הדומות לה. העלית מארצות אלה תיתכן רק אם יגבר כוחה המושך של מדינת־ישראל — אם גודל המפעל שנקים פה, ערכיו התרבותיים והאנושיים, רמתו הכלכלית והחברתית ימשכו אלינו טובי הנוער, ואנשי הרוח והמעשה המעולים ביותר שבקרב קיבוצים יהודים אלה. אין הכרח שיבואו אלינו רק אלה שמוכרחים לברוח מהשפלה, מדיכוי, מהפליה, מנישול, מעלבון וקיפוח. גם בעבר לא היו הנימוקים השליליים הגורם היחיד בעליה. בלי החזון המשיחי לא היה קם המפעל. הסרת הטבעת מילאה תפקיד גדול בכל העליות, אולם רק אהבת המולדת הפנתה הזרם הנה. עם הקמת מדינת־ישראל והחזון ההיסטורי האדיר הגלום בתוכה—קם גורם חדש רב־אונים המסוגל לעשות פעולתו גם בלי שוט הפחד. רמת־חיים גבוהה היא תנאי הכרחי לעליית יהדות המערב. מדינת־ ישראל תהיה אבן שואבת ליהדות בכל הארצות אם היא תוכל להעניק ליהודים כל הטוב והיפה שיש להם בארצות־מושבם נוסף על הברכה היחידה במינה שנמצאת רק פה - עצמאות ישראל.

11. משה דיין: פעולות צבאיות בימי שלום -1955 12

באמצע שנות ה-50 היה משה דיין הרמטכ"ל שעיצב מחדש את צה"ל כצבא לוחם. בראשית העשור, בעקבות עזיבת רבים ממפקדיו שהשתחררו לאחר מלחמת העצמאות וקליטת חיילים שלא היו שותפים לאתוס של היישוב והמלחמה, נקלע צה"ל לתקופת רפיון שהתבטאה בביצועים נמוכים בגבול הסורי והירדני, והיה זקוק לניעור ולאימוץ סטנדרטים של התקפיות ודבקות במשימה. דיין הרחיק לכת מעבר לעיסוק בצבא עצמו, וניסח למעשה את תפיסת הגמול וההרתעה. זו עיצבה את דפוסי ההתמודדות של ישראל עם האיום הביטחוני ועם הסביבה הערבית, בתפר המורכב בין "הביטחון השוטף" לבין האיום הביטחוני האסטרטגי.

המענה של דיין לפרובוקציות האלימות של האויב הערבי נועד במקביל לאפשר חיים תקינים, פיתוח הארץ והתיישבות בסְפָר, ולהכתיב "כללי מותר ואסור" ביחסים עם מדינות ערב בתחום העימות האלים. דיין בנה על ניסיונו שלו ועל הניסיון המוכר ממקומות אחרים באזור בהרתעת פעולות שוד והסתננות, ועל השילוב בין אלה לבין איבה לאומית ושאיפות נקם. הוא הסביר את הצורך להתמודד עם השילוב הזה בכלים שאינם משטרתיים ואישיים, אלא צבאיים ואסטרטגיים. המטרה הייתה לאלץ את צבאות ערב למנוע את הפרובוקציות הללו ולהעניש את המשטרים הערביים באמצעות השפלת צבאותיהם, אם ייזמו פיגועים בחסותם או ישלימו עימם. במקביל נועדו הפעולות הצבאיות של ישראל להוכיח לשליטים הערביים את נחיתותם הצבאית, ובכך להרתיע אותם מעימות כולל עם ישראל. דיין גם הסביר את דרישותיו המחמירות מצה"ל על רקע שולי הביטחון הצרים של ישראל , ובעיקר שטחה המצומצם ואוכלוסייתה הקטנה.

*              *              *

 במחנה, 5 בספטמבר 1955

א

 לניצחונותינו וכישלונותינו בקרבות זעירים לאורך הגבול ומעברו, נודעת חשיבות רבה בהשפעתם על

״הביטחון השוטף״, על הערכת הערבים את כוח ישראל ועל אמונת ישראל בכוחה.

ב

את אירועי ה״ביטחון השוטף״ אנו חייבים לראות לא כאפיזודות חולפות, אלא כמצב המשתרר לזמן ארוך - עשר שנים? עשרים שנה? מי יוכל לומר כמה זמן נצטרך לחיות בנתוני הביטחון הנוכחיים?

יש, לכן, לעשות מאמץ עליון, כדי להבטיח חיי שלום ותנאי-עבודה ויצירה תקינים ביישובי-הגבול ובפנים-הארץ. חייבים אנו לקבוע כללי מותר ואסור ביחסי הארצות הערביות ותושביהן אלינו, ולהיזהר מלוותר ולהסכים לפגיעות בנו, גם אם הן קטנות ערך; כשבידינו למונען. גם בעבר היו מצד שכנינו הערביים התנכלויות ליישוב היהודי, ומעולם לא הוצדקו ״השלמות עם המצב״ - השלמות עם עליית עדרי-הערבים על שדות-שלף, תבואה ומרעה, או תשלומי מס, מִנחה ושוחד למוכתרים ושייחים תקיפים.

ולא רק בארץ. בספרו של גלאב על הלגיון מתואר משטר שוד של כנופיות, משטר שהשליטה סעודיה בגבולה עם ירדן ונפסק רק כאשר ננקטו פעולות-תגמול נמרצות על-ידי ירדן. גניבות ושוד של ״מסתננים״ הבאים מעבר לגבול וחוזרים עם שללם אל תחת כנפי ממשלותיהם - בעזה, בירדן, בסוריה ובלבנון, ושם מוכרים ומתחלקים עם הגורמים השונים בביזה, הינן הגלגול הנוכחי של משטר כנופיות ושוד.

אנו חייבים לראות במלוא חומרתה את האפשרות, כי משטר זה ישתרר בקביעות בגבולותינו, וזה יהיה ביטוי ליחסן של הארצות הערביות אלינו.

ג

אין זה נכון לבחון את ממדי ההסתננות (במושג ה״הסתננות״ נכללים גניבה, שוד, רצח וחבלה), התגברותה או התרפותה, בהשוואה למצב ששרר מייד בתום מלחמת השחרור. בשעת המלחמה היו הגבולות סגורים. האזרחים, ברובם, ברחו מסביבת החזית, וגורמים אחרים מנעו הסתננות. גבול סגור, כבזמן מלחמה, נשאר רק חלקו של הגבול הסורי. לאורך גבול זה נשארו משמרות סוריים צפופים וכן קיימים בו מכשולים טבעיים - הירדן, החולה ונהר הבניאס. בשאר הגבולות - משפסקה המלחמה, בוטלו רוב מוצבי-השמירה.

היעדר מכשולים פיסיים בגבולות ישראל-ערב, הקלות אשר בה יכול כל תושב חברון ודהריה להגיע לבאר-שבע וכל ערבי מג׳נין לעפולה, מחייבים נקיטת אמצעים אחרים, שיהוו בפניו מכשול וימנעו את מעבר-הגבול.

לאחר המלחמה נוצרו בין ישראל ושכנותיה גורמים ונתונים חדשים המאפשרים את ההסתננות, ומבלי שיחול בם שינוי - היא לא תיפסק.

לפני הקמת המדינה, כאשר היה ערבי גונב מיהודי תבואה, פרה או צינור השקאה, הייתה המשטרה מתחקה על עקבותיו בארץ ובארצות השכנות, ואם היה נתפס היה בא על עונשו והגניבה הייתה מוחזרת לבעליה. לאחר מלחמת השחרור, כאשר ערבי מקלקיליה או מבינת אל-ג׳בל גונב בישראל ומצליח להגיע אל הגבול, הרדיפה אחריו נפסקת ובמקומה הוא נהנה מהגנה עליו ועל ״רכושו״ החדש.

אין מספר לאובייקטים בישראל הניתנים לגניבה לשוד ולרצח, ואין קושי להעביר את השלל אל מעבר לגבול בתחומי אותו לילה, או בלילה שלאחריו (לאחר שהגניבה הוסתרה במערה, בכפר נטוש או בפרדס, במשך היום).

אין אפשרות לכוחותינו לרדוף אחרי המסתננים אל מעבר לגבול, לחקור ולהתחקות בארצותיהם, לתופסם ולהענישם. רק כוחות ארצם, צבאותיהם ומשטרתם מסוגלים - בעזרת האינפורמציה שבידיהם לפני המעשה ולאחריו - לעקוב אחר המסתננים ולתופסם. ורק כאשר הם יעשו זאת וכאשר יענישו את המסתננים, הגניבה, השוד והרצח לא ישתלמו למבצעיהם.

ד

 אין זה קל לממשלה ערבית ולכוחותיה להילחם בהסתננות. רוב הערבים אינם רואים את הגניבה מהזר כחטא בכלל, ואשר לישראל - מתווספים, בעקבות מלחמת-השחרור, רצון נקמה ורגשות איבה.

יחס זה של התושבים והמדיניות המוצהרת של הממשלות הערביות על כוונתן להשמיד את ישראל, אינם מתיישבים עם מלחמה בהסתננות והענשת המסתננים על ידם.

אין תשובה קלה בפי השוטר הירדני, כשהוא בא לאסור את הערבי מקלקיליה החוזר עם פרה מישראל ושואל את השוטר הירדני: ״מה אכפת לך אם גנבתי פרה ברמת-הכובש?״ ואין הסבר פשוט בפי החייל המצרי, הבא לענוש את הערבי, שרצח טרקטוריסט יהודי ברוחמה, וחזר עם שעונו לרצועת עזה, ושואל את החייל ״מדוע לא להרוג יהודי?״

הגורם למלחמה במסתננים ולהענשתם חייב להיות טובת הארץ הערבית ולא טובת ישראל. הצבא הערבי יוכל להילחם בהסתננות ולהסביר את זאת לעמו רק אם יידע להוכיח, כי גניבת פרה ברמת הכובש פוגעת בקלקיליה ורצח יהודי ברוחמה מסכן את תושבי עזה.

מניעת השלטונות הערביים את ההסתננות פירושה הטלת עונשים חמורים ופתיחה באש על תושבים ערבים על-ידי כוחות ארצם, השתלטות על אלפי פליטים, לחימה בכנופיות, מדיניות והתנגשות עם חוגים לאומנים דתיים. המניע שיביא את הממשלות והכוחות הערביים לעשות זאת - ואת התושבים להבין זאת - חייב להיות מוחשי, ריאלי וּוָדאי - פעולות התגמול של הצבא הישראלי, וחשש מהן.

ה

כנופיות לרצח וחבלה אינן קמות ביוזמה עצמית. הן מורכבות משכירים ומתנדבים, אשר שולחיהם רואים את הרצח והחבלה כדרך להישגים פוליטיים וצבאיים.

המשטרים המעורערים בארצות הערביות ורודניהן נשענים על כוח צבאם, וכישלונו - מפלתם. מדי פעם ניצבים שליטים אלה, במגעם עם ישראל, בפני שאלות של יחסי-גבולות, חילוקי-דעות הקשורים בפירושו של הסכם שביתת-הנשק, ובעיות שונות התובעות פתרון והסדר.

חינוך עמם לזלזול בישראל וההתפארות בכוחם, מחייבת אותם שלא לוותר ולא להסכים לתביעות ישראל - גם אם צודקות הן.

מקומם בקרב צבאם אשר ממנו יצאו, מעמדם בארצם אשר בה הם שולטים בכוח הצבא, וזיקתם לעולם הערבי אשר למנהיגותו הם שואפים, מניעים אותם לנקוט ב״מדיניות-של-כוח״ כלפי ישראל.

אי נכונותם להסתכסך עם צבאם (אשר עליו משענתם) ונתינת יד חופשית לו בהתנהגותו בגבולות-ישראל, וכן התעלמותם מהדדיות-החובות, שבינם לבין ישראל - בהכרח שיביאו מדי פעם לידי התנגשויות.

מטוסים או חיילים העוברים את הגבול או פותחים באש על מעבר לגבול - עלולים להיתקל בתגובה מידית של כוחות ישראל במקום. דרך נוחה יותר היא: שליחת כנופיות חבלה ורצח לפעולה בישראל. מחד - אפשר להכתירן בשם משלחות-עונשין מטעם המדינה הערבית, ומאידך - להשתמט מאחריות לפעולתן. אם תיתפסנה ותיכשלנה - לא ייגרע מכבוד הצבא הערבי, ואילו כשהן מצליחות ברצח ובחבלה - מתמלא העם הערבי גאווה ונחת. לכנופיות עצמן יש סיכויים להצלחה. היעדר גבול טבעי מאפשר כניסה לישראל, הרכב האוכלוסייה הישראלית החדשה מונע התבלטותם כזרים, והאובייקטים הנבחרים - בוודאי שאינם מכבידים על מילוי-המשימה.

אין בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו. מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות לשלמו. יכולים אנו להבטיח כי הכפרים הערביים יתנגדו לכנופיות העוברות דרכם, במקום להושיט להם עזרה. בכוחנו להבטיח, כי מפקדי הצבא הערבי יבכרו הגשמה קפדנית של התחייבויותיהם בשמירת הגבול על פני כישלונם בהתנגשות עם יחידותינו. בידינו לגרום לוויתור הממשלות הערביות על ״מדיניות-של-כוח״ כלפי ישראל על ידי הפיכתן להפגנה של חולשה.

ו

בוודאי ישנם עוד אמצעים, נוסף לפעולות הצבאיות, העלולים ״ללחוץ״ על השלטונות הערביים להילחם בהסתננות - ממשלות זרות, החלטות מועצת-הביטחון ושיקולים פנימיים שונים. מגבלותיהם של גורמים אלו הן שתיים: ראשית לא תמיד הם מעוניינים בטובת ישראל, שהרי הם ממונים על ענייני-ארצותיהם ולא על טובתה של ישראל, וכאשר מתנגשים ענייני ישראל בענייני-ארצם - לא ישראל היא הקודמת. שנית - השפעתם אינה חזקה עד כדי הבאת הערבים ללחימה-של-ממש בהסתננות, מלחמה החייבת להיערך על-ידי כוחות וממשלות, הרוצים ברעת-ישראל ובו בזמן עליהם להתנגש במלחמה זו עם הערבים ולהגן כביכול על תושבי-ישראל. הכרחי גורם נמרץ ותקיף, המחייב את הממשלה, מובן לתושבי הגבול ומשפיע על דעת-הקהל הערבי, כי לטובת הארץ הערבית יש למנוע הסתננות לישראל.

כל עוד אין שלום, קיימות ותתעוררנה - נוסף להסתננות - בעיות ביטחוניות-מדיניות שונות בין ישראל והערבים, נפילת חיילים בשבי, הסדר בסואץ ובמְצַר-אילת, שימוש במקורות-מים משותפים ועוד. בשטחים אלה יכולים הערבים להחמיר, או להקל בהתנהגותם כלפינו. החמרה או הקלה, התאנוּת או ויתור נקבעים במידה רבה בהתאם לשיקולים - האם כדאי להם להסתכסך איתנו, או מוטב שלא להגיע לסיבוך אשר יחייבנו - או יאפשר לנו - לפגוע בהם בעקבותיו.

הכרעות לאי-הסתכסכות עם ישראל, תבואנה רק אם יהיה לערבים יסוד להניח, כי אחרת ייתָקלו בתגובות חריפות וייגָררו איתנו לסכסוך, אשר בו תהיה ידם על התחתונה.

ז

 בעקיפין משמשות פעולות-התגמול הפגנה ליחסי הכוחות ישראל-ערב, כפי שהם נראים בעיני הממשלות הערביות.

כאשר המצרים אינם מכריזים בעקבות פעולת-עזה, והירדנים בעקבות נחלין, מלחמה על ישראל, הרי פירוש הדבר - בארצותיהם ובארצות הערביות (וגם בעולם החיצוני) - כי אין בכוחן לנצח את ישראל.

מבחינה זו משמעות פעולת-התגמול היא, כי ישראל רואה את ההסתננות כפעולת-איבה בלתי-נסבלת והיא מורה לכוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבים. הפגיעה אינה פעולת-נקם. זו פעולת-עונש ואתראה, כי אם אותה ארץ לא תשתלט על תושביה ולא תמנע את פגיעותיהם בישראל - יעשו הכוחות הישראליים שמות בארצה.

לו הייתה אותה ארץ ערבית מסוגלת לכך, הייתה מצווה על כוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בישראל. בשעה שהארץ הערבית מבליגה ואינה עושה זאת - פירוש הדבר כלפי ערבייה חולשה ואי-יכולת להתמודד עם ישראל. הפגנה מדינית זו של חולשה כלפי ישראל קשה לממשלות הערביות לא פחות מאשר פגיעת-תגמול עצמה, ויש בה משום הפגנה מפכחת לציבור הערבי בשאלה העיקרית ביחסי ישראל-ערב - שאלת סיכויי הערבים להשמיד את ישראל. פעולות התגמול מחייבות את הערבים לשאול מדי פעם את עצמם: האומנם זו תוכנית ריאלית או יש להתייאש ממנה?

בקרב הציבור הערבי נשמעים עתה הסברים שונים על סיבת כישלונם במלחמת השחרור. המנהיגות הצבאית הערבית, שעלתה לשלטון בארצותיהם, תולה את הכישלונות בגורמים זרים, אזרחיים, או מכחישה אותה בכלל. ההכרה בנחיתות החייל הערבי לעומת החייל הישראלי, ספק אם הינה נחלת חיילי הצבא הערבי הצעירים, אשר גויסו אחרי מלחמת השחרור.

 דעה והרגשה איזה צבא עדיף - הישראלי או הערבי - נקבעת לא רק לפי הסברות מטה-הצבא, אלא גם בכל משלט, על-ידי כל מפקד ולעתים על-ידי כל לוחם, לפי סיפורים ותיאורים של חיילים ואזרחים ערביים על החיילים הישראליים, שהינם מסתערים ללא היסוס, מסוגלים לעבור מרחקים גדולים במהירות, מתעקשים ומתמידים בהתקפתם. ומשלט אשר לא ייפול בהתקפה ראשונה, סופו ליפול בשנייה או בשלישית.

הכישלונות והניצחונות בהתנגשויות הנוכחיות יקבעו את דמותו וכוחו של החייל הישראלי בעיני הציבור והצבא הערבי, יתנו את ביטויָם ברוח לחימתם של החיילים הערביים, ובעמידת הציבור הערבי בזמן מלחמה.

במחנה, 14 בספטמבר 1955

ח

אין אנו יוזמים את הקרבות בימי-שלום. ייעוד הקרבות לאורך הגבול ומעברו הינו הבטחת-השלום. השלום הוא תנאי להגשמת תוכנה וייעודה של מדינת ישראל. ללא שלום בגבולות לא יוכל העובד הבודד על הטרקטור לחרוש, לא יוכל הרועה להוביל את עדרו, לא יוכל העולה החדש להשתרש כחקלאי ביישוב הספר.

אבל כאשר המדינה קובעת, כי כדי להבטיח את שלום-תושביה יש לבצע פעולה צבאית, על צה״ל לבצעה במיטב כושרו ורמתו, עליו להגשים את המשימה בשלמותה ולהפגין את מלוא יכולתו לאויב ולעצמו.

כל עם צריך לשאוף לרמה גבוהה של נכונוּת לחימה בחייליו ומפקדיו, ואף-על-פי-כן יש מקום להבחנות מסוימות. צבא קטן, הנלחם על פני שטחים נרחבים, מותר לו שלא להתעקש על כל גבעה וקו, והמפקד יכול להרשות לעצמו ויתור על שטח תמורת שיפור עמדותיו. עם עשיר בציוד טכני יכול לרפד את שבילי התקדמות חייליו בסיוע אדיר, ולא לתבוע מחייליו לחימה ללא סיוע כבד. עם מבורך באוכלוסייה גדולה יכול לקבוע קנה-מידה נדיב של מספר החיילים הנקבעים לכיבוש כל יעד. נתונינו אנו מחייבים אותנו לקביעת תנאים קשיחים ותביעות גבוהות מצבאנו.

מספרנו המועט מחייבנו להשגת משימות כבדות במספר אנשים קטן. חימושנו הדל מחייב נכונות לפעולות (לילה) ללא סיוע או בסיוע מינימלי. חוסר העומק בשטחי ארצנו מחייבנו לא לוותר ולא לסגת. אופי מלחמתנו, אשר בה תוצאות כל קרב עלולות להיות גורליות למערכה כולה, מחייבנו לעשות מאמץ עליון לביצוע המשימה.

[...]

12. משה דיין: לערכן של הפעולות הצבאיות בימי שלום

הרצאת הרמטכ"ל למפקדים, סעיף ט"ז מרשימות ההרצאה שלא נכלל בפרסום.

כשהתפרסמה הרצאתו של דיין שהובאה לעיל בעיתון במחנה בשנת 1955, ובגרסה דומה במערכות ב-1959, הושמטה ממנה פסקה שהוכללה בטקסט המקורי. צילומו של זה נמצא בידי המחבר, שעל פי זיכרונו המעומעם נמסר לו לבקשתו על ידי משה דיין עצמו, שנים רבות אחרי שנכתב. זו פסקה מעניינת במיוחד, שהושמטה מן ההרצאה מפאת רגישותה, והיא מעידה על עניין חברתי הקשור רק בעקיפין למסר הביטחוני. מדובר בחשש כי חיילים שעלו לישראל ממדינות ערב "עלולים בקְרב ליפול ברוחם מבני הארץ", ובצורך להימנע מהצבתם בחוד הפורץ. נראה שהטיעון הזה לא חזר עוד, לא משיקולי תקינות פוליטית אלא משום שהוכח כי אין לו בסיס עובדתי. ייתכן שמהטעם הזה נמנע דיין מלכתחילה מהכללתו בדברים שפורסמו.

*              *              *

רוב מפקדנו הינם מעדות המערב או ילידי הארץ, ורוב הטוראים הינם עולים מעדות המזרח. ועל אף המאמץ הנאמן להעלות מפקדים מעדות המזרח, עוד יימשך המצב הנוכחי ימים רבים. חלוקה עדתית זו מגבירה את המרחק שבין "אנחנו" ו"הם", מרחק העלול להרוס את המאמץ המשותף, האחווה והאמון של היחידה במפקדה.

בני עדות המזרח, בגלל התחנכם בגלות ערב, זרותם היחסית לארץ, חוסר האמונה העצמית ביתרונם על האויב הערבי, והעדר ניסיון מלחמת העצמאות ומסורתה – עלולים בקרב ליפול ברוחם מבני הארץ.

רוח הקרב הגבוהה ביותר נדרשת מההולכים בראש, מהמסתערים אל עמדות מקלע האויב, ממניחי חומר הנפץ מתחת הגדר והמזנקים בפתח שנפרץ.

חיילנו מעדות המזרח ילכו עמנו ובעקבותינו גם בקרבות הקשים. במבחנים שהיו הם הוכיחו זאת, אך משגה גורלי יהיה מצדנו לשולחם ראשונים לפריצה ולהסתערות, ולתבוע מהם את הנחשונות והמאמץ הנפשי הכרוך בה. יכולתם לכך תבוא עם הזמן, אך בשלבי הטירונות יש להנהיגם ולסוחפם בכוח האלמנט המחוסן והחזק יותר שבצבא - המפקדים. לא "מזרחי ורחמים קפצו קדימה" אלא - "מזרחי ורחמים - בואו אתי".

13. משה שרת: ישראל וערב – מלחמה ושלום - 1957 13

דבריו של שרת המובאים כאן נאמרו בשיחה בבית ברל זמן לא רב לאחר הדחתו ממשרד החוץ ביוני 1956 ערב מבצע 'קדש' ומלחמת סואץ, כשנה קודם לשיחה. שרת הודח על רקע חילוקי הדעות העמוקים עם בן-גוריון לנוכח המדיניות ה"אקטיביסטית" הנוקשה כלפי מדינות ערב שניהלו תומכיו – שר הביטחון פנחס לבון, סגנו שמעון פרס, והרמטכ"ל משה דיין - גם בשעה ששרת כיהן כראש הממשלה (1955-1953). ראוי לבחון את הדברים המובאים כאן לאורן של שתי התבטאויות אחרות בלקט שלפנינו: האחת, דברי שרת עצמו ב-1942, שמסקנותיו בעניין הגישה לערבים דומות לאלה של בן-גוריון, למרות ההבנה האמפתית לעמדת הערבים בדברי שרת; השנייה, לנוכח דבריו של משה דיין ב-1955, שביטא בצורה מובהקת את הגישה ה"אקטיביסטית" הנוגדת. שרת ניסה ב-1957 לנסח במתינות ובאחריות את תפיסתו שלו. השאלה אם יש כאן חלופה קוהרנטית ומעשית, מעבר לאווירה ולסגנון, ניצבת לפתחו של הקורא.

שרת חזר והעמיק עוד את ביטויי הבנתו האמפתית להתנגדותם של הערבים לציונות, בשל חששם המוצדק שהם עומדים לאבד את בעלותם הלאומית על הארץ, ותיאר את הציפיות הבלתי ריאליות של הצד היהודי: "אנחנו ציפינו שהם ימכרו את בכורתם הלאומית בארץ הזאת בנזיד העדשים הכלכלי והחברתי". הוא הוסיף לכך את תוצאותיה הקטסטרופליות של מלחמת העצמאות מבחינתם, לא רק בשל אובדן השטח אלא בעיקר הגלות של שני שלישים מן האוכלוסייה הפלסטינית. שרת סיפר על האכזבה בציבור, כאשר לא התממשו תקוותיו לשלום אחרי הניצחון במלחמת העצמאות, ועל אכזבתם של מי שסברו כי תבוסתו הצבאית של נאצר ב-1956 תביא להשלמה עם ישראל. הוא תיאר את עוצמת ההלם הערבי מן התבוסה ואת העמקת הנחישות שלא להשלים עם ישראל, לפחות של הדור שחווה זאת, רמז על "אפשרות של החשת השלום...גם לגבי העבר, ויש דברים בגו" והדגיש שאין לשבת בחיבוק ידיים, אך לא הציע דרך פעולה מוגדרת.

 שרת לא חלק על הקווים האדומים של ישראל: שלילת פגיעה בשלמותם הטריטוריאלית של קווי שביתת הנשק ושלילת "זכות שיבה" של הפליטים, למעט מחוות הומניטריות צנועות מאוד. עם זאת, הוא הצביע על שני דגשים אפשריים במדיניות ישראל: גישה אחת הניחה שהערבים מבינים רק כוח וישראל חייבת להוכיח בהתמדה את עוצמתה; סיכויי השלום מפוקפקים ממילא, והוא ייתכן רק אם יבינו הערבים שאין אפשרות של הכרעת ישראל; השנאה לישראל עמוקה ממילא, ולא תגבר בשל הפעלתו הנחוצה של הכוח המרתיע. לדידם של תומכי גישה זו, השתלבות הסכסוך במלחמה הקרה הייתה בלתי נמנעת, הנשק הצרפתי הושג בזכות הגישה התקיפה ובלעדיה היה המצב חמור יותר. הגישה האחרת, ששרת עצמו הציע, נוסחה במונחים חמקניים: יש להביא בחשבון את עניין השלום, מטעמי מדיניות וביטחון; רצוי לרסן את התגובות, כיוון שלא הוכח "כי מעשי תגמול פותרים את בעיית הביטחון שלשמה נועדו"; התגובות החריפות מן הפרובוקציות דוחפות את הנפגעים למחנה הקיצוני; לו הייתה ישראל נוקטת שיטה אחרת, "אילו באנו לתפוס את הדבר במיעוטו ולא ברובו", לולא פעולות התגמול בקיביה (דצמבר 1953), ובעזה (פברואר 1955), ייתכן שההיערכות בצד הנגדי הייתה שונה: נאצר אולי לא היה נדחף לעסקה הצ'כית, וברית המועצות הייתה מתקשה יותר לחדור למזרח התיכון. שרת הביא דוגמאות לשיטתו ממבצע 'קדש' והציע מחוות העשויות להועיל לערבים בלא להזיק לישראל, אך לא במקרה סיכם את הניתוח של שתי הגישות באומרו "אינני יכול להגיע לשום סיכום ולשום הכרעה" ביניהן.

*              *              *

רציתי להקדיש שיחתי, הפעם, לבעיית הבעיות של מדיניות החוץ הישראלית: בעיית היחסים בינינו ובין העולם הערבי הסובב אותנו.

הבעיה הזאת ותיקה מהמדינה. ימיה כימי הניסיון שלנו לשוב לארץ ולהכות בה שורש מחדש. אי אפשר לומר, כי התנועה הציונית לא נתנה דעתה עליה. אבל נדמה לי שאפשר לומר בבטחה מסוימת, כי העם הציוני, התנועה בכללותה, המוני העולים והמתיישבים בארץ, לא הגיעו זמן רב (ואינני יודע אם הגיעו כבר עכשיו) להבנת הבעיה הזאת בכל סבכיה וקשייה. אין זה קיטרוג או כתב האשמה כלפי מישהו. אני מציין מצב הכרתי ונפשי שיש לו סיבות. אבל כשם שיש לעובדה מסוימת סיבות, כן גם נובעות ממנה תוצאות מסוימות.

הזכרתי כבר, שהתנועה הציונית נתנה דעתה על הבעיה. מזמן לזמן צצו והתגבשו תפיסות מסוימות במדיניות הציונית כיצד לפתור את הבעיה, כיצד להביא לידי מודוס-ויוונדי בינינו ובין העולם הערבי. תפיסות אלה, אף שהיה בהן מן היסוד של מחשבה מרחיקה לכת ונועזת, לקו, חוששני, בחדירה בלתי-מספקת לצד הפסיכולוגי של הבעיה. אנו היינו כה חדורים הכרת צידקתנו ההיסטורית, שלא נתנו את דעתנו על יחסיותו של צדק זה שלנו מנקודת ראותו של הצד השני. ועוד לקינו בהבנה הפסיכולוגית של הבעיה, שלא נתנו דעתנו במידה מספקת על עומק התודעה והתחושה הלאומית של העולם הערבי.

רואה אני את עצמי פטור מלהסביר את הגורמים להכרת צדקתנו: ההיסטוריה שלנו, מצוקת הגולה, הזכות לריכוז ועצמאות. כיוון שנוכחנו לדעת שאת הדברים האלה אפשר להסביר גם ללא-יהודים, נראה היה לנו שניתן להסבירם גם לערבים. בין השאר, אמרנו כי העולם הערבי גדול ורחב ידיים; יש בו הרבה עשרות מיליונים באוכלוסייה; הרבה מאות אלפי מילין מרובעים בשטח - מה ייגרע מחלקו של העולם הערבי, כחטיבה שלמה, אם פיסה זעירה ממנו, פינה אחת, תאבד את אופיה הערבי המוחלט ותקבל אופי יהודי מוחלט? מה משקל גריעה זה על מאזני ההיסטוריה לעתידו של העולם הערבי? אך הטיעון הזה לא היה קולע. קשה לשער שיבוא מישהו לארץ כצרפת או כאנגליה, או כארצות סקנדינביה, ויאמר לעמיהם שלמען פתרון בעיה בינלאומית הם צריכים להקריב חלק קטנטן משטחם; שאיזה מחוז קטן בדרום צרפת יחדל להיות צרפתי ויהיה ספרדי; כי זה דרוש לפתרון בעיה בינלאומית; כי יש בזה צדק שצרפת תוותר. איך היו הצרפתים מגיבים? קשה לשער שמישהו היה רואה את סירובה של צרפת כגילוי חשוך, ריאקציוני, בלתי מתקבל על הדעת.

דבר שני שלא נתנו את דעתנו עליו זו התחושה וההכרה הלאומית. כאן התקבלה תמונה משונה. הציונות בנויה כולה על התודעה הלאומית. היא אינה מבססת את עצמה על טובת ההנאה הכלכלית של העם היהודי. היא אינה מבססת את עצמה על שאיפת העם היהודי לשידוד מערכות חברתי בתוכו. אלה הן תוצאות לוואי. אם יקום דבר הציונות, אם תיפתר הבעיה הלאומית של העם היהודי, ממילא זה גם יבריא את כלכלתו; ממילא, זה גם ישמש רקע לשידוד מערכות חברתי בתוכו. אבל לא הבראת הכלכלה שלנו ולא שידוד המערכות החברתי הם שורשי המפעל. לא הם האתנע. לא הם הכוח המניע העיקרי.

לעומת זאת, כאשר ניגשה הציונות אל הערבים בארץ, משום-מה ציפתה מהם שהם יתנו דעתם על טובת ההנאה הכלכלית שלהם ועל הסיכוי להתקדמות חברתית – בהשמטה גמורה של הבעיה הלאומית.

מה היתה ראייתנו כל השנים – לפני היות המדינה? לא ראינו סיכוי ששני שלישים של היישוב הערבי בארץ יקום וייעקר פתאום מתוך שטחנו. ראינו חיים בצוותא, איתם, כגזרת גורל. אמרנו: אנחנו מביאים להם ברכה. ההתיישבות היהודית מתבטאת בעליית רמתם הכלכלית; האמצעים שהיא מזרימה לארץ מאפשרים שירותים ציבוריים יותר רחבים ומשוכללים; הם נעשים עדה יותר משכלת; זוכים בפיקוח רפואי מתקדם; סיכויי ילדיהם הם אחרים; מעמד האישה הוא אחר.

כלומר, אנחנו הופענו כלפי הערבים בהפגנת כל היש שאנחנו תורמים מבחינה כלכלית-חברתית. אנחנו ציפינו שהם ימכרו את בכורתם הלאומית בארץ הזאת בנזיד העדשים הכלכלי והחברתי. כשאני אומר לכם דברים אלה, אני אומר אותם מבחינתו של הערבי. בדברים אלה ממש נפגע כבודו של הערבי. בהרבה חלקים מן הפובליציסטיקה שלנו נשתררה הנחה, בין מפורשת בין משתמעת, שהיות והערבים עומדים ברמה ירודה מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית – עינם לפת לחם, לדברים שבחולין. אין אצלם הבנה לערכים לאומיים; כאילו אין הווייתו של הערבי כבן-לאום תופסת מקום רב בחייו.

ולא היא! זה זמן רב נתברר לאנשים שהעמיקו בנושא, ויש להם אפשרות להשקיף על הדברים מנקודת תצפית המקיפה גם את הגיזרה הערבית, שלא כן הדבר. הטיעון המקובל עלינו, יותר משהוא משיג הוא מחטיא את מטרתו; יותר משהוא מועיל הוא מזיק, מגרה יצרים שליליים שמקורם ברגש עלבון על שאנחנו רואים אותם כבני-אדם נחותים שאינם מתפעמים ברגשות לאומיים וכל מעייניהם בפת לחם ובשירותים רפואיים.

התברר במשך הזמן, שבקרב הציבור הערבי יש התרוצצות ומאבק פנימי. אצלנו שררה הרמוניה בין השאיפות והרגשות הלאומיים לבין טובות ההנאה החומריות והתרבותיות. אלה גם אלה היו תלויות בהצלחת המפעל הציוני בארץ. אצל הערבים נוצר מעין ניגוד. הערבי הכיר שטובת הנאה נודעת לו ממכירת חלקות קרקע ליהודים, אבל הוא ידע שמכירת קרקע ליהודים הוא מעשה בגידה לאומית והוא לא יכול להפיק גם הנאה וגם כבוד מהרווחה שהביאו היהודים. הנאתו היתה כרוכה תמיד בהשפלת כבודו העצמי.

על רקע זה התפתח תסביך נפשי בקרב הציבור הערבי ובאישיותו של כל ערבי וערבי בפרט. כל ערבי, זקן או נער, התחבט בשאלה הלאומית במושגיה הפשוטים ביותר: מה יהיה אופיה של הארץ? מה יהיה גורלה של הארץ? מה יהיה עתידה של הארץ? האם הארץ תישאר ארץ ערבית או תחדל להיות ארץ ערבית? האם אוירת הארץ הזאת, אורח חייה, סגנונה, משטרה, הכרתה ותרבותה יהיו כאלה שהערבים ירגישו את עצמם בני-בית בהם – הם יהיו הקובעים, המעצבים – או שמא עם אחר יהיה המעצב והם יצטרכו להסתגל אליו? הם ראו את תהליך גידולו והתגברותו של היישוב היהודי בארץ. היה זמן שהערבים היו 100%. אחר-כך נעשו 90%, אחר כך 80%, 70%, ירדו מה-70%... אם יימשך תהליך זה, תצא הארץ מידיהם. הם ראו חלקים של הארץ שיצאו כבר מידיהם – כאשר הם נקלעים לתוכם הם כזרים בתוך ארצם. ההכרה הזאת יצרה גירויים חמורים מאוד.

כך נתגלגלו הדברים. נוצרה המדינה. היתה מלחמת השחרור. היה מה שהיה. היו הסכמי שביתת-נשק. אנחנו ראינו בחתימתם דבר גדול. מצבנו היה לגמרי לא רע. פעם, לפי הצעת אונסקו"פ (ועדת או"ם המיוחדת לארץ-ישראל) היינו צריכים לקבל 62% משטח הארץ והערבים היו צריכים לקבל 38%. בדיון שהיה באו"ם על יסוד הצעה זו, שונתה הפרופורציה לרעתנו ולטובת הערבים תוך מאבק קשה מאוד. במאבק זה הצלחנו לשמור על מספר עמדות מפתח, תוך התנגשות חריפה מאד עם ארצות-הברית ועם גורמים אחרים, אבל היינו נאלצים לוותר ויתור גלובלי על שטח, בעיקר בנגב. לפי החלטת או"ם, פסקו לנו 55% משטח הארץ ולמדינה הערבית 45% - שטח מחולק לשלושה משולשים, שחוברו בנקודה אחת. ובתוך 55% שלנו, היה הישוב הערבי צריך להוות 45% מן האוכלוסייה. זו היתה החלטת או"ם ב-29 בנובמבר 1947, שכל העם היהודי צהל לקראתה ויצא מדעתו מרוב שמחה. גמר מלחמת השחרור השאיר אותנו במצב כדלקמן: לערבים 20%, לנו 80% משטח הארץ – שטח רצוף, לא מפוצל, שהאוכלוסייה הערבית בתוכו מהווה בקושי 15%.

זו היתה התוצאה של מלחמת השחרור. משום כך היה הסכם שביתת-הנשק, שאישר את המצב הזה, הישג בינלאומי עצום בשביל מדינת ישראל. זו היתה מהפכה גמורה. אבל לא זו בלבד; היתה גם עובדה מדינית רבת משמעות: מדינות ערביות חתמו על הסכם מהפכני עם מדינת ישראל באופן מפורש ביותר, בשם ובמלכות, וההסכם הזה הובן כשלב מעבר לקראת הסדר של שלום. הסכם זה חייב התקדמות לקראת הסדר של שלום.

אנחנו כולנו חיינו באמונה שהשלום עומד מאחורי כותלנו; כי ישנה קבלת דין בעולם הערבי; כי זו אומנם, שאלה של זמן, אבל זמן לא רב, שנים אחדות. לא אוציא איש מן הכלל. כולנו חשבנו שכבר נוצר רקע נפשי לקראת שלום בעולם הערבי; כי עניין השלום עתיד להתבסס ולהתגבש יותר ויותר.

בנקודה זו נחלה המדיניות שלנו את האכזבה הגדולה ביותר שלה. החזון לא נתקיים! התברר שלא ראינו נכוחה את העתיד. אנחנו כיום עומדים בפני השאלה הזאת כאילו לא חלה כל התקדמות , כאילו חלה נסיגה.

ועדיין אנו לוקים בהעדר הבנה מספקת לרקע הנפשי של הבעיה מבחינת העולם הערבי. אביא ראיה אחת לדבר:

עם גמר הקרבות בחצי האי סיני ב-5 בנובמבר 1956 (לא הייתי בארץ, ואני דן על פי עיתונים שהגיעו אלי מן הארץ ועל-פי דברים ששמעתי מרחוק ב"קול ישראל"), התרשמתי כי הארץ נתפסה מחדש לאשליה של שלום קרוב; כאילו הניצחון המכריע שלנו בסיני יצר רקע לשלום. אינני תולה את הקולר בממשלה, אבל ברוח זו נכתבו מאמרים ראשיים, ברוח זו דיברו חברי כנסת, לאו דווקא חברי ממשלה, מחשבה זאת באה לידי ביטוי בשידורים שונים ב"קול ישראל".

אנשים חשבו כי דווקא תחת מחץ המהלומה הקשה והאנושה שהנחתנו על ראשו של נאצר, יבינו בעולם הערבי הנדהם והמזועזע שאין להם ברירה ויעשו שלום לאלתר. אכן, הרגשתי-שלי היתה קשה. הרהרתי כיצד לא למדנו לקח מספיק מן האכזבה הראשונה שלאחר הסכמי שביתת-הנשק. לא פעלנו כלום בחינוך הציבור שלנו לראייה אמיתית של המצב ושל הבעיה. ראיתי לפני, בעיקר, אי-חדירה למהותה הפסיכולוגית של הבעיה.

שאלת השלום לא תיפתר לא על-פי האינטרס ולא על-פי ההיגיון. זוהי, בתחילת כל ובאחרית כל, שאלה של רצון. זוהי השאלה אם נוצר רקע נפשי מסייע לשלום או, לפחות, אם סולקו מהרקע הנפשי יסודות העומדים לשטן על דרך השלום. אין זה צריך להיות דווקא תהליך חיובי. אבל הכרחי, לפחות, שיתקיים התהליך השלילי – שיסודות נפשיים המפריעים לשלום ישותקו או ייעקרו משורש.

ההלם שנגרם לתודעה הערבית על-ידי תקומת מדינת ישראל היה הרבה יותר חזק והרבה יותר עמוק מששיערנו. בהלם הזה אשם גם החינוך המדיני של הציבור הערבי. ציבור אחר היה מקבל את המאורע בהזדעזעות הרבה יותר קטנה. לנו יש עניין עם ציבור מסוים בעל אופי מסוים, הנמצא ברמת התפתחות מסוימת, ועלינו לקבל אותו כמות שהוא. הציבור הזה לא עמד על משמעותה הרצינית של התנועה שלנו בזמן שהיה לו סיפק לעמוד עליה. נטו למעט את העניין, לזלזל בו. ראו בזה איזה חלום משונה של כת קנאים קטנה, איזו נרגנות אימפריאליסטית בת-חלוף, איזה ניסיון יוצא דופן של בטלני דור, אנשים משוללים כל חוש מציאותי.

כגודל ההתעלמות והביטול כן היה גודל ההלם משהפכנו למציאות מדינית אדירה, שכפתה את עצמה עליהם. עכשיו אינם יכולים לסלוח לעצמם שלא ראו מראש. אבל ההיתקלות במציאות החדשה אינה דוחפת אותם להתפשרות. ככל שהאישיות הערבית מלאת זעם כלפי עצמה, הרי היא מלבה יותר ויותר את אש השנאה ואת ההחלטה הנפשית שלא להתפשר. גם אם מפלה אחר מפלה מוכיחה בעליל, כי הכרעה צבאית אינה אפשרית; גם אם מוכיח הניסיון כי המדינה הזאת, ההולכת לכאורה ממשבר למשבר, מחזיקה מעמד אף על פי כן; כי העם היהודי אינו עייף מתמיכתו – וגם אמריקה אינה חדלה מעזרתה – עדיין אין זה יוצר את הנכונות הנפשית להתפשר. זה אולי מרתיע מכניסה למלחמה בשלב זה או אחר, כמו שבסיני נרתעו ירדן וסוריה מלהיכנס למערכה, אבל עדיין אין זה מכשיר את הנפש להתפשרות ולשלום.

אנחנו עוסקים כאן בתמורה שהבשלתה אינה בתהליך של שנים, אלא של עשרות שנים. הדברים אמורים, לא מפני שאיננו רוצים להתייאש לגמרי מסיכוי של שלום ולכן דוחים אותו לשנות דור, אלא על-פי היגיון מעשי המביא בחשבון את הפסיכולוגיה הציבורית-הלאומית.

אני אומר: כל זמן שחי, פועל, קובע ומשפיע הדור שההלם הזה בא עליו כחוויה אישית ישירה, אין כמעט סיכוי, או יש אך סיכוי קלוש, שתבוא ההתפשרות הנפשית שבלעדיה לא ייתכן שלום.

באומרי זאת אינני מתכוון לשלול שתי אפשרויות: (א) אינני שולל אפשרות של החשת השלום – ואני אומר זאת לא רק לגבי העתיד אלא גם לגבי העבר, ויש דברים בגו; (ב) אינני שולל אפשרות של דחייה נוספת של השלום. מכל מקום, אינני בא לידי מסקנה שאין מה לעשות, או שאין זה משנה מה אנחנו עושים. אינני גורס, שיכולים אנו ורשאים לשבת בחיבוק ידים עד אשר ייתם כל הדור ההוא לגווע. אני גורס, שיש ערך ויש משקל למה שאנחנו עושים, חיובי או שלילי, הן מבחינת הסיכוי שבקירוב השלום והן מבחינת הסכנה שבהרחקתו.

ב

איך אנו הגים, איך עלינו לנהוג נוכח ההתנגדות והאיבה הערבית? יש פנים לכאן ולכאן, אך אפשר לומר כי קיימים כמה יסודות שביחס אליהם יש הסכמה מגובשת של דעת קהל אחראית בתוך המפלגות ובין המפלגות.

יסוד ראשון הוא הביטחון. על שלמות הטריטוריה של מדינת ישראל, על חיי אזרחיה, על רכושם, על אפשרות התנועה, העבודה, הפיתוח – יש להגן ויהי מה. בעניין זה לא יכול להיות ויתור ולא יכולה להיות רתיעה, כי בנפש המדינה הדבר, בנפש קיומו של העם.

יסוד שני היא בעיית הפליטים הערביים. אולי פה אי-אפשר לדבר באותה מידה של הכללה והחלטיות כמו בנושא הביטחון. אף על פי כן, נדמה לי שאפשר לקבוע כי העמדה הלאומית הכללית היא התנגדות להחזרת הפליטים. ויש לעמדה זו הצדקה הן בטווח קצר והן בטווח ארוך. אינני רוצה להיכנס לבעיה שאפשר להקדיש לה הרצאה שלמה. אני רוצה לומר, שבניסוח שלנו אף פעם לא אמרנו כי בשום פנים ואופן לא יחזור אף פליט ערבי אחד. אמרנו כי אין החזרת הפליטים הערביים לארץ יכולה לשמש פתרון לבעייתם. פירוש הדבר, שאם, נניח, יש תוכנית לאיחוד משפחות, אפשר להרחיב מסגרת זו – במקום להחזיר בנים עד גיל 15 אפשר להחזיר גם בנים עד גיל 18. אפשר להחזיר גם אחות, דודה וכדומה. זו היענות לסבל של פרט, של משפחה. המשפחות הערביות, היושבות בארץ, היו נושאות באחריות קליטתם של בניהן וקרוביהן. כאן התחשבות אנושית ולא זכות מדינית. אין המדינה מכירה בזכות החלטית של מישהו מהפליטים לחזור, ואין המדינה מוכנה להעמיס על עצמה את הדאגה לקליטתם ושילובם ברקמה הכלכלית והחברתית של הארץ.

ויש יסוד שלישי המקובל על הכלל, ובכלל זה "חרות": החזון והיעד של המדיניות הישראלית אינו מלחמה עדי עד, אלא שלום עם העמים הערבים שמסביב.

אולם הסכם לאומי זה, בשלושת סעיפיו, אין די בו לפתור את בעיות מדיניות היום-יום. עדיין יש מקום לשתי גישות, ולפי דעתי קיימות שתי גישות:

גישה אחת אומרת שהערבים מבינים רק לשון של כוח. מדינת ישראל היא כה קטנה, כה בודדת, היא אולי כה חלשה – אם לנקוט קני-מידה של שטחים, אוכלוסיות, פוטנציאלים – שאם לא תכפיל את הכוח הממשי שלה במקדם גבוה מאוד של פעילות מופגנת – רעה נגד פניה. מדינת ישראל צריכה מזמן לזמן להוכיח בעליל כי היא חזקה, כי היא מסוגלת ונכונה להשתמש בכוח באופן מוחץ ויעיל מאוד. אם לא תוכיח זאת, יבלעו אותה. היא עלולה להימחות מעל פני האדמה. אשר לעניין השלום – אומרת גישה זו – הוא בין כה וכה מפוקפק. על כל פנים הוא רחוק מאוד. אם יבוא השלום, הוא יבוא רק אם ישתכנעו שאי-אפשר להכריע את המדינה הזאת. יש יותר סיכויים שהשלום יבוא באמצעות שכנוע שבכוח מאשר באמצעות דיבורים על רצונה הכן והאמיתי של ישראל בשלום. בעיית השלום אינה צריכה, לכן, להופיע כשיקול מסייג כאשר עומדת על הפרק שאלה של הפגנת כוח בקנה-מידה גדול למען פתרון בעיית ביטחון שוטף. אם פעולות אלה – מעשי תגמול, מערכות חדשות – מלבות מחדש את אש השינאה, אין להיבהל מזה. האש מלובה ממילא. לעומת זאת, אם נימנע מתגובה חריפה מחשש ליבוי נוסף, יצא שכרנו בהפסדנו.

אם נוסיף לטענות אלה את הנטייה האנושית הטבעית להגיב; אם נוסיף את הרגישות המיוחדת ליהודים – שמא חושדים בהם בחולשה; אם נצרף את קירבת הזמן לתקופת הזוהר של מלחמת הניצחון, את זר התהילה הענוד לראשו של צה"ל – נבין את הגורמים שמהם מצטרפת האוירה המסייעת לגישה זו בנוסף לשיקול המדיני והביטחוני, שהוא רציני מאוד כשלעצמו.

מה אומרת הגישה האחרת? אסור שייעלם מחשבוננו, אף לרגע אחד, עניין השלום. אין זה רק חשבון מדיני. בטווח ארוך זה חשבון ביטחוני מכריע. בלי להפחית בחשיבות שיקולי ביטחון שוטף, עלינו להביא תמיד את עניין השלום במערכת חישובינו. עלינו לרסן את תגובותינו. ועומדת תמיד השאלה: האם באמת הוכח, כי מעשי תגמול פותרים את בעיית הביטחון שלשמה נועדו?

נניח ששלטת הגישה הראשונה. ברור שעל כל מקרה התנכלות צריכה לבוא תגובה. תגובה יכולה להיות רק צבאית. האם שוקלים שתגובות צבאיות, כשהן חריפות יותר מסיבותיהן, מעוררות תהליכים חמורים המרחיבים את הפרץ, הדוחפים את שכנינו למחנה הקיצוני? כיצד ניתן למנוע הידרדרות כזאת?

השאלה היא אם מקדישים לכך מחשבה, או שהשתלטה שגרה צבאית ובזה נגמר העניין?

לאור ההתפתחויות בשנים האחרונות יאמרו בעלי הגישה הראשונה: כל שהתרחש היה בלתי נמנע; השינאה הערבית לישראל היא יסוד בל-יימוט; שילוב הסכסוך הערבי-ישראלי במלחמה הקרה הפך חלק מהמציאות העולמית; הדברים מוכרחים היו להסתבך יותר ויותר; הסכנה לישראל התגברה בהכרח. אלמלא מעשי תגובה נמרצים היה המצב עוד יותר גרוע, המשבר היה בא עוד קודם, היה מצב חמור ביותר. רק תודות לפעולה מסוימת השגנו נשק, נאמר מצרפת. רק תודות לאותם ניצחונות ביצרנו את ביטחוננו. קיווינו שתחת לחץ המהלומה נקרב גם את עניין השלום, כיוון ששכנינו אינם מבינים שפה אחרת. אם לא נתגשם סיכוי זה – בין כך או כך לא היה מתקיים. המצב חמור. איננו אומרים שהמצב נפלא, אבל בנסיבות החמורות שלנו נחלנו, בגישה זאת, הישגים גדולים מאוד.

קשה אומנם לערער על הישגים אלה. אף על פי כן, יכולה להיות גישה האומרת שאילו נקטנו שיטה אחרת, אילו באנו לתפוס את הדבר במיעוטו ולא ברובו, אילו לא הלכנו בשיטת קיביה, עזה וכו', כי אז אפשר שההיערכות בצד הנגדי היתה שונה. נאצר אולי לא היה נדחף לעסקה הצ'כית. ברית-המועצות לא היתה מוצאת פתח מרווח כל כך לחדור למזרח התיכון. אפשר שהיינו סובלים קצת יותר בינתיים, אבל מצבנו הכללי היה פחות חמור.

אני מביא את שתי הגישות ואיני בטוח שאני ממצה אותן ועושה צדק כלפי שתיהן. אני רק משרטט בקווים כלליים מאוד שתי גישות, שיש להן קיום ונביעה מהגיון המצב שלנו. אינני יכול להגיע לשום סיכום ולשום הכרעה. אינני יודע גם אם יוכל ההיסטוריון שבעתיד להכריע: מי צדק? אולי ימצאו שצריך היה למזג בין שתי הגישות. אולי יקבעו שעצם ההתרוצצות היתה רעה – צריך היה להכריע ולפעול בעקיבות על-פי גישה אחת.

אינני יודע. כמרצה המתבקש להגיש הלכות פסוקות, אני מאכזב. אבל כמדינאי, או כמי שהיה מדינאי, אינני יכול להתעלם מהסבך האורגני של הבעיה.

*

והנה נשאלתי לגבי כדאיותו של מבצע סיני. ברור, שעל יסוד הרקע שנוצר יש רגליים חזקות מאוד לדעה ולהערכה, שמסע סיני היה מסע ישועה. אבל זה אינו ממצה עדיין את הבירור ההיסטורי והפוליטי.

יש שאלה קודמת ונוקבת יותר: האם מוכרח היה להיווצר הרקע שעשה את מבצע סיני להכרח? יש מקום לחשבון נפש. לא אפסוק משפט שלילי, אבל, בשום פנים ואופן לא אקבל דין היסטורי שיאמר : כן, מוכרח היה להיווצר רקע כזה.

יש מקום לבירור נוקב. כי מה הביא למסע סיני? צבירת הכוח המצרי בחצי-האי סיני והתפקיד שהוא מילא כבסיס לפעולות פדאיון. זה עיקר התיזה. איש אינו מכחיש שנוצר מצב כזה, אבל השאלה היא מה הביא לצבירת הכוחות, מה הביא לעמדה הזאת של המצרים? כאן היתה התפתחות, שעם כל הצניעות לא אשלול ממדינת ישראל את הזכות והכבוד של השתתפות פעילה בה. אנחנו היינו גורם פעיל בהתפתחות זאת, מפעולות עזה וחאן-יוניס ועד המשפט של "העסק הביש" במצרים.

יש, כמובן, ערך רב לכך – אינני אומר בזה את דעתי, אבל יכולה להיות דעה כזאת – שמדינת ישראל תהיה מדינה חזקה, שיצא לה שם בעולם של מדינה קטנה, אומנם, אבל חזקה. לוז קשה. יש, ללא כל ספק, ערך רב לכך שלמדינת ישראל יצא שם תהילה של מדינת גיבורים.

אך יכול מישהו לתהות: האם כדאי או לא כדאי למדינת ישראל, שיצא לה שם של מדינת אמת? זה נכס או אין זה נכס?

יכולה להיות דעה שאין זה חשוב, שמוטב למדינת ישראל שלא תתגדר יותר מדי במורשת הנבואה, בחזון הצדק, החסד והאמת. אבל אם מדינת ישראל דוגלת בערכים אלה, היא חייבת משהו בקיומם אפילו זה עולה בקורבן. אם לא כן, היא מתמרנת עצמה לתוך מיצר שאין מוצא ממנו מבחינה מוסרית – ובטווח ארוך גם מבחינה מדינית.

אני שולל שלילה מוחלטת את הגישה, שמותר לדרוש מישראל ויתורים כלשהם למען שלום. אני שולל את ההנחה שאפשר לקנות שלום במחיר ויתורים. אפשר לקנות את השלום במחיר הנאות הדדיות. הנאות הדדיות אינן ויתורים.

אם נציע, למשל, לירדן, שהיא עכשיו סגורה ויש לה רק מוצא אחד אל הים, בעקבה, לפתוח להם דרך אל הים התיכון, אין בזה שום ויתור. אם אני נותן אפשרות מעבר לאנשים ולסחורות ויוצר בחיפה קטע של נמל חופשי – איני הופך את חיפה לנמל חופשי! – מכניסים ומוציאים סחורה במובלעה שבה עומדים שוטרים ישראליים ואין משלמים מכס – בזה איני מצמצם את ריבונות ישראל. אני מפעיל ריבונות ישראל למען כינון יחסים הדדיים הוגנים עם מדינה שכנה לטובת שני הצדדים.

ישב אדם ברכבת בקהיר, ייסע ויגיע דרך ישראל לביירות כדי לבלות נופש בלבנון – האם יש בזה ויתור? ויתור  פירושו ויתור על שטח, ויתור על ריבונות. ויתור יהיה אם למען השלום נגביל את העלייה. אלה דברים שאין לדבר עליהם. הם לא יקרבו את השלום, כי אם נתחיל ללכת בדרך זו, יאמר הצד הערבי: עשר שנים התעקשנו – עכשיו הם מתחילים לרדת במחיר; נתעקש עוד קצת – הם ירדו עוד ועוד.

השאלה היא שאלת האקלים המדיני האופף את הבעיה. באקלים מדיני מסוים יכולים להגיע לשלום גם בלי ויתורים. באקלים המזרח-תיכוני אנחנו מהווים גורם. איננו גורם יחידי או מכריע, אבל אנחנו גורם נכבד. אל נזלזל באקלים ובתפקיד שאנו ממלאים ביצירתו. כמובן שהמעצמות הגדולות ממלאות כאן תפקיד נכבד ביותר. בימי המנדט, כאשר עשינו ניסיונות הידברות עם הערבים, היה לערבים יסוד להניח, שבלחץ על אנגליה יוכלו להשיג יותר מאשר בהתפשרות עם היישוב היהודי. למה להם להתפשר עם ישראל כל עוד יכולים הם ללחוץ על אנגליה?

בשיחה האחרונה שהיתה לי עם המנהיג העיראקי נורי סעיד בחיפה ב-1945, סמוך לגמר המלחמה העולמית, אמרתי: "הבט, המלחמה עוד מעט נגמרת. יבואו שליטי עולם להחליט על גורל ארצות אלה. מדוע נניח להם להחליט? מדוע לא נחליט אנחנו? אם אנחנו מחולקים – יחליטו הם. אם אנחנו מאוחדים – אין להם מקום להחליט,. אבל נורי סעיד השיב: "לא. אין לנו כוח למנוע זאת. מוטב נחכה ונראה מה יחליטו – אז נראה אם נוכל להסתגל למסגרת שהם יצרו". זה היה דיבור דיפלומטי. הוא חשב שאצל אנגליה ואמריקה ישיגו יותר על חשבוננו.

עכשיו נוכחת ברית-המועצות באזור וממלאה תפקיד דומה. אם לערבים יש תמיכה כזאת, מדוע ללכת לקראת פשרות עם ישראל? אני בהחלט מסכים לדברי ראש הממשלה, שרק בידי המעצמות, עכשיו, להפיג את המתיחות הזאת. אבל אינני סבור שאפשר לשחרר את מדיניות ישראל מאחריות כלשהי.

מוטב לנו, שלא נתבטל בעיני עצמנו. יש ערך למה שאנחנו עושים. יש אפילו ערך למה שאנחנו אומרים. העניין מורכב. אני מבין את זה. אינני בא בהרשעה סיטונית, חס וחלילה. אבל לא נינצל ממצב מורכב על יד התעלמות מהאופי המורכב שלו.

14. דוד בן-גוריון: מבצע דורנו ומשימתו - 1961 14

בקטע מתוך מאמר נרחב בשנתון הממשלה, כשנתיים לפני שפרש סופית מהנהגת המדינה, הביע בן-גוריון דאגה מפני דמותו וערכיו של הדור שגדל בשנותיה הראשונות של המדינה. הקטע מעניין משתי סיבות: האחת, גם 13 שנה אחרי הקמת המדינה בן-גוריון עדיין ראה את החברה בישראל כ"קטעי אומה", שהמתח וההבדלים בין רכיביה עלולים לגבור על המשותף. השנייה, בעידן שקדם לתקינות הפוליטית אפשר היה להעלות לדיון ממלכתי ופומבי סוגיות חיוניות, שהפכו לטאבו במהלך הדורות באופן המקשה על התמודדות איתן. קשה להעריך אם החברה הישראלית הייתה צולחת את הסף הקריטי שאִפשר לה לתפקד בתנאים קשים בדורות האחרונים, אם לפני כשישים שנה היו המכשולים המאוחרים מעוותים ללא הכר את הדיון הציבורי ואת ההתמודדות הפוליטית. מה שקובע אינו הצדקת הניתוח או הפרכתו, אלא עצם היכולת להעלות שאלות כאלה על סדר היום.

*              *              *

 [...]

בימינו, בדור זה, יש שתי בעיות יסוד העלולות להטות כף-מאזנים ההיסטורית לגבי הדור הצעיר, שטרם הגיע לצבא, לעלייה או לירידה. לגובה מנשא ומחסן או לשפל מנוון ומסכן.

גוש העלייה הגדולה של 13 שנים אלה, המיליון החדש שנתכנס מארבע כנפות הארץ, ריכז בתחומי ארץ קטנה זו קטעי אומה שהיו רחוקים זה מזה מאות ואלפי שנים, לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא מבחינה אנושית, שנבדלו בלשונם, במנהגיהם, בהווי חייהם, ברמת חינוכם, במסורתם, בשיחם ובשיגם; ועם כל השוני הרב שיש בין העדות המרובות של העלייה החדשה, לארצותיהן, העדות האירופאיות, האסיאתיות והאפריקניות, - קיים במידה רבה הבדל כולל בין רובה הגדול של העלייה החדשה ובין היישוב הוותיק, שהוא עד היום המנהל והמדריך הראשי ברוב שטחי החיים של העם והמדינה. אולם יישוב ותיק זה הוא שסוע בתוכו, יותר מהעלייה החדשה, מבחינה מדינית ומפלגתית, וכל מה שחילוקי הדעות בתוכו הולכים ומתמעטים או מתרככים – הפירוד הנפשי הולך ומעמיק, וזה מחבל במיזוג הגלויות ובחינוכו הממלכתי של העם, ומן ההכרח שהוא נותן את אותותיו גם בצבא, באשר אין החיילים אלא בני העם, וכל הנעשה במדינה מטוב ועד רע מגיע לאוזנם ולרוחם ומשפיע עליהם.

ויש עוד בעיה לא פחות חמורה.

אנו עומדים בדור זה על פרשת דרכים היסטורית בחיי העם היושב בציון. הדור הקשיש, גם זה שנולד בארץ או חי בה הרבה עשרות שנים, וודאי זה שבא הנה מהגולה – ספג לתוכו הצער, הבזיון והסבל של עם משולל חירות, מולדת, עצמאות, תלוי בחסדי זרים, אבל גם ינק ממסורת גבורה מוסרית של עם הנאבק על נפשו, מסורתו, אמונתו, חזונו, עצמאותו. ויש בו החיוב של סבל יוצר, של מחאה מתקוממת, של מאבק מחסן, של סיפוק המגשים, של חדוות המנצח, של מחולל התמורה הגואלת.

הדור הצעיר שנולד שנים מעטות לפני קום המדינה או לאחריה, לא ידע טעם הגולה, מרירותה, קשייה ומאבקיה המרוממים והמחסנים. הוא מקבל את המדינה העצמאית היהודית, המעמד החדש של עם שווה-זכויות, המולדת הנבנית והמחוננת – כדבר טבעי, נתון מאליו, שאינו מצריך כאילו כל מאמץ מיוחד.

ואם העולה החדש מצא במניחי היסוד של ההתיישבות החדשה בעיר ובכפר, מחיי הלשון ויוצרי התרבות וכוח ההגנה והצבא, את מנהיגי האומה וקיבל ברצון את מרותם המוסרית, - הרי בדור החדש, בנוער שבעשור הבא ואחריו, שיהווה רוב העם בארץ – כולם יהיו בעלי "ייחוס" שווה; והשאלה היא מה תהא דמותו הרוחנית והתרבותית של דור זה?

שאלה זו מחמירה לרגל עובדה ביולוגית מצערת, ואולי מסוכנת: המיעוט התרבותי בעם, העומד בראשו – המדובר הוא לאו-דווקא בחברי מוסדות מנהיגים: ממשלה, ראשי עיריות, מוסדות המשפט, ראשי מפלגות, עורכי עתונים, מורים בבתי-ספר תיכוניים וגבוהים, אלא בציבור הרחב יותר, שהוא אמנם מיעוט כמותי בעם, אבל משקלו הסגולי מכריע עכשיו בכל שטחי החיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים, - מיעוט זה הילודה בתוכו היא קטנה, ורוב העם, שלא זכה בחינוך ובמסורת התרבותית של מיעוט זה, - הילודה בתוכו היא גדולה פי-שניים או שלושה, והדור הצעיר של רוב זה יהווה בעשור הבא או כמה שנים אחריו, רוב מניין ורוב בניין העם בישראל, והוא אשר יטביע חותמו על כל המדינה ויעצב דמות העם. והשאלה היא, וזוהי שאלה גורלית, - מה תהיה דמותו של רוב חדש זה, של ילידי הארץ או חניכי הארץ?

אם אין אנו רוצים ליהפך לעם ליבנטיני ולמדינה ליבנטינית – ומדינה ליבנטינית יהודית לא תתקיים, - כי לא תוכל לעמוד בפני שכנותיה הליבנטיניות הזוממות להכחידה, והן עולות עליה בכמותה פי-עשרים ויותר, - עלינו לראות בהעלאת חינוכו של הדור הצעיר, של כל הדור הצעיר, לא רק ללא הבדל עדות, אלא גם ללא הבדל מעמד כלכלי, משימה חיונית שאינה פחותה בחשיבותה ממשימת הבטחון גופא, - מפני שהיא באמת משימה בטחונית. כי רק בשמירת האיכות העליונה שלנו ובהעלאתה המתמדת של איכות זו – נעמוד. [...]

15. שמעון פרס: המזרח התיכון החדש - 1993 15

הייחוד בחזונו של שמעון פרס הוא הציפייה לטרנספורמציה, לא פחות, של המזרח התיכון, בעקבות התמורה העמוקה שהתחוללה בסדר העולמי בשל קריסת ברית המועצות וקץ המלחמה הקרה. חשיבותו בהשפעה על הניסוי המהפכני שהוביל יצחק רבין בתהליך אוסלו, אף שרבין נטה שלא להכיר בהשראת תפיסותיו של פרס על מה שהציג כמהלכיו ה"מעשיים" וה"פרגמטיים" של ראש הממשלה.

ייחודו של פרס הוא בדרך החשיבה. פרס הניח שלמצוקות האזור יש "פתרון" ושאל מה דרוש כדי שהפתרון יתממש. אז הוא הניח שמנהיגי האזור יהיו חייבים לאמץ מרצון או מאונס את אשר נדרש, שהרי בלא שתאומץ המדיניות המתאימה, לא ניתן להגיע אל הפתרון הנכסף: "המפתח לפתרון, לייצוב השלום, לשמירת ביטחון, לדמוקרטיזציה ולפיתוח כלכלי, לשגשוג לאומי ולרווחת הפרט, הוא בהתארגנות אזורית. לשם כך דרושה מהפכה מחשבתית, שלא קל לעמוד בה, אך היא הכרחית ובלעדיה לא יהיו בטווח הארוך לא שלום, לא ביטחון, לא רווחה ולא חרות".

הגישה הזו, שאינה מקובלת על הזרם המרכזי בישראל, הכשילה את ניסיונותיו של פרס לזכות באמון הציבור כמעצב מדיניות. היא גם זו שעשתה אותו מקובל מאוד באירופה ובחוגים "מתקדמים" בארצות הברית, שם רצו להאמין שהדמוקרטיה, השלום ושיתוף הפעולה יבואו למזרח התיכון מכיוון שהם דרושים ורצויים כל כך לתושביו. הקושי העיקרי בתפיסה הזו הוא התעלמותה מן הממד התרבותי וההיסטורי - התעלמות המאפשרת את ההשוואות המפוקפקות עם אירופה. בתחומים אלה – התרבותיים וההיסטוריים – נעוץ גם ההסבר לעובדה שהמזרח התיכון השתנה בשלושים השנים מאז נהגתה והוצגה תפיסתו של פרס בכיוון השונה ביסודו, בתחומים חשובים, באופן קוטבי מתחזיותיו. את רוב העדויות לכך אפשר היה למצוא באירועי 'האביב הערבי'.

*              *              *

כינון שלום בין ישראל לשכנותיה הערביות יפתח פתח לשידוד מערכות יסודי במזרח התיכון. זה לא יהיה מטה קסם, מן הצילינדר הדיפלומטי לא ייצא שום שפן, אבל השינוי שבעצם ההשלמה עם ישראל וקבלתה כמדינה שוות זכויות וחובות באזור יפתחו בעתיד פתח לשיתוף פעולה מסוג חדש - יתר על כן, כינון השלום יאפשר בבוא הזמן ובהדרגה, צמיחתה של מסגרת אזורית משותפת של עמי המזרח והתיכון.

ואכן, את בעיות האזור אי-אפשר כלל לפתור במישור הפנימי (בתוך כל מדינה בפני עצמה), או במישור הבילטרלי (בין המדינות השונות, על בסיס דו-צדדי או רב-צדדי) בלבד. המפתח לפתרון, לייצוב השלום, לשמירת ביטחון, לדמוקרטיזציה ולפיתוח כלכלי, לשגשוג לאומי ולרווחת הפרט, הוא בהתארגנות אזורית. לשם כך דרושה מהפכה מחשבתית, שלא קל לעמוד בה, אך היא הכרחית ובלעדיה לא יהיו בטווח הארוך לא שלום, לא ביטחון, לא רווחה ולא חרות.

תפישת המסגרת האזורית מבוססת על ארבעה יסודות:

ייצוב המערכת: הזרמים נושאי בשורת הקנאים פונדמנטליסטים חודרים ועוברים ממדינה למדינה, תוך שהם מסכנים את השלום באזור ואת השלטון הפנימי ברוב המדינות... מסגרת מערכתית אזורית תוכל להיות מוקד חדש, מייצב באזור שתזרים תקוות אמיתיות, כלכליות וחברתיות, כדי לכבות את אש הקנאות הדתית ולצנן את הלהט המהפכני שלה. [...]

ההבט הכלכלי: תנאי להורדת המתח בין מדינות האזור ובתוך כל אחת מהן הוא העלאת רמת החיים של הפרט. כל זמן שמתקיים הפער בין ציפיות הציבור לשיפור של ממש במצבו ובין ההזדמנויות הדלות שהמערכת הפוליטית-חברתית מציעה לו, יהיה רקע מתאים להתפרצויות של פונדמנטליזם. אין משק לאומי בימינו יכול לחלץ עצמו ממצוקותיו בלי סיוע או השתלבות במשק רחב יותר, ולכן ארגון אזורי של שיתוף פעולה בין המדינות ושל פעילות על-לאומית הוא התשובה הממשית היחידה לפונדמנטליזם. יתר על כן: הסיכוי לייצר מזון מספיק באזור שחון וצחיח, לתת פרנסה ורווחה לכל אדם, מותנה בארגון השקיה, במזרח התיכון ובבלימת התפשטות המדבר. רק מערכת אזורית מאורגנת תוכל להתמודד עם אתגר גדול זה, והיא תאפשר גם ניצול מירבי של פוטנציאל התיירות והתחבורה באזור, שרבים כל כך ברחבי העולם נושאים אליו את עיניהם.

הביטחון הלאומי: בסופו של דבר, כפי שיובהר בפרק הבא, אין כל אפשרות להבטיח רמה סבירה של ביטחון לאומי בעידן טילי הקרקע-קרקע וערב גירעונו של המזרח התיכון, אלא אם תיכון מסגרת אזורית של פיקוח ובקרה. כל מדינות האזור עלולות להיחשף לסכנה קיומית, בהיעדר אמצעי פיקוח ובקרה נאותים ויעילים. העובדה שעיראק, לדוגמה, השתמשה בנשק כימי במלחמתה ובדיכוי מרד הכורדים, ובמלחמת המפרץ ירתה טילי קרקע-קרקע לעבר מטרות בישראל וסעודיה, מוכיחה את התיישנותם המהירה של משגי היסוד האסטרטגיים מן העבר לקראת המאה העשרים-ואחת מאבד עקרון העומק האסטרטגי חלק ממשמעותו כחומת מגן בצורה, משום שהטילים עוברים מעליו והנשק להשמדת המונים הופך את העורף לזירת מערכה עיקרית. הפצצת המתקנים הגרעיניים של עיראק על-ידי ישראל בשנת 1981, וכעבור עשר שנים על-ידי ארצות הברית, לא פתרה את בעיית גירעונו של האזור, אלא העניקה רווח זמן, תוך כדי הורדת מאמצי המחקר והפיתוח, הנעשים כעת בשיטות אחרות שקל יותר להסתירן, אל מתחת לפני הקרקע. אכן, הוכח בעליל שניתן להרוס, במבצעים מבריקים כשלעצמם, כורים גרעיניים, אך לא לבטל את התוכניות ואת הכוונות להצטייד בנשק גרעיני. מבצעים אלה יכולים, לכל היתר, לדחות את מימוש הסכנה, אך לא את התרחשותה. לפעמים הם אף עלולים להביא לידי יצירת חלופה מסוכנת עוד יותר. כדי להתגבר על הסכנה עצמה צריך ללכת בדרכן הרציונאלית של המעצמות הגדולות, שלא הסתפקו בהיווצרותו של מאזן האימה ביניהן. כפי שמעצמות אלו, בעיצומה של המלחמה הקרה, הבינו שיש צורך במסגרת משותפת לצמצום סכנת הכליה ההדדית, כך צריך להיות במזרח התיכון. המסגרת המשותפת תמחיש את מגבלות הכוח דווקא בעידן של תפוצת אמצעי לחימה כה מסוכנים, ותאפשר נקיטת האמצעים הנחוצים למניעת אותה לחיצה על ההדק, שאחריה לא יהיה כבר ולא כלום. 

דמוקרטיזציה: המזרח התיכון זקוק לדמוקרטיזציה כאוויר לנשימה. לא רק בשל הממד הערכי של הדמוקרטיזציה כתהליך להבטחת חופש לאדם וחרות אזרחית, אלא גם כדי לשמור על השלום ולסלק גורמי התססה פונדמנטליסטים, המאימים על הקידמה והפיתוח. מסגרת אזורית תיצור תחרות באימוץ תהליכים דמוקרטיים, כדי למנוע איום על השלטון מבפנים וכדי שלא יצור רושם של איום כלפי חוץ. הדמוקרטיה יש לה כוח התחדשות משל עצמה. הצורך בחידוש המשטרים בולט במיוחד על רקע העובדה שבאזור מרוכז מספר השליטים המוחלטים הגדול ביותר בעולם, אולם דווקא עובדה זו עצמה מקטינה את סבירות התרחשותה של דמוקרטיזציה על בסיס לאומי בלבד. גם הפונדמנטליזם, שמהותו אנטי דמוקרטית, גם כשהוא משתמש בסיסמאות דמוקרטיות, תורם לקושי לתהליכי דמוקרטיזציה נפרדים בכל מדינה בפני עצמה. מאידך גיסא, מסגרת אזורית-קהילתית תבטל חלק מהנימוקים שבקיום מתחים צבאיים ותסייע לתהליכי הדמוקרטיזציה, גם בשיתוף הבין-אזורי.

דמוקרטיזציה אזורית פירושה, כמובן מאליו, גם פתיחות תקשורתית. אמצעי התקשורת המודרניים מאפשרים לתקוף מצב חולני בעם מבלי לתקוף את העם עצמו. כך הם יכלים לסייע לניצחונה ההיסטורי, הדרוש כל כך, של הדמוקרטיה, ניצחון שהוא הערובה המוצקה ביותר גם ליציבות השלום. מדינות דמוקרטיות, כידוע, אינן יוצאות למלחמה זו בזו.

 בסופו של דבר אין רווחה אמיתית ואין שגשוג כלכלי לאורך ימים, אלא במסגרת דמוקרטית, וגם הביטחון הלאומי והאישי אינו מחזיק מעמד לאורך ימים, אלא במסגרת דמוקרטית. המשטרים הטוטליטריים התגלו כבר כיקרים וכבלתי יעילים, גם מבחינה כלכלית. הם חייבים לקיים משטרה חשאית גדולה, צבא זוהר ומצוחצח, צנזורה ענפה וחשדנות מתמדת. הם אחוזי פחד ומפיצי חרדה. הם משתקים את היוזמה הפרטית וסוגרים את הגבולות. הם יוצרים הזמנה לתנועות מחאה אך גם ממהרים לדכא אותן וכך יוצרים מקור של תסיסה ומרירות.

כאמור, רעיון המסגרת האזורית מותנת בהצלחת תהליך השלום הישראלי-ערבי. ליתר דיוק, המסגרת האזורית תיכון בשלב מקביל של תהליך שלום דו-שלבי. השלב הראשון של תהליך זה הוא שלב ביניים, או שלב מעבר, שבו הביטחון נתפס כגורם דומיננטי: מניעת מלחמה וכינון הסדרי ביטחון בילטרליים עם כל צד. גם הקווים הגיאוגרפיים, שלאורכם נערכים הצדדים להסדר, משקפים את השיקול הביטחוני ולא רק שיקולים דמוגרפיים, היסטוריים, כלכליים ומדיניים. כך נקבע בהסכמי הביניים עם מצרים ועם סוריה באמצע שנות השבעים, וכך, בעצם, מוצע בתוכנית האוטונומיה לגבי היחסים שבין ישראל ובין הפלסטינים. האוטונומיה אינה בנויה על מפת קבע, אלא על לוח מועדים. הכוונה היא לערוך מסע מאקלים אחד לאקלים חדש ושונה. משורר אמריקני כתב פעם שמזח הוא "גשר מתוסכל". עד כה היו מזח ישראלי ומזח פלסטיני. הפעם הכוונה היא להקים גשר של זמן, גשר של חמש שניים, שיחבר את שני המזחים הללו ויסלק מהם את התסכול. מטרתו העיקרית של שלב זה היא לצמצם את החיכוך ואת התפרצותם של מעשי איבה מחודשים, תוך כדי בניית אמון הדדי והיערכות לקראת העתיד. שלב מעבר הוא, מכוח עצם הגדרתו, זמני בלבד. הסדרי הביטחון לתקופת מעבר, גם הם לא יוכלו לעמוד בלי הגבלת זמן, וכפי שלמדנו כלקח מר ממלחמת יום הכיפורים, בסופו של דבר יתפוררו הסדרים זמניים, אם לא יינתן להם גיבוי של הסדרי קבע מיוצבים. על פני גשר הזמן של האוטונומיה יוכלו שני הצדדי להתקדם לקראת הסדר הקבע המיוחל.

כאן מקומו של השלב השני, השלב המכריע, בתהליך השלום, ובו מהות השלום היא הגורם הדומיננטי. השיקולים העיקריים בשלב זה הם בניית מערכת יציבה של יחסי שכנות טובה, למען שמירת השלום והביטחון ואיסוף פרי ההילולים של השכנת השלום – השגשוג, הפיתוח, הרווחה, השלווה, לכל אדם, לכל עם, לכל האזור כולו. השיקולים הנחוצים בשלב זה הם השיקולים היסודיים לטווח ארוך – נורמליזציה של היחסים, קשרי כלכלה ותרבות, קביעת גבולות קבע על בסיס צודק עד כמה שאפשר, מתוך התחשבות בשאיפות לאומיות, בזיקה היסטורית ובמציאות דמוגרפית, ולא רק בשיקולי ביטחון במובנם הישיר והצר. הרי שלום קבע יציב הוא עצמו מקדם ביטחון רב ערך. לשם כך יש ליצור אינטרס כללי בשמירת השלום, שיביא את הכל לידי חשיבה חדשה, שונה, על עתיד האזור ועתידו של כל גורם לאומי בתוכו. על יסוד זה ניתן גם לטפח תודעה של שותפות גורל ושל צדק משולב בגישה מציאותית. כל אלה יתנו לשלום הישראלי-ערבי ממד נוסף, מעל ומעבר להפסקת מצב המלחמה. [...]

ביטחון אזורי

מערכת ביטחון אזורי תתבסס על שני מיני התחייבויות הדדיות: האחד – התחייבויות של הצדדים זה כלפי זה, הן התחייבות דו-צדדיות והן רב-צדדיות זה כלפי זה, והאחר – התחייבויות כלפי המערכת האזורית עצמה, כיישות מדינית בעלת מעמד בינלאומי בפני עצמה. ההסדרים שייכונו על יסוד ההתחייבויות הישירות של המדינות השונות זו כלפי זו יגדילו את מרחב ההתרעה מפני הפרת השלום, ויהיו, כשלעצמם, גורם הרתעה. ההתחייבויות המכוננות את המערכת האזורית יעלו את רמת השלום בדרגה: רק במסגרת אזורית ניתן להגיע להסדרים של צמצום סדרי כוחות, פירק חימוש ופיקוח על מניעת הפצתו של נשק להשמדת המונים, לצד מערכת בקרה אזורית לאיסוף מידע על פעילות צבאית ודיווח על תנועות אלו לכל הצדדים. מערכות כאלה יפעלו לא רק באזור עצמו, אלא גם בחלל ואגב שיתוף פעולה עם גורים מעצמתיים לשם ייצוב האזור לאורך ימים.

יש להבהיר, כי אין מדובר במסגרת אזורית בנוסח ברית נאט"ו, שהוקמה לצרכי התגוננות מפני אויב משותף מבחוץ. בעיות הביטחון העיקרית במזרח התיכון, גם אחרי השכנת השלום בין ישראל לשכנותיה הערביות, יהיו חוסר יציבות פנים-מערכתית, הסתה לאלימות, חתרנות מדינית וסכנת גלישה לסכסוכים דתיים, אתניים וכלכליים, שגחליהם יוסיפו ללחוש מתחת לפני השטח. תפישת הביטחון האזורי באה לצמצם ככל האפשר סכנות אלו, למנוע מלחמה בגלל קצר בתקשורת הדו-צדדית, ולייצב את השלום ואת הסדר המדיני.

[...]

הלקח שעלינו ללמוד ממה שאירע בשנות השלושים הוא משולש:

ראשית – יש להקים גופי פיקוח ובקרה בעלי עוצמה ויכולת פעולה, בלי תלות באחת ממדינות האזור. המודל של הכוח הבינלאומי בסיני, הפועל שם בהתאם לחוזה השלום בין ישראל למצרים, עשוי להיות ישים, בשינויים הנובעים מהנסיבות הייחודיות, גם לגזרות אחרות, לצד משמרות משותפים על בסיס בילטראלי ובפיקוד המסגרת האזורית. כך תימנע הפתעה טקטית.

שנית – לקיים שיגרת פיקוח ודיווח, מן המסגרת האזורית אל המדינות החברות והמעצמות, כדי להבטיח מניעת הפתעה אסטרטגית וסיכול מוקדם של כל מעשה תוקפנות חפוז. דיווח זה יתבסס גם על המידע שייאסף באמצעות לוויינים, שיופעלו מטעם המסגרת האזורית. בקרה זו על תנועות צבא תהיה חלופה סבירה לעומק האסטרטגי, ההולך ונעלם. ברמת האסטרטגיה רבתי יכלול הדיווח גם את תחומי המחקר והפיתוח.

שלישית – יש להמשיך בקיומם של צבאות בעלי יכולת לסכל כל תוקפנות מיד לכשימוצה הטיפול הדיפלומטי במשבר מזדמן כלשהו. הגשמת חזונם של נביאי ישראל, ישעיהו ומיכה, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה" (ישעיהו, ב', 4; מיכה, ד', 3), עדיין רחוקה מאתנו. עדיין חייבים ללמוד מלחמה, אך לא עוד כדי לצאת למלחמה, אלא כדי לשמור על השלום ולהרתיע כל תוקפן אפשרי.. עדיין זכורה המימרה הרומית הזהירה והאופיינית כי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" Qui desiderat pasem, ,preparet bellum"" – מדבר Vegetious. עדיין מוקדם לפרק את כל הצבאות, ואסור לחזור על התמימות של מנהיגי המערב בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, אולם ניתן לקבוע תהליך הדרגתי, שיתפרס על פני זמן ארוך של צמצום סד"כ ופירוק חימוש. הביצוע יהיה תמיד על יסוד הדדי, וכך יסייע ליציר אמון בין המדינות ולחיזוק סמכותה של המסגרת האזורית.

מערכת כלכלית אזורית

תפיסת המערכת הכלכלית האזורית היא התקדמות מודרגת בשלבים לקראת כינון קהיליית מדינות, בדומה לאירופה המערבית. בין צרפת לגרמניה, בין בריטניה לצרפת, בין גרמניה לארצות השפלה, היתה קיימת איבה היסטורית עמוקת שורשים, ממושכת הרבה יותר מן האיבה שבין מדינות ערב לישראל. אמנם רוב הסכסוכים בין מדינות אירופה לא נבעו משלילת עצם זכות הקיום של אחת מהן אל-ידי האחרת, ומבחינה זו עוצמת הסכסוך הערבי-ישראלי עזה יותר, אולם גם באירופה לא העלו רבים על דעתם, לקראת תום מלחמת העולם השנייה, הקמת שוק משותף והתהוות קהילייה הקונה לעצמה סמכויות של ריבונות על חשבון חברותיה, ומפתחת זהות עבר-לאומית בקרב האזרחים.

 [...]

המזרח התיכון זקוק עתה לתוכנית דומה לזו שהגיש ז'אן מונה בשעתו. צריך הרבה עוז רוח ותנופת מחשבה, דמיון יוצר ותבונה חדשה, החורגת מן המוסכמות הישנות, שעוד מעט יעבור זמנן, וביסודן ההנחה, כי "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת, א', 9). הנחה זו מספקת תימוכין וממד של תחכום לעצלות המחשבה, המתקשה להרים את המסך מעל העתיד ולראות את החדש בהתהוותו. אנו זקוקים כיום, יותר מתמיד, למחשבה חדשנית פורייה, שאינה נרתעת מפני הקשיים שבכינון מציאות חדשה. אהבתי את המימרה של בן-גוריון, שכל המומחים הם מומחים למה שהיה. עכשיו אנו זקוקים למומחים למה שיהיה.

אמנם לצרפת ולגרמניה המערבית היה, במחצית המאה, אויב משותף, שסייע להתגבר על הניגודים ועל משקע האיבה ההיסטורית ופצעי המלחמה הנוראים. זו היתה ברית-המועצות של סטאלין, שאיימה להתפשט מערבה ולסכן את שלומן ואת חרותן. על רקע זה, לצד תחושת המיאוס במלחמה שאינה פותרת שום בעיה קיימת, אך יוצרת בעיות חדשות לאין קץ ושפיכות דמים שאין לה תכלית, יכלו מנהיגי המדינות האלה, יחד עם עמיתיהם במערב אירופה, להתגבר על העבר למען העתיד.

 גם לנו, במזרח התיכון, יש אויב משותף אשר כזה: העוני, הוא אבי הפונדמנטליזם, המאיים על עתיד הקידמה, הפיתוח, החרות והרווחה.

[...]

היעד הסופי הוא יצירת קהיליית מדינות אזורית, עם שוק משותף ומוסדות מרכזיים נבחרים, כדוגמת הפרלמנט האירופי. יש אומרים שגם באירופה עדיין ללא הסתיים עידן מדינות הלאום. במזרח התיכון, שקלט את הלאומיות המודרנית באיחור מה מאירופה, יש טעמים היסטוריים בעלי משקל, העלולים לעכב את הקמת הקהילייה, ומכל מקום לא יניחו להקימה בבת אחת. האם פירוש הדבר הוא שעלינו להתייאש מרעיון כה מבטיח ומועיל? תשובתי על כך שלילית: באין אפשרות למיסוד קהילייה בבת אחת, יש להתקדם בהדרגה ובשלבים לקראת היעד. ניתן לתאר פירמידה מערכתית של שיתוף פעולה, ולה שלוש קומות: בקומה הראשונה –מיזמים (פרוייקטים) בינמדינתיים, שהטיפול בהם צריך להיות מתוך שיתוף בין שתי מדינות, או יותר. לדוגמה: מכון משותף לחקר עצירת המדבר, או מפעלים משותפים להתפלת מים. שיתוף הפעולה הפורה והמפרה בין ישראל למצרים בתחום החקלאות הוא הדגם של גישה זו. הלכה למעשה ניתן ליישם את הדגם אפילו לפני כיינון שלום קבע, וישראל כבר מקיימת יחסי שיתוף כלכלי ומחקרי עם כמה מדינות, שעדיין לא כרתו עימה שלום.

בקומה השנייה יהיו קבוצות וחברות בינלאומיות, שיבצעו מיזמים הדורשים השקעות הון אדירות, בפיקוח מדינות האזור ואולי גורמים מעניינים נוספים. לדוגמא: כריית תעלה מים סוף לים המלח, תוך כדי כינון אזור סחר חופשי ומפעלי תיירות לאורכה, בניית נמל שישמש את ישראל, ירדן וסעודיה, ניצול האנרגיה של זרימת המים במדרון להפקת חשמל והתפלה, ופיתוח מואץ ומתוכנן היטב של מפעלי ים המלח. לכשיושלם המיזם הוא יהיה אחד הגדולים בעולם כולו. הוא יביא לידי ביטוי מושלם את חזונו של דוד בן-גוריון בדבר פיתוח הנגב, יפתח אופקים חדשים לפני מדינות האזור ויצור אינטרס מוצק וממשי בשמירת השלום.

בקומה השלישית תתייצב מדיניות הקהילייה האזורית, ובהדרגה יוקמו מוסדותיה. העולם כולו נע בדור האחרון בין שתי מגמות סותרות, בין התגברות הלאומיות הפרטיקולארית מזה ובין התפתחות עבר-לאומית של קהיליות אזוריות מזה. כל מקום שבו גוברת התנועה הלאומית מתערער הסדר החברתי ומתפתחים סכסוכים אלימים. יוגוסלביה היא הדוגמה המובהקת. וכנגד זה, בכל מקום שבו גוברת המגמה העל-לאומית יש ראייה כוללת של הצרכים, של ההזדמנויות ושל האילוצים, וכפועל יוצא מכך מתהווה סדר בינלאומי חדש, יציב יותר, ובמרכזו השאיפה לרווחה, לפיתוח ולזכויות האדם. אירופה המערבית היא הדוגמה המובהקת.

על שכמם של מנהיגי המזרח התיכון מוטלת אחריות כבדה. הם יכולים להוביל את האזור לעבר המגמה המערב-אירופאית, אך הם יכולים גם להנציח את האיבה על-ידי המשך הבלקניזציה של האזור. הפניית המחשבה והמשאבים מאסטרטגיה של עליונות צבאית לעבר אסטרטגיה של שיתוף פעולה כלכלי יכולה להתוות את הכיוון הרצוי. הדורות שיבואו אחרינו יכירו לנו תודה, מעומק הלב.

אכן, יש ספקנות בלתי מבוטלת בנוגע לאפשרות להקים במזרח התיכן שוק משותף, או אזור סחר חופשי. מעבר לשאפות פרטיקולאריות, גם מצבן האובייקטיווי של מדינות האזור ומצב המשקים שלהן אינו דומה זה לזה. יש מצב כלכלי הטרוגני מבחינת רמת החיים ורמת ההכנסה במזרח התיכון, אך אני רואה דרך להתגבר על כך, אם נעטוף אתת האזור כולו בארבע חגורות כלכליות-פוליטיות, הכרכיות ואפשריות. ייקל עלינו לזהותן אם נסמן אותן בצבעים: אחת ירוקה, אחת תכולה, אחת אפורה ואחת לבנה.

החגורה הירוקה תעסוק בענייני המים, הביוטכנולוגיה והמלחמה במדבר. מטרתה תהיה להעניק למזרח התיכון צבע ירוק, שיספק מזון בשפע לתושביו הרבים.

החגורה התכולה תאפשר פיתוח תיירות אזורית. התיירות היא תעשייה חשובה בימינו, היכולה להצמיח במהירות יחסית מקורות הכנסה ותעסוקה. אבות אבותינו יצרו באזור זה מוקדי משיכה לתיירות, בבנותם מקדשים ובהקימם פירמידות. לתיירים יש גם ערך מוסף פוליטי, משום שהיא זקוקה לרגיעה ובו בזמן גם יוצרת רגיעה, יוצרת אינטרס קבוע אמיתי ברגיעה. לתיירות שופעת יש גם ערך בטחוני, שחשיבותו אינה נופלת בעיני מחשיבותו של כוח שיטור רב-לאומי.

החגורה האפורה תעסוק ביצירת תשתית תחבורה ותקשורת במזרח התיכון. כל שוק משותף בנוי על היתרון היחסי של ניצול הקירבה הגיאוגרפית, אך סמיכות מקום בלי תשתית מתאימה היא קירבה תיאורטי בלבד, משוללת יתרון של ממש. רק קירבה המנוצלת היטב על-ידי תשתית מתאימה נהפכת ליתרון כלכלי בפועל.

והחגורה הלבנה היא צמצום מירוץ החימוש. המזרח התיכון מוציא עכשיו 50-60 מיליון [הכוונה כנראה למיליארד - ד.ש.] דולר בשנה על חימוש. אם נצליח לצמצם הוצאה זו בחמישים אחוז, כבר יצרנו קרן אדירה לפיתוח האזור כולו מבלי לפגוע אף כהוא זה בביטחון הלאומי של כל מדינותינו.

ציטוטים נבחרים – מפרק הקונפדרציה 16

...בלא התקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית אין לדעתי כל סיכוי להביא את הסכסוך הערבי-ישראלי לכלל סיום. ובלא סיום הסכסוך יהיא קשה מאוד, אם יהיה אפשר בכלל, להתחיל ולבנות מזרח תיכון חדש. ... מבחינה אסטרטגית סבורה ישראל, שהגנתה חייבת להתחיל בנהר הירדן, הנתפס, על רקע החשש מפני תוקפנות אפשרית במותניים הצרות של המדינה, כקו ההגנה הקדמי שלה. ... אנו זקוקים לגבולות 'רכים' לא לגבולות נוקשים וחסומים. הכוונה היא לגבולות 'רכים' לכל הצדדים כלומר 'רוך' סימטרי. גבולות אינם חומה ואין לנו צורך בהסתגרות מאחורי חומות, שכביכול נועדו לחזק את הריבונות הלאומית של כל צד....גבול 'רך' פירושו גבול פתוח לתנועה. שיקולים של חולין וטעמים שבקדושה מחייבים את תושבי ארץ הקודש - ירדנים, פלסטינים וישראלים -לאפשר תנועה חופשית של בני אדם, של רעיונות ושל חומרים....המבנה המדיני הנראה בעיניי הולם ביותר את האילוצים והאפשרויות שבפנינו הוא קונפדרציה ירדנית-פלסטינית מבחינה פוליטית, ומבנה 'בנלוכסי' ירדני-פלסטיני-ישראלי מבחינה כלכלית.... היבט אחר של תפיסת הגבול הרך נוגע לחופש התנועה בין המדינות במבנה הקונפדרלי-בנלוכסי. כל התושבים, מכל מקום, יוכלו לנוע בחופשיות לצאת ולבוא לכל מקום, כרצונם, כמו באירופה...קונפדרציה תהיה מושג קליט יותר באוזניים ישראליות (כי אין מדובר במדינה פלסטינית נפרדת), סביר יותר באוזניים ירדניות (בגלל אותה סיבה עצמה), ומבטיח יותר באוזניים פלסטיניות (כי משמעות הדבר היא התייחסות טריטוריאלית מפורשת כבר עכשיו לגבי פתרון הקבע).

16. יצחק רבין: הודעת הממשלה על הצהרת העקרונות - ‎ 17 1993

דברי רבין בכנסת הבטיחו שינוי מהפכני בנסיבות הקיום של העם בישראל. הם נועדו להיות חגיגיים ודרמטיים, ולא תאמו את סגנונו המוכר. הוא דיבר על החלטת ממשלתו "לנסות לשים קץ למעגל המלחמות והטרור...לנסות לבנות עולם חדש...לנסות לשים קץ לשנאה" ועל התחייבותה "להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבין-לאומי הדוהר בימים אלה על פני הגלובוס כולו, שאם לא כן נישאר אחרונים ובודדים בתחנה". בתפיסה שלא נקלטה היטב בציבור כבר אז, ולימים נדחתה על ידי רובו הגדול, הציג רבין סימטריה עם הפלסטינים: "אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב, ולחיות לצדכם, בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין". הוא סיים בקראו לחברי הכנסת: "תנו לשמש לעלות".

*              *              *

 [...]

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבר מאה שנים ויותר אנו מבקשים לבנות לנו בית במקום היחיד עלי אדמות שהיה ויהיה ביתנו, כאן בארץ-ישראל. כבר מאה שנים ויותר אנו מבקשים לחיות כאן בשלום ובשלווה, לטעת עץ, לסלול דרך. כבר מאה שנים ויותר אנו רוצים בשכנות טובה עם הסובבים אותנו, בחיים ללא פחד ומורא. כבר מאה שנים ויותר אנו חולמים ולוחמים. במאה שנות התיישבות ידעה האדמה הזאת סבל רב, ודם. אנו, שחזרנו הביתה אחרי גלות שנות אלפיים, אחרי שואה ששלחה אל הכבשנים את מיטב העם היהודי, אנו, שחיפשנו מרגוע אחרי הסערה, מקום להניח בו את ראשינו, אנו הושטנו יד לשכנים, וזו נדחתה פעם אחר פעם, פעם אחר פעם. ונפשנו לא עייפה מלבקש את השלום.
את דרך חיינו בארץ המיוסרת הזו ליוו מטחי ירי, מוקשים ורימונים. אנו נטענו והם עקרו, אנו בנינו והם הרסו, אנו הגנו - הם תקפו. כמעט יום יום קברנו את מתינו. מאה שנות מלחמה וטרור פגעו בנו, אך לא פגעו בחלום. מאה שנים חלמנו שלום.
כנסת נכבדה, ממשלה זו, שנכנסה לתפקידה לפני שנה ומעלה, החליטה לנסות לשים קץ למעגל המלחמות והטרור, לנסות לבנות עולם חדש במדינה, בבית, במשפחה, שלא ידעו אפילו שנה אחת, חודש אחד בחייהם שבו לא בכו אמהות על בניהן. ממשלה זו החליטה לנסות לשים קץ לשנאה, כדי שילדינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמות, הטרור והאלימות. ממשלה זו החליטה לדאוג לחייהם ולביטחונם, להקהות את הכאב והזיכרונות הקשים, להתפלל ולקוות לשלום.

אמרנו ביום הצגת הממשלה בכנסת, לפני כשנה: "ממשלה זו נחושה בדעתה לאמץ כל כוח, להבקיע כל דרך, לעשות את כל הדרוש, האפשרי ומעבר לכך - למען הביטחון הלאומי והאישי, למען שלום ומניעת מלחמה. אמרנו אז: "בדרך שבה אנו הולכים ייערמו מכשולים, יפרצו משברים, תהיינה אכזבות, דמעות וכאב. אולם אחרי כל אלה ...אחרי שנעבור בדרך הזאת, תהיה לנו מדינה חזקה, מדינה טובה, מדינה שבה כולנו שותפים למאמץ הגדול וגאים להיות אזרחיה".
אמרנו אז: "מאחדת את הממשלה החדשה תחושה הנטועה בימים אלה בתוך העם, שזוהי שעת רצון שעה של אפשרויות והזדמנויות גדולות, ונעשה הכול כדי שלא להחמיץ אותן".
אמרנו אז :חובתנו לעצמנו ולבנינו היא לראות את העולם החדש כפי שהוא עכשיו, לבחון את הסכנות, לבדוק את הסיכויים ולעשות הכול כדי שמדינת ישראל תשתלב בעולם המשנה פניו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד שאחזה בנו כמעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבין-לאומי הדוהר בימים אלה על פני הגלובוס כולו, שאם לא כן נישאר אחרונים ובודדים בתחנה".
[...]

ניהלנו משא-ומתן עם משלחות סוריה, לבנון, ירדן והפלסטינים. במהלך המשא-ומתן - למען האמת, מתחילתו - התברר כי הכתובת האחת והיחידה להחלטות המשלחת היא מטה אש"ף בתוניסיה. אפשר היה לנהוג כבת-יענה, אפשר היה לעשות שקר בנפשנו, אפשר היה לטמון ראשנו בחול, אפשר היה לרמות את עצמנו ולטעון שפייצל חוסייני וחנאן עשראווי ואחרים מייצגים את תושבי השטחים ואין אנו יודעים ואין אנו רוצים לדעת מי עומד מאחוריהם.
החלטנו שלא לנהוג כך. ידענו היטב מי עמד מאחוריהם. יודעים זאת היטב גם תושבי מדינת ישראל. ואין לנו שום עניין ורצון לכחד: זה ארגון טרור וחבלה אשר לא ידע רחמים, ארגון ששילח בנו את רוצחי הילדים באביבים, במעלות, את היורים באורחי מלון "סבוי" בתל-אביב, את הפוגעים בחפים מפשע באוטובוס הדמים בכביש החוף, במאות פעולות טרור, רצח וחבלה. ידי הארגון הזה שפכו דם מאות יקרים לנו, את דמם של בני משפחתה של סמדר הרן בנהרייה, את דמם של עפרה וטל, בני משפחתו של אייבי מוזס מאלפי-מנשה, את דמם של נקיים שכל אשמתם היתה שהם היו יהודים.
חברי הכנסת
אין אנו יכולים לבחור את שכנינו ולא את אויבינו גם לא האכזריים ביותר שבהם. אין לנו אלא מה שיש - אש"ף שנלחם בנו ואנו נלחמנו נגדו. היום, אתו אנו מחפשים דרך לשלום.
אנו יכולים לנעול כל דלת, לקטוע כל ניסיון לשלום. אנו רשאים, מוסרית, שלא לשבת ליד שולחן דיונים עם אש"ף, שלא ללחוץ יד למי שידו החזיקה סכין, שלא ללחוץ יד למי שידו לחצה על ההדק. כוחנו היה עמנו לדחות בשאט-נפש הצעות מאש"ף ואז להיות שותפים מאונס להמשך המעגל אשר בו נאלצנו לחיות עד עכשיו - מלחמה, טרור ואלימות.
אבל בחרנו בדרך האחרת, זו הנותנת סיכוי, הנותנת תקווה. החלטנו להכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני למשא-ומתן במסגרת שיחות השלום. ידענו ואנו יודעים גם היום כמה כבדים מטעני העבר. עשינו זאת רק לאחר שבמכתבים אל ראש הממשלה נטל אש"ף על עצמו את ההתחייבויות הבאות: הכרה בזכות קיומה של ישראל לחיות בשלום ובביטחון; ליישב כל מחלוקת בעתיד בדרכי שלום ובמשא-ומתן; הוא התחייב לגנות ולהפסיק את הטרור והאלימות בישראל, בשטחים ובכל מקום אחר.
אני רוצה לדווח: מאז חתימת ההסכמים, אש"ף לא ביצע אף לא פיגוע טרור אחד. הוא התחייב לאכוף על חבריו את הפסקת הטרור והאלימות ולהעמיד לדין את מפירי ההתחייבויות. הוא התחייב לראות כבטלים את סעיפי האמנה הפלסטינית שסותרים את זכות קיומה של ישראל ואת תהליך השלום, ולהביא לביטולם הפורמלי במועד המתאים.

[...]
בוושינגטון, בשבוע שעבר, אמרתי, ואני מבקש לחזור גם כאן על הדברים האלה :"נגזר עלינו ועל הפלסטינים לחיות במשותף על אותה כברת אדמה, באותה ארץ. אנו החיילים שחזרנו משדות הקרב חמוצי בגדים מדם, אנו שראינו את בני משפחותינו וחברינו הטובים ביותר מתים לפנינו, אנו שהולכים אל ההלוויות ומתקשים להישיר מבט אל עיני ההורים והיתומים, אנו שבאנו מארץ שבה הורים קוברים את ילדיהם, אנו שלחמנו בכם, הפלסטינים, אומרים לכם היום בקול צלול: די לדמעות ולדם. די. אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה. אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב, ולחיות לצדכם, בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין. אנו נותנים היום סיכוי לשלום ואומרים לכם בקול צלול: עד כאן, לא עוד".
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אין לנו שום כוונה או רצון להסתיר את האמת מפני חברי הכנסת והעם בישראל: בצד היתרונות הגדולים, השלום הצפוי, טמונים לנו גם סיכונים. עינינו לא טחו מראות את הסיכונים, ואנו נעשה את כל הדרוש להפחית אותם למינימום.

עם זאת, אנו סבורים כי הסיכונים מחושבים ואין בהם כדי לפגוע בביטחונה ובקיומה של מדינת ישראל, פחות מכל תחום אחר. בכל מקרה, כוחו של צה"ל, הטוב שבצבאות העולם, עומד לרשותנו אם וכאשר נגיע חלילה לשעת מבחן.

 פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה.

לא נחיה עוד רק על חרבנו.
על ספה של שנה חדשה, אחרי מאה שנות אלימות וטרור, אחרי מלחמות וסבל, יש סיכוי גדול היום לפרק חדש בתולדות מדינת ישראל, יש תקווה לחדול מן הדמעות. נפתחים בפנינו אופקים חדשים בכלכלה, בחברה, אך מעל לכול אני רוצה לומר לכם: זהו ניצחונה של הציונות, זו שזוכה להכרה גם מאויביה המושבעים והמרים ביותר.
יש סיכוי שנזכה ליחסי שכנות טובה, לסופו של השכול אשר פקד את בתינו, לקצן של המלחמות.
אני קורא לכל חברי הבית לתת לנו הזדמנות למצות את הסיכוי הגדול הזה.
חברי הכנסת, תנו לשמש לעלות.
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכם ולכל בית ישראל.

17. יצחק רבין: על המשא ומתן עם סוריה - 1994 18

גם בדיון על אפשרות של כינון שלום עם סוריה דיבר רבין במונחים היסטוריים של תמורה יסודית בזירה העולמית והאזורית: "צריך להיות בת-יענה כדי שלא להבחין כי בשנים האחרונות נפל דבר: העולם השתנה, גם מדינות ערב". גישתה של ישראל חייבת להשתנות מיסודה: "לא נחזור אל הימים ההם של 'אין עם מי לדבר', לא נחזור, אל ימי 'אנחנו מחכים לטלפון', לא נחזור אל ימי 'העולם כולו נגדנו'... אנחנו הולכים קדימה". מה שמונח על כפות המאזניים הוא שנוי מהפכני במעמדה של ישראל, בעקבות שלום מלא, גם עם גורמים רדיקלים. את אנשי הגולן שואל רבין האם הם סבורים שעל ישראל "לדחות על הסף את האפשרות לשים קץ לכל המלחמות?". הוא מציע לא רק מניעה של אסון המלחמה, אלא גם הגשמה מלאה של חזון השלום: "מאחורי המילה "נורמליזציה" חבויים עולם ומלואו. אלה החיים עצמם. זהו השלום שעליו חלמנו, השלום בהתגלמותו היומיומית: שגרירות ישראלית בדמשק, שגרירות סורית בירושלים. אוטובוס "אגד" שנוסע לחאלב, תיירים ישראלים בחומס, אוניות ישראליות בטרטוס, מטוסי "אל על", קשרי מסחר, קשרי תרבות. הכול בכול - ולהיפך, כמובן".

*              *              *

 [...]

חברי הכנסת, עשרים-ושבע שנים החזקנו בדעותינו המדיניות והביטחוניות ולא שינינו מהן - כי העולם לא השתנה ומדינות-ערב לא השתנו. אבל - צריך להיות בת-יענה כדי שלא להבחין כי בשנים האחרונות נפל דבר: העולם השתנה, גם מדינות ערב. חברי הכנסת, כל עוד לא הכירה סוריה בזכות קיומה של מדינת ישראל לחיות בשלום, לא היה מקום לשום שיח ושיג איתה. כל עוד דחתה דמשק את ידנו המושטת, חיזקנו אנו אחיזתנו הצבאית והאזרחית בגולן, כמה עשרות קילומטרים מדמשק. את הצעד הראשון לאפשרות של שלום עשתה סוריה בימי ממשלת הליכוד בראשותו של יצחק שמיר כאשר הסכימה – והשתתפה - בוועידת השלום במדריד. אנחנו בירכנו על כך - והמשכנו במסע הקשה אל השלום. רבותי, המצב השתנה. בשבועות האחרונים אנו מבחינים בסימנים על נכונותה של סוריה להיות שותפה במסע אל השלום. עדיין הדרך רב, עוד רבה המלאכה. השלום עם סוריה רחוק - אך אין לנו שום כוונה להתעלם מהסימנים הללו. לא נחזור אל הימים ההם של "אין עם מי לדבר", לא נחזור, אל ימי "אנחנו מחכים לטלפון", לא נחזור אל ימי "העולם כולו נגדנו". לא נחזור, רבותי, לא נחזור אל הימים ההם. אנחנו הולכים קדימה

[...]

 משך שנים חיפשנו כל סדק. ביקשנו שלום. רדפנו שלום. ועכשיו, לראשונה מאז קמה מדינת ישראל, קיים סיכוי לשלום עם סוריה. שלום עם סוריה הוא, במידה רבה, מפתח לשלום כולל. אני רוצה לשאול אתכם, חברי ברמת הגולן: מה עלינו לעשות? לא לנסות? לא לעשות מאמץ כדי להגיע לשלום? לדחות על הסף את האפשרות לשים קץ לכל המלחמות? לא רק אני חייב את התשובה הזו לכל אזרחי מדינת ישראל, כולל תושבי רמת-הגולן. גם אתם בגולן חייבים תשובה. זכרו, כי אתם הרי היודעים: לא רק עמק מטעי תפוחים יש בגולן. ברמת-הגולן נמצא גם עמק הבכא, ואלי הבן שלך, דרורה, הבן שעליו דיברת בהופעה מרגשת בטלוויזיה, הבן שאמרת עליו שהוא עלול להילחם שוב על רמת-הגולן, אולי הבן שלך ועוד אלפי בנים לא יצטרכו להילחם עוד לעולם? אולי? החלטתי, החלטנו בממשלה, לתת סיכוי - סיכוי שלא היה קיים בעבר - לשלום עם סוריה. אם הליכה אל השלום היא שינוי עמדה, אז כן - שיניתי את עמדתי. אבל אנחנו לא נפקיר חלילה את ביטחון מדינת ישראל. נוסיף לו שלום.

. [...]

חברי הכנסת, הכוונה שלנו היא להגיע לחתימת חוזה שלום מלא עם סוריה. כדי להגיע לחוזה שלום עם סוריה עלינו להגיע להסכמה איתה על ארבעה מרכיבים בעת ובעונה אחת, ואין להפריד ביניהם: הכל או לא כלום. המרכיב הראשון הוא גבול השלום בחוזה שלום. נכון להיום אין הסכמה בין הסורים לבינינו על מיקומו של גבול זה. המרכיב השני הוא לוח הזמנים לביצוע מרכיבי חוזה השלום, כלומר :באיזה לוח-זמנים יתבצעו הנסיגה לגבול השלום, שלבי הנסיגה, מימוש מלוא הנורמליזציה ומימוש הסדרי הביטחון.

המרכיב השלישי הוא מבחן הנורמליזציה המלאה לאחר שלב ראשון של נסיגה מוגבלת ביותר, אשר לא תחייב עקירת יישובים ברמת-הגולן. הכוונה היא שמימוש מלוא הנורמליזציה ייבחן במשך שלוש שנים, כאשר אנו מחזיקים במרבית שטחה של רמת-הגולן. מאחורי המילה "נורמליזציה" חבויים עולם ומלואו. אלה החיים עצמם. זהו השלום שעליו חלמנו, השלום בהתגלמותו היומיומית: שגרירות ישראלית בדמשק, שגרירות סורית בירושלים. אוטובוס "אגד" שנוסע לחאלב, תיירים ישראלים בחומס, אוניות ישראליות בטרטוס, מטוסי "אל על", קשרי מסחר, קשרי תרבות. הכול בכול – ולהיפך, כמובן.

המרכיב הרביעי, לא האחרון, החשוב ביותר בכל חוזה שלום עם סוריה הוא הביטחון: כוונתי להסדרי הביטחון. גם כאן חובק המונח היבש הזה עולם ומלואו: החל בצמצום הכוחות הסדירים על בסיס הדדי, פירוז שטחים שלא על בסיס סימטרי, פריסת כוחות רב-לאומיים במתכונת שקיימת היום בסיני, כולל כוחות אמריקניים כפי שיש היום בסיני, וכלה בתחנות אתרעה, ביקורות תקופתיות, ועוד ועוד. אני חוזר ומדגיש: רק סידורי ביטחון שיניחו את דעתנו יאפשרו לנו את נטילת הסיכון הכרוך בנסיגה בגולן.

חברי הכנסת, עלי לומר לכם שוב כי בשלב זה, בכל ארבעת המרכיבים שפירטתי לפניכם, קיימת היום מחלוקת בין ישראל לבין סוריה ועדיין הפערים רחבים ועמוקים. [...]

18. יצחק רבין: הודעה בכנסת על הסכם עם הפלסטינים - 1995 19

בנאום האחרון של רבין בכנסת לפני הירצחו, מותנו מאוד הנימות החגיגיות, על גבול האופוריה, אודות השלום ופירותיו. רבין דיבר על הצורך "להפסיק את מעגל הדמים הבלתי-נגמר הזה" ולתת סיכוי לשלום. ועל "דרך חדשה שעשויה להוביל אותנו אל עידן השלום, אל סופן של המלחמות". וקבע כי ייתכן שישראל פותחת "בשלב חדש בקורות העם היהודי ומדינת ישראל". גישתו הייתה מתגוננת יותר. הוא התמקד בהסברים על סיבות הוויתורים לפלסטינים ובגבולותיהם: "היה עלינו לבחור בין ארץ-ישראל השלמה - ואנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ...בחרנו במדינה יהודית, כי אנו משוכנעים שמדינה דו-לאומית עם מיליוני ערבים פלסטינים לא תוכל למלא את ייעודה היהודי הכלל-עולמי של מדינת ישראל שהיא מדינת היהודים".

לפלסטינים הציע רבין "ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה". ישראל תשמור בידיה "בראש ובראשונה [את] ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל". נוסף לכך "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". הוא הבטיח גם שינויים ממזרח ל"קו הירוק" "שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים" ואפילו "להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון".

רבין היה מודע לעומק המחלוקת על מדיניותו ולחשדנות הציבורית כלפיה, בעיקר בצל פיגועי הטרור הפלסטיני. הוא הכיר בכך שהמכשול העיקרי במימוש תהליך השלום הוא "הטרור הרצחני של ארגוני הטרור האסלאמיים הקיצוניים, ה"חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי", ואליהם מצטרפים ארגוני הסירוב" וטען כי "אש"ף, אלה מתוכו הנתונים למרות היושב-ראש שלו, ערפאת, הפסיק את הטרור". לדבריו האחרים ממשיכים בו כדי לסכל את תהליך השלום וישראל לא תחדל מן המאמץ לשלום, גם אם יימשכו. על הרשות הפלסטינית ולהחמיר, להגביר ולהחריף את פעילותה כנגדם "לעשות יותר, הרבה יותר, נגד ארגוני הטרור, אויבי השלום."

*              *              *

[...] חברי הכנסת, הממשלה מניחה היום על שולחן הכנסת את הסכם הביניים הישראלי-הפלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה. הממשלה תבקש את אישורה של הכנסת ותראה את החלטת הכנסת כהצבעת אמון בממשלה.

העם היהודי שידע סבל ומכאובים ידע גם לשמר את דתו, מורשתו ומסורתו במשך אלפי שנות גלות ומימש חלום דורות. במו עינינו זכינו לחזות בשיבת ציון, בשוב בנים לגבולם. כאן בארץ-ישראל חזרנו ובנינו עם. כאן בארץ-ישראל הקמנו מדינה - ארצם של הנביאים, זו שהנחילה לעולם את ערכי המוסר, המשפט והצדק והושבה אחרי אלפיים שנות גלות לבעליה החוקיים, בני העם היהודי ועל אדמתה בנינו בית לאומי ומדינה לתפארת.

היום, לאחר מלחמות ואירועי דמים לאין ספור, אנו שולטים על יותר מ-‎2 מיליוני פלסטינים באמצעות צה"ל ומנהלים את חייהם על-ידי מנהל אזרחי. אין זה פתרון של שלום. אנו יכולים להמשיך להילחם, אנחנו יכולים להמשיך להרוג ולהמשיך להיהרג, אבל אנחנו גם יכולים לנסות להפסיק את מעגל הדמים הבלתי-נגמר הזה; אנחנו יכולים לתת גם סיכוי לשלום. הממשלה הזאת החליטה לתת סיכוי לשלום, הממשלה החליטה לעשות למענו.

חברי הכנסת, ההסכם המונח על שולחנכם הוא המשך יישום ההסכמים אשר נחתמו בין ממשלת ישראל לבין הפלסטינים. ההסכם הראשון שהובא לפניכם הוא הסכם הצהרת העקרונות שנחתם בוושינגטון ב-‎13 בספטמבר 1993. ההסכם השני שהונח על שולחנכם הוא זה הקרוי הסכם קהיר, שנחתם בקהיר ב-‎4 במאי 1994. שני ההסכמים הללו אושרו על-ידי הכנסת. אדוני היושב-ראש, שני ההסכמים הקודמים והשלישי, שהונח היום, בנפרד ויחדיו, מביאים לידי ביטוי את מדיניות הממשלה הנוכחית ואת דרכה לקידום השלום במזרח התיכון. כידוע, בבואנו אל שולחן הממשלה לפני יותר משלוש שנים אמרנו כי נשאף לפתרון קבע בסכסוך הפלסטיני-הישראלי - שהוא הארוך והמורכב ביותר במכלול הסכסוך הערבי-הישראלי. והיום ממשלה זו מביאה - נוסף על חתימת חוזה השלום עם הממלכה ההאשמית של ירדן, שבלעדי ההסכם עם הפלסטינים לא היה מושג - גם לפריצת דרך משמעותית לפתרון הסכסוך הפלסטיני-הישראלי ולניסיון לשים קץ לעשרות הרבות של שנים של טרור ודמים.

חברי הכנסת, אנו חותרים לפתרון קבע לסכסוך הדמים הבלתי-פוסק שבינינו לבין הפלסטינים ומדינות ערב. במסגרת פתרון הקבע אנו שואפים להגיע בראש ובראשונה לכינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלפחות ‎80% מאזרחיה יהיו והם יהודים. בעת ובעונה אחת אנו גם מבטיחים שאזרחי ישראל הלא-יהודים - המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים והאחרים - ייהנו ממלוא הזכויות האישיות, הדתיות, האזרחיות, ככל אזרח ישראל. יהדות וגזענות נוגדות זו את זו משמעותית.

את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל, כפי שהיתה תחת שלטון המנדט הבריטי - כמובן, זה לא מתייחס לרמת-הגולן - ולצדה ישות פלסטינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלסטינים החיים ברצועת-עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים.

לא נחזור לקווי ‎4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים, לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל  - תוך שמירת זכויותיהם של בני הדתות האחרות, הנצרות והאסלאם, לחופש גישה ופולחן במקומות הקדושים להם, על-פי נוהגי דתם.

גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה "הקו הירוק" לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון.

חברי הכנסת, ממשלה זו, במרכזה מפלגת העבודה. מפלגה זו הציגה עמדותיה אלה במצע שהובא לידיעת הציבור.

עוד לפני הבחירות לכנסת הנוכחית הבהרנו והדגשנו בפני ציבור הבוחרים ובכל הזדמנות, כי אנו מעדיפים מדינה יהודית, ולו גם לא בכל חלקי ארץ-ישראל, על פני מדינה דו-לאומית שתבוא לעולם אם יסופחו ‎2.2 מיליוני פלסטינים תושבי רצועת-עזה והגדה המערבית. היה עלינו לבחור בין ארץ-ישראל השלמה, שמשמעותה מדינה דו-לאומית והרכב האוכלוסייה שלה נכון להיום יהיה ‎5.4 מיליוני יהודים ויותר מ-‎3 מיליוני פלסטינים אני חוזר על הנקודה הזו. היה עלינו לבחור בין ארץ-ישראל השלמה - ואנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית שהרכב האוכלוסייה שלה נכון להיום יהיה ‎5.4 מיליוני יהודים ויותר מ-‎3 מיליוני פלסטינים שהם ישות נפרדת, דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטחה, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו, מרצוננו, להיות במדינה יהודית. בחרנו במדינה יהודית, כי אנו משוכנעים שמדינה דו-לאומית עם מיליוני ערבים פלסטינים לא תוכל למלא את ייעודה היהודי הכלל-עולמי של מדינת ישראל שהיא מדינת היהודים.

חברי הכנסת, אנו חוזרים וקובעים, כי הפלסטינים לא היוו בעבר ואינם מהווים היום איום קיומי על מדינת ישראל. ואולם המכשול העיקרי במימוש תהליך השלום בין הפלסטינים לביננו הוא הטרור הרצחני של ארגוני הטרור האסלאמיים הקיצוניים, ה"חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי", ואליהם מצטרפים ארגוני הסירוב.

הטרור פוגע ללא אבחנה באזרחים, שמשרתים בכוחות צה"ל - המשטרה, משמר הגבול וזרועות הביטחון האחרות.

לא נסתר מעינינו, כי הטרור הרצחני פגע ופוגע בתחושת הביטחון האישי של ישראלים בשטחה של המדינה ובישראלים החיים בשטחי יהודה, שומרון ועזה. אש"ף, אלה מתוכו הנתונים למרות היושב-ראש שלו, ערפאת, הפסיק את הטרור כלפינו, כפי שהתחייב בהסכם הצהרת העקרונות. ואולם, ארגוני הטרור האחרים מוסיפים לפגוע בנו, כי מטרתם הפוליטית היא לרצוח ישראלים באשר הם, ובאמצעות מעשי הרצח לגרום להפסקת התהליך, תהליך השלום הפלסטיני-הישראלי. כיוון שזו מטרתם, אין לנו שום כוונה לחדול מן המאמץ לשלום, גם אם יוסיפו מעשי הטרור לפגוע בנו. אנו, מצדנו, נעשה כל מאמץ לפגוע באנשי הטרור. אנו מודעים היטב לחומרת מעשי הטרור, ובכל שיקולינו, בדרך להשגת הפתרון הפלסטיני-הישראלי, אנו נוקטים את הצעדים הנדרשים והמותרים על-פי החוק הישראלי כדי להילחם בו. לא ניתן. הטרור הזה לא ישיג את יעדו הפוליטי.

אנו גם חוזרים ותובעים ודורשים מהרשות הפלסטינית למלא את חובתה, על-פי ההסכמים שנחתמו עמה, ולהחמיר, להגביר ולהחריף את פעילותה כנגד מרצחי השלום ואויביו באזורים הנתונים למרותה. אנו יודעים, שהרשות הפלסטינית נקטה שורת צעדים, שסיכלו פיגועים בנו, אך עליה לעשות יותר, הרבה יותר, נגד ארגוני הטרור, אויבי השלום.

[...]

אפשר שאנו פותחים היום בשלב חדש בקורות העם היהודי ומדינת ישראל. אנו יודעים את הסיכויים, אנו יודעים את הסיכונים. נעשה את המירב, נעשה כמיטב יכולתנו למצות את הסיכויים ולצמצם את הסיכונים.

אנו קוראים מעומק הלב לכל אזרחי מדינת ישראל ובוודאי לאלה החיים ביהודה, שומרון וחבל עזה, כמו לתושבים הפלסטינים, לתת הזדמנות לכינון השלום; לתת הזדמנות לסופם של מעשי איבה, לתת הזדמנות לחיים אחרים, לחיים חדשים - לא רק בהסתדרות.

אנו פונים ליהודים ולפלסטינים כאחד לשמור על איפוק, לשמור על כבוד האדם, לנהוג כהלכה ולחיות בשלום ובביטחון. אנו יוצאים לדרך חדשה שעשויה להוביל אותנו אל עידן השלום, אל סופן של המלחמות. זאת תפילתנו, זאת תקוותנו. שנה טובה וגמר חתימה טובה לחברי הכנסת ולכל בית ישראל.