עדכן אסטרטגי

• שם הספר: The World, a Brief Introduction
• מאת: Richard Haass
• מו"ל: Penguin
• שנה: 2021
• מס' עמודים: 378

ריצ'רד האס מוטרד מכך שסטודנטים בארצות הברית יכולים לסיים את לימודיהם גם באוניברסיטאות הטובות ביותר מבלי להבין את העולם, את הגלובליזציה ואת הכלכלה, או אפילו כיצד פועל הממשל האמריקאי. מטרתו המוצהרת בספר (עמ' XVIII) היא "להקנות את הבסיס שאתם צריכים לדעת על העולם, לעשות אתכם נאורים יותר לגבי העולם".

ההבחנה של האס נכונה. היקף המידע על כל אחד מהנושאים שתופסים את הכותרות בעיתון ועל כל אחד מאלה שמעסיקים אותנו מדי יום הוא אדיר –בריאות, ביטחון, תעסוקה, מזון, דיור, טכנולוגיה ואקלים. לא כולנו מבינים איך נקבע מחיר של מוצר או שירות, מה חלקה של הממשלה בקביעת המחיר ואיך הסכם בנושא האקלים ישפיע על חיינו בחמישים השנים הקרובות.

כדי להקנות את הידע הבסיסי החיוני מצטרף האס לתהליך הוויקיפדיזציה, שהפך לתהליך הטוויטריזציה של המידע או בקצרה למזעורו. וזוהי הדילמה – אם אכן יימצאו הקוראים שישקיעו את הזמן והמאמץ בקריאת המבוא של האס להבנת העולם ואם אכן יבינו אותו טוב יותר. כך למשל יש יומרה רבה בהנחה שמי שקראו כמה עמודים על הכלכלה העולמית (עמ' 239-215) יבינו כיצד פועלת הכלכלה העולמית. גם אחרי קריאת הפרקים בנושא זה הקוראים לא יֵדעו למשל איך מדיניות פיסקלית ומוניטרית של ארצות הברית משפיעה על מחירי מוצרים ושירותים בעולם כולו. ואומנם גם האס מכיר בכך שבשלוש מאות עמודי הספר לא ניתן לרדת לעומק הנושאים, ובסוף הספר (עמ' 313-309) ובהערות מאירות העיניים (עמ' 370-315) הוא מפנה לקריאה מעמיקה יותר.

הספר כולל ארבעה חלקים. חלקו הראשון עוסק בתמצית ההיסטוריה, כלומר מה לדעת האס חשוב שהקוראים יֵדעו כדי להבין טוב יותר את העולם של היום. האס מתחיל באזכור קצרצר של הסכמי וסטפליה שקיבעו את העיקרון של ריבונות המדינה, ההכרה בגבולותיה, אי-שימוש בכוח כדי לשנותם ואי-התערבות בענייניה הפנימיים. אף שההסכמים הופרו אין ספור פעמים מאז 1648, צודק האס כשהוא בוחר בנקודת זמן זו להתחיל את מסעה הקצר של ההיסטוריה המדינית המודרנית (עמ' 11), ובכך הוא ממשיך את הנרי קיסינג'ר שפרסם את ספרו 'סדר עולמי' בשנת 2014 ובו הוא מדגיש את חשיבותם של הסכמי וסטפליה.

האס מזהה את סוף עידן ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון ומייחס אותו להיעדר התגובה של הנשיא אובמה לשימוש שעשה המשטר הסורי בנשק כימי.

את שתי מלחמות העולם סוקר האס ב-15 עמודים. שתיהן ובפרט מלחמת העולם השנייה עיצבו את העולם והשפיעו על התפתחותו עד ימינו אלה. הגבולות המדיניים במזרח התיכון נקבעו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ובהסכמים שאחריה (שרובם אינם מוזכרים בספר), וחבר הלאומים – הגרסה הראשונה של ארגון האומות המאוחדות – קם בעקבות המלחמה הזו. תופעות כמו הנאציזם, המנהיג השפוי למחצה הגורר את ההמון למלחמות פנימיות ובינלאומיות, תחושת העלבון הלאומי כמניע למלחמות – אולי המהדורה הראשונה של פייק ניוז – כל אלו ותופעות אחרות ברקע של שתי מלחמות העולם והתרחשויות בינלאומיות עכשוויות זוכות רק לאזכור חלקי ולא מספק, בייחוד כשמדובר במדריך בסיסי להבנת העולם.

סיומה של המלחמה הקרה, שהתפתחה עם תום מלחמת העולם השנייה, בהתפוררות הגוש הסובייטי מעורר את השאלה אם רק השלב הראשון בה הסתיים ואנו עדים לתחילתו של השלב השני, כאשר ארצות הברית שוב ניצבת בראש המחנה של המדינות החופשיות מול קואליציה של מדינות שבראשה סין ורוסיה. בשלב הנוכחי היריבות טרם הגדירו את גבולות הגזרה הגיאוגרפית שבה מתנהל המאבק; אם בגבולות אלו נכלל רק מרכז אירופה והצד האסייתי של האוקיינוס השקט; ואם המאבק נסב רק על אזורי השפעה כדי להשיג שליטה בשווקים ובמשאבים. לאור הצטרפותן של מדינות נוספות הפעילות במרחב קיימת גם סכנה של התפשטות המאבק למרחב זה. 

על רקע התעוררותה של המלחמה הקרה 2.0 אפשר להבין מדוע האס מקדיש בחלק השני העוסק באזורים שונים העולם כמעט שלושה עמודים לאוקראינה (80-79) ועמודים רבים לטאיוואן (בעיקר 93-89). האס מדגיש את חוסר ההיגיון המנחה, הכלכלי או האסטרטגי, ליחסי סין עם ארצות הברית, ובהיעדרו היחסים בין השתיים הופכים ללעומתיים (עמ' 94).

גם מהזווית של יחסי רוסיה-ארצות הברית עולה השאלה אם השימור של נאט"ו גם אחרי שהתמוטטה האימפריה הסובייטית והכוונה להכניס את אוקראינה לארגון זה הן החלטות נכונות. האס משאיר את השאלה פתוחה ומכאן אפשר להבין שגם הוא מהרהר בשאלה אם יש כאן בסיס לעסקה שבאמצעותה אפשר למנוע סכנה של אובדן שליטה על המתיחות המתגברת בין רוסיה מחד גיסא לבין ארצות הברית ושותפותיה בנאט"ו מאידך גיסא.

על כן, הקוראים שישתמשו בספר כמדריך בסיסי לא יבינו כיצד פועלות המערכות הפוליטיות בארצות הברית, בסין וברוסיה. כך למשל גם אמריקאי בוגר אוניברסיטה קרוב לוודאי שאינו יודע ולא יֵדע, גם אחרי קריאת הספר של האס, על המחלוקת החוקתית שעניינה למי בארצות הברית ניתנת הרשות להכריז על מלחמה.

הפרק על המזרח התיכון אינו מרחיב את הידע הבסיסי של מי שקוראים עיתונים בשגרה. הזרקור שמפנה האס באופן כמעט בלעדי לסכסוך הישראלי-פלסטיני בסקירה של בעיות העולם וסכסוכיו מופרז משהו. מעניינת תחזיתו בהתייחס לכך שמצב הכיבוש הישראלי הנוכחי יימשך, "או וריאציה שלו שבה ישראל מספחת שטחים מסוימים שבהם מרוכזות התנחלויות, בעוד שלפלסטינים יש מידה של שלטון עצמי בחלקים האחרים בגדה המערבית ועזה" (עמ' 121). אולם למרות שהאס כיהן בתפקידים בכירים במשרד החוץ ובמועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, הוא אינו מביע את דעתו על תחזית זו ועל סיכוייה להתקבל על דעת ארצות הברית והקהילה הבינלאומית. 

האס מזהה את סוף עידן ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון ומייחס אותו להיעדר התגובה של הנשיא אובמה לשימוש שעשה המשטר הסורי בנשק כימי, ובכך חצה קו אדום שהציב הנשיא האמריקאי עצמו, ובהיעדר התגובה של הנשיא טראמפ על ההתקפה האיראנית על מתקני הנפט בערב הסעודית. גם אחרי חיסולו של מפקד משמרות המהפכה של איראן קאסם סולימאני נותרו, לדעת האס, ספקות באזור לגבי מחויבותה של ארצות הברית. האס אינו מביע את דעתו אשר למגמה המצטיירת של היחלשות ההשפעה האמריקאית והשפעתה על התגברות הכאוס באזור שאליו הוא מתייחס בחלקו האחרון של הספר.

אין ניתוח ולו קצר של בעיות הכלכלה והמים של האזור, שעלולות להביא להתפרצויות אלימות דוגמת 'האביב הערבי'. נוסף על כך הוא טוען שהליגה הערבית מונה 22 חברות (עמ' 128) ואינו מציין שכמעט שליש מהן אינן מתפקדות כמדינות ריבוניות, וזו התעלמות ממצב שטומן בחובו סכנות לסדר וליציבות הבינלאומית. תחזיתו לעתיד האזור קודרת למדי.

חלקו השלישי של הספר עוסק בעידן הגלובלי ובו מנתח האס את הבעיות וההיבטים המרכזיים שבפניהם ניצבת האנושות, ואין זו משימה קלה להתייחס אל כולם. הוא מצביע בצדק על המהפכה בתחום התקשורת ומשווה בין הזמן – חודש ימים – שחלף בין הכרזת עצמאותה של ארצות הברית בשנת 1776 עד לקליטת הידיעה בלונדון לבין המיידיות של ההתקשרות ב-2015, בהתייחסו לפעם הראשונה שבה נשיא אמריקאי התייחס בטוויטר למנהיג זר, במקרה זה האפיפיור (עמ' 160). האס עומד על הבעיות שנוצרות כתוצאה מריבוי האמצעים להעברת מידע ודעות ומן המהירות שבה הדבר נעשה. הוא מדגיש במיוחד את רצונן של מדינות מסוימות לשלוט על תוכני המידע המוזרם באופן חופשי לאזרחי מדינות אלו ועל האמצעים להעברתו וטוען: "לרעיונות יש דרכים לחדור גם לחברות סגורות" (עמ' 163).

הטרור אינו תופעה חדשה בהיסטוריה המודרנית, אבל בעשורים האחרונים הוא שינה אורחות חיים של חלקים גדולים באוכלוסיית כדור הארץ וההתמודדות עימו הפכה לנטל כלכלי. ההתייחסות של האס לנושא היא כללית מדי ואינה מתייחסת למשל לאידיאולוגיות של תנועות המפעילות טרור ולמיפוין הגיאוגרפי.

תפוצת הנשק הגרעיני והדילמות שהנושא מעורר זוכות לתשומת לב רבה מצד האס, למשל בנתחו את השאלה אם יש לחשוש ממאזן אימה גרעיני ומהשלכותיו. האס נחרץ בשלילת הרעיון בשל האפשרות לטעות בשיקול דעת, בשל הסכנה של נפילת נשק גרעיני לידי ארגוני טרור והשימוש בהם בידי כאלו המוכנים להקריב את חייהם ובוודאי את חייהם של אחרים כדי להשיג את מטרותיהם. אמירתו המסכמת על האמנה למניעת תפוצתו של נשק גרעיני "זו מערכת המבוססת על מילת כבוד בעולם שבו אנשים הם לא תמיד אנשי כבוד" (עמ' 176) תומכת בעמדת ישראל, אחת משלוש המדינות בעלות נשק גרעיני (יחד עם הודו ופקיסטן) שלא חתמו על האמנה. בעמ' 179 האס גם מצטט מקור אמריקאי הנוקב במספר ראשי הקרב הגרעיניים של ישראל.

הספר נכתב ופורסם לפני חידוש השיחות בווינה שבמרכזן חזרה אפשרית של ארצות הברית למסגרת ההסכם עם איראן (JCPOA) ולכן אין בו התייחסות אליהן, אבל מעניינת מאוד התייחסותו לאלטרנטיבות למשבר – הסכם מחודש עם תקרה גבוהה ליכולות איראניות; תקיפתן של היכולות הללו שעלולה לגרום להסלמה; או לחיות עם המצב שעלול לגרור מדינות אחרות למאמץ להשיג נשק גרעיני (עמ' 178).

תחזיתו של האס בנוגע לשינויי האקלים וההתמודדות הגלובלית, שלהם הוא מקדיש ובצדק פרק נרחב, אינה אופטימית. הפחם, מקור האנרגיה המזהם ביותר, ימשיך להוות גם בשנת 2040 מקור ל-20 אחוזים מהאנרגיה בעולם (עמ' 188), והתנהלותן של מדינות שונות ובעיקר הודו וסין בנוגע לשימוש בפחם מחזקת את ההערכה הזו.

האס מדגיש, כפי שהוא עושה גם בנושאים אחרים בספרו, את החולשה העיקרית של הטיפול הבינלאומי בסוגיית האקלים. הצהרותיהן של מדינות שונות מבטאות כוונות יותר מאשר התחייבויות, וממילא אין מנגנון אכיפה בינלאומי. קריאת הפרק על האקלים בספרו של האס מחזקת את ההערכה שזה יהיה אחד הנושאים שסביבם תנוע החברה האנושית במאה ה-21, וייתכן שאסונות אקולוגיים יזרזו את התהליכים, האיטיים בינתיים, של מזעור הנזקים שהאדם יוצר לסביבה שבה הוא מתקיים.

חברות של כל בעלי החיים ובייחוד בני אנוש נדדו מאז ומתמיד, בין בכפייה ובין מרצון, אבל דומה שהמספרים ותכיפות גלי ההגירה בולטים בעיקר במאה השנים האחרונות. רוב הפליטים בשנים אלו היו פליטי מלחמות והחלטות של שליטים עריצים דוגמת סטלין ברוסיה או בשאר אסד בסוריה, אבל מסקנתו של האס היא כי "זו שאלה של זמן בלבד עד ששינויי האקלים יהוו את הסיבה העיקרית של זרמי פליטים" (עמ' 198). מחסור במים ידחק גלי פליטים מהאזורים השחונים לאלו הרוויים, ועליית מפלס המים עקב התחממות כדור הארץ תרחיק אוכלוסיות מאזורי החוף לשטחים גבוהים יותר. תובנות אלו ואחרות עדיין לא מייצרות היערכות מדינתית ולא כל שכן בינלאומית, אבל זמנה של חשיבה מערכתית בנושאים אלו קרב.

חשיבה מערכתית בנושאים בתחום הסייבר כבר קיימת, אף כי עדיין לא במישור הבינלאומי. בפרק הדן בנושא (עמ' 207-201) מצביע האס על כך שאין עדיין רגולציה בינלאומית במרחב הסייבר, וגם אם תושג יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי ליישמה, מה גם שבין מדינות ידידותיות לבין עצמן יש חילוקי דעות בנושאים עקרוניים כמו ההגנה על זכויות הפרט (עמ' 205). האס מעריך נכונה כי זה אחד הנושאים המרכזיים במאה ה-21, אבל מוסיף אך מעט לדיון ואינו מזכיר שמות כמו גוגל, פייסבוק, וויצ'ט ולהבדיל – קוונטום.

היעדר מנגנון בינלאומי אפקטיבי היה גם בעוכריה של ההתמודדות של הקהילה הבינלאומית עם מפגעים גלובליים בנושא הבריאות כדוגמת מגפת הקורונה. האס אף מתקרב להאשמת סין וארגון הבריאות הבינלאומי בכישלון במניעת התפרצות המגפה (עמ' 209).

הסבריו של האס על המערכת הכלכלית הבינלאומית כלליים מדי ולא יסייעו לקוראים להבין את ההתרחשויות בזירה זו. ואולם מעניינת הבחנתו כי ארצות הברית שגתה בכך שלא הצטרפה להסכם המקיף והפרוגרסיבי לשותפות טרנס-פסיפית (Comprehensive and Progressive Agreement for Trans-Pacific Partnership), מכיוון שכך היא אפשרה לסין להיכנס לחלל שנוצר ולהקים את השותפות הכלכלית האזורית המקיפה (Regional Comprehensive Economic Partnership) (עמ' 227-226). יצוין בהקשר זה שהאס אינו מרחיב די בנושא התחרות הכלכלית בין ארצות הברית וסין והשלכותיה על הכלכלה העולמית. כך למשל הוא אינו מזכיר שתי יוזמות ענק כמו 'יוזמת החגורה והדרך' (Belt and Road Initiative) ו'הבנק האסייני לתשתיות והשקעות' (The Asian Infrastructure Investment Bank), שהפכו למכשירי השפעה כלכליים ומדיניים באסיה.

גם בהתייחסותו לנושא ההשקעות הזרות הישירות (עמ' 209-208) האס אינו מציין את הסכנה המוחשית במכשיר הכלכלי הזה ובניצולו על ידי סין למטרות שאינן כלכליות טהורות בחלק מהמדינות המהוות יעדים להשקעות סיניות. בפרק חסרה גם ההתייחסות לנושאים כמו השפעת הפשע הבינלאומי, סחר בסמים והלבנת הון.

החלק הרביעי והאחרון של הספר מתייחס לנושא הסדר העולמי או היעדרו. הסדר הוא החמצן והיעדרו הוא הכאוס. כישלון הניסיון ליצור סדר עולמי אחרי מלחמת העולם הראשונה גרם בין השאר לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ואילו דווקא המלחמה הקרה נשארה קרה כי שתי המעצמות היריבות יצרו כלים לשמירת הסדר (עמ' 255). את התקופה הנוכחית מאפיין האס במונח Disarray – חוסר סדר. הדוגמאות שנותן האס לאזור הסובל מאנרכיה או כאוס – המלחמות שבהן עיראק הייתה מעורבת בין השנים 2003-1980, האביב הערבי, הסכסוך הישראלי–פלסטיני וחתירתה של איראן לנשק גרעיני ולעמדות אסטרטגיות ברחבי האזור – הן דוגמאות חשובות להדגמת הרעיון של חוסר סדר.

בהקשר זה נכונה ומובנת הבחנתו של האס בעניין כישלון הניסיון לייצר מנגנון של משילות גלובלית. האו"ם וגם מועצת הביטחון לא עמדו במשימה משום שאף אחת מהמעצמות בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה לא ויתרה על מרכיבי עוצמתה, או כפי שהאס כתב: "מוסדות הם אף פעם לא בעלי השפעה יותר מהמידה שהחברות במוסד הזה נכונות להסכים לה ולפעול במשותף" (עמ' 274). משילות גלובלית אולי אינה קיימת, אבל אין להתעלם מהתרומה הרגולטורית של ארגונים בינלאומיים דוגמת הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית (International Civil Aviation Organization) ומקבילו יאט"א – ארגון חברות התעופה הבינלאומי (International Air Transport Association), המסדירים בהצלחה את אחד הנושאים הגלובליים המורכבים מבחינה מדינית, כלכלית ובטיחותית. האס גם ממעיט בהערכת חשיבותם של מוסדות כלכליים בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית בקביעת סטנדרטים כלכליים שמונעים התמוטטות פיננסית של מדינות רבות. כך הוא גם אינו מזכיר התארגנויות אחרות המסדירות שיתוף פעולה בנקאי גלובלי. גם הביטקוין ומטבעות דיגיטליים דומים אינם מוזכרים כאפשרות שיהיו מטבעות העתיד, על יתרונותיהם וחסרונותיהם.

לאורך כל הספר מבהיר האס את העדפתו לסדר עולמי ליברלי המונהג על ידי מחנה מדינות דמוקרטיות בהובלת ארצות הברית.

לסיכום - לאורך כל הספר מבהיר האס את העדפתו לסדר עולמי ליברלי המונהג על ידי מחנה מדינות דמוקרטיות בהובלת ארצות הברית, האס מודה שסדר הוא לא המצב הטבעי ביחסים בינלאומיים (עמ' 303), אבל הוא התקיים מאז מלחמת העולם השנייה. עתה הוא הולך ונפרם בשל "הפיחות בעוצמתה היחסית של אמריקה בצד רתיעתה בשנים האחרונות להנהיג, ובמקרים מסוימים אפילו להישאר על הבמה הבינלאומית" (עמ' 297).

המלצתו המופנית בעיקר לארצות הברית היא לנסות לבנות מחדש את מעמדה כשחקנית חיובית, זהירה בשימוש בכוח ובשימוש כוחני בכלכלתה ויותר מכול – לחזור לשימוש בארגונים ובכלים רב-צדדיים. ביקורתו של האס על התנהלות ממשל טראמפ בנקודה זו חריפה: "כשהסדר העולמי מתפורר זה דבר אחד; זה דבר אחר לגמרי כאשר מדינה [קרי, ארצות הברית] שהייתה לה תרומה חשובה בתכנון ובבניית הסדר הזה, נוטלת את ההובלה בפירוקו" (עמ' 302).

למרות ההשטחה שלה נזקק האס כדי לכתוב ספר שימושי כמדריך בסיסי לקוראים המבקשים להבין סוגיות מרכזיות באופן מעמיק יותר ממה שמופיע בכותרות העיתונים, אני ממליץ לקרוא אותו. למחבר הספר אומר שחיי הספר על המדף הקדמי של חנויות הספרים תלויים בעדכונו לפי הקצב וריבוי האירועים המשפיעים על תמונת המצב הגלובלית, אחרת המהדורה הנוכחית עלולה להתגלות כבלתי רלוונטית בעוד שנתיים.