תהליך השלום הישראלי-פלסטיני נדחק בשנה החולפת ממרכז סדר היום המזרח-תיכוני והעולמי לטובת סוגיות אחרות. ישראל נהנתה מתקופה בה תשומת לב העולם נתונה לבעיות כמו המלחמה בטרור האסלאם הקיצוני; המאבק חוצה-הגבולות למיגור 'המדינה האסלאמית'; מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה שלא נראה לה כל פתרון בטווח הקרוב; בעיית ההגירה והפליטות. נסיבות אלו יצרו לעיתים את התחושה שהסטטוס-קוו הנוכחי בין ישראל לפלסטינים הוא בר-קיימא לאורך זמן.

 עם זאת, באחרונה מתרבים הסימנים שישראל לא תוכל לנוח על 'זרי הדפנה' עוד זמן רב: הטרור הפלסטיני התחדש, ובהיעדר אופק מדיני עלולים פיגועי ה"בודדים" לסחוף אחריהם בהדרגה ציבור פלסטיני רחב המתוסכל ממציאות חייו; הרשות הפלסטינית נחלשת ומליציות חמולתיות וכנופיות פושעים מערערות על החוק והסדר בתחומי הרשות; יוזמות השלום האזוריות והבינלאומיות המובאות לפתחה של ישראל הולכות ומצטברות, והן מציבות אותה בפני לחץ מדיני גובר; והנשיא האמריקאי היוצא, ברק אובמה, עשוי גם הוא להעלות לקראת תום כהונתו חזון להסדר קבע שיכפה את תנאיו על ישראל, או לחילופין - להימנע ממתן וטו על הצעת החלטה פרו-פלסטינית במועצת הביטחון של האו"ם.

בל לנו לטעות, המבחן העיקרי בראיית הקהילה הבינלאומית, כולל בעיני בעלת בריתה  האסטרטגית של ישראל, ארצות הברית, לאמיתות כוונות ישראל להשגת הסדר עם הפלסטינים המבוסס על העיקרון של 'שתי מדינות לשני עמים' הוא מדיניות הבנייה בהתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון. אם תימשך מדיניות הבנייה בהתנחלויות, בסופו של דבר ינבלו 'זרי הדפנה' ולחץ בינלאומי גובר יופנה כלפי ישראל, כולל מצד ידידותיה. לפיכך, בפתח השנה החדשה, ערב בחירות בארצות הברית ועליית ממשל חדש, מוטב איפוא על ישראל לפעול, ביוזמתה שלה, לקידום תהליך מדיני מול הפלסטינים, אשר יסייע לשמירת הפרמטרים החיוניים לחיזוק ביטחונה הלאומי, לביצור מעמדה הבינלאומי ובתקווה גם למיצוי ההזדמנויות ההיסטוריות לחימום יחסיה עם מדינות ערביות במרחב.