תופעת ה- BDS: איך? למה? ומה אפשר לעשות?

19 במרץ, 2015

באופן הדרגתי ומתגבר תנועת ה- Boycott, Divestment, Sanctions) BDS) העולמית זוכה ליותר תשומת לב במשימותיה המגוונות שנועדו להוקיע את ישראל מהקהילה הבינלאומית.

בניגוד לדעה הרווחת, תנועה זו פועלת לא רק על מנת לקדם חרם אקדמי ותרבותי על ישראל, אלא גם לגרום לישראל נזק במישור הכלכלי והמדיני. כך למשל, מקרה בולט שזכה להד תקשורתי בתחום הכלכלי הוא הלחץ שהופעל על השחקנית סקרלט ג'והנסן בשל פרסומת בה צולמה עבור חברת סודה סטרים, בעלת מפעל ייצור מעבר לקו הירוק. אולם, לא רבים שמעו על משיכת כספים של חברות ענק ממגוון השקעות בארץ - כולל קרנות פנסיה ופרויקטים לאומיים בסגנון הרכבת התחתית. למען הסר ספק אין מדובר בהשקעות של מדינות ערב ("החשודות המיידיות"), אלא בחברות שמקורן בבעלות ברית של ישראל – לא רק מדינות אירופה אלא גם במי שנתפסת כבת בריתנו האסטרטגית והחשובה ביותר. אכן, ה-BDS משפיע גם על משיכת השקעות של חברות אמריקאיות מישראל.

בתחום המדיני זירת הפעולה המוצלחת ביותר של ה-BDS היא האו"ם. פרוטוקולים מישיבות של ועדות שונות במוסד זה, כולל האסיפה הכללית (General Assembly) ומועצת הביטחון (Security Council), מצביעות על שתי תופעות חשובות. הראשונה היא מנגנון משומן בו ארגונים המייצגים את החברה האזרחית, ומתאפיינים בנטייה פרו-פלסטינית, מצויים במעמד מייעץ לאו"ם (consultative status), ומגישים תצהירים למזכ"ל האו"ם בנושא מדיניות הכיבוש של ישראל כלפי העם הפלסטיני. הנושאים בתצהירים אלה נעים מפירוט של הקצאה לא שווה של משאב המים בין מתנחלים לבין תושבים פלסטינים ביהודה ושומרון, דרך מערכות כבישים נפרדות לתושבים יהודים ופלסטינים, וכלה בהשפעות גדר ההפרדה על חירויות בסיסות של העם הפלסטיני. התצהירים נעים על רצף התבטאויות, מהצגת נתונים שעל פניהם נראים מקצועיים ואובייקטיבים ועד לשימוש בשפה בוטה, שמתארת מדיניות ישראלית של גזענות וטיהור אתני. בעשור הראשון של המאה הנוכחית, 18 תצהירים של ארגונים פרו-פלסטינים (לעיתים יותר מעשרה ארגונים חתומים על תצהיר אחד) הוגשו למזכ"ל האו"ם. בתגובה לכך הוגש תצהיר אחד בלבד של ארגון פרו-ישראלי (UN Watch).

התופעה השנייה היא השימוש המושכל של ארגונים פרו-פלסטיניים במונח הטעון "חומת האפרטהייד" (Apartheid Wall), בבואם לתאר את גדר ההפרדה. השם הנבחר מהדהד בזירה הבינלאומית כתזכורת למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, שפינה את דרכו למשטר דמוקרטי לאחר לחץ בין-לאומי שכלל סנקציות מאסיביות אשר תואמו ונוטרו על ידי מנגנונים מיוחדים שהוקמו לשם כך באו"ם. האפקט של בחירת מילים זו הינו גדול משנדמה, כי כשם שאזרחי עולם רבים אינם מודעים למורכבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך גם רבים אינם יודעים שבדרום אפריקה לא היו גדרות וחומות שהפרידו בין שחורים ולבנים. דווקא שם היה קשה בהרבה לעשות דמוניזציה לצד השני, כי שחורים ולבנים חיו אלה לצד אלה בסופר, בקניון, ברחוב ובבית (כמעט כל משפחה לבנה העסיקה עוזרת "nanny" שבמקרים רבים הייתה דמות מפתח בבית ובמשפחה).

אז למה זה קורה? התשובה הקלה היא אנטישמיות גואה, אך זו אינה מספקת. אכן הרבה מפעילות ה-BDS מקורה בשורשים אנטישמיים, אם כי התבססות על תשובה זו בלבד תהיה לא מועילה ואף לא מדויקת. לא מועילה משום שדפוס חשיבה זה מפקיע את האחריות לתופעה משליטתה של ישראל, מעודד גישה פאסיבית וגורם לאדישות לצד חוסר אונים; לא מדויקת משום שיש מקרים בהם הביקורת המושמעת נגד ישראל היא רלוונטית ועניינית. אף מדינה אינה חסינה מביקורת ולכן במקרים מסוימים נכון שישראל תפנים את הביקורת, תבצע חקירות פנימיות לגבי התנהלותה, תפרסם מסקנות ותתקן ליקויים.

אשר לסיבה שתופעה זו מצליחה, כתבה בערוץ 10 למשל מצביעה על שתי תשובות אפשריות: הראשונה – היעדר תהליך מדיני עם הפלסטינים, והשנייה – היעדר תגובה ישראלית הולמת בשטח לקמפיין ממומן ומאורגן היטב נגד ישראל. כדי להילחם בתופעה אפשר לנקוט מספר צעדים. ארבעה דוברים בפאנל שהוקדש לנושא בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) נתנו שלל כיוונים ורעיונות לתגובות הולמות. לזה אוסיף בפשטות רבה - ישראל צריכה לפתח את הכישור הבסיסי של הסתכלות ובחינה עצמית דרך העיניים של הקהילה הבינ"ל שעם ערכיה היא מזדהה, להבין שמה שרואים מכאן לא רואים משם, וללמוד לתת מענה (לא רק הסברתי) לפער בין איך שישראל רואה את עצמה לבין איך שהעולם רואה אותה.

הפאנל בכנס INSS ב-16.2.2015: