השיח הציבורי ערב נאומו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בעצרת האו"ם עסק ב'פצצה' שתוטל בנאום. אולם בעוד עיתונאים ניסו לברר במה מדובר, יכול להיות שהם פספסו את התמונה הגדולה. סקר  של המרכז הפלסטיני למדיניות ולסקרים, שבוצע בין ה-17 עד ה-19 בספטמבר 2015 בקרב מדגם של 1,270 משתתפים מהגדה המערבית ומרצועת עזה מציג בעיה אחרת ומהותית לא פחות: חוסר אמון פלסטיני כלפי עבאס, מוסדות אש"ף והמשך התהליך המדיני.

המספרים

תוצאות הסקר מראות כי חלק גדול מהציבור הפלסטיני לא מאמין ביושב ראש הרשות. עבאס נהנה מ-38% תמיכה בלבד, וכ-65% מהנשאלים מעוניינים בהתפטרותו. חוסר התמיכה בו כה מובהק, עד כדי שאם היו נערכות בחירות לנשיאות אסמאעיל הניה היה זוכה בהם (49% לעומת 46% לאבו מאזן). בהיבט מפלגתי הציבור רואה בפת"ח גורם חלש, ומעניק לו רק 35% תמיכה. חמאס, אגב, נהנית מאחוז דומה. אש"ף והמועצה הלאומית הפלסטינית זוכים לפופולריות נמוכה עוד יותר: רק 20%-30% טוענים שיש להם זכות לקבל החלטות בסוגיות חשובות כגון בחירות, המשך התהליך המדיני ושינוי סטאטוס הסכמים עם מדינת ישראל. הציבור קובע מפורשות כי הרשות, ולא מוסדות אש"ף, היא שצריכה לקבל החלטות כאלה.

הממשלה הפלסטינית, לדעת הציבור, היא האחראית על נושאי פנים. הדבר מתורגם לדרישות המרובות של הציבור כלפי הממשלה: 75% רוצים שהממשלה תחתיה את כל גופי השיטור בגדה וברצועה; 74% דורשים ממנה לפתור את בעיית שכר הפקידים בעזה; 61% מעוניינים שהיא תפקח על גופי הביטחון של חמאס בעזה; 51% (56% בקרב הנשאלים בעזה) רוצים שהממשלה תשלוט על מעבר רפיח; ו-48% רואים בה הכתובת למאמצי שיקום הרצועה. כל עוד הממשלה לא מצליחה ליישם דרישות אלו, אחוז התמיכה הציבורית בה הוא נמוך (34%).

סוגיית התהליך המדיני עם ישראל מציגה תוצאות עגומות יותר: 66% מסרבים לחזור לשיחות ללא תנאים מוקדמים, ו-60% מסרבים להצעה הצרפתית שעניינה פנייה למועצת הביטחון לפרסום החלטה בדבר הקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים תוך פרק זמן מוגדר. אשר לפרטי הסדר עתידי, 51% מסרבים להסדר על בסיס עיקרון שתי המדינות, 65% טוענים שהסדר כזה אינו ישים, ו-78% טוענים שלא ניתן יהיה להגשימו בחמש השנים הקרובות. 49% מתנגדים ליוזמת השלום הערבית.

הציבור, כך נראה, מעוניין בצעדים אקטיביים יותר: 88% דורשים מהרשות להגיש תביעה ממשלת ישראל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ו-42% קוראים לחדש את המאבק האלים נגד ישראל.

משמעויות

הנתונים מוכיחים יותר מכל שהציבור הפלסטיני מאס במדיניותו של אבו מאזן, בשחיתות ובשיתוק השלטוני המאפיינים את הרשות. הוא רוצה הנהגה וממשלה אפקטיביות, שמטפלות בענייני פנים, שמגנות על הציבור מפני מה שמכונה 'טרור המתנחלים' ושמקדמות את סוגיית המדינה הפלסטינית העתידית מול הקהילה הבינלאומית ובפרט מול מדינות ערב. כל עוד הציבור לא זוכה לכך, הוא מוציא 'כרטיס אדום' בפני עבאס.
למרות זאת, קשה לומר שרוב הציבור רואה בחמאס אלטרנטיבה שלטונית, כפי שארע בבחירות 2006. הציבור מסרב לתת לחמאס את השליטה על מעבר רפיח ולראות בה אחראית בלעדית על שיקום הרצועה. יחד עם זאת, הוא תומך בצעדים, שחמאס מובילה במטרה להסיר את המצור מעל הרצועה - משא ומתן לא רשמי עם ישראל וירי רקטות לשם הסרת המצור.

התמונה כלפי ישראל מורכבת יותר. ישנו רצון ציבורי ברור להפסיק מהלכים דיפלומטיים, שלא מובילים, לדעתו, לשום מקום. המגמה הזאת הפכה בולטת יותר מאז סבב השיחות האחרון באפריל 2014. אולם הנתונים מראה שהציבור עדיין לא החליט סופית האם לפנות לאלימות או שלא. נדמה שהקולות התומכים בחידוש האלימות עוד לא דומיננטיים מספיק, ובשלב זה הם גם אינם מצליחים לתרגם את התמיכה הציבורית למעשים. יתר על כן, מדינת ישראל ומגנוני הביטחון הפלסטיניים מודעים לכך, ופועלים יחדיו לסכל אפשרות זאת.

גורמים שונים ברשות (וגם בישראל), כדוגמת הפרשן האני אל-מסרי, רואים בסקר הזה פעמון אזהרה בייחד בכל הקשור לחוסר האמון הציבורי בעבאס ובפת"ח. כך או אחרת יש להפיק מהסקר הזה שתי משמעויות עיקריות. ראשית, יש להיערך ברצינות ליום שלאחר עבאס. על ישראל איזו רשות פלסטינית היא לפגוש, ולתכנן דרכי שיתוף פעולה במטרה למנוע את הפיכתה לאיום ביטחוני ישיר על אזרחי ישראל וגבולותיה. רצונו של הציבור הפלסטיני בממשלה מתפקדת, בהנהגה נקייה משחיתות שמקדמת מדיניות חוץ ברורה, ובזניחת המוסדות הארגוניים הישנים – אלו יכולים להוות בסיס למציאת דרכים לשיתוף פעולה. שנית, הציבור הפלסטיני נמצא בנקודת זמן בה דורש מעשים ולא נאומים, ולכן נאום חריף ובוטה אך נטול תרגום לצעדים אופרטיביים, שנועד להרגיע את דעת הקהל בטווח הקצר ולא יותר מכך - הוא משחק באש. לנוכח זאת, אין לדעת כיצד הציבור הפלסטיני יגיב – נגד הרשות ונגד ישראל – אם יראה שהמצב בשטח נותר על כנו, והרשות לא תעשה דבר. זאת "הפצצה" הפלסטינית האמיתית.