תובנות עיקריות מהכנס "הזירה הפלסטינית – מגמות ותמורות – האם הגיעה עת לחישוב מסלול מחדש?"
ב-19 במאי התקיים במכון למחקרי ביטחון לאומי כנס בנושא הזירה הפלסטינית במסגרתו ביקשנו להציג את תמונת המצב בזירה הפלסטינית מזוויות שונות ומגוונות, להעמיק בכל הנוגע לאתגר שיקומה של רצועת עזה ולבחון, לאור המגמות והאתגרים, את החלופות האפשריות, העומדות בפני ישראל בעת הזו.
להלן התובנות העיקריות שעלו בכנס:
1. הזירה הפלסטינית נתונה בעימות פנימי עמוק ולא נראה סיכוי של ממש לאיחוי השסע המעמיק בין חמאס לבין הפתח. על רקע הקרע העמוק בין הצדדים, אין כל היתכנות של ממש לחזרת הרש"פ לרצועת עזה והחמאס תיוותר הגורם הריבוני והכוח הצבאי ברצועה. מעבר לכך, ההנהגה הפלסטינית בהובלת אבו מאזן אינה רואה לפניה אלטרנטיבה טובה יותר מאסטרטגיית הבינאום של הסכסוך. הלך הרוח הכללי ברחוב הפלסטיני הוא של ייאוש בנוגע לסיכוי לחידוש תהליך מדיני משמעותי, אך הרחוב הפלסטיני נטול אנרגיה ומוטיבציה להובלת מאבק אלים כנגד ישראל.
2. הסוגיה הפלסטינית אינה תופסת מקום משמעותי בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל ואינה מעסיקה את הציבור הישראלי יתר על המידה. הציבור הישראלי סקפטי בנוגע לעצם קיומו של פרטנר פלסטיני להסדר קבע ולמרות הסכמה רחבה לפתרון 'שתי מדינות לשני עמים', אין עיסוק או מאמץ שתכליתם קידום הרעיון לאור חוסר האמון בצד הפלסטיני.
3. הסוגיה הפלסטינית נמצאת על סדר יומה של הקהילה הבינלאומית, אך יש פער של ממש בין ההתייחסות הרשמית והדקלרטיבית, בעיקר של אירופה, לבין מהלכים של ממש כנגד ישראל ברוח הביקורת החריפה שמושמעת כלפיה.
4. המציאות ההומניטארית ברצועת עזה קשה ויש בה פוטנציאל נפיצות. התסכול של תושבי הרצועה ושל החמאס בגין העדר התקדמות של ממש בכל הנוגע לשיקום הרצועה, עלול להיתרגם להתפרצות אלימה נוספת ומכאן החשיבות שבגיוס המאמץ לזירוז הליך השיקום.
5. לישראל תפקיד חשוב ביותר בשיקום הרצועה. למעשה, היא הגורם המשמעותי ביותר בהקשר זה, אך מהלך השיקום מחייב שילוב הרשות הפלסטינית ומעורבות אזורית ובינלאומית פעילה, המגובה בהקצאת משאבים.
6. שיקום הרצועה הוא הדבר הכמעט יחיד שישראל יכולה לעשות במציאות המבוי הסתום של התהליך המדיני והירתמותה למהלך תתרום לשיפור המציאות האזורית, לשיפור מיצובה הבינלאומי ואולי גם לשיפור האווירה הנדרשת לצורך חידוש התהליך המדיני. בכל מקרה, שיקום הרצועה אינו מותנה ואין להתנותו בחידוש התהליך המדיני.
7. האינטרס הישראלי בשיקום הרצועה מתקיים במתח עם אינטרסים ישראלים אחרים ועם אינטרסים של שחקנים אחרים במרחב. שיקום הרצועה כשחמאס נותרת גורם הכוח ברצועה: מחזק את החמאס ומחליש בהכרח את הרש"פ; מעמיק את הבידול בין הרצועה לבין איו"ש ומקרב את הרצועה למעמד קרוב עוד יותר לזה של מדינה; פוגע במאמציה של ישראל להחליש את החמאס והכרה הבינלאומית על היותו ארגון טרור; אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס המצרי להחליש את החמאס ולמוטט את שלטונו ברצועה, בשל זיהוייה כתנועת אחות של האחים המוסלמים והגדרתה כסיכון אסטרטגי למצרים; מגביל את יכולתה של ישראל לסכל מאמצי התעצמות של חמאס ועלול להחליש את יכולתה של ישראל להגיב בעצמה צבאית נדרשת להתקפות טרור מהרצועה, לאור התנגדות של הקהילה הבינלאומית להרס מחדש של הרצועה לאחר השקעה כספית אדירה.
8. בקרב ארגונים בינלאומיים, ארגונים לא ממשלתיים ובשיח התקשורתי והציבורי אין מודעות מספקת למתחים שבין אינטרס השיקום לבין אינטרסים חיוניים אחרים לצד התעלמות מטרידה מהאחריות של הפלסטינים לעצם הבעיה ולקושי שבפתרונה. ההתעלמות מטרידה מכיוון שלמרות ביקורות שנשמעות כנגד אוזלת היד של הרש"פ ולמרות ההבנה בדבר השימוש הציני והאכזרי שעושה חמאס באוכלוסייה האזרחית ובמתקני אונר"א, השיח הבינלאומי ממקד את האחריות לבעיה ולפתרונה (שיקום הרצועה) בישראל.