בשבוע שעבר התארחה בישראל לפגישות רשמיות משלחת סעודית, בראשה עמד הגנרל (בדימוס) אנור עשקי (Anwar Eshki), המשמש כראש מכון מחקר למדיניות בסעודיה. בראיון לגלי צה"ל הבהיר הגנרל עשקי כי " ישראל לא תוכל לכונן יחסים עם מדינות המפרץ לפני שיושג הסכם שלום עם הפלסטינים". עוד הוסיף כי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני איננו המקור לטרור, אבל הוא מייצר קרקע פורייה לסכסוכים ואי יציבות באזור. מדינות סוחרות בבעיה הפלסטינית, בראשן איראן. אם הסוגיה הפלסטינית תיפתר, איראן לא תוכל לזרוע אי יציבות, בעזרת קלף הסכסוך הישראלי-פלסטיני".

לאחרונה קיימו חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי מפגשים ודיאלוגים בנושאים אסטרטגיים עם עמיתיהם ממדינות מובילות באירופה, כמו גם עם גורמים באיחוד האירופי. המסקנה הגורפת שעולה משיחות רבות היא שבניגוד לעבר, מחלחלת בקרב גורמים אלו ההבנה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו שורש כל הרוע במזרח התיכון. המציאות מדברת בעד עצמה, ואין מנוס מלהבין שהמלחמות המתמשכות בסוריה, בעיראק, בתימן ובלוב אינן קשורות לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

עם זאת, הטרמינולוגיה האירופית עדיין ממסגרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך אזורי - "The Middle East Conflict" – במה שלכאורה מרמז על היותו שורש הבעיות במזרח התיכון. כאשר נדרשו אותם מומחים להסביר את הקישור, הם גרסו כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני בבסיסו הוא אחד הגורמים העיקריים לקיצוניות בעולם הערבי-מוסלמי, אותה קיצוניות ששוטפת בימים אל את אירופה והעולם כולו. האירופים התכוונו בדבריהם למחנה הסוני הסלפי-ג'האדי שמובל על ידי אל-קאעדה והמדינה האסלאמית, אך טיעון זה מתקשר גם לצדו השני של המתרס, שהוצג בדברי הגנרל עשקי. זה הדגיש כי הטרור אמנם אינו מונע על ידי הסכסוך, אך הבהיר כי הסכסוך משרת גורמים חתרניים כמו איראן לשם הפעלת מנופי אי-יציבות, בשירות קידום השפעתה ומעמדה ההגמוני באזור.

בשנים שקדמו לטלטלה האזורית (לפני 2011), כאשר נשאלו מנהיגי מדינות ערב על ידי גורמים מערביים מדוע אינם מקדמים תהליכים של דמוקרטיזציה וליברליזציה במדינותיהם, טיעון אחד שלט בכיפה: "קודם צריך לטפל בסכסוך הישראלי-ערבי, קרי הישראלי-פלסטיני, כי הוא זה שמנווט את הלכי הרוח ברחוב הערבי. רק לאחר מכן נוכל לטפל בענייני הפנים שלנו". כיום ברור כמעט לכל שהסכסוך היה תירוץ, אך הוא עדיין לא נמחק אלא עבר "עדכון גרסה": כעת הוא נתפס כמקור לקיצוניות באזור.

ישראל, על אף שמקיימת מאבק דיפלומטי מתמשך נגד טיעונים אלו, לא הצליחה עד כה להפריך את טענת הזיקה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין אי-היציבות במזרח התיכון. נדמה שבעיניים מערביות היא אינה מזוכה לחלוטין מאחריותה להתפשטות הטרור בעולם, בשל הדימוי שלה כסרבנית השלום עם הפלסטינים, וכחותרת לחיסול בפועל של "פתרון שתי המדינות" – הפרדיגמה היחידה שמקובלת בעולם הערבי ובקהילה הבינלאומית ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

דו"ח הקוורטט האחרון ציין שההתנחלויות הישראליות, לצד האלימות וההסתה הפלסטינית הם המכשולים העיקריים ליישוב הסכסוך. לגבי ישראל, אבן הבוחן לפיה שופטים את מעשיה וכוונותיה בקהילה הבינלאומית היא מדיניות הבנייה בהתנחלויות. התחקות עובדתית אחר סבבי המשא ומתן המשמעותיים הקודמים תלמד כי ביישורת האחרונה של המשא ומתן, בשלב העיסוק בסוגיות הליבה (טריטוריה וגבלות, ביטחון, ירושלים, פליטים, שתי מדינות לאום וסופיות התביעות) כחבילה אחת, הפלסטינים ברחו משולחן המשא ומתן. אולם הפלסטינים, בהתעלם מכך, מנהלים מערכה דיפלומטית מוצלחת המשכנעת את העולם כי ישראל קובעת במדיניות ההתנחלויות עובדות בשטח שחוסמות כל דרך לפתרון שתי מדינות. ואכן, קשה להסביר לקהילה הבינלאומית מדוע ישראל בונה בשטחים המיועדים למדינה פלסטינית - ודאי לנוכח סירוב הממשלה הנוכחית להביע עמדה רשמית של הפסקת הבנייה בהתנחלויות מבודדות שאינן בתחום גושי ההתנחלויות, כצעד המתקף את החזון שמביע ראש הממשלה: פתרון של שתי מדינות לשני עמים.

מדיניות 'ניהול הסכסוך' של ישראל, שעיקרה העדפת המצב הקיים על פני חלופות מסוכנות יותר, נשענת על תחושת צדק ועל מספר הנחות, רובן לא מוכחות: אין פרטנר פלסטיני להסדר מדיני; הסיכוי שתקום מדינה  פלסטינית אחראית, יציבה ומתפקדת הוא קלוש; פינוי שטחים בגדה המערבית יסתיים בהשתלטות גורמים קיצוניים עליהם – "חמאסטן" במקרה הטוב ו"וליאת פלסטין' של 'המדינה האסלאמית' במקרה הפחות טוב; על רקע התהפוכות האזוריות אין זו העת לסיכונים מיותרים בהסדרים ובפשרות מול הפלסטינים. הגם כי הנחות אלה הן בגדר הערכות והשערות שלא בהכרח מבוססות, הן משרתות את מדיניות הממשלה כלפי פנים. במקביל, הן פוגעות במעמדה ובלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית, הן נתפסות כתירוץ למניעת התקדמות מדינית, ומשמשות במרומז ובאופן ישיר כאמתלה להטיל על ישראל את האשמה לקיצוניות בעולם הערבי (ואף מעבר לו).

גורם בכיר פלסטיני שאל השבוע בפורום לא רשמי שלוש שאלות מהותיות: מדוע ממשלת ישראל אינה פורשת את הקווים שלה להסדר קבע? מדוע אינה מתאימה את מדיניות ההתנחלויות לאותם קווים? ומדוע אינה מציגה את ציפיותיה מהמדינה הפלסטינית שתקום? לשיטתו, במידה ותישאל, הרשות הפלסטינית תוכל לענות האם היא מסוגלת לעמוד בציפיות אלו. המעט שממשלת ישראל יכולה לעשות, עבור עצמה ועבור מעמדה הבינלאומי, הוא להצהיר מהן ציפיותיה מפתרון שתי המדינות – שבו כאמור היא תומכת באופן רשמי.