מנחה: ד"ר שרה פויר
ד"ר דליה פדילה | ד"ר אלהאם מאנע | גב' אורית פרלוב | פרופ' אוריה שביט | ד"ר עבדאללה סוואלחה
כשאתם מסתכלים על האזור היום, מהו לדעתכם הוא הסכסוך המשמעותי ביותר?
מאנע: אנחנו מסתכלים על סוגיה של זהויות. סוגיית הזהויות היא מקור לקונפליקטים ואין לנו מדינות שמסייעות לנו.
פדילה: המחסור במסגרת במונחי ערכים והרצון לחיות תחת מסגרת ליברלית. הקונפליקטים נובעים ממחסור במסגרת ליברלית.
סוואלחה: ריבוי הקונפליקטים מקשה עלינו לבחון את המזרח התיכון. הוא מציין את הסכסוכים בין ארגונים פנים-מדינתיים למדינה עצמה, כמו לבנון וחיזבאללה. לאורך השנים הסכסוך הישראלי-ערבי מכתיב את האג'נדה שלו למרחב כולו. מה שקורה במזרח התיכון למעשה לא באמת קשור לסכסוך הישראלי-ערבי. מדינות נוספות במרחב משפיעות על הסכסוך הישראלי-ערבי, כאשר מדינות ערביות מגיעות לבריתות ושיתופי פעולה עם ישראל. נקודה מעניינת היא מדינות אירופאיות שמתייחסות באופן שונה לסכסוך.
פרלוב: המקור לסכסוך הוא לא מה שנאמר עד כה, אלא בעיות פנים-מדינתיות כדוגמת מחאות כלכליות של אזרחים.
שביט: מה שמאחד את העולם האסלאמי גם אחרי 70 שנה הוא התנגדות לישראל.
מה ניתן להשיג מנורמליזציה במרחב?
שביט: יש דאגה בנוגע לשגשוג של ישראל. הערבים לא מעוניינים בנורמליזציה. כמה ישראלים רוצים ללמוד ערבית? אני חושב שצריך לבנות את יחסי ישראל והערבים באיטיות ובהדרגה.
מאנע: מדינות פרגמטיות תקדמנה את היחסים עם ישראל באופן לא פומבי. מנקודת מבט זו, אין זה רצון לנורמליזציה אמיתית בפועל, ולכן אנו אכן זקוקים לזמן. פחד לא יביא אותנו לשום מקום.
פדילה: גדלתי בכפר מוסלמי באזור המשולש וישר האשמתי את הגברים בחברה בהקשר לניצול ולקיחת עבודות ממני. כשהלכתי לאוניברסיטה בבר-אילן בר התחלתי להאשים את היהודים ביחסם כלפי הערבים. כיום אני מאוד מבולבלת. אני לא יכולה להאשים מגזר ספציפי. אנחנו מאשימים את המדינה היהודית שתוקעת אותנו מאז 1948 ואנחנו רוצים לשחרר את פלסטין, ורק אז לקדם ליברליזם בחברה שלנו. אינני מקבלת את הנימוק שאנחנו צריכים להגיד תודה שאנחנו בישראל ולא בסוריה. אנחנו רוצים להישאר פה ולקדם את עצמנו.
כיצד אתם מעריכים את הקשר של החברה האזרחית הערבית עם החברה הישראלית?
סוואלחה: יש להבין שהחברה הישראלית היא חברה בעלייה, להבדיל מן החברה הערבית. בירדן ישנו אחוז אבטלה גבוה למשל. הן החברה הישראלית והירדנית השקיעו בסקטור הביטחוני הרבה יותר מאשר בכלכלה. אנחנו צריכים לעשות את תהליך ההתקרבות מהממשלות ורק אז לרדת לכיוון מטה.
פרלוב: לאחר שנים רבות אני יכולה לומר שאחד הטרנדים הכי נפוצים ברשת זה ההאשטאג 'הציונים הערביים' – הערבים שמעודדים את הנורמליזציה. גם אם היא לא יוצאת החוצה באופן פורמלי, התופעה הזו מדגישה שיש רצון לפתח שיח עם ישראל וישראלים. בערב הסעודית, מאז הרפורמות של מוחמד בן סלמאן, יש שטף של סעודים שהתחילו לדבר איתי בצורה מסיבית. כמו כן, אחד ממנהיגי השיעים הגדולים בעיראק, מוקתדא א-סאדר, קרא ליהדות עיראק לחזור חזרה לעיראק, תוך הבטחה לביטחונם. עיראקים רבים רוצים לדבר עם ישראל. התהליך קורה בכל זאת מלמעלה למטה ולא להיפך – וכל זאת, ללא שגרירויות וכדומה.
מאנע: יש בהחלט יותר פתיחות ברמות שונות בחברה הערבית. ניתן לראות זאת אצל הערבים שחיים באירופה. ישנן בעיות רבות, אולם עצם הדיאלוג הוא כבר התחלה לנסות ולפתור אותה. יש בקרבנו עדיין כאלו שלא מכירים בקיומה של ישראל.
לו הייתם יכולים לייעץ לפוליטיקאים שלכם, כיצד הייתם מייעצים להם להתקרב לצד השני?
שביט: סקרים בעולם הערבי עדיין מראים כי אין רצון להתקרב לישראל. מנקודת מבט ישראלית, עלינו לוודא שאנחנו לא מייצרים מציאות כיום שבעתיד תהיה בלתי אפשרית לשני הצדדים.
פרלוב: להקדיש את משאבי הגישור שלנו כלפי מוחמד בן סלמאן ומוקתדא א-סאדר. ישראל היא לא מוקד החשיבות הגבוה ביותר במזרח התיכון. יש להתמקד בסוגיות פנימיות של העולם הערבי.
סוואלחה: הייתי מייעץ לראה"מ הישראלי שלאור בעיית התשתיות בירדן, ישראל חייבת לסייע לירדן ,משום שאנחנו צמודים אחד לשני והגבול בינינו הוא השקט ביותר. לירדן הייתי מייעץ לשפר את הדיאלוג עם ישראל באופן ישיר. עלינו לגשת לחברה האזרחית הישראלית על מנת להדגיש את חשיבותה.
פדילה: אני מאמינה שהיחסים בין הישראלים והערבים לא יכולים להתקיים מבלי להתייחס לעולם הפנימי הפלסטיני. אנחנו מקדמים במשרד החינוך הישראלי תכניות בבתי הספר הערביים במזרח התיכון. עם זאת, לא מעט ערבים רושמים את ילדיהם לבתי ספר ישראליים לטובת עתיד טוב יותר. הייתי קוראת לראה"מ הישראלי שיפסיק עם החלוקה המגזרית במערכת החינוך.
מאנע: עלינו לעבוד על הנרטיבים. בוא נתחיל עם מערכת החינוך. עם הדור הצעיר.