סא"ל (מיל.) שחר עילם
ראשית, בראייה אינסטרומנטלית, ליהדות ארצות הברית הייתה תרומה מכרעת בהקמת ישראל והיא ממשיכה לתרום להתפתחותה, לביטחונה ולחוסנה. תרומה זו מתבצעת דרך חיזוק היחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית, דרך תרומה ישירה לבניין הארץ והחברה, ודרך תרומה וההשפעה עקיפה ברחבי העולם. מבחינה זו, יהדות ארצות הברית תורמת משמעותית לכל רכיבי הביטחון הלאומי שמופיעים בשקף.
שנית, היחסים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובארצות הברית הם כשלעצמם גורם מעצב לביטחונו ולעתידו של העם היהודי כולו. ייעודה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וצביונה כמדינה יהודית ודמוקרטית מושפעים ממערכת היחסים שלה עם יהדות התפוצות. שאלת הייעוד והזהות שלנו ובעיקר של הדורות הבאים הופכת להיות הסוגיה המרכזית לעתידנו ולביטחוננו כעם, כמדינה וכחברה.
בעולם חיים כיום כ-14.5 מיליון יהודים, בהתאם להגדרה ההלכתית. 85% מתוכם מתגוררים בישראל או בארצות הברית. בנוסף ל-5.7 מיליון יהודים עפ"י ההלכה, חיים בארצות הברית כמיליון איש נוספים שמגדירים את עצמם כיהודים (רובם בנים למשפחות מעורבות). הקהילה היהודית בארצות הברית היא מיעוט קטן שגודלו פחות מ-2% מסך האוכלוסייה בארצות הברית, אך בעלת השפעה רבה על החברה האמריקנית בכל תחומי החיים.
כמובן שקהילת יהודי ארצות הברית אינה עשויה מקשה אחת והמבנה הפנימי שלה שונה מזה של החברה הישראלית. כ-90% מיהודי ארצות הברית אינם אורתודוקסים ושייכים לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי או שאינם משתייכים לאף אחד מהזרמים הדתיים.
המגמות הדמוגרפיות של הקהילה מושפעות משני מרכיבים בולטים: האחד הוא שיעור הפריון הנמוך של יהודי ארצות הברית למעט במגזר האורתודוקסי. השני הוא שיעור הנישואים המעורבים הגבוה של יהודים עם לא-יהודים, קרוב ל-60%. מכאן שאחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני הקהילה הוא אתגר ההמשכיות.
מבחינה אידאולוגית יהודי ארצות הברית הם הקבוצה הליברלית ביותר בארצות הברית (כ-50% לעומת כ-20% באוכלוסייה הכללית) והערכים הליברליים באים לידי ביטוי גם בעמדות הפוליטיות ובדפוסי ההצבעה שלהם. למעלה מ-70% מיהודי ארצות הברית תומכים במפלגה הדמוקרטית, בעוד שבמפלגה הרפובליקנית תומכים פחות מ-30%.
לישראל יש מקום מרכזי כמרכיב בזהות האישית והקולקטיבית של יהודי ארצות הברית. למעלה מ-85% מיהודי ארצות הברית מגדירים את ישראל כחלק חשוב בזהותם. עם זאת, בקרב הדור הצעיר ובקרב מי שזיקתם הדתית נמוכה, יש קבוצה גדולה יותר שאינו רואה בישראל חלק מזהותו.
שתי הקהילות נבדלות האחת מהשנייה במספר תחומים מהותיים, ותסלחו לי מראש על ההכללות הגסות: רוב יהודי ארצות הברית אינם אורתודוקסים, נוטים לתפיסות ליברליות או מתונות ובעלי עמדות פוליטיות של מרכז-שמאל. לעומתם, בישראל יש ייצוג קטן מאד באופן יחסי לזרמי היהדות הלא-אורתודוקסית, החברה הישראלית שמרנית יותר ונוטה בעמדותיה הפוליטיות למרכז-ימין.
פערים אלו הם גם הבסיס לרוב המחלוקות בין ישראל ויהודי ארצות הברית. בסוגיות דת ומדינה עומדת על הפרק שאלת ההכרה של מדינת ישראל בזרמים הלא-אורתודוקסים. ב-2017 פרץ משבר לאחר הקפאת מתווה הכותל, שנועד להסדיר את התפילה השוויונית בחלק הדרומי של הכותל המערבי. במקביל, נמצא על הפרק חוק הגיור החדש שאמור היה להסדיר את סוגיית הגיורים הפרטיים ואת מעמד הרבנות הראשית בסוגייה.
בתחום הערכי, גוברת הביקורת מצד רבים מיהודי ארצות הברית ביחס למהלכי חקיקה והחלטות ממשלת ישראל, שנתפסים בעיניהם כצעדים בלתי דמוקרטיים, כדוגמת חוק הלאום. ובתחום הפוליטי, רבים מהם מבקרים את מדיניות ישראל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומצפים כי תמשיך לחתור לשלום על אף הקשיים והמורכבויות.
המחקר שלנו בחן גם את הידע והתפיסות של כל קהילה ביחס לרעותה. בצד הישראלי גילינו בורות וחוסר עניין ביחס לקהילת יהודי ארצות הברית. הנושא לא נלמד במערכת החינוך, התקשורת כמעט שאינה עוסקת בו והוא לא נמצא על סדר היום הציבורי והפוליטי ובוודאי שלא נתפס כסוגיית ביטחון לאומי. ישראל וענייניה הבוערים נמצאים במרכז ויהדות התפוצות היא פריפריה חיצונית ומרוחקת.
בציבור הישראלי רווחות מספר תפיסות ביחס ליהודי ארצות הברית. המגזר החרדי עוין ושולל את היהדות הלא-אורתודוקסית. חוגים בציונות הדתית מחזיקים ברעיון שלילת הגולה, שאפיין את הציונות בראשיתה, ובנוסף אינם שבעי רצון מהעמדה הביקורתית של יהדות ארצות הברית הליברלית כלפי ישראל וממגמות ההתבוללות בקרבה. והציבור החילוני בישראל אמנם פתוח בדרך כלל בגישתו לקהילות בתפוצות וליהדות הפלורליסטית, אבל כאמור, אדיש ואינו מגלה בהן עניין.
הקהילה היהודית בארצות הברית עוסקת רבות בישראל, אבל גם שם ההיכרות עם החברה הישראלית הינה חלקית ושטחית. בניגוד לגישה הישראלית, רוב יהודי ארצות הברית רואים בישראל ובארצות הברית את שני המרכזים החשובים של העם היהודי בעת הנוכחית.
גם כיום, חלק ניכר מיהודי ארצות הברית תומכים בישראל ללא תנאי. עם זאת, לרבים ישנה כיום, לצד התמיכה בישראל, גם ביקורת ביחס למדיניותה והתנהלותה בתחומים אותם הצגתי קודם לכן. הבעיה היא שכיום גוברות גם תפיסות של אדישות והתרחקות מישראל, ואף ניכור ועוינות כלפיה. התפיסות האלה רווחות יותר בקרב קהלים צעירים, לא-דתיים, ובעלי עמדות ליברליות-פרוגרסיביות. (2.50)
עכשיו אני רוצה לחזור לנקודת המוצא של דברי ולהתייחס ליחסי הקהילות כסוגיית ביטחון לאומי שתעצב במידה רבה את עתידנו כעם, כמדינה וכחברה. כאמור, הקהילות בישראל ובארצות הברית הן עמודי התווך עליהם ניצב העם היהודי בעידן הנוכחי. עמודי התווך הללו הם שני סיפורי הצלחה יוצאי דופן, שמשפיעים הדדית זה על זה. מערכת היחסים ביניהם הינה עוגן משמעותי להבטחת הביטחון והשגשוג שלהן ושל העם היהודי כולו.
בפני שתי הקהילות עומדים כיום בעיקר אתגרים פנימיים מורכבים שנוגעים בייעודן ובזהותן: ישראל זקוקה לנקודת שיווי משקל נכונה בין הקבוצות שמרכיבות את החברה הישראלית ולאיזון במתח בין היותה יהודית ודמוקרטית; יהודי ארצות הברית עומדים בפני אתגר ההמשכיות, הלכידות והבטחת העתיד תוך איזון בין שימור המאפיינים הייחודיים ובין פתיחות והשתלבות בחברה האמריקאית.
כאמור, מערכת היחסים שבין הקהילות סובלת ממגמות גוברות של התרחקות וניכור, היחלשות הזיקות, תחושת השייכות והערבות ההדדית. המגמות האלה מושפעות מתהליכי עומק דמוגרפיים וחברתיים ארוכי טווח ומשיקולים של פוליטיקה עכשווית בישראל, בארצות הברית ובקרב היהודים שם. אולם, המגמות נובעות גם מפערים משמעותיים במאמצים הקיימים לגשר בין הקהילות, ובהם בורות הדדית, פערי היכרות ומודעות, וכן מיעוטם וחולשתם של מנגנוני דו־שיח. עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שיש מה לעשות כיום כדי לשנות כיוון ולהשפיע בטווח הארוך. (1.10)
כדי לחולל שינוי מערכתי וארוך טווח ביחסים בין ישראל לקהילת יהודי ארצות הברית נדרש שינוי עמוק ויסודי בתפיסות ובעמדות של הציבורים בנוסף להנהגות. המתווה שאנחנו מציעים מחייב מהלך מתמשך ומשותף, של המדינה והחברה בישראל ושל קהילת יהודי ארצות הברית, לבנייה מתמדת של מערכת יחסים איתנה ומתחדשת, כך שכל צד יסייע לרעהו בהתמודדות עם האתגרים בפניהם הוא ניצב. מהלך כזה צריך לעסוק במספר רבדים: חינוך והקניית ידע (כאמור, פער גדול), התנסות חווייתית (למשל בסגנון תגלית, אבל בשני הכיוונים), מפגשים והיכרות בין-אישית, מנגנוני שיח (עוד פער גדול), ולסיום – גיבוש סיפורים משותפים עדכניים, ועשייה משותפת למען יעדים רלוונטיים לשתי הקהילות.
כדי לממש מהלך ארוך טווח בסדר גודל שכזה נדרשת התארגנות לאומית שתתבסס על קואליציה רחבה של ישראל, הקהילות בתפוצות והמוסדות הלאומיים. מטעמה ראוי שתפעל מנהלת לאומית שתעסוק בהכוונה, בתיאום, ובהקצאת משאבים למיזמים רלוונטיים.