רצועת עזה וחמאס

בנייר מדיניות זה מפורטת האסטרטגיה המומלצת לסיום המלחמה ברצועת עזה תוך השגת כלל מטרות המלחמה ושיפור מצבה האסטרטגי של ישראל. חלק ניכר מהעקרונות ודרך הפעולה המומלצים במסמך זה מצויים בהצעה הערבית-מצרית לסיום המלחמה, שהוצגה באפריל 2025, ואשר לא נדונה כלל על ידי ממשלת ישראל. מוצע לאמץ את עקרונות ההצעה הזו כבסיס למשא ומתן. במסגרתו, יש להוסיף את הדרישות לפירוק חמאס מנשקו ולהבטיח כי לא תתאפשר התעצמותו הצבאית. בעיקר יש למנוע את שילובו בעתיד של הארגון במערכת הממשל הפלסטיני.

מטרת מאמר זה היא להתריע מפני היבטים בעיתיים בתוכנית המבצע בעזה, העולים מתוך התבטאויות של הדרג המדיני ואשר עלולים להוות הפרה של הדין הבינלאומי ואף להגיע לכדי פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות

השוואה מקיפה בין התוכנית לכיבוש עזה לבין ההצעה המצרית להפסקת אש, שחרור החטופים והקמת ממשל חלופי ברצועה

אסטרטגיית ההרתעה מהווה מזה מספר עשורים נדבך חשוב בתפיסת הביטחון של ישראל. מתקפת ה‑7 באוקטובר מעלה לדיון מספר שאלות ואתגרים הנוגעים לא רק לאפקטיביות של אסטרטגיה זו אלא גם להישענות הרבה של ישראל עליה. המאמר מבקש לנתח את כישלון ההרתעה ויותר מכך – את השאלה מדוע ישראל שמה את יהבה על אסטרטגיית ההרתעה כלפי חמאס, למרות שכלל לא ברור שאסטרטגיה זו אפקטיבית אל מול האיומים שארגון זה מציב. למרות שבשנים האחרונות היו מספר אינדיקציות להשפעה המוגבלת של האיום ההרתעתי של ישראל על התנהגות חמאס, ובראשן סבבי אלימות חוזרים ואף גידול בהיקף האלימות מסבב לסבב, אסטרטגיית ההרתעה נותרה נדבך מרכזי בהתמודדותה של ישראל עם חמאס.