הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בבסיסו מאבק בין שתי תנועות אתניות-לאומיות על פיסת ארץ אחת. הסכסוך מהווה אתגר מרכזי לביטחון הלאומי בשל השלכותיו הרב ממדיות – ביטחוני, כלכלי, מעמדה הבינלאומי והאזורי של ישראל וכן צביונה כמדינה יהודית-דמוקרטית.
התהליך המדיני שנועד לגבש הסכם כולל בין הצדדים שרוי במבוי סתום במשך תקופה ארוכה, בשל העדר יכולת להגיע להסכמות בנושאים כמו טריטוריה וגבולות, חלוקת ירושלים, שיבת הפליטים הפלסטינים וסידורי הביטחון. בד בבד, קיימים גורמים חברתיים-פסיכולוגיים ודתיים, המניעים את הסכסוך ואת האלימות.
התחושה הרווחת בציבורים גם הישראלי וגם הפלסטיני היא שאין פתרון בעל ישימות לסכסוך, ולכן הצדדים דבקים בניהול הסכסוך. הרחבת ההתנחלויות ופריסת מאחזים בעומק שטחי יהודה ושומרון, מזרחית לתוואי הגדר הביטחונית, יוצרת מערכת חיים מעורבבת ומפותלת בין יהודים לפלסטינים, שבעתיד לא ניתן יהיה להתירה ולנתקה. בפועל מתהווה מציאות של 'מדינה אחת' המאיימת על החזון הציוני של מדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומשגשגת.
נוסף על כך, לסכסוך הישראלי – פלסטיני נודעת השפעה רבה על "הרחוב" הערבי והמוסלמי ועל היכולת להרחיב ולהעמיק את הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב.
מטרתו המרכזית של תחום המחקר היא לבחון ולנתח את המגמות בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת ראות רחבה ורב ממדית, בניסיון לעצב המלצות למדיניות בתחום הביטחוני-מדיני ולגבש תפיסה ומדיניות לבלימת הגלישה למציאות של 'מדינה אחת' ובד בבד לסלול דרכים לאופציות מדיניות בעתיד.
תחום המחקר מעשיר ותורם לדיון הציבורי בנושאים אלה, מהווה כתובת אובייקטיבית לגורמים בינלאומיים המתעניינים בסוגיה הפלסטינית, ומסייע לתהליכי קבלת ההחלטות בדרגים המדיני, הביטחוני והמקצועי בבחינת התוצאות וההשלכות של החלטות ופעולות שננקטות בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בחלוף כשנה וחצי של מלחמה ברצועת עזה, ישראל ניצבת בצומת דרכים ונדרשת לגבש אסטרטגיה רלוונטית ביחס לעתיד הרצועה. לפניה מנעד עגום למדי של חלופות, כולן בעייתיות במשמעויותיהן ובמידת התכנותן: עידוד "הגירה מרצון" - חלופה שהשלכותיה האסטרטגיות לא נבחנו לעומק בישראל ומידת האפשרות למימושה נמוכה; כיבוש הרצועה והטלת ממשל צבאי מתמשך – שעשויים להסב פגיעה קשה בחמאס, אך ללא יכולת להבטיח את מיגורו, ובמחיר סיכון החטופים הישראליים שבידיו ומחירים נוספים כבדי משקל וארוכי טווח לישראל; הקמת שלטון פלסטיני מתון ברצועה בסיוע בינלאומי וערבי, חלופה שמחיריה מבחינת ישראל נמוכים, אך לעת עתה אינה מציגה מנגנון אפקטיבי לפירוז הרצועה ולפירוק נשקו של חמאס; ולבסוף, אפשרות שיוזמות מדיניות וצבאיות לייצוב הרצועה ייכשלו, ויותירו את חמאס בשלטון.
בשבעה באוקטובר 2023, נפתחה נגד ישראל מתקפת פתע נרחבת מצד חמאס וארגוני טרור נוספים ברצועת עזה. במהלכה, כ-6,000 מחבלים חדרו ליישובי העוטף ולבסיסי צה"ל במרחב, ובמקביל - שוגרו 4,300 רקטות אל לב העורף הישראלי. במתקפה נרצחו 1,163 ישראלים ונחטפו 251.
מאז, צה"ל הכריע את היכולת הצבאית של חמאס - תקף מעל ל-44 אלף מטרות, חיסל כ-17 אלף מחבלים, בהם הנהגת חמאס, פגע בכ-90% מהמערך הרקטי שלו והשמיד כ-40% מרשת המנהרות. רוב החטופים חזרו הביתה, בעיקר במסגרת הסכמי חילופים, אך המשימה טרם הושלמה. לצד הישגים צבאיים ואסטרטגיים מרשימים, מלחמת "חרבות ברזל" גבתה מחירים כבדים ובראשם למעלה מ-1,860 ישראלים הרוגים ומעל ל-24 אלף פצועים.
מפה זו מציגה את פעילות צה"ל בעזה, לרבות אזורי תקיפה, שליטה ופינוי. המפה מתעדכנת באופן שוטף ומדויק במידת האפשר בהתבסס על הערכות מודיעין גלוי ודיווחים תקשורתיים.
השאלה שטרם נשאלה – האם ניתן בכלל לשקם את רצועת עזה בתנאים הקיימים, ומה אם לא?
לאחר כל סבב עימות אלים בין ישראל לחמאס שבה ועלתה סוגיית שיקום הרצועה ושיפור המציאות הכלכלית. הנחת העבודה המקובלת הייתה שבהינתן התנאים הפוליטיים המתאימים ובמסגרת תהליך מדיני שמהותו ניסיון לקדם ולממש את פרדיגמת שתי המדינות, כשרצועת עזה והגדה המערבית נחשבות ליחידה פוליטית וטריטוריאלית אחת בשליטת הרשות הפלסטינית, ניתן יהיה לשקם את רצועת עזה. אלא שנדמה כי מעולם לא נשאלה השאלה: האם ניתן בכלל לשקם את רצועת עזה?
במאמר זה אבקש לברר את משמעות המושגים של שיקום רצועת עזה או רצועת עזה משוקמת ולהתייחס, באמצעות מטריצת משתנים מאפשרי שיקום וכאלו המשבשים שיקום, למספר שאלות יסוד בנוגע לעצם היתכנות השיקום של רצועת עזה בתנאים הקיימים. בהמשך ובהתייחס למסקנה בדבר היעדר תנאים מספקים לתהליך שיקום, מוצגים מאפייני המציאות בהיעדר שיקום וההשלכות, ומוצעות מספר חלופות אפשריות להתמודדות עם המציאות המתהווה בהיעדר שיקום תוך הדגשת החשיבות באימוץ הגיונות מנחים לתהליך שיקום, שאינם מתקיימים בעת הזו והם בחזקת תנאים הכרחיים להצלחת תהליך שיקום.
מסקנת המאמר היא שהישארות חמאס ברצועת עזה כישות שלטונית ותודעת המאבק הן משתנים משבשי שיקום בעוצמה גבוה, ושניהם אנדוגניים למערכת הפלסטינית. לכן, ללא איוּן של שני המשתנים הללו, או לכל הפחות החלשתם במידה רבה מאוד, קשה להניח הצלחה של תהליך שיקום.