אסטרטגיית ההרתעה מהווה מזה מספר עשורים נדבך חשוב בתפיסת הביטחון של ישראל. מתקפת ה‑7 באוקטובר מעלה לדיון מספר שאלות ואתגרים הנוגעים לא רק לאפקטיביות של אסטרטגיה זו אלא גם להישענות הרבה של ישראל עליה. המאמר מבקש לנתח את כישלון ההרתעה ויותר מכך – את השאלה מדוע ישראל שמה את יהבה על אסטרטגיית ההרתעה כלפי חמאס, למרות שכלל לא ברור שאסטרטגיה זו אפקטיבית אל מול האיומים שארגון זה מציב. למרות שבשנים האחרונות היו מספר אינדיקציות להשפעה המוגבלת של האיום ההרתעתי של ישראל על התנהגות חמאס, ובראשן סבבי אלימות חוזרים ואף גידול בהיקף האלימות מסבב לסבב, אסטרטגיית ההרתעה נותרה נדבך מרכזי בהתמודדותה של ישראל עם חמאס.
