עדכן אסטרטגי

האינתיפאדה השנייה ותהליך השלום

האינתיפאדה השנייה גרמה לנסיגה משמעותית בתהליך השלום במזרח–התיכון. בין ישראל והפלסטינים נוצר משבר האמון החריף ביותר מאז ששני הצדדים חתמו על הסכם אוסלו. המשבר הזה בולט במיוחד לנוכח העובדה, שרק שבועות ספורים לפני פרוץ האלימות עשו שני הצדדים - במסגרת ועידת קמפ-דיוויד 2 - את הניסיון הרציני ביותר שנעשה לסיים את הסכסוך ביניהם.

המהומות שפרצו בספטמבר 2000 אף הביאו לבחירתו של אריאל שרון לראש ממשלת ישראל, בבחירות שנערכו בפברואר 2001. לאחר כישלון מאמציו של אהוד ברק להביא שלום, פנו הבוחרים בישראל למועמד, שהבטיח להביא להפסקת האלימות ולשקם את ביטחונם האישי של תושבי המדינה. עד מהרה התברר, כי לממשלה החדשה אין כל תרופת פלא לסיום האלימות, אולם ברור, שממשלת האחדות הלאומית שהוקמה בעקבות הבחירות לא תגלה נכונות לוויתורים הדרושים כדי להביא את הסכסוך לסיומו, בוודאי שלא בהיקף שהוסכם על ממשלת ברק.

המאזן מבחינתה של ישראל

במהלך השנה הראשונה של האינתיפאדה השנייה ספגה ישראל כמה מכות בתחומים שונים. לפי נתוני צה"ל היו לישראל עד מחצית חודש אוקטובר 2001, 183 הרוגים וכ–1800 פצועים. האלימות אף הביאה לאובדן תחושת הביטחון האישי. כבישי יהודה ושומרון היו למסוכנים מאוד, חלקים משכונת הר גילה הפכו לשדה קרב וישראלים רבים הרגישו חוסר ביטחון במקומות ציבוריים גם בתוך קווי 1967.

החששות הגדולים ביותר הם בכל הקשור לשימוש בתחבורה ציבורית - במיוחד תחנות אוטובוסים מרכזיות ותחנות רכבת - וכן להימצאות במרכזי קניות ובמקומות בילוי, כמו מסעדות ודיסקוטקים. גם בתחום המדיני שילמה ישראל מחיר כבד, במיוחד בנוגע לקשריה עם מדינות ערב. ביחסיה עם ירדן ומצרים נוצרו מתחים נוספים: ממשלות שתי המדינות טענו, כי ישראל עשתה שימוש מוגזם בכוח ובשתיהן נערכו הפגנות המונים נגד ישראל. תיירים ישראלים ואנשי עסקים חדלו לפקוד את המדינות האלה, שהיו למקומות מסוכנים עבור ישראלים.

בקרב דעת הקהל הבינו - לאומית מצבה של ישראל קשה מאוד, משום שכמעט בלתי-אפשרי להתמודד עם עוצמתן של תמונות ששודרו בטלוויזיה, שבהן נראו חיילי צה"ל ושוטרי משמר הגבול - חמושים היטב וממוגנים - יורים בנערים פלסטינים מיידי אבנים.

מכיוון שאמצעי התקשורת האלקטרונית אינם מאפשרים הצגה מעמיקה, הכוללת רקע והקשרים, ישראל אינה מצליחה להזכיר לקהילה הבינין–לאומית את העובדה, שהמהומות פרצו זמן קצר לאחר שממשלתה גילתה נכונות לוויתורים מרחיקי לכת, שתכליתם קץ הסכסוך וסיום הכיבוש הישראלי במזרח ירושלים, בגדה המערבית וברצועת עזה.

לטווח הארוך, הנזק המשמעותי ביותר שגרמה האינתיפאדה הוא בתחום היחסים בין תושביה היהודים ותושביה הערבים של ישראל. תושביה היהודים של ישראל הוכו בהלם לנוכח עומק ההזדהות שהפגינו ערביי ישראל עם אחיהם הפלסטינים שמעבר לקווי 1967.  במקביל, פירשו ערביי ישראל את תגובתה הקשה של משטרת ישראל להפגנות שהם קיימו - שבהן נהרגו 13 ערבים - כהוכחה ניצחת לכך, שהמשטרה והממשלה, שנתנה לה גיבוי, מתייחסת אליהם כאל אזרחים מדרגה שנייה.

החברה הישראלית הפגינה אף היא יכולת עמידה לא מבוטלת במהלך השנה הראשונה לאינתיפאדה. מאז הבחירות, שנערכו בפברואר2001' הפגין הציבור הישראלי מידה חסרת תקדים של אחדות פנימית, שבאה לידי ביטוי לא רק באחוזי התמיכה הגבוהים בהקמתה של ממשלת האחדות הלאומית ובשרידותה, אלא גם בתמיכה הנרחבת שהעניק הציבור למדיניות הריסון, שאותה נקטה ממשלת שרון-פרס.

במישור הצבאי נעשה שימוש באמצעים, שתכליתם שיקום ההרתעה הישראלית באמצעות שילוב של פעולות גמול נגד מתקניהם של כוחות הביטחון הפלסטיניים, שלקחו חלק במעשי האלימות, יחד עם פעולות מניעה, כולל "מדיניות החיסולים", שננקטה כלפי פלסטינים בדרג האופרטיבי. תכליתן של הפעולות האלה היתה למנוע את תכנונם של פיגועים ואת ביצועם. במישור הכלכלי כללו האמצעים הקפאת העברות כספים לרשות הפלסטינית, סגר שמנע פלסטינים מלהגיע למקומות עבודתם בתחומי הקו הירוק, וחלוקת השטחים שבהם מרוכזת האוכלוסייה הפלסטינית - במסגרת מדיניות הכתרים - למחוזות נפרדים.

המאזן מבחינת הפלסטינים

האינתיפאדה השנייה נקלעה למבוי סתום עוד לפני מתקפת הטרור הרצחנית של בן לאדן על ארצות–הברית. עם זאת, בשלביה הראשונים זכו הפלסטינים בהישגים לא מבוטלים. החשוב שבהם היה הסטת הדיון הבינלאומי מאחריותם לכישלון המאמצים להשגת הסדר קבע בקמפ דיוויד ביולי 2000. כתוצאה מכך הם הצליחו לחמוק מההאשמה שהופנתה כלפיהם על–ידי ממשל קלינטון וכן על–ידי כמה ממשלות אירופיות על כך שלא גילו גמישוּת מספקת במשא–ומתן.

כך גברה האהדה כלפי הפלסטינים, במיוחד באירופה. מכיוון שבשנים שקדמו לאינתיפאדה השקיעו מדינות האיחוד האירופי משאבים כספיים ומדיניים רבים בבניית הרשות הפלסטינית, אין פלא, שעתה הם השמיעו ביקורת נוקבת על מדיניותה של ישראל, שהצטיירה כמאיימת על המשך קיומה של הרשות.

הישג נוסף שרשמו לזכותם הפלסטינים בתקופה הזאת היה הצלחתם לשכנע רבים בקרב הקהילה הבינלאומית, כי הפעולות האלימות שהם נוקטים מוסריות כמו צעדיה של ישראל בתחום ההתנחלויות בשטחים.

אולם, ההישגים האלה של הפלסטינים בזירה הבינלאומית לא האריכו ימים. רצונו של ערפאת לאחד את שורות הפלסטינים הביא אותו לשחרור פעילים רבים בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי מבתי הכלא הפלסטיניים.

הדבר התפרש בעיניהם של ארגונים אלה כמתן אור ירוק מצידו לביצוע פעולות טרור. נוסף על כך, כוחות הקשורים ברשות הפלסטינית - במיוחד אנשי המודיעין המסכל, בראשות מוחמד דחלאן, וכוחות התנזים של הפתח, כמו אלה שבראשם עומד מרואן ברגותי - החלו לתקוף ישראלים. ערפאת טיפס שלב נוסף בסולם האלימות בהתירו לבצע פעולות הטרור בתוך הקו הירוק - בתחילה באמצעות השימוש בירי מרגמות מרצועת עזה נגד קיבוצים ישראלים (ובמקרה אחד, אף נגד ישוב) בתוך הקו הירוק, ולאחר מכן בהיתר בפועל שהוא נתן לחמאס ולג'יהאד האסלאמי לבצע פעולות התאבדות בערי ישראל.

עם היכנסו של ממשל ג'ורג' בוש לשלטון, הושבו ריקם בקשותיו של ערפאת להתקבל בבית הלבן, והותנו בהפסקה מלאה של האלימות הפלסטינית. במקביל, נדונו בקונגרס האמריקני הצעות להפסיק את הסיוע - הישיר והעקיף - לפלסטינים. כך קרה, שבתום השנה הראשונה לאינתיפאדה נתפס ערפאת כמי שממשיך לעסוק בטרור, בניגוד לכל התחייבויותיו הקודמות. מייד לאחר מתקפת הטרור ב–11 בספטמבר צנחה האהדה לפלסטינים בדעת הקהל בארצות–הברית עוד יותר.

תוצאה אחרת של האינתיפאדה השנייה היא היעלמותו של מחנה השלום הישראלי - ציבור שתמיכתו בהסכם עתידי עם הפלסטינים היא חיונית. לכך יש שלוש סיבות:

• הסיבה הראשונה - עמידתו של ערפאת על דרישתו בקמפ דייוויד ביולי 2000, כי הסכם קבע חייב לכלול את זכות השיבה של הפלסטינים.

• הסיבה השנייה היא, שסירובה של הרשות למנוע פיגועי התאבדות בישראל נתפס על–ידי מחנה השלום כהפרה בוטה של אחד מן המרכיבים המרכזיים בהסכמי אוסלו - התחייבותו של אש"ף להפסיק טרור. בנסיבות האלה מתקשים אנשי מחנה השלום להגן על הסכם אוסלו ולהצדיק אותו בפני מתקיפיו במרכז ובימין הפוליטי בישראל.
• הסיבה השלישית היא, שההידרדרות וההקצנה של היחסים בין היהודים לערביי ישראל כתוצאה מהאינתיפאדה נתפסים על- ידי רבים בישראל כמשקפים נאמנה את עומק העוינות של הציבור הערבי בישראל כלפי המדינה היהודית.

על אף הצלחת ניסיונם להסיר מעליהם את האחריות לכישלון בהשגת פריצת דרך בוועידת קמפ דיוויד ועל אף שצברו נקודות זכות בקרב דעת הקהל הבין–לאומיבינלאומית, נראה, כי בתחילת השנה השנייה לאינתיפאדה עברו הפלסטינים את הנקודה שממנה והלאה פחתו רווחיהם.

העולם הערבי 

התגובות של מדינות ערב לאינתיפאדה השנייה מגוונות, בהיותן נובעות הן מהאינטרסים השונים של מדינות אלה והן מקשריהן הקודמים עם ישראל ועם הפלסטינים.

המאמצים לתאם חזית ערבית מאוחדת, כדי לסייע לפלסטינים בתחום הדיפלומטי, הסתייעו במינויו של עמרו מוסא למזכיר הכללי של הליגה הערבית ב–16 במאי 2001. בהתחשב באישיותו ובכושרו האינטלקטואלי, אין זה מפתיע שעמרו מוסא הצליח להוביל את הליגה הערבית ולהפכה לפורום אנטי–ישראלי פעיל יותר.

תגובתן של מדינות ערב לאינתיפאדה השנייה מורכבת יותר ומשקפת שתי תופעות: הפירוד העמוק בקרב מדינות ערב, והעובדה, שעל אף ההזדהות המלאה של מדינות ערב עם גורל הפלסטינים, הם חלוקים בדעותיהם באשר לממדי המשאבים שיש לגייס לטובת הפלסטינים. כתוצאה מכך, מעט מאוד מההתחייבויות שנטלו על עצמן מדינות ערב לתמיכה כלכלית בפלסטינים מומשו ותורגמו לכלל העברות מזומנים. ואכן, גם הקריאות החד–משמעיות להפסקת נרמול היחסים עם ישראל יושמו בצורה הדרגתית בלבד: חלק ממדינות המפרץ לא מיהרו לנתק את קשריהן עם ישראל; קריאות קיצוניות לביטול התחייבויותיהן של מצרים וירדן לשלום עם ישראל, נותרו ללא מענה, לאכזבתן הברורה של סוריה ושל עיראק. כמה מדינות ערב ניסו לגרור את האזור למלחמה בתגובה למאמציה של ישראל לעצור את האלימות הפלסטינית.

מצרים - החשובה שבמדינות ערב - הביעה, , מחד גיסא, אהדה גלויה כלפי האינתיפאדה השנייה וגייסה תמיכה בין-לאומית בעניינם של הפלסטינים. מאידך גיסא, היא עשתה מאמצים למנוע הסלמה באמצעות הפעלת לחצים על ערפאת ועל ממשלת ישראל.

ההתערבויות האלה, וכן מאמצים דומים שנעשו על–ידי עבדאללה מלך ירדן, תיחמו את הגבולות של התמיכה הערבית בניסיונותיו של ערפאת להנהיג מדיניות של הליכה על הסף.

מדיניותה של ארצות–הברית

מדיניותה של ארצות–הברית כלפי הסכסוך הישראלי–פלסטיני עברה כמה תפניות מאז ראשית ההאינתיפאדה. בחודשים האחרונים של ממשל קלינטון עשתה ארצות-הברית מאמצים לעצור את האלימות תוך ניסיונות לשכנע את הצדדים לשים קץ להתנגשויות ולשוב לשולחן המשא–ומתן. . מאמצים אלה נחלו כישלון חרוץ.

עם כניסתו לתפקיד בינואר 2001, העדיף ממשל בוש גישה שונה בתכלית.

בסוגיית מפתח אחת לא נסוג ממשל בוש מעמדתו המקורית: שהפלסטינים חייבים להפסיק לחלוטין את האלימות לפני שיחודשו המאמצים לפתור את הסכסוך הישראלי– פלסטיני.

במסגרת נאום שנשא בעצרת הכללית של האו"ם ב-9 בנובמבר, הביע הנשיא בוש את חזונו לפיו יכלול המזרח התיכון בעתיד מדינה פלסטינית שתדור לצידה של ישראל. באותה עת, הבהירו אנשי הממשל שבעוד הם מתכוונים לתת פומבי לרעיונות נוספים שיובילו לחידוש המשא והמתן המדיני, אין הממשל מתכוון לפרסם תוכנית מפורטת לפתרון הסכסוך הישראלי- פלסטיני ולכפותה על הצדדים. הנשיא בוש אף נמנע מלפגוש את עראפת בעת שהותם המשותפת בבניין האו"ם, והיועצת לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס אף הבהירה שארצות הברית אינה מרוצה מן המידה בה יישם ערפת את התחייבותו להפסיק את האלימות. רייס הצביעה על כך שערפאת אינו יכול לטעון, כי הוא מתנגד לאלימות וטרור בעוד שהוא מוסיף לחבק את החמאס והג'יהאד האסלאמי.

נראה, כי הדרך להפסקת האלימות ולחזרה אל שיחות השלום בין ישראל והפלסטינים רצופה אי–וודאויות. אם אף אחד משני הצדדים לא ישנה את עמדותיו הבסיסיות, לא תתרחש פריצת דרך. ההכרה בכך גוברת בקרב הציבור בישראל, והביאה לתמיכה גורפת בהפרדה חד–צדדית מן הפלסטינים.