איראן מציינת בימים אלה שלוש שנים לגל המחאות החמור, הנרחב והממושך ביותר מאז המהפכה ב־1979. המחאות, שפרצו בעקבות מותה של מהסא אמיני לאחר מעצרה בידי "משטרת הצניעות", התרחבו עד מהרה ברחבי המדינה עד שדוכאו בראשית 2023. השאלה שנותרה היא מה השתנה – ובעיקר מה לא – מאז מחאות "אישה, חיים, חירות".
השינוי הבולט ביותר נוגע לאכיפת קוד הלבוש האסלאמי. חובת הרעלה, אחד מסמליה המובהקים של הרפובליקה האסלאמית, אמנם לא בוטלה אך חדלה להיאכף באותה עוצמה. בסרטונים מאיראן נראות נשים רבות, במיוחד בטהראן, ללא רעלה במרחב הציבורי. ניסיונות המשטר להשיב את המצב לקדמותו כשלו, ובדצמבר 2024 אף החליטה המועצה העליונה לביטחון לאומי להקפיא את יישום חוק הרעלה החדש, שנועד להטיל סנקציות חמורות על נשים שאינן מקפידות בלבושן. לכך תרמו גם השינויים הפוליטיים בעקבות החלפתו של הנשיא ראיסי בנשיא פזכשיאן, שהחזיר למוקדי השלטון גורמים פרגמטיים, אף כי הדומיננטיות השמרנית נותרה בעינה.
עם זאת, גם נכונות המשטר להקל מעט על האזרחים הייתה בעיני רוב הציבור בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. תהליכי העומק בחברה האיראנית, שבמרכזם פער מתרחב בין המשטר לדור הצעיר, חילון גובר ושחיקה במעמד אנשי הדת, לא נעצרו ואף הואצו לנוכח המציאות הקשה. גם מלחמת 12 הימים, שהביאה לסולידריות זמנית, לא הצליחה להאפיל על כישלון השלטונות לספק פתרונות למצוקות היומיומיות, ובראשן המשבר הכלכלי, המחסור במים ובחשמל ודיכוי החירויות האזרחיות.
מצד שני, גם במאזן הכוחות בין המשטר למתנגדיו לא חל שינוי משמעותי. תנועת המחאה ממשיכה לסבול מבעיות היסוד המאפיינות אותה מזה שנים: היא אינה מצליחה לגייס מסה קריטית של מפגינים, רוב המחאות נותרות מקומיות, ללא הנהגה מרכזית וללא תיאום או שיתוף פעולה בין מוקדים שונים. רבים עדיין חוששים מפני שינוי מהפכני שיוביל לכאוס. מנגד, המשטר, על אף מחלוקות פנימיות נמשכות, מצליח לשמר את לכידותו ונחישותו לדכא כל איום פוטנציאלי על יציבותו.
במציאות זו, גוברת הסבירות כי שינוי פוליטי באיראן לא יתרחש באמצעות מהפכה עממית, אלא בתהליך הדרגתי של קריסת המשטר מבפנים או בעקבות חילופי ההנהגה הצפויים לאחר הסתלקותו של המנהיג ח'אמנהאי בן ה־86. כך או כך, גם שלוש שנים לאחר פרוץ המחאה, המאבק על דרכה, זהותה ועתידה של הרפובליקה האסלאמית נמשך, גם אם ההכרעה בו טרם נפלה.
איראן מציינת בימים אלה שלוש שנים לגל המחאות החמור, הנרחב והממושך ביותר מאז המהפכה ב־1979. המחאות, שפרצו בעקבות מותה של מהסא אמיני לאחר מעצרה בידי "משטרת הצניעות", התרחבו עד מהרה ברחבי המדינה עד שדוכאו בראשית 2023. השאלה שנותרה היא מה השתנה – ובעיקר מה לא – מאז מחאות "אישה, חיים, חירות".
השינוי הבולט ביותר נוגע לאכיפת קוד הלבוש האסלאמי. חובת הרעלה, אחד מסמליה המובהקים של הרפובליקה האסלאמית, אמנם לא בוטלה אך חדלה להיאכף באותה עוצמה. בסרטונים מאיראן נראות נשים רבות, במיוחד בטהראן, ללא רעלה במרחב הציבורי. ניסיונות המשטר להשיב את המצב לקדמותו כשלו, ובדצמבר 2024 אף החליטה המועצה העליונה לביטחון לאומי להקפיא את יישום חוק הרעלה החדש, שנועד להטיל סנקציות חמורות על נשים שאינן מקפידות בלבושן. לכך תרמו גם השינויים הפוליטיים בעקבות החלפתו של הנשיא ראיסי בנשיא פזכשיאן, שהחזיר למוקדי השלטון גורמים פרגמטיים, אף כי הדומיננטיות השמרנית נותרה בעינה.
עם זאת, גם נכונות המשטר להקל מעט על האזרחים הייתה בעיני רוב הציבור בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. תהליכי העומק בחברה האיראנית, שבמרכזם פער מתרחב בין המשטר לדור הצעיר, חילון גובר ושחיקה במעמד אנשי הדת, לא נעצרו ואף הואצו לנוכח המציאות הקשה. גם מלחמת 12 הימים, שהביאה לסולידריות זמנית, לא הצליחה להאפיל על כישלון השלטונות לספק פתרונות למצוקות היומיומיות, ובראשן המשבר הכלכלי, המחסור במים ובחשמל ודיכוי החירויות האזרחיות.
מצד שני, גם במאזן הכוחות בין המשטר למתנגדיו לא חל שינוי משמעותי. תנועת המחאה ממשיכה לסבול מבעיות היסוד המאפיינות אותה מזה שנים: היא אינה מצליחה לגייס מסה קריטית של מפגינים, רוב המחאות נותרות מקומיות, ללא הנהגה מרכזית וללא תיאום או שיתוף פעולה בין מוקדים שונים. רבים עדיין חוששים מפני שינוי מהפכני שיוביל לכאוס. מנגד, המשטר, על אף מחלוקות פנימיות נמשכות, מצליח לשמר את לכידותו ונחישותו לדכא כל איום פוטנציאלי על יציבותו.
במציאות זו, גוברת הסבירות כי שינוי פוליטי באיראן לא יתרחש באמצעות מהפכה עממית, אלא בתהליך הדרגתי של קריסת המשטר מבפנים או בעקבות חילופי ההנהגה הצפויים לאחר הסתלקותו של המנהיג ח'אמנהאי בן ה־86. כך או כך, גם שלוש שנים לאחר פרוץ המחאה, המאבק על דרכה, זהותה ועתידה של הרפובליקה האסלאמית נמשך, גם אם ההכרעה בו טרם נפלה.