המשבר סביב מייצרי הורמוז ממחיש עד כמה המלחמה עם איראן אינה רק עימות צבאי, אלא גם אירוע כלכלי. המצרים הללו הם אחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם: כרבע מהנפט העולמי וכמות דומה של גז טבעי נוזלי עוברים בהם בדרך לשווקים הבינלאומיים. כאשר התנועה בהם נפגעת, לא מדובר רק בשיבוש אזורי אלא בטלטלה לשוק האנרגיה הגלובלי כולו.
אלא שבניגוד לדימוי של “מדינות המפרץ” כגוש כלכלי אחיד, המשבר הנוכחי חושף פערים מבניים במערכת המפרצית. חלק מהמדינות דווקא מצליחות להפיק רווח מהעלייה החדה במחירי הנפט, בעוד אחרות דווקא נפגעות מהשיבוש בנתיבי הסחר. כך למשל, עומאן נהנית מיתרון גיאוגרפי כמעט ייחודי באזור. נמלי הנפט המרכזיים שלה ממוקמים מחוץ למפרץ, ולכן אינם תלויים במעבר דרך מצרי הורמוז. כאשר התנועה במייצר משתבשת והמחירים בעולם מזנקים, עומאן יכולה להמשיך לייצא כמעט ללא הפרעה — וליהנות מהמחיר הגבוה יותר בשוק.
גם ערב הסעודית נמצאת בעמדה טובה יחסית, אם כי מסיבות שונות. ריאד החלה בשנות השמונים לבנות את צינור הנפט "מזרח-מערב" המוביל נפט מהשדות במזרח המדינה אל נמל יאנבו שבים האדום ומשם לשווקי המזרח, דרך באב אל-מנדב. הצינור מאפשר תיאורטית להעביר כ-5 מיליון חביות נפט ביום אל מחוץ למפרץ. תשתית זו אינה חסינה לחלוטין מפגיעה – שכן החות'ים עלולים לפגוע בתנועה בבאב אל-מנדב ואיראן יכולה לפגוע בצינור עצמו – אך הוא מעניק לסעודים גמישות אסטרטגית שאין לרוב שכנותיה. מעניין לציין שהן ערב הסעודית והן עומאן נפגעו במלחמה על-ידי איראן פחות, ביחס למדינות המפרץ האחרות.
איחוד האמירויות גם היא הניחה צינור "עוקף הורמוז" ב-2012 (בין אבו-דאבי לפוג'יירה). דווח שגם צינור זה נפגע במהלך המלחמה (היקף של כ-1.5 מיליון חביות ביום) ולא ברור מה מצבו. בניגוד לערב הסעודית ולעומאן מדינות אחרות במפרץ תלויות כמעט לחלוטין במעבר דרך המייצר, כאשר התנועה בו משובשת, חלק משמעותי מהנפט והגז שלהן פשוט אינו מגיע לשוק. גם אם המחירים עולים, הכנסותיהן אינן בהכרח גדלות, משום שנפח הייצוא עצמו מצטמצם. למעשה, מדינות אלו מפסידות פעמיים: גם ירידה בהיקף הייצוא וגם עלייה בעלויות הביטוח וההובלה הימית.
המשבר סביב מייצרי הורמוז ממחיש עד כמה המלחמה עם איראן אינה רק עימות צבאי, אלא גם אירוע כלכלי. המצרים הללו הם אחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם: כרבע מהנפט העולמי וכמות דומה של גז טבעי נוזלי עוברים בהם בדרך לשווקים הבינלאומיים. כאשר התנועה בהם נפגעת, לא מדובר רק בשיבוש אזורי אלא בטלטלה לשוק האנרגיה הגלובלי כולו.
אלא שבניגוד לדימוי של “מדינות המפרץ” כגוש כלכלי אחיד, המשבר הנוכחי חושף פערים מבניים במערכת המפרצית. חלק מהמדינות דווקא מצליחות להפיק רווח מהעלייה החדה במחירי הנפט, בעוד אחרות דווקא נפגעות מהשיבוש בנתיבי הסחר. כך למשל, עומאן נהנית מיתרון גיאוגרפי כמעט ייחודי באזור. נמלי הנפט המרכזיים שלה ממוקמים מחוץ למפרץ, ולכן אינם תלויים במעבר דרך מצרי הורמוז. כאשר התנועה במייצר משתבשת והמחירים בעולם מזנקים, עומאן יכולה להמשיך לייצא כמעט ללא הפרעה — וליהנות מהמחיר הגבוה יותר בשוק.
גם ערב הסעודית נמצאת בעמדה טובה יחסית, אם כי מסיבות שונות. ריאד החלה בשנות השמונים לבנות את צינור הנפט "מזרח-מערב" המוביל נפט מהשדות במזרח המדינה אל נמל יאנבו שבים האדום ומשם לשווקי המזרח, דרך באב אל-מנדב. הצינור מאפשר תיאורטית להעביר כ-5 מיליון חביות נפט ביום אל מחוץ למפרץ. תשתית זו אינה חסינה לחלוטין מפגיעה – שכן החות'ים עלולים לפגוע בתנועה בבאב אל-מנדב ואיראן יכולה לפגוע בצינור עצמו – אך הוא מעניק לסעודים גמישות אסטרטגית שאין לרוב שכנותיה. מעניין לציין שהן ערב הסעודית והן עומאן נפגעו במלחמה על-ידי איראן פחות, ביחס למדינות המפרץ האחרות.
איחוד האמירויות גם היא הניחה צינור "עוקף הורמוז" ב-2012 (בין אבו-דאבי לפוג'יירה). דווח שגם צינור זה נפגע במהלך המלחמה (היקף של כ-1.5 מיליון חביות ביום) ולא ברור מה מצבו. בניגוד לערב הסעודית ולעומאן מדינות אחרות במפרץ תלויות כמעט לחלוטין במעבר דרך המייצר, כאשר התנועה בו משובשת, חלק משמעותי מהנפט והגז שלהן פשוט אינו מגיע לשוק. גם אם המחירים עולים, הכנסותיהן אינן בהכרח גדלות, משום שנפח הייצוא עצמו מצטמצם. למעשה, מדינות אלו מפסידות פעמיים: גם ירידה בהיקף הייצוא וגם עלייה בעלויות הביטוח וההובלה הימית.