פוסטים

הערכה מסויגת לגבי תמונת המצב הנוכחית באיראן:

אין ספק שמדובר באירוע דרמטי ואלים מאוד (כולל בערים הגדולות, ובראשן טהראן), אשר להבנתי מציב את האיום המשמעותי ביותר על יציבות המשטר מאז מהפכת 1979.  אין עוד טעם להעריך את מספר המפגינים או את היקף מוקדי המחאה, אך ברור כי מדובר בתנועה נרחבת במיוחד. שניים מהתנאים שהצענו בעבר להתפתחות מצב מהפכני משמעותי שעשוי להוביל לשינוי משטר (היקף רחב של מפגינים והצטרפות מגזרים שונים) מתקיימים כבר באופן חלקי.

מה שלכאורה עדיין חסר הוא מידע בדבר הצטרפות משמעותית של מגזרים כלכליים קריטיים, כדוגמת פועלים בתעשיית הנפט. התנאי השלישי — ובעיניי החשוב ביותר בשלב זה — נוגע להתנהלות מנגנוני הדיכוי והאכיפה, ובעיקר לקיומן של אינדיקציות לסדקים או בקיעים במנגנונים הללו (עריקות, עייפות תפקודית, חוסר נכונות לשתף פעולה עם פעולות הדיכוי וכדומה). בשלב זה אין אינדיקציה לכך. גם האליטה הפוליטית ממשיכה בשלב הנוכחי להפגין לכידות, לפחות כלפי חוץ (לא ברור מה קורה, למשל, בדיוני המועצה העליונה לביטחון לאומי)

נראה כי נכון להגדיר את המצב הנוכחי כ״מצב מהפכני מתמשך״, אשר עשוי להימשך גם חודשים ולהתפתח לכמה כיוונים מרכזיים:

1. דיכוי יעיל מצד השלטונות וחזרה לסוג של ״שגרת חירום״, בין אם תוך המשך מחאות מזדמנות ובין אם בדעיכה עד לגל הבא. מבחינת המשטר זו האופציה המועדפת בשלב זה, אך ייתכן שהיא דווקא תוביל להסלמה נוספת ואף למימוש איומיו של טראמפ להתערב.
2. התרחבות מתמשכת והקצנה נוספת של המחאה, לצד הופעת בקיעים במנגנוני הדיכוי, עד כדי הצבת איום משמעותי על יציבות המשטר ולבסוף שינוי משטר.
3. הכרה מצד הצמרת האיראנית (או לפחות חלקה) באובדן היכולת להכיל את האירוע, ובעקבות זאת אחד משני תרחישים: השתלטות של גורמים באליטה הביטחונית־פוליטית על השלטון, לרבות אפשרות של ״הקרבת״ המנהיג (בהסכמתו או בכפייה) וכינון שלטון צבאי מסוג כלשהו (זמני או קבוע בהתאם לנסיבות), או תפנית של 180 מעלות במדיניות, למשל הסכמה להיענות לדרישות ארה"ב במטרה להגיע להסכם ולהסרת הסנקציות.

בעיניי, תרחיש של תפנית כזו נראה פחות סביר בשלב זה, כל עוד ח׳אמנהאי ממשיך לשלוט בפועל. ובכל מקרה, גם אופציה 3 (על שני התרחישים שבו) אינה מבטיחה התייצבות, לפחות בטווח הקצר.