פוסטים

מבלי להתייחס ישירות לסוגיית האחריות לפיצוצים שהביאו לפגיעה באלפי פעילי חיזבאללה, אולי הסיכול הממוקד הגדול בהיסטוריה, אפשר לומר: בשבועות האחרונים ביצעה ישראל מספר פעולות מוצלחות, בהן השתמשה בכלים, ביכולות ובמודיעין שנשמרו כולם לעת מלחמה רבתי בלבנון. אין לאויב דרך לפרש זאת אלא כיציאה ישראלית למלחמה שכזו, מה שמקרב אותה בפועל.

מכיוון שעד כה נמנעה ישראל ממערכה שכזו, יש לשאול מה השתנה: האם באמת מישהו משוכנע, שיש למערכה תמונת סיום ברורה שבה אפשר יהיה להחזיר את תושבי הצפון בבטחה לבתיהם? ממה היא מורכבת? הכרעה צבאית של חיזבאללה תדרוש לא רק מהלומה אווירית בכל לבנון (ותעלה בנזק חסר תקדים לעורף בישראל), אלא גם תמרון קרקעי נרחב. ומה יהיה אחר כך? האם באמת בכוונתנו ליצור רצועת ביטחון בלבנון ולהחזיק בה? ואם לא, האם יש למערכה מנגנוני סיום שיביאו למצב יציב, שיאפשר את חזרת התושבים?

יש לקוות שלא היה כאן רק מקרה של הזדמנות מבצעית, שבעבר הובילה לא פעם את קבלת ההחלטות במקום שיתקיים תהליך הפוך – בירור מלא של היעדים ושל הדרך להשיג אותם ואז הפעלת הכוח. וכך או כך צריך לזכור: המלחמה מול "ציר ההתנגדות" נמשכת, סוף או הכרעה בעזה אינם נראים באופק - ותזכורת כואבת לכך קיבלנו עם נפילת שלושה לוחמים ולוחמת ברצועה אתמול – וניצחון אמיתי, שהוא בהחלט מן האפשר, יהיה רק במהלך מדיני שיביא להקמת חזית של ממש מול הציר, ליצירת אלטרנטיבה לחמאס בעזה ולריסון איראן ושלוחיה.