המתקפה הישראלית באיראן, שהביאה לפתיחת מלחמה כוללת בין שתי המדינות, לא רק שהנחיתה מכה קשה לתוכנית הגרעין וליכולות הקונבנציונאלית של איראן, אלא גם חשפה ביתר שאת את השלכות הפגיעה בשלוחים האיראניים כתוצאה מהמלחמה בישראל. למעט החות'ים בתימן, ארגוני "ציר ההתנגדות" בזירה הפלסטינית, בלבנון, בעיראק ובסוריה הסתפקו בהבעת סולידריות עם איראן ונמנעים מלממש בפועל את הייעוד שלשמו הוקמו - אמצעי הרתעה נגד ישראל וחלק מיכולת התגובה האיראנית במקרה של תקיפה נגד מתקני הגרעין של הרפובליקה האסלאמית.
מעבר להיחלשותו הצבאית והפוליטית של חיזבאללה, שמנעה מהארגון לתמוך באופן אקטיבי באיראן, השינוי הבולט ביותר התרחש בסוריה – עד לאחרונה מעוז אסטרטגי מרכזי של איראן. נפילת משטר אסד בסוף 2024 אילצה את איראן להסיג את כוחותיה ואת נכסיה הצבאיים מהמדינה. אילולא נפילתו של אסד, קשה לראות תרחיש בו איראן לא היתה משתמשת במרחב הסורי כדי להסב פגיעה בישראל, בין אם באישורו של הנשיא ובין אם לאו.
המשטר החדש בהנהגת הנשיא אחמד א-שרע, לא רק נמנע מלגנות את המתקפה הישראלית באיראן, כפי שעשו רוב מדינות ערב, אלא אף בחר שלא להתייחס כלל לפעילות הישראלית הענפה בשטחו. במהלך המלחמה, ישראל פעלה בחופשיות במרחב האווירי הסורי, מטוסי חיל האוויר טסו בשטח המדינה בדרכם לתקוף באיראן ומערך ההגנה האווירי יירט כטב"מים וטילים בסוריה בדרכם לישראל. אפשר שמדובר היה בעצימת עין לנוכח המטרה המשותפת להחלשת איראן, או שמא אף בתיאום מוסכם ושקט בין המדינות.
בנוסף, בלטו גילויי השמחה שנשמעו ברחוב הסורי לנוכח ההשפלה והמכות שאיראן חטפה, לאחר שנים של פעילות עוינת והרסנית במדינתם. עדיין, איראן לא ויתרה לחלוטין על הזירה הסורית וממשיכה לנסות לערער את היציבות באמצעות סוכנים מקומיים.
בעוד שישראל וסוריה עמדו בעבר משני צידי חזית איראנית פעילה, כעת הן חולקות אינטרס משותף: החלשת מעמדה האזורי של איראן ונטרול איומיה הצבאיים. במציאות זו יש פוטנציאל להידוק השיח האסטרטגי בין ירושלים לדמשק – אולי אפילו כבסיס לנורמליזציה זהירה בעתיד.
המתקפה הישראלית באיראן, שהביאה לפתיחת מלחמה כוללת בין שתי המדינות, לא רק שהנחיתה מכה קשה לתוכנית הגרעין וליכולות הקונבנציונאלית של איראן, אלא גם חשפה ביתר שאת את השלכות הפגיעה בשלוחים האיראניים כתוצאה מהמלחמה בישראל. למעט החות'ים בתימן, ארגוני "ציר ההתנגדות" בזירה הפלסטינית, בלבנון, בעיראק ובסוריה הסתפקו בהבעת סולידריות עם איראן ונמנעים מלממש בפועל את הייעוד שלשמו הוקמו - אמצעי הרתעה נגד ישראל וחלק מיכולת התגובה האיראנית במקרה של תקיפה נגד מתקני הגרעין של הרפובליקה האסלאמית.
מעבר להיחלשותו הצבאית והפוליטית של חיזבאללה, שמנעה מהארגון לתמוך באופן אקטיבי באיראן, השינוי הבולט ביותר התרחש בסוריה – עד לאחרונה מעוז אסטרטגי מרכזי של איראן. נפילת משטר אסד בסוף 2024 אילצה את איראן להסיג את כוחותיה ואת נכסיה הצבאיים מהמדינה. אילולא נפילתו של אסד, קשה לראות תרחיש בו איראן לא היתה משתמשת במרחב הסורי כדי להסב פגיעה בישראל, בין אם באישורו של הנשיא ובין אם לאו.
המשטר החדש בהנהגת הנשיא אחמד א-שרע, לא רק נמנע מלגנות את המתקפה הישראלית באיראן, כפי שעשו רוב מדינות ערב, אלא אף בחר שלא להתייחס כלל לפעילות הישראלית הענפה בשטחו. במהלך המלחמה, ישראל פעלה בחופשיות במרחב האווירי הסורי, מטוסי חיל האוויר טסו בשטח המדינה בדרכם לתקוף באיראן ומערך ההגנה האווירי יירט כטב"מים וטילים בסוריה בדרכם לישראל. אפשר שמדובר היה בעצימת עין לנוכח המטרה המשותפת להחלשת איראן, או שמא אף בתיאום מוסכם ושקט בין המדינות.
בנוסף, בלטו גילויי השמחה שנשמעו ברחוב הסורי לנוכח ההשפלה והמכות שאיראן חטפה, לאחר שנים של פעילות עוינת והרסנית במדינתם. עדיין, איראן לא ויתרה לחלוטין על הזירה הסורית וממשיכה לנסות לערער את היציבות באמצעות סוכנים מקומיים.
בעוד שישראל וסוריה עמדו בעבר משני צידי חזית איראנית פעילה, כעת הן חולקות אינטרס משותף: החלשת מעמדה האזורי של איראן ונטרול איומיה הצבאיים. במציאות זו יש פוטנציאל להידוק השיח האסטרטגי בין ירושלים לדמשק – אולי אפילו כבסיס לנורמליזציה זהירה בעתיד.