כווית הפכה בשבועות האחרונים למבחן הגדול של מדינות המפרץ. רבים שואלים מדוע דווקא היא סופגת חלק כה משמעותי מהתקיפות האיראניות, שהגיעו לשיא עם הפגיעה במתקני התפלת המים – יעד רגיש במיוחד במדינה שתלויה כמעט לחלוטין בהתפלה לאספקת מי השתייה שלה.
התשובה אינה שכווית היא היריבה הגדולה ביותר של איראן, אלא שמבחינת טהראן, היא יעד אידיאלי להפעלת לחץ: היא מארחת נוכחות צבאית אמריקנית משמעותית, קרובה מאוד לאיראן, תשתיות האנרגיה, החשמל והמים שלה מרוכזות בשטח קטן, והיא אינה נתפסת כמדינה שתמהר להגיב צבאית באופן עצמאי.
המסר האיראני למעשה רחב הרבה יותר מכווית עצמה: טהראן מבקשת להמחיש לכל מדינות המפרץ שההגנה האמריקאית אינה מבטיחה חסינות, ושכל אחת מהן עלולה להפוך למטרה אם הדבר ישרת את האינטרסים שלה. אך יש כאן גם לקח נוסף. כל עוד כל מדינה במפרץ מגיבה לבדה – באמצעות פיוס, דיאלוג או הרתעה – איראן יכולה להמשיך להפעיל לחץ באופן דיפרנציאלי ולבחור בכל פעם את "החוליה" שנראית לה הפגיעה ביותר.
זו בדיוק הסיבה לכך שהגיע הזמן לחשיבה אחרת. לא עוד שש אסטרטגיות נפרדות מול איראן, אלא אסטרטגיה מפרצית אחת. כל פגיעה במדינה חברה במועצה לשיתוף פעולה צריכה להיחשב כפגיעה בכולן. רק אחדות ביטחונית אמיתית, לצד שילוב הדוק יותר של הגנה אווירית, מודיעין ותיאום מבצעי, תשנה את החישוב האיראני.
כווית אינה רק קורבן נוסף של המלחמה. היא מראה שמוצבת בפני כל מדינות המפרץ. השאלה היא האם הן ילמדו ממנה את הלקח – או ימשיכו להתמודד עם איראן כל אחת לבדה.
כווית הפכה בשבועות האחרונים למבחן הגדול של מדינות המפרץ. רבים שואלים מדוע דווקא היא סופגת חלק כה משמעותי מהתקיפות האיראניות, שהגיעו לשיא עם הפגיעה במתקני התפלת המים – יעד רגיש במיוחד במדינה שתלויה כמעט לחלוטין בהתפלה לאספקת מי השתייה שלה.
התשובה אינה שכווית היא היריבה הגדולה ביותר של איראן, אלא שמבחינת טהראן, היא יעד אידיאלי להפעלת לחץ: היא מארחת נוכחות צבאית אמריקנית משמעותית, קרובה מאוד לאיראן, תשתיות האנרגיה, החשמל והמים שלה מרוכזות בשטח קטן, והיא אינה נתפסת כמדינה שתמהר להגיב צבאית באופן עצמאי.
המסר האיראני למעשה רחב הרבה יותר מכווית עצמה: טהראן מבקשת להמחיש לכל מדינות המפרץ שההגנה האמריקאית אינה מבטיחה חסינות, ושכל אחת מהן עלולה להפוך למטרה אם הדבר ישרת את האינטרסים שלה. אך יש כאן גם לקח נוסף. כל עוד כל מדינה במפרץ מגיבה לבדה – באמצעות פיוס, דיאלוג או הרתעה – איראן יכולה להמשיך להפעיל לחץ באופן דיפרנציאלי ולבחור בכל פעם את "החוליה" שנראית לה הפגיעה ביותר.
זו בדיוק הסיבה לכך שהגיע הזמן לחשיבה אחרת. לא עוד שש אסטרטגיות נפרדות מול איראן, אלא אסטרטגיה מפרצית אחת. כל פגיעה במדינה חברה במועצה לשיתוף פעולה צריכה להיחשב כפגיעה בכולן. רק אחדות ביטחונית אמיתית, לצד שילוב הדוק יותר של הגנה אווירית, מודיעין ותיאום מבצעי, תשנה את החישוב האיראני.
כווית אינה רק קורבן נוסף של המלחמה. היא מראה שמוצבת בפני כל מדינות המפרץ. השאלה היא האם הן ילמדו ממנה את הלקח – או ימשיכו להתמודד עם איראן כל אחת לבדה.