ערב הסעודית נמצאת באחת מנקודות השפל הביטחוניות הקשות שלה זה שנים. ממזרח, המלחמה שלא נגמרת עם איראן והשיבוש במצרי הורמוז פוגעים ביכולתה לייצא נפט; מדרום, החות'ים תוקפים מתקנים אסטרטגיים בממלכה ומאיימים גם על נתיב הייצוא החלופי דרך באב אל-מנדב; בתימן גובר החשש מחידוש המלחמה בהיקף מלא; ומצפון מצטרפות המיליציות הפרו-איראניות בעיראק למעגל האיום. ריאד מתמודדת אפוא עם איומים כמעט מכל הכיוונים, הפוגעים בו-זמנית בביטחונה ובמקור עוצמתה המרכזי – ייצוא האנרגיה – כשייצוא הנפט הגיע לשפל החודש עם ייצוא של 3 מיליון חביות ביום בלבד.
התשובה הסעודית היא גיוון משענות. ריאד מנסה לחזק את הקשר עם ארצות הברית, מעמיקה את הברית עם פקיסטן, מקימה עמה ועם טורקיה את "ברית מכה" ומקדמת מסגרות ביטחוניות אזוריות לשמירה על חופש השיט בים האדום.
אלא שאין מסגרת אחת שנותנת מענה שלם: ארצות הברית נותרה המשענת המרכזית; פקיסטן מוסיפה עומק צבאי והרתעתי; טורקיה מביאה יכולות צבאיות ותעשייתיות; והמסגרות האזוריות מספקות שיתוף פעולה נוסף. גם "ברית מכה", למרות סעיף ההגנה ההדדית, טרם הוכיחה כיצד תפעל במלחמה – במיוחד כשאין לחברותיה תפיסת איום משותפת.
ריבוי הבריתות אינו רק ביטוי לעוצמה אלא בעיקר למצוקה. ככל שתחושת האיום הסעודית גוברת, ריאד אינה בוחרת בעלת ברית אחת אלא אוספת שותפויות חלקיות, כדי שלא להיות תלויה באף גורם יחיד.
גם ישראל יכולה להשתלב במארג הזה – לא כתחליף לארצות הברית ולא כברית הגנה חדשה, אלא כשותפה חלקית נוספת. לישראל ערך בתחומי המודיעין, ההתרעה, ההגנה מפני טילים וכטב"מים וההתמודדות עם איראן והחות'ים. אולם בשל המחיר הפוליטי של קשר גלוי עם ישראל, במיוחד סביב הסוגיה הפלסטינית, שיתוף פעולה כזה עשוי להיות בשלב זה סלקטיבי ודיסקרטי. זהו הפרדוקס: המצוקה הביטחונית הסעודית עשויה להגביר את הצורך בישראל, אך לא בהכרח את הדחיפות לנורמליזציה עמה.
מבחינת ישראל, המדיניות הנכונה היא לא לנסות להפוך את המצוקה הסעודית למנוף ללחץ על ריאד לנורמליזציה, אלא להוכיח את ערכה כשותפה ביטחונית. יש להציע שיתוף פעולה מעשי בערוצים דיסקרטיים. ככל שישראל תיתפס בריאד כמי שמוסיפה שכבת ביטחון חיונית מבלי לדרוש בלעדיות או פומביות מיידית, היא עשויה לבנות בהדרגה את התשתית לשותפות רחבה יותר, ובהמשך לנורמליזציה.
ערב הסעודית נמצאת באחת מנקודות השפל הביטחוניות הקשות שלה זה שנים. ממזרח, המלחמה שלא נגמרת עם איראן והשיבוש במצרי הורמוז פוגעים ביכולתה לייצא נפט; מדרום, החות'ים תוקפים מתקנים אסטרטגיים בממלכה ומאיימים גם על נתיב הייצוא החלופי דרך באב אל-מנדב; בתימן גובר החשש מחידוש המלחמה בהיקף מלא; ומצפון מצטרפות המיליציות הפרו-איראניות בעיראק למעגל האיום. ריאד מתמודדת אפוא עם איומים כמעט מכל הכיוונים, הפוגעים בו-זמנית בביטחונה ובמקור עוצמתה המרכזי – ייצוא האנרגיה – כשייצוא הנפט הגיע לשפל החודש עם ייצוא של 3 מיליון חביות ביום בלבד.
התשובה הסעודית היא גיוון משענות. ריאד מנסה לחזק את הקשר עם ארצות הברית, מעמיקה את הברית עם פקיסטן, מקימה עמה ועם טורקיה את "ברית מכה" ומקדמת מסגרות ביטחוניות אזוריות לשמירה על חופש השיט בים האדום.
אלא שאין מסגרת אחת שנותנת מענה שלם: ארצות הברית נותרה המשענת המרכזית; פקיסטן מוסיפה עומק צבאי והרתעתי; טורקיה מביאה יכולות צבאיות ותעשייתיות; והמסגרות האזוריות מספקות שיתוף פעולה נוסף. גם "ברית מכה", למרות סעיף ההגנה ההדדית, טרם הוכיחה כיצד תפעל במלחמה – במיוחד כשאין לחברותיה תפיסת איום משותפת.
ריבוי הבריתות אינו רק ביטוי לעוצמה אלא בעיקר למצוקה. ככל שתחושת האיום הסעודית גוברת, ריאד אינה בוחרת בעלת ברית אחת אלא אוספת שותפויות חלקיות, כדי שלא להיות תלויה באף גורם יחיד.
גם ישראל יכולה להשתלב במארג הזה – לא כתחליף לארצות הברית ולא כברית הגנה חדשה, אלא כשותפה חלקית נוספת. לישראל ערך בתחומי המודיעין, ההתרעה, ההגנה מפני טילים וכטב"מים וההתמודדות עם איראן והחות'ים. אולם בשל המחיר הפוליטי של קשר גלוי עם ישראל, במיוחד סביב הסוגיה הפלסטינית, שיתוף פעולה כזה עשוי להיות בשלב זה סלקטיבי ודיסקרטי. זהו הפרדוקס: המצוקה הביטחונית הסעודית עשויה להגביר את הצורך בישראל, אך לא בהכרח את הדחיפות לנורמליזציה עמה.
מבחינת ישראל, המדיניות הנכונה היא לא לנסות להפוך את המצוקה הסעודית למנוף ללחץ על ריאד לנורמליזציה, אלא להוכיח את ערכה כשותפה ביטחונית. יש להציע שיתוף פעולה מעשי בערוצים דיסקרטיים. ככל שישראל תיתפס בריאד כמי שמוסיפה שכבת ביטחון חיונית מבלי לדרוש בלעדיות או פומביות מיידית, היא עשויה לבנות בהדרגה את התשתית לשותפות רחבה יותר, ובהמשך לנורמליזציה.