מפגישת הנשיא ביידן עם ראש הממשלה נתניהו עולה כי הנשיא האמריקני מייחס חשיבות רבה לקידום הסכם נורמליזציה בין ישראל לסעודיה ("Big deal"). מבחינתו, התפקיד הישראלי הינו לספק לממשל "תחמושת" בסוגייה הפלסטינית שתאפשר לו לשכנע את המתנגדים הצפויים בוושינגטון לתמוך ב"מחירים" הגבוהים שארה"ב תידרש לשלם: הסכם הגנה, אמל"ח מתקדם ובעיקר קידום פרויקט העשרת אורניום על אדמת סעודיה.
הממשל מבקש לנצל ההזדמנות כדי להחזיר את ישראל למסלול של הקפדה על התנהלות מול הפלסטינים שתמנע קעקוע החזון של פתרון שתי המדינות. בהקשר זה הודגש כי הנשיא ביידן מצפה מישראל לאמץ צעדים מיידיים כדי למנוע הידרדרות ביטחונית וכלכלית בזירה הפלסטינית.
הממשל כורך בנושא גם את החקיקה המשפטית ובמשתמע דורש כי לאור "המאמץ ההיסטורי" לקדם הסכם עם סעודיה, נתניהו ימצא את הדרכים לקדם את החקיקה המשפטית בהסכמה רחבה. זאת, כדי להבטיח יציבות בישראל ותמיכה רחבה ב"עסקה הסעודית". הממשל גם מודע להתנגדויות שיש בישראל, כולל מצד גורמי ביטחון וחברי אופוזיציה בכירים למרכיב ההעשרה שדורשים בריאד.
איראן אמנם הוזכרה והנשיא חזר על הבטחתו כי יפעל למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני. אך נראה כי בצוק העיתים הסוגייה הסעודית עומדת במרכז סדר היום.
מסיבותיו (מורשת, שנת בחירות, התחרות מול סין כולל במזה"ת ועוד) הנשיא ביידן שינה את עמדתו והוא מעוניין עכשיו בעסקה עם יורש העצר הסעודי. משמעותי במיוחד הוא השינוי המסתמן בעמדה האמריקאית כלפי העשרה בסעודיה וכלפי בן סלמאן עצמו.
הרושם הוא כי ביידן מייחס חשיבות רבה לעמדתה ומהלכיה של ישראל להצלחת המהלך. ומכאן גם ההערכה שלעמדתה תהיה השפעה רבה על קבלת ההחלטות בוושינגטון. ללא תמיכה פעילה של רה"מ נתניהו הממשל יתקשה לקדם היוזמה ומכאן גם האפשרות שכישלונה יוצב לפתחה של ישראל אם הממשל יעריך כי עמדותיה/מהלכיה מנעו הגעה להסכמות.
המפגש ולאחר מכן דבריו של יורש העצר, מחמד בן סלמאן שהפך ממנודה למחוזר, בראיון הנדיר לרשת פוקס ש"בכל יום אנו מתקרבים צעד נוסף לעבר הסכם" מייצרים אופטימיות רבה. עם זאת, למרות דברי יורש העצר והדברים שנאמרו בפגישת ביידן-נתניהו, הדרך עדין ארוכה.
הסיבה לכך היא שנראה שהסעודים אינם מתכוונים להתגמש על תביעותיהם המרכזיות, כולל בנושא הגרעין וקבלת אמל"ח מתקדם, כמו גם הדרישות שיש להם ולאמריקנים בהקשר לצעדים ישראליים "משמעותיים" כלפי הפלסטינים. מציאות זו מחייבת מוושינגטון ומירושלים קבלת "החלטות קשות".
מפגישת הנשיא ביידן עם ראש הממשלה נתניהו עולה כי הנשיא האמריקני מייחס חשיבות רבה לקידום הסכם נורמליזציה בין ישראל לסעודיה ("Big deal"). מבחינתו, התפקיד הישראלי הינו לספק לממשל "תחמושת" בסוגייה הפלסטינית שתאפשר לו לשכנע את המתנגדים הצפויים בוושינגטון לתמוך ב"מחירים" הגבוהים שארה"ב תידרש לשלם: הסכם הגנה, אמל"ח מתקדם ובעיקר קידום פרויקט העשרת אורניום על אדמת סעודיה.
הממשל מבקש לנצל ההזדמנות כדי להחזיר את ישראל למסלול של הקפדה על התנהלות מול הפלסטינים שתמנע קעקוע החזון של פתרון שתי המדינות. בהקשר זה הודגש כי הנשיא ביידן מצפה מישראל לאמץ צעדים מיידיים כדי למנוע הידרדרות ביטחונית וכלכלית בזירה הפלסטינית.
הממשל כורך בנושא גם את החקיקה המשפטית ובמשתמע דורש כי לאור "המאמץ ההיסטורי" לקדם הסכם עם סעודיה, נתניהו ימצא את הדרכים לקדם את החקיקה המשפטית בהסכמה רחבה. זאת, כדי להבטיח יציבות בישראל ותמיכה רחבה ב"עסקה הסעודית". הממשל גם מודע להתנגדויות שיש בישראל, כולל מצד גורמי ביטחון וחברי אופוזיציה בכירים למרכיב ההעשרה שדורשים בריאד.
איראן אמנם הוזכרה והנשיא חזר על הבטחתו כי יפעל למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני. אך נראה כי בצוק העיתים הסוגייה הסעודית עומדת במרכז סדר היום.
מסיבותיו (מורשת, שנת בחירות, התחרות מול סין כולל במזה"ת ועוד) הנשיא ביידן שינה את עמדתו והוא מעוניין עכשיו בעסקה עם יורש העצר הסעודי. משמעותי במיוחד הוא השינוי המסתמן בעמדה האמריקאית כלפי העשרה בסעודיה וכלפי בן סלמאן עצמו.
הרושם הוא כי ביידן מייחס חשיבות רבה לעמדתה ומהלכיה של ישראל להצלחת המהלך. ומכאן גם ההערכה שלעמדתה תהיה השפעה רבה על קבלת ההחלטות בוושינגטון. ללא תמיכה פעילה של רה"מ נתניהו הממשל יתקשה לקדם היוזמה ומכאן גם האפשרות שכישלונה יוצב לפתחה של ישראל אם הממשל יעריך כי עמדותיה/מהלכיה מנעו הגעה להסכמות.
המפגש ולאחר מכן דבריו של יורש העצר, מחמד בן סלמאן שהפך ממנודה למחוזר, בראיון הנדיר לרשת פוקס ש"בכל יום אנו מתקרבים צעד נוסף לעבר הסכם" מייצרים אופטימיות רבה. עם זאת, למרות דברי יורש העצר והדברים שנאמרו בפגישת ביידן-נתניהו, הדרך עדין ארוכה.
הסיבה לכך היא שנראה שהסעודים אינם מתכוונים להתגמש על תביעותיהם המרכזיות, כולל בנושא הגרעין וקבלת אמל"ח מתקדם, כמו גם הדרישות שיש להם ולאמריקנים בהקשר לצעדים ישראליים "משמעותיים" כלפי הפלסטינים. מציאות זו מחייבת מוושינגטון ומירושלים קבלת "החלטות קשות".