מדינות המפרץ רואות בשיקום רצועת עזה חלק ממהלך אזורי רחב היקף שנועד לעצב מחדש את הזירה הפלסטינית, ולקדם תהליך מדיני בהובלה אמריקאית, אך עמדותיהן שונות אחת מהשניה.
ערב הסעודית מובילה קו מדיני זהיר ומותנה. היא מבקשת לגבש קואליציה ערבית־בינלאומית שתנהל את השיקום, אך מבהירה כי לא תספק מימון משמעותי ללא העברת סמכויות לרשות הפלסטינית או לגוף אחר בעל לגיטימציה בינלאומית. הממלכה מתעקשת על פירוז הרצועה והתפרקות חמאס מנשקו כדי למנוע חזרת העימותים ואובדן השקעתה, ונמנעת משיתוף פעולה ישיר עם ישראל.
איחוד האמירויות היא כיום השחקן הפעיל ביותר מבחינה הומניטרית בעזה מתוך שאיפה להיות שחקן מוביל ב“יום שאחרי”. דווח שאבו-דאבי הסכימה לשליחת כוחות צבא מטעמה או במימונה כחלק מכוח בינ"ל שיתגבש, אך השתתפותה בשיקום מותנית בשינוי יסודי של המצב בעזה – פירוק מוחלט של חמאס ורפורמה מקיפה ברשות הפלסטינית, בראש ובראשונה חילופי הנהגה. בניגוד לריאד, היא נכונה לשיתוף פעולה ישיר עם ישראל, אך דורשת מסגרת פלסטינית מחודשת שתבטיח ניהול יעיל ובקרה על כספי הסיוע.
קטר לעומתן ממשיכה לשלב בין תיווך וסיוע הומניטרי ומדגישה את הצורך בשיקום מיידי של התשתיות, זאת כמעט ללא תנאים מוקדמים מצדה, במטרה ברורה לשמר את השפעתה ברצועה דרך שמירה על כוחה של חמאס. לאחרונה, כנראה בעקבות לחץ ערבי ואמריקאי, היא נוקטת עמדה מתונה יותר כלפי דרישות לפירוק חמאס מנשקו, ואף הצטרפה לקריאות ערביות־מערביות למעבר לשלטון חדש בעזה.
העובדה כי מנהיגי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות לא נכחו בפסגה בשארם א-שייח מעידה, כך נראה, על חוסר שביעות רצונן מהמתווה המתגבש ויותר מכך – מהמעמד לו זכו קטר וטורקיה. שלוש המדינות תומכות עקרונית בשיקום עזה אך שונות בתנאי הסף שהן מציבות לשם כך. מאחורי עמדות אלו עומדים אינטרסים רחבים יותר: חיזוק מעמדן האזורי, קידום אינטרסים כלכליים וביטחוניים, ושמירה על מעמדן מול דעת הקהל הערבית. משותף לכולם - הספק באשר ליכולת לממש את התוכנית השאפתנית. יתר מכך, נוכח הלחצים הכלכליים בשל ירידת מחירי הנפט, התחייבויות כספיות בזירות אחרות (סוריה, לבנון) והיעדר אופק מדיני ברור, השקעתן תיוותר לעת עתה על הנייר.
מדינות המפרץ רואות בשיקום רצועת עזה חלק ממהלך אזורי רחב היקף שנועד לעצב מחדש את הזירה הפלסטינית, ולקדם תהליך מדיני בהובלה אמריקאית, אך עמדותיהן שונות אחת מהשניה.
ערב הסעודית מובילה קו מדיני זהיר ומותנה. היא מבקשת לגבש קואליציה ערבית־בינלאומית שתנהל את השיקום, אך מבהירה כי לא תספק מימון משמעותי ללא העברת סמכויות לרשות הפלסטינית או לגוף אחר בעל לגיטימציה בינלאומית. הממלכה מתעקשת על פירוז הרצועה והתפרקות חמאס מנשקו כדי למנוע חזרת העימותים ואובדן השקעתה, ונמנעת משיתוף פעולה ישיר עם ישראל.
איחוד האמירויות היא כיום השחקן הפעיל ביותר מבחינה הומניטרית בעזה מתוך שאיפה להיות שחקן מוביל ב“יום שאחרי”. דווח שאבו-דאבי הסכימה לשליחת כוחות צבא מטעמה או במימונה כחלק מכוח בינ"ל שיתגבש, אך השתתפותה בשיקום מותנית בשינוי יסודי של המצב בעזה – פירוק מוחלט של חמאס ורפורמה מקיפה ברשות הפלסטינית, בראש ובראשונה חילופי הנהגה. בניגוד לריאד, היא נכונה לשיתוף פעולה ישיר עם ישראל, אך דורשת מסגרת פלסטינית מחודשת שתבטיח ניהול יעיל ובקרה על כספי הסיוע.
קטר לעומתן ממשיכה לשלב בין תיווך וסיוע הומניטרי ומדגישה את הצורך בשיקום מיידי של התשתיות, זאת כמעט ללא תנאים מוקדמים מצדה, במטרה ברורה לשמר את השפעתה ברצועה דרך שמירה על כוחה של חמאס. לאחרונה, כנראה בעקבות לחץ ערבי ואמריקאי, היא נוקטת עמדה מתונה יותר כלפי דרישות לפירוק חמאס מנשקו, ואף הצטרפה לקריאות ערביות־מערביות למעבר לשלטון חדש בעזה.
העובדה כי מנהיגי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות לא נכחו בפסגה בשארם א-שייח מעידה, כך נראה, על חוסר שביעות רצונן מהמתווה המתגבש ויותר מכך – מהמעמד לו זכו קטר וטורקיה. שלוש המדינות תומכות עקרונית בשיקום עזה אך שונות בתנאי הסף שהן מציבות לשם כך. מאחורי עמדות אלו עומדים אינטרסים רחבים יותר: חיזוק מעמדן האזורי, קידום אינטרסים כלכליים וביטחוניים, ושמירה על מעמדן מול דעת הקהל הערבית. משותף לכולם - הספק באשר ליכולת לממש את התוכנית השאפתנית. יתר מכך, נוכח הלחצים הכלכליים בשל ירידת מחירי הנפט, התחייבויות כספיות בזירות אחרות (סוריה, לבנון) והיעדר אופק מדיני ברור, השקעתן תיוותר לעת עתה על הנייר.