החלטתה של איחוד האמירויות לפרוש מארגון המדינות המייצאות נפט, אופ"ק, משקפת הן את התחרות המחריפה בין מדינות המפרץ והן את השחיקה ההדרגתית במעמדו של הקרטל ששלט במשך עשורים בשוק הנפט העולמי.
איחוד האמירויות מסבירה את המהלך הדרמטי בצורך בגמישות רבה יותר במדיניות האנרגיה שלה. מכסות ההפקה של אופ״ק מגבילות את יכולתה לממש את השקעות הענק שביצעה בשנים האחרונות כדי להגדיל את תפוקת הנפט. אבו-דאבי מבקשת למקסם הכנסות ולהגדיל את השפעתה בשוק האנרגיה העולמי, ובמובן זה פרישה מהארגון מעניקה לה חופש פעולה רחב יותר.
אולם, מאחורי ההסבר הכלכלי עומד גם ממד מדיני-אזורי. בשנים האחרונות התפתחה תחרות גוברת בינה לבין ערב הסעודית על מעמד אזורי והשפעה כלכלית. שתי המדינות מבקשות לבסס עצמן כמרכזים כלכליים מובילים ולעיתים מוצאות את עצמן מתחרות על אותן חברות בינלאומיות ועל אותם משאבים. במסגרת אופ״ק, שבו לריאד השפעה דומיננטית על קביעת מדיניות התפוקה, חופש הפעולה של אבו-דאבי מוגבל יותר.
המלחמה עם איראן החריפה את המתח הזה. מבחינת איחוד האמירויות, המלחמה חשפה את פגיעותה ואת מגבלות הסולידריות המפרצית. בעוד שאבו-דאבי ציפתה לקו אזורי תקיף יותר כלפי איראן, בריאד העדיפו לנקוט מדיניות זהירה ולהימנע מהסלמה. באבו-דאבי יש מי שמעריכים כי ריאד אף פעלה בדרכים דיפלומטיות כדי להבטיח שפגיעתה שלה תהיה מצומצמת יותר. תחושה זו חיזקה את הרצון האמירתי לצמצם תלות במסגרת אזורית הנשלטת במידה רבה על-ידי הסעודים.
במקביל, ההחלטה משקפת גם מגמה רחבה יותר של היחלשות אופ״ק. בהדרגה פחתה יכולתו של הארגון לשלוט במחירי הנפט, בין היתר בשל עליית יצרניות חדשות ובראשן ארצות הברית בעקבות מהפכת הפצלים. במציאות אנרגטית כזו, מדינות מפיקות רבות מבקשות גמישות רבה יותר בניהול משאביהן. סביר שההחלטה לפרוש מאופ"ק התבשלה באיחוד האמירויות לאורך זמן, והיא הולכת בדרכה של קטר שפרשה מהארגון כבר ב-2019.
דווקא בשעה שהאיומים על מדינות המפרץ בשיא, מתקשות המדינות להציג חזית מאוחדת, בין היתר משום שמאחורי הקלעים הולכת ומעמיקה התחרות האסטרטגית ביניהן.
החלטתה של איחוד האמירויות לפרוש מארגון המדינות המייצאות נפט, אופ"ק, משקפת הן את התחרות המחריפה בין מדינות המפרץ והן את השחיקה ההדרגתית במעמדו של הקרטל ששלט במשך עשורים בשוק הנפט העולמי.
איחוד האמירויות מסבירה את המהלך הדרמטי בצורך בגמישות רבה יותר במדיניות האנרגיה שלה. מכסות ההפקה של אופ״ק מגבילות את יכולתה לממש את השקעות הענק שביצעה בשנים האחרונות כדי להגדיל את תפוקת הנפט. אבו-דאבי מבקשת למקסם הכנסות ולהגדיל את השפעתה בשוק האנרגיה העולמי, ובמובן זה פרישה מהארגון מעניקה לה חופש פעולה רחב יותר.
אולם, מאחורי ההסבר הכלכלי עומד גם ממד מדיני-אזורי. בשנים האחרונות התפתחה תחרות גוברת בינה לבין ערב הסעודית על מעמד אזורי והשפעה כלכלית. שתי המדינות מבקשות לבסס עצמן כמרכזים כלכליים מובילים ולעיתים מוצאות את עצמן מתחרות על אותן חברות בינלאומיות ועל אותם משאבים. במסגרת אופ״ק, שבו לריאד השפעה דומיננטית על קביעת מדיניות התפוקה, חופש הפעולה של אבו-דאבי מוגבל יותר.
המלחמה עם איראן החריפה את המתח הזה. מבחינת איחוד האמירויות, המלחמה חשפה את פגיעותה ואת מגבלות הסולידריות המפרצית. בעוד שאבו-דאבי ציפתה לקו אזורי תקיף יותר כלפי איראן, בריאד העדיפו לנקוט מדיניות זהירה ולהימנע מהסלמה. באבו-דאבי יש מי שמעריכים כי ריאד אף פעלה בדרכים דיפלומטיות כדי להבטיח שפגיעתה שלה תהיה מצומצמת יותר. תחושה זו חיזקה את הרצון האמירתי לצמצם תלות במסגרת אזורית הנשלטת במידה רבה על-ידי הסעודים.
במקביל, ההחלטה משקפת גם מגמה רחבה יותר של היחלשות אופ״ק. בהדרגה פחתה יכולתו של הארגון לשלוט במחירי הנפט, בין היתר בשל עליית יצרניות חדשות ובראשן ארצות הברית בעקבות מהפכת הפצלים. במציאות אנרגטית כזו, מדינות מפיקות רבות מבקשות גמישות רבה יותר בניהול משאביהן. סביר שההחלטה לפרוש מאופ"ק התבשלה באיחוד האמירויות לאורך זמן, והיא הולכת בדרכה של קטר שפרשה מהארגון כבר ב-2019.
דווקא בשעה שהאיומים על מדינות המפרץ בשיא, מתקשות המדינות להציג חזית מאוחדת, בין היתר משום שמאחורי הקלעים הולכת ומעמיקה התחרות האסטרטגית ביניהן.