הציוץ של הנשיא טראמפ (1 בדצמבר), שבו קרא לישראל לנהוג בזהירות בסוריה ושידר ציפייה ממנה ש"לא תפריע", אינו הערת אגב. זהו ביטוי להתנגשות בין חזונו למזרח התיכון לבין צורכי הביטחון של ישראל.
עבור טראמפ, המשטר החדש בדמשק - גם אם ראשיו כיכבו עד לא מזמן ברשימת הטרור האמריקאית - הוא נכס. כל עוד יתרחק מאיראן ויישר קו עם הציר האמריקאי-סעודי, ניתן להציגו כ"סיפור הצלחה" של שינוי משטר וייצוב אזורי. מכאן הדרישה המרומזת לישראל: לא לפגוע בשיקום ולא לסבך את הניסוי שהוא מוביל.
עבור ישראל, סוריה היא גבול חי, לא פרויקט חזוני. חופש הפעולה שם הפך לעמוד תווך של האסטרטגיה הביטחונית. כשהבית הלבן משדר "לא כדאי להפריע", המשמעות היא לחץ לצמצם את הפעילות, בזמן שבמבט ישראלי האיום עדיין רחוק מלהיעלם. ישראל נדרשת להתאים את עצמה לניסוי גיאופוליטי אמריקאי שתוצאותיו אינן ודאיות.
ברמה הרחבה יותר, טראמפ תופס את המזרח התיכון כמרחב עסקאות בין מנהיגים חזקים, לא כזירת סכסוכים היסטוריים. הוא מעדיף ארכיטקטורה אזורית רופפת, ציר וושינגטון-ריאד במרכז וסביבו ישראל, מצרים, איחוד האמירויות, ובמידה מסוימת גם טורקיה וסוריה. בתוך במבנה הזה משולבת גם עזה, דרך הליך שיקום ומנגנונים רב לאומיים בתיווך סעודי, מצרי, טורקי וקטארי. מבחינתו, ישראל כבר "קיבלה את שלה": תמיכה במלחמה והסכם שהחזיר חטופים.
הסכנה אינה בקרע עם וושינגטון, אלא בגלישה למבנה של פטרון וקליינט, שבו תפקידה של ישראל הוא לאשרר את "העסקה הגדולה" ולהתאים את חופש הפעולה שלה לצרכים האמריקאיים. הלקח מהציוץ ברור: ישראל חייבת להגדיר לעצמה ולארה"ב קווים אדומים ברורים ובראשם שמירת חופש הפעולה מול איומים, כעיקרון קיומי שאיננו נתון למיקוח.
הציוץ של הנשיא טראמפ (1 בדצמבר), שבו קרא לישראל לנהוג בזהירות בסוריה ושידר ציפייה ממנה ש"לא תפריע", אינו הערת אגב. זהו ביטוי להתנגשות בין חזונו למזרח התיכון לבין צורכי הביטחון של ישראל.
עבור טראמפ, המשטר החדש בדמשק - גם אם ראשיו כיכבו עד לא מזמן ברשימת הטרור האמריקאית - הוא נכס. כל עוד יתרחק מאיראן ויישר קו עם הציר האמריקאי-סעודי, ניתן להציגו כ"סיפור הצלחה" של שינוי משטר וייצוב אזורי. מכאן הדרישה המרומזת לישראל: לא לפגוע בשיקום ולא לסבך את הניסוי שהוא מוביל.
עבור ישראל, סוריה היא גבול חי, לא פרויקט חזוני. חופש הפעולה שם הפך לעמוד תווך של האסטרטגיה הביטחונית. כשהבית הלבן משדר "לא כדאי להפריע", המשמעות היא לחץ לצמצם את הפעילות, בזמן שבמבט ישראלי האיום עדיין רחוק מלהיעלם. ישראל נדרשת להתאים את עצמה לניסוי גיאופוליטי אמריקאי שתוצאותיו אינן ודאיות.
ברמה הרחבה יותר, טראמפ תופס את המזרח התיכון כמרחב עסקאות בין מנהיגים חזקים, לא כזירת סכסוכים היסטוריים. הוא מעדיף ארכיטקטורה אזורית רופפת, ציר וושינגטון-ריאד במרכז וסביבו ישראל, מצרים, איחוד האמירויות, ובמידה מסוימת גם טורקיה וסוריה. בתוך במבנה הזה משולבת גם עזה, דרך הליך שיקום ומנגנונים רב לאומיים בתיווך סעודי, מצרי, טורקי וקטארי. מבחינתו, ישראל כבר "קיבלה את שלה": תמיכה במלחמה והסכם שהחזיר חטופים.
הסכנה אינה בקרע עם וושינגטון, אלא בגלישה למבנה של פטרון וקליינט, שבו תפקידה של ישראל הוא לאשרר את "העסקה הגדולה" ולהתאים את חופש הפעולה שלה לצרכים האמריקאיים. הלקח מהציוץ ברור: ישראל חייבת להגדיר לעצמה ולארה"ב קווים אדומים ברורים ובראשם שמירת חופש הפעולה מול איומים, כעיקרון קיומי שאיננו נתון למיקוח.