פרסומים

בשבוע שעבר הגישה איראן "חבילת הצעות למשא ומתן כולל וקונסטרוקטיבי" לנציגי מדינות ה- P5+1: ארצות הברית, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין וגרמניה. ההצעה האיראנית באה בתגובה לבקשות מצד מדינות ה-P5+1 לנהל שיחות בסוגיית הגרעין, ואולם, היה חסר בה מרכיב מפתח: התייחסות כלשהי לתוכנית הגרעין של איראן. תחת זאת, כללה ההצעה קשת רחבה של אתגרים אזוריים וגלובאליים, אשר על פי אחד הפרשנים מהמפרץ, מחזקים בפועל חשדות לפיהם לא זו בלבד שאיראן שואפת לעליונות אזורית, אלא שיש לה יד ברבות מבעיות האזור. יחד עם זאת, שש המעצמות, בעידודו של חוויאר סולנה מהאיחוד האירופי, הסכימו לפתוח במגעים עם איראן על הבסיס הזה, וסולנה אף מיהר לקבוע תאריך: ה-1 באוקטובר 2009. בעוד שבאופן רשמי הפגישה אמורה להתקיים בין סולנה לסעיד ג'לילי, הדיווחים מלמדים כי ישתתפו בה גם נציגים מכל אחת ממדינות ה- P5+1, כאשר וויליאם ברנס ייצג את ארצות הברית.

אין זה הדיאלוג הדו-צדדי בין ארצות הברית לאיראן שהנשיא אובמה הציע וחזה, וכל עוד איראן נמנעת מאזכור הסוגיה הגרעינית בהצעתה, בוודאי שאין מדובר בפריצת הדרך שלה ייחל המערב. למעשה, התגובה הראשונית להצעה האיראנית מצד כמה פקידים אמריקנים ואירופיים הייתה דחייה מוחלטת שלה על הסף, בעילה של חוסר רלוונטיות.

ובכל זאת, יש מקום לשאול האם הרעיון של קיום פגישה על בסיס ההצעה של איראן יכול להיחשב כצעד קונסטרוקטיבי ראשון אפשרי. על בסיס מה שידוע לנו עד כה, הסיכויים רחוקים מלהיות מעודדים. מנקודת המבט של דינאמיקת המשא ומתן, קיימות כמה בעיות הנוגעות לנחישות הבינלאומית הנתפסת של קבוצת המדינות הניצבות מול איראן. לא זו בלבד שמדינות ה- P5+1 נסוגו מהתנאי המוקדם שהציבו, דהיינו, הפסקת פעילויות העשרת האורניום מצד איראן, אלא שכעת הן מסכימות לפתוח בשיחות כשברקע נשמע "לא" איראני עקרוני אפילו ביחס לדיון בסוגיה הגרעינית במסגרת השיחות עצמן. על רקע זה, ההבטחות האמריקניות שהועברו בידי דובר מחלקת המדינה, לפיהן ארצות הברית לא תאפשר להסיר את הסוגיה הגרעינית מעל סדר היום בשיחות, ללא קשר למה שהציעה איראן, נשמעות חלשות ובלתי אפקטיביות. איראן זוכה ביתרון בכל הקשור לקביעת סדר היום.

בעיה נוספת היא ששש המעצמות עצמן אינן מתואמות ביניהן בכל הנוגע לעמדותיהן בסוגיית תוכנית הגרעין האיראנית. יש להן תפיסות שונות ביחס לאופי התוכנית, להשלכותיה, לכוונותיה של איראן וביחס לדרך הפעולה העתידית המיטבית. לפיכך, גם אם ארצות הברית תצליח לכפות את הכללת הסוגיה הגרעינית בסדר היום של הפגישה, יהיה זה דיאלוג שבו לאיראן – כשחקנית אחת ונחושה – יהיה יתרון מובנה על פני הצד האחר, שאין בו אחדות דעים. במובן זה, דיאלוג אמריקני-איראני דו-צדדי היה הגיוני הרבה יותר. וביחס לנחישות האמריקנית, בד בבד עם הסכמתה של ארצות הברית לשיחות עם איראן, היא גם נכנעה לצפון קוריאה, והסכימה לקיום שיחות דו-צדדיות ישירות. אין ספק שוויתור זה לא יחמוק מעיניה של איראן.

יתרה מכך, התפתחויות אלה מתרחשות בהמשך ישיר לכמה סוגיות רציניות ביותר שהעלתה סבא"א ביחס לכוונותיה של איראן בהקשר הגרעיני. אם נניח בצד, לעת עתה, את עניין הדיווחים בתקשורת בדבר נספח מסווג על איראן שמנכ"ל סבא"א מסרב לפרסם, הכולל ראיות מפלילות יותר ביחס לכוונותיה הצבאיות של איראן - הרי שמה שנכתב בדו"ח הגלוי היה מפורש מספיק כדי לעורר חשש באיראן. אל-בראדעי אמר, כי סבא"א הגיעה למבוי סתום ביחס לאיראן; שאיראן ממשיכה להעשיר אורניום תוך הפרה ישירה של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, וכי היא אינה משתפת פעולה ביחס לשאלות התלויות ועומדות בנוגע להיבטים הצבאיים של תוכנית הגרעין שלה. לפיכך, בעוד שהציפייה הייתה שאיראן תציג את הצעתה למשא ומתן בכל מקרה לפני תאריך היעד שהציב אובמה – סוף חודש ספטמבר, הרי שהמועד הספציפי שנבחר שונה קרוב לוודאי לשבוע האחרון, כדי להסיט את תשומת הלב מסבא"א ומהדו"חות שלה.

מבט מקרוב על ההצהרות האמריקניות מגלה, כי הפגישה אינה מוצגת כפגישה הראשונה של המשא ומתן, אלא כבדיקה של הכוונות האיראניות. אף על פי שפקידים איראניים שונים חזרו והבהירו במשך שנה לפחות כי הם רואים בתיק הגרעין, "תיק סגור", הרעיון הוא לבדוק אם איראן תסכים או לא תסכים בסופו של דבר לדון בסוגייה הגרעינית.

אם החשיבה בארצות הברית אכן מכוונת ליצירת מעין "רגע של אמת" לבחינת כוונותיה של איראן, מדובר באסטרטגיה העלולה גם היא להתברר כבעייתית. ואמנם, כל "רגע של אמת" קודם לבחינת כוונותיה של איראן במהלך שש או שבע השנים האחרונות, הסתיים בכישלון. כל רגע שכזה הפך בידי איראן, לצעד נוסף באסטרטגיה הכוללת שלה, של התחמקות, תוך הזרקת שיתוף פעולה במינונים מדודים בצמתים אסטרטגיים כדי להדוף את האמצעים הקשים ביותר נגדה, ובסופו של דבר למשחק על זמן כדי לקדם את תוכניתה הגרעינית. הצבת הדינאמיקה במגרש של איראן – אסטרטגיה חכמה על פי פרשנים מסוימים – מעולם לא הוכיחה את עצמה. זו אסטרטגיה המשחקת לידיה של איראן, כיוון שהיא מאפשרת לה להשאיר את הכדור במגרשה לפרק זמן ארוך ככל האפשר; הצד האחר נשאר חסר אונים כל עוד אינו מציב תאריך יעד ברור להתקדמות, צעד שבדרך כלל אין הוא מגלה נכונות רבה לבצעו. ושוב איראן זוכה בזמן יקר.

מציאת ה"אקדח המעשן" ובדיקת כוונותיה של איראן עמדו במוקד המאמצים הבינלאומיים להתעמת עם איראן בסוגיה הגרעינית, אך הן התבררו כמטרות חמקמקות ביותר. הגיע הזמן שהקהילה הבינלאומית תכיר בכך שקיימות די ראיות מפלילות לכוונותיה של איראן בהקשר הגרעיני. הגיע הזמן שהמערב, וארצות הברית בפרט, ייטלו את עמדת ההובלה בהצבת סדר היום בנושא האיראני, כיוון שרגע האמת שהם מחכים לו לא יגיע לעולם – לפחות לא לפני שיהיה זה מאוחר מדי.