פרסומים

עצם נצחונו של מחמוד אחמדי-נג'אד בבחירות לנשיאות איראן אינו צריך להפתיע. המפתיע הוא ההפרש הגדול בינו לבין יריבו העיקרי, מיר-חוסיין מוסאווי, והעובדה שזה הושג כבר בסיבוב הראשון של הבחירות, כאשר הרושם שנוצר בימים האחרונים לפני ההצבעה היה שמוסאוי זוכה לתמיכה גוברת בערים. אלא שרוב היתרונות היו לצידו של אחמדי-נג'אד, והם שהביאו לו את הניצחון. הוא פופולרי בעיקר בקרב המעמד הבינוני והנמוך באזורים הכפריים, בין השאר עקב אורח חייו הפשוט וקריאתו לחזור לערכי המהפכה האסלאמית; הוא נהנה מתמיכת ארגונים דתיים וכנראה מתמיכת "משמרות המהפכה", שמשורותיהם יצא; ומעל לכול, המנהיג הרוחני של איראן והדמות החשובה ביותר בצמרת האיראנית, עלי חאמנהאי, תמך בו. יתרונות אלה הספיקו לאחמדי-נג'אד כדי להתמודד עם הביקורת הקשה שהוטחה בו, בעיקר עקב המצב הכלכלי הקשה באיראן. עם זאת סביר להניח, שבמהלך הבחירות היו זיופים בהיקף רחב, שהשפיעו על שיעורי התמיכה במועמדים, אם כי לא ברור אם קבעו את התוצאה הסופית. בכל מקרה ברור שאחמדי-נג'אד ניצל את היותו נשיא מכהן כדי להשיג תקציבים וזמן תקשורת לטובת מערכת הבחירות שלו.

מיר-חוסיין מוסאווי היה התקווה הגדולה של הרפורמיסטים, בעיקר באשר להשגת שינויים פנימיים במערכת האיראנית. הוא פנה בייחוד למעמד הבינוני העירוני, למשכילים, לצעירים ולנשים – השכבות העיקריות המבקשות להביא לשינוי בפניו של המשטר. הוא נהנה מתמיכתו הפומבית של מנהיג הרפורמיסטים מאז אמצע שנות ה-90, הנשיא-לשעבר מוחמד חאתמי. והיה לו יתרון נוסף: הוא היה מוותיקי המהפכה, היה מקורב למנהיג המהפכה חומייני, ושימש כראש ממשלת איראן בתקופה הקשה של מלחמת עיראק-איראן. כל אלה לא הספיקו מול יתרונותיו של אחמדי-נג'אד, מה גם שמוסאווי לא היה מוכר מספיק, לאחר שנעדר מהבמה הפוליטית בעשרים השנים האחרונות, ובמחנה הרפורמיסטי היו שחשדו שאינו רפורמיסט אמיתי, לאור התנהלותו בעבר.

בכל מקרה היה ברור שתוצאות הבחירות לא יביאו למהפך מיידי במשטר האיראני. מקבל ההחלטות הקובע באיראן הוא המנהיג הרוחני חאמנהאי, והוא אינו עומד לבחירה. הבחירות נגעו אפוא לדרג הבכיר שמתחתיו. מבחינה זו, המשמעות העיקרית של תוצאות הבחירות היא שאחמדי-נג'אד קבל מנדט להמשיך במדיניותו הרדיקאלית, בתחומי הפנים והחוץ, בתמיכתו של חאמנהאי. בעוד שבראשית תקופת הכהונה הראשונה שלו היה אחמדי-נג'אד פוליטיקאי כמעט-אלמוני, הוא ניצב עתה על בסיס עוצמה מחוזקת, נהנה מתמיכת גורמי הכוח העיקריים במשטר ויכול להצביע על תמיכה עממית רחבה בו.

יש לכך השלכה פנימית חשובה. חלק גדול מהציבור האיראני, ואולי אף מרביתו, רוצה בשינוי פני המשטר. הוא רוצה במערכת פוליטית פתוחה יותר, בחופש אישי רב יותר ובצמצום ההתערבות של המשטר בחיי הפרט – שגברה בתקופת נשיאותו של אחמדי-נג'אד – בכלכלה משגשגת יותר, בהעלאת רמת החיים ובצמצום השחיתות. על רקע זה הצליח המחנה הרפורמיסטי להביא לבחירתו של מנהיגו חאתמי לנשיא פעמיים, ב-1997 וב-2001. אלא שמאז 2003 – 2005 חלה נסיגה בכוחו של המחנה הרפורמיסטי מול כוחו המאורגן של המחנה הרדיקאלי, שהשתקפה בבחירתו של אחמדי-נג'אד לנשיא ב-2005. הפעם היו ציפיותיו של המחנה הרפורמיסטי גבוהות, משום שנוצר הרושם כי הציבור הרוצה בשינוי התארגן טוב יותר והצליח ליצור תנועת מחאה עממית, שהעמידה במוקד את ביצועיו הכושלים של אחמדי-נג'אד. אולם כל זאת לא הספיק, כנראה, כדי להביא לניצחונו של מועמדם.

בין אם תוצאות הבחירות נקבעו על ידי יתרונותיו של אחמדי-נג'אד ומחנהו, ובין אם הושפעו על ידי זיופים, סביר להניח שהעובדות נקבעו והן לא ישתנו עקב טענות הצד המפסיד. יתכן שביטויי המחאה והתסכול של הרפורמיסטים עקב ההפסד בבחירות יימשכו בתקופה הקרובה, אך התרחיש היותר סביר הוא שהמשטר יצליח בסופו של דבר להתמודד עמם ולדכא אותם. למשטר יש ניסיון רב שנים בטיפול יעיל בתסיסה ובהפגנות, בעיקר של צעירים וסטודנטים הדורשים שינוי, ולמרות שיש להביא בחשבון שהמחאה תצא מגדר שליטה, רוב הסיכויים הם שהמשטר יבלום גם את התסיסה הנוכחית. המחנה הרפורמיסטי יצטרך להמתין להזדמנות הבאה כדי לנסות שוב להביא לשינוי בפניו של המשטר.

בחירתו מחדש של אחמדי-נג'אד פירושה גם המשך הקווים העיקריים של מדיניות הביטחון והחוץ שלו. ברור שהוא ימשיך בחתירה להשגת נשק גרעיני. הסוגיה הגרעינית לא הייתה נושא שנוי במחלוקת במערכת הבחירות לנשיאות. כל ארבעת המועמדים תמכו במפורש בהמשך פיתוח תוכנית הגרעין של איראן – באורח רשמי, לצרכי שלום כמובן, שהרי איראן אינה מודה אפילו ברמז שהיא חותרת להשגת נשק גרעיני. המשך כהונתו של אחמדי-נג'אד משמעותה כנראה שגם בטקטיקה בסוגיה זו לא יהיה שינוי, ושאיראן תמשיך לנקוט גישה בוטה, בעלת שוליים צרים בלבד של ויתורים ופשרות, וודאי ללא ויתור על המטרה האסטרטגית של השגת נשק גרעיני.

המשך כהונתו של אחמדי-נג'אד היא בשורה רעה למדיניותו המזרח תיכונית של הנשיא אובמה. הממשל האמריקאי קיווה שהחלפת הנשיא בטהראן תסייע להידברות שהוא מבקש לפתח עם המשטר האיראני. סוגיית ההידברות עם ארצות הברית לא הייתה נושא מחלוקת מרכזי במערכת הבחירות. כל ארבעת המועמדים הביעו תמיכה בהידברות, בתנאים שונים. אך ברור כי מוסאווי, בסגנונו המאופק, דימויו התרבותי ומסר השינוי שהוא נושא עמו, היה נוח יותר לקידום ההידברות. בחירתו מחדש של אחמדי-נג'אד משמעותה גישה נוקשה, לאומנית ובוטה כלפי הדו-שיח עם ממשל אובמה, אם זה יתפתח כלל. יתכן שלהמשך כהונתו של אחמדי-נג'אד יש גם משמעות לגבי לוח הזמנים של ההידברות. ממשל אובמה היה מוכן לקבל את עמדתה של איראן, כי יש לדחות את ההידברות עד לאחר הבחירות, ויתכן שלו מוסאווי היה נבחר, היה הממשל מוכן להמתין פרק זמן נוסף עד להתארגנותו בתפקיד הנשיא. מאחר שאחמדי-נג'אד ממשיך בתפקידו, יתכן שהממשל האמריקאי יבקש לקצר את לוח הזמנים ולפתוח בהידברות, אם ייווצרו התנאים לתחילתה.

מבחינתה של ישראל התמונה פשוטה יותר. אמנם לישראל יש עניין חשוב בהתפתחות שינוי פנימי באיראן ובהתמתנות המשטר בה. ואולם מאחר ששינוי משמעותי במערכת האיראנית עדיין אינו קרוב, ומאחר שגם לו היה מוסאווי נבחר לנשיא, גם הוא היה ממשיך להוביל את תוכנית הגרעין של איראן ואת המדיניות העוינת לישראל, יש לישראל יתרון בכך שאחמדי-נג'אד ממשיך בתפקידו. כאשר אחמדי-נג'אד הוא הנשיא, קל יותר לישראל להסביר את משמעות האיום האיראני, וקטן יותר הסיכון שהממשל האמריקאי והממשלות האירופיות יתפתו להאמין שניתן להגיע לעסקה מקיפה בסוגיית הגרעין האיראני.