פרסומים
סיכום כנס, מזכר 128, המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, יוני 2013

המסמך מתאפיין במה שישראל והציונות מתאפיינות בו, הווה אומר, ברצון שלנו להיות מדינה דמוקרטית־ליברלית מודרנית. זאת בעצם הבשורה של הציונות: לשמור על הייחוד היהודי, אבל לא בגטו ולא בנפרד מהעולם שאליו אנו רוצים להשתייך. כאשר ד"ר תיאודור הרצל היה צריך לבחור שם לביטאון הציוני הראשון שלו הוא בגרמנית. הוא לא העניק לביטאון שלו את השם DIE WELT ," בחר בשם "העולם "ציון" ולא "כנען" אלא "העולם", ואין זה מקרי. כמו הביטאון, גם המסמך הזה מציין את השניות הזאת, גם של הציונות וגם של מדינת ישראל. מדינות רבות מגדירות את עצמן בצורה ייחודית, אך אין ספק שיש יסודות הייחודים רק לישראל. למשל, השילוב הזה של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא ייחודי לישראל. יש לעניין היהודי השלכה ישירה על הדמוגרפיה. שופטים רבים בבית המשפט העליון ובהם אהרון ברק ומישאל חשין קובעים במפורש, כי בגרעין הקשה של הגדרת המדינה כמדינה יהודית עומד רוב יהודי, והשופט חשין הוסיף ואמר: "רוב מאסיבי במדינת ישראל". אמנם דבר זה שנוי במחלוקת, אבל מחברי המסמך שאנו דנים בו כאן תומכים בגישה הזאת של בית המשפט העליון.