פרסומים

נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וראש הלשכה המדינית של החמאס, ח'אלד משעל, נפגשו בקהיר ב-24 בנובמבר 2011 על מנת לדון ביישום הסכם הפיוס בין פתח וחמאס שנחתם במאי 2011 ושלא יושם עדיין. בסיום המפגש יצאו שני המנהיגים בהצהרות נלהבות על ההתקדמות ההיסטורית שהושגה במפגש. בשיח הציבורי הפלסטיני ובפרשנויות השונות הוצגו שתי גרסאות שונות לחלוטין לגבי מה שהושג בפגישה זאת. מצד אחד היו אלה שהצטרפו לפרשנות של המנהיגים והציגו את ההבנות, שאליהן הגיעו השניים, כצעד משמעותי לקראת יישום ההסכם. מצד שני היו אלה, כמו בכיר החמאס ברצועת עזה, מחמוד א-זאהר, שהמעיטו ממשמעות הפגישה, טענו שאין היא אלא חזרה על מה שכבר הוסכם במאי 2011, ושהיא הייתה רק פגישת הכנה למשא ומתן האמיתי שיתקיים במהלך דצמבר 2011. מטרת מאמר זה לתאר את ההסכמות אליהן הגיעו שני המנהיגים ולהעריך אם אכן הייתה התקדמות משמעותית לעבר יישום הסכם הפיוס.

הפגישה התקיימה אחרי שעבאס הסכים להסיר מכשול שמנע עד כה התקדמות — התעקשותו על המשך כהונתו של סלאם פיאד כראש הממשלה. הוסכם כי שני הצדדים יגיעו עד ה-22 בדצמבר להסכם על זהות ראש ממשלת האחדות. הסכמה נוספת נגעה לעקרונות מדיניים משותפים עד לעריכת הבחירות במאי 2012. חמאס הסכים לאמץ את הקו המרכזי של אש"ף בתקופה האחרונה, הכולל תמיכה במשא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, שבירתה ירושלים, יחד עם תנאי עבאס לחידוש המשא ומתן דהיינו, הכרת ישראל בגבולות 1967 והקפאת ההתנחלויות, וכן הפסקת אש כללית של כל הארגונים הפלסטיניים ברצועת עזה ובגדה המערבית, אך אימוץ ההתנגדות העממית בדרכי שלום כאמצעי ההתנגדות העיקרי לכיבוש ולהתנחלויות. שני הצדדים הסכימו גם על הקמת וועדת בחירות חדשה ובית משפט חדש לענייני בחירות שחבריהם ייבחרו בהסכמת שני הארגונים, ושחרור הדדי של עצורים. לפי ההסכמות, ב-20 בדצמבר תיערך פגישה של כלל הפלגים הפלסטיניים ובהמשך לה תיערך ב-22 בדצמבר פגישת היסוד של "פורום ההנהגה הזמני", פורום שיכלול את עבאס כיושב ראש, את יושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית (מל"פ), את חברי הוועד הפועל של אש"ף יחד עם המזכ"לים של כל הארגונים הפלסטינים, ובהם לראשונה חאלד משעל ורמדאן שלח, המזכיר הכללי של הג'האד האסלאמי. זה יהיה למעשה גוף ההנהגה הזמני של אש"ף שיקבל את ההחלטות עד לעריכתן של בחירות כלליות לנשיאות הרשות הפלסטינית, לפרלמנט של הרשות הפלסטינית ולפרלמנט של אש"ף (המל"פ).

ההסכמות האלה שונות מסעיפי הסכם הפיוס בכמה נקודות. ראשית, הוסרה ההתניה בין ביצוע ההסכמות השונות, ולכאורה אפשר לכנס את ההנהגה הזמנית ולקיים את הבחירות גם אם לא תהיה הסכמה על זהות ראש הממשלה. שנית, ההסכמה על מסגרת הנהגה זמנית לא נכללה בהסכם מאי 2011 והיא למעשה צעד ראשון לכניסת החמאס והג'האד האסלאמי לאש"ף. יתכן גם כי היא נועדה לעקוף את הקושי בהסכמה על ראש ממשלת האחדות. הסכמה זו מהווה הישג לחמאס, שמעוניין בדריסת רגל באש"ף כצעד ראשון להשתלטות עליו. מבחינת החמאס התשלום שהוא שילם בקבלת התוכנית המדינית של עבאס אינו משמעותי משום שממילא המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים לא יתחדש ולכן אין סיכוי שהארגון יצטרך להתמודד עם תוצאות ממשיות של הסכמתו לתוכנית זו.

מבחינת עבאס, הסכמות אלו מאפשרות לו לטעון ביתר תוקף שהוא מייצג את כל הפלסטינים ונהנה מתמיכתם בסדר היום המדיני שלו וכך הוא יכול להפעיל לחץ רב יותר על ישראל, ארצות הברית והקהילה הבינלאומית נוכח הקיפאון במשא ומתן המדיני. כל זאת כאשר הגב הפוליטי שלו מאובטח מכיוון חמאס, שקיבל את סדר היום המדיני שלו. בהסכמות אלו טמון גם מסר של עבאס לישראל ולצדדים שלישיים, שלהמשך מצב הקיפאון יש מחירים כבדים משום שמצב זה דוחף אותו להתקדם בביצוע הסכם הפיוס, וזה יביא להידרדרות נוספת ביחסים עם ישראל ולשינוי פוליטי עמוק ברשות הפלסטינית.

הסכמות קודמות בין שני הצדדים לא התממשו ועדיין נותר לראות אם גורלן של ההסכמות האלו יהיה שונה. הפעם יש בחלק מההסכמות לוח זמנים מוסכם לביצוען בטווח הזמן הקצר (במהלך דצמבר 2011), דבר שיקשה על השהייתן ויגביר את הלחץ הציבורי לבצען. מבחינה זאת צודק א-זאהר באומרו שהמבחן האמיתי אינו בהסכמות אלא בביצוען על פי לוח הזמנים שנקבע.

די ברור כי שני הצדדים לא שינו את גישתם הבסיסית להסכם הפיוס. אף אחד מהם אינו מעוניין שתיפגע שליטתו בתחום הטריטוריאלי שלו, החמאס – ברצועת עזה והפתח – בגדה המערבית. כל אחד מהם מעוניין לכרסם בשליטה הבלעדית של השני, ולכן הפשרה היא בעצם להשאיר בשני האזורים האלה את המצב כמו שהוא. אף אחד מהם אינו מעוניין בפירוקם של כוחות הביטחון שתחת שליטתו, ולכן גם כאן לא יחול שינוי אמיתי. כמו כן לא ברור אם שני הארגונים באמת מעוניינים בבחירות בהקדם. החמאס – משום שסקרי דעת הקהל לא מאירים לו פנים, והוא מקווה שהתהפוכות של "האביב הערבי" במדינות ערב ועליית המפלגות האסלאמיות יגדילו את התמיכה בו עם הזמן; פתח – משום שהוא מודע למצבו הארגוני העגום ולתמיכה השבירה בו בסקרי דעת הקהל.

נוצר כאן, אפוא, מצב שבו שני הצדדים נדחפים לממש בהדרגה את הסכם הפיוס למרות שלפי ראייתם את האינטרסים שלהם ייתכן, כי עדיף להם שהוא לא ימומש. הם עלולים להגיע לנקודת אל-חזור שבה לא תהיה להם ברירה אלא לממש את ההסכם במלואו שאם לא כן הם יפגעו פגיעה פוליטית קשה באווירה הנוכחית השוררת ברחוב הפלסטיני אשר מבחינתו פיוס לאומי הוא בעדיפות הגבוהה ביותר.

מבחינת ישראל הסכנה העיקרית היא שהמשך הקיפאון בתהליך המשא ומתן לצד צעדי הענישה שישראל מפעילה כדי ללחוץ על עבאס לחזור בו מפנייתו לאו"ם להכרה במדינה פלסטינית יביאו בסופו של דבר ליצירת מצב פוליטי חדש ובלתי הפיך ברשות הפלסטינית. מימוש הסכם האחדות יאפשר לחמאס לחדש את פעילותו הפוליטית בגדה המערבית, השילוב של קיפאון מדיני והפסקת הלחץ על החמאס בגדה המערבית הוא מתכון להחלשת המחנה הפלסטיני החילוני—לאומי, הדוגל בפתרון מדיני עם ישראל ולחיזוק החמאס.