פרסומים

במסגרת האופנה החדשה של נאומי מנהיגים במזרח התיכון שהחל בה הנשיא אובמה בנאום קהיר, נשא יושב ראש הלשכה המדינית של החמאס, ח'אלד משעל, נאום ב-25 ביוני ובו הגיב על נאומיהם של אובמה ושל ראש הממשלה נתניהו. חשיבותו של הנאום נובעת מכך שהוא הציג את התפיסה המדינית השלמה והעדכנית של תנועת החמאס, ובכך גם הכריע בוויכוח הפנימי בתוך החמאס בין אלו הקרואים מתונים לאלו הקרואים קיצונים – לטובת המתונים.

על פניהן, עקרונות התפיסה המדינית של החמאס כפי שהוצגו על ידי משעל אינם רחוקים מעמדות אש"ף הפורמאליות במשא ומתן עם ישראל מאז תחילת תהליך אוסלו. לפי עקרונות אלה החמאס מוכן לקבל פתרון מדיני של מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים עם זכות שיבה לפליטים הפלסטינים. יש כמובן כמה הבדלים מרכזיים בין העמדות של אש"ף כפי שהתפתחו במהלך המשא ומתן לבין תפיסה זו. ראשית, אש"ף מסכים שהפתרון המדיני מהווה את סוף הסכסוך ואילו החמאס אינו מקבל זאת. לפי התבטאויות של אנשי חמאס בהזדמנויות אחרות הם משאירים את סוגיית סוף הסכסוך לדורות הבאים. שנית, במהלך המשא ומתן הצד הפלסטיני הפגין גמישות באשר לצורת היישום של חלק מהעקרונות. כך, למשל, היו הפלסטינים מוכנים לקבל שהגבול בין ישראל והמדינה הפלסטינית יהיה על בסיס קווי 1967 עם תיקוני גבול מוגבלים והדדיים. המשמעות היא שגושי התנחלויות הקרובים לקווי 1967 יסופחו לישראל והפלסטינים יקבלו תמורה זהה בטריטוריה ישראלית במסגרת חילופי שטחים. הוויכוח היה בעיקרו על גודל גושי ההתנחלויות, והפלסטינים שאפו לצמצמם במידת האפשר. גם בסוגיית הפליטים, למרות שהנושאים ונותנים הפלסטינים מעולם לא וויתרו פורמאלית על זכות השיבה, הם היו מוכנים לשקול פתרונות מעשיים במסגרתם הרוב המכריע של הפליטים לא יחזור לישראל. זה גם מה שמסתתר ככל הנראה מאחורי הביטוי פיתרון מוסכם לבעיית הפליטים ביוזמת השלום הערבית. משעל סרב לקבל את כל ההגמשות האלה בעמדה הפלסטינית. הוא גם הביע התנגדות לעקרון של פרוז המדינה הפלסטינית שהוצג כדרישה מרכזית של ישראל בנאום נתניהו. הנושאים ונותנים מטעם אש"ף היו מוכנים לקבל הגבלות על חימושה של המדינה הפלסטינית העתידית. ח'אלד משעל הצטרף גם הוא לעמדה הפלסטינית הכללית שהביעה התנגדות לדרישת נתניהו להכרה במדינה יהודית ומציגה דרישה זו כדרישה גזענית. משעל גם לא וויתר על המאבק המזוין ככלי לגיטימי להשגת מטרות העם הפלסטיני.

בשנים האחרונות, מאז נכנס החמאס כשחקן פעיל לזירה הפוליטית הפלסטינית הפנימית, קווי מדיניות אלו הושמעו פעמים רבות על ידי אנשי חמאס שונים דרך הצגת רעיון ה"הודנה", שביתת הנשק לטווח ארוך, אולם הם הובנו כעמדת הזרם המתון של החמאס, הנמצא בוויכוח עם הזרם היותר קיצוני, ותמיד הייתה גם טענה מקובלת שהדברים נועדו רק לצרכים חיצוניים, ולכן נאמרים בפגישות עם זרים ובראיונות לתקשורת המערבית. משעל, לראשונה, הציג עמדה זו כעמדתו הפורמאלית של החמאס, ובערבית – לצבורים הערביים. קשה להניח שהיה עושה זאת ללא אישור ה"שורא", הגוף העליון של תנועת החמאס. הנאום של משעל גם מפריך את החלוקה המקובלת בין קיצוני החמאס היושבים בדמשק לבין המתונים ברצועת עזה. מסתבר שיש קיצונים ומתונים בשני המקומות וח'אלד משעל עצמו אינו נמנה בהכרח עם הקיצונים. הנקודה החשובה היא שבחמאס מתקיים תהליך קבלת החלטות מסודר, גם אם הוא איטי ומבוסס על בניית קונסנסוס. הקונסנסוס שהתגבש בשנים האחרונות בחמאס הוא סביב העמדות שהציג משעל בנאומו.

המשמעות העיקרית היא שהחמאס מוכן לקבל תהליך משא ומתן עם ישראל, כפי שהיה מוכן לכך כאשר קיבל את מסמך האסירים ואת ההבנות שהביאו להקמת ממשלת האחדות הלאומית בתחילת 2007. קיים קושי, כמובן לחדש את המשא ומתן על הסדר הקבע תוך התעלמות מכל מה שקרה בו מאז החל. מצד שני, עמדות החמאס יוצרות מרחב גמישות מסוים לדיון בהסכמים חלקיים שלא יחייבו את החמאס לקבל את סוף הסכסוך ויאפשרו גם לצד הישראלי לדחות החלטות בנושאים רגישים.

נאום משעל נועד לעזור לחמאס בהתמודדות הפנימית מול הרשות הפלסטינית בראשות מחמוד עבאס וסלאם פיאד וגם לנצל את ההזדמנות שנוצרה בעקבות נאום אובמה להשיג לגיטימציה בינלאומית לחמאס וליצור הדברות עם ארצות הברית ומדינות מערביות נוספות. בהתמודדות הפנימית, הנאום מציג לציבור הפלסטיני את החמאס כמי שמוכן לתהליך מדיני אך נאמן לעמדות הלאומיות של אש"ף ואילו עבאס ואנשיו חורגים מהם. הנאום גם כלל את ההתקפות הרגילות על הרשות הפלסטינית והצגתה כמשת"פית של ישראל עם מיקוד של ההתקפות על פעולת הרשות עם הצוות הביטחוני של גנרל דייטון. אפשר להסיק מכך שההצלחה בבניית כוחות הביטחון הפלסטינים בגדה המערבית בסיועה של משלחת דייטון מטרידה מאוד את החמאס. מול מדינות המערב מטרת הנאום הייתה לשכנע שהחמאס הוא בר-שיח. הנאום יקל על גורמים במערב אירופה וגם בתוך ממשל אובמה, התומכים בהדברות עם החמאס, לקדם את עמדותיהם.

במקביל מתקיים משא ומתן בחסות ובתיווך מצרי בין החמאס והרשות הפלסטינית על הסדר שיאפשר את שיקומה של רצועת עזה. שלושת הצדדים המעורבים בו וויתרו בשלב זה על היעד של "פיוס לאומי" כולל בין החמאס ואש"ף/פתח והם דנים באפשרות של הקמת וועדה משותפת שתנהל את רצועת עזה ותאפשר לגורמים האזוריים והבינלאומיים להזרים את הסיוע שהובטח לשיקום הרצועה. הסדר זה יאפשר גם הסכם עם ישראל על סידורים שיאפשרו את פתיחת המעברים לרצועה, ויתכן גם שיסייע להסכם על שחרור אסירים שיביא להחזרת שליט. תאריך היעד שנקבע על ידי המצרים להגעה להסכם הוא ה-7 ביולי ש.ז., אולם בשלב זה הצדדים עדיין רחוקים מהסכם. אם שני הצדדים יגיעו להסכם, הדבר ישפיע במידה רבה על גישת גורמים בינלאומיים להידברות עם החמאס, ויחליש את הדרישה שהחמאס יעמוד בשלושת תנאי הקווארטט: הכרה בישראל, וויתור על שימוש באלימות וקבלת ההסכמים הקיימים.