פרסומים

מוקד העניין בעימות הישראלי פלסטיני חוזר לזירה המדינית. הרשות הפלסטינית מבקשת הכרה בינלאומית כ"מדינה לא חברה" ("מדינה משקיפה"), יוזמה שהחלה בה אשתקד. היא תפנה ככול הנראה לעצרת הכללית של האו"ם דווקא ב-29 בנובמבר, לציון ההצבעה בעצרת בשנת 1947 על הקמת שתי מדינות – יהודית וערבית – בשטח המנדט הבריטי בארץ ישראל.

לפנייה של מחמוד עבאס לאו"ם מובטח רוב. גוף שלוב כיהנה כנשיאה תורנית של מועצת הביטחון שלו, לא ידחה את פניית עבאס. ואולם, הסיכוי שמהלך פלסטיני זה יקדם ולו במעט את פתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא קלוש עד אפסי. שלום ובטחון משיגים במשא-ומתן, בעבודה קשה, בפשרות כואבות, בצעדים קונסטרוקטיביים, לא בהצבעות באו"ם, לא בשדרוג מעמד, ולא בנאומים ובראיונות לתקשורת. זה נכון למנהיגי כל הצדדים המעורבים.

מהלך זה – בדיוק כמו הטרור והירי ללא אבחנה כנגד אזרחים – לא יקרב מציאות של שתי מדינות לשני עמים. לפנייה פלסטינית זו, אם תתקבל, השלכות כבדות משקל הן על הצד הישראלי והן על הצד הפלסטיני. הנה העיקריות שבהן.

פניית הרשות הפלסטינית לעצרת הכללית לצורך קבלת הכרה בינלאומית ב"מדינה פלסטינית" ואישורה על ידי העצרת הכללית עלולה להביא לצעדי תגובה קשים של ישראל, כגון ביטולו של הסכם הביניים ("אוסלו ב'") שנחתם בשנת 1995, וממשיך להיות בתוקף עד היום, בהיעדר הסכם קבע שיחליפו. בנסיבות קיצוניות, הוא אף עלול להוביל להתמוטטות הרשות הפלסטינית, תוצאה שתתקבל בברכה אצל הקיצוניים בשני הצדדים. היעדר מסגרת הסכמית עלול להוביל לניסיונות מצד הפלסטינים להקמת צבא פלסטיני מדינתי; לניהול יחסי חוץ וחסינויות דיפלומטיות; לאפשרות להכרזה חד-צדדית על ירושלים המזרחית כבירת "המדינה הפלסטינית" ואף למאמצים משפטיים לשינוי מעמד ההתיישבות היהודית באזורי יהודה ושומרון, לרבות גושי ההתנחלות הגדולים. ומנגד, יהיו ללא ספק צעדי תגובה ישראליים חד צדדיים, כגון החלת החוק הישראלי על שטחי C, סנקציות כלכליות – מצד ישראל והממשל האמריקני – עד כדי מיטוט הרשות הפלסטינית בהיעדר משטר כלכלי מוסכם.

זאת ועוד: "מדינה לא חברה" אינה בעלת זכות הצבעה בעצרת הכללית, אך מעמד זה יאפשר לרשות הפלסטינית להצטרף לאמנות בינלאומיות ולהתקבל לארגונים ומוסדות רבים בתוך ארגון האו"ם. ולא פחות חשוב מכך, תיפתח בפניה הדרך להצטרף לטריבונאלים שיפוטיים בינלאומיים, והבעייתי ביותר שבהם הוא בית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC).

היכולת הפלסטינית להחזיק בשוט הפנייה לבית הדין הבינלאומי הפלילי נגד ישראל עלולה לפגוע ולהגביל פעילות צבאית עתידית של מדינת ישראל, בבואה לממש את זכותה הטבעית להגנה עצמית. המגבלה מחריפה עוד יותר, מאחר שכל אדם, וממילא כל אירגון – ולא רק הגורמים הרשמיים הפלסטיניים – יכולים להניע הליך פלילי בינלאומי נגד ישראל. זה יהיה נדבך נוסף במערכה לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

אך גם מן הזווית הפלסטינית לא הכל ורוד. ראשית, עבאס עצמו והרשות הפלסטינית עלולים להיתבע בהאג, ובדין, על פשעי המלחמה של החמאס. שנית, המשפט הבינלאומי, ככלל, אינו מאפשר למדינה "זכות" לייצג קבוצות מיעוט שאינן נמצאות בשטחה הריבוני, אלא בשטחן של מדינות זרות. מעמדה הנוכחי של הרשות הפלסטינית כ"ישות משקיפה" באו"ם, מאפשר לה ייצוג רחב של הפליטים הפלסטינים, הן אלה הנמצאים במחנות הפליטים ומחוצה להם בשטחי הרשות, הן אלה הפזורים בירדן, סוריה ולבנון, וברחבי העולם. הקניית מעמד של "מדינה משקיפה" בגבולות 1967, יפחית במידה ניכרת, את יכולתה של הרשות הפלסטינית לייצג את מיליוני הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם, המתגוררים מחוץ לשטחה של המדינה שתוכר, ואינם אזרחיה.

באשר לאונר"א (UNRWA), סוכנות הסעד של פליטים פלסטינים של האו"ם, הגוף המטפל בבעיית הפליטים הפלסטינים, שהוקם בנוסף לנציבות הפליטים העליונה של האו"ם (UNHCR): ההכרה הבינלאומית באו"ם במדינה פלסטינית עשויה לייתר את קיומו של אונר"א ואף להוביל לדרישה לביטול המנדט שניתן לו.

ההתנגדות למהלך המתוכנן של עבאס באו"ם נובעת מכך שהוא קובע באופן חד-צדדי ומראש מה שצריך היה להיפתר במסגרת משא-ומתן להסדר מדיני. על-פי העקרונות של מתווה אוסלו, סוגיות הליבה השנויות במחלוקת ייפתרו בהידברות בין הצדדים, ושום צד לא ינקוט צעדים חד-צדדיים הפוגעים בזכויותיו של הצד האחר.

ואולם, אם ימתין מחמוד עבאס, ישהה את פנייתו לעצרת, ויפעל באורח מתואם ושקול, הוא עשוי לקבל מארצות הברית או מהקוורטט ערבויות לניהול משא-ומתן בין ישראל לאש"ף למשך פרק זמן קצוב ומוסכם מראש. משא-ומתן כזה יכול שיתנהל על בסיס אחד משני המתווים הרשמיים – תוכנית הנשיא קלינטון או מפת הדרכים, ואפשר שיתייחס ליוזמת השלום הערבית. היה ובתום מיצויו של מאמץ הידברות רציני, מחייב ורצוף לא יגיעו הצדדים להבנות, יהיה עבאס חופשי לשוב ולהציג את דרישתו בעצרת האו"ם. במידה שתהיה התקדמות, עשוי בבוא היום המהלך בעצרת הכללית להיעשות בפנייה משותפת ישראלית-פלסטינית, עם השלמת משא-ומתן לפחות בשני נושאי-ליבה בסכסוך: הגבולות והסדרי הבטחון. או-אז יהיה זה צעד חיובי, שאינו סותר לא את המשא-ומתן בין הצדדים ולא את חזון שתי המדינות לשני העמים.

כול התקדמות לעבר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תסייע לקהילה הבינלאומית ובראשה ארצות הברית, למלא תפקיד קונסטרוקטיבי במשא ומתן העתידי, ואף ליצור חזית אזורית נגד התגרענות איראן.

יתרה מזו: ניתן יהיה בעתיד, לאחר הסכמה ראשונית במשא ומתן, לקשור את שדרוג המעמד של הרשות הפלסטינית באו"ם עם ההכרה הבינלאומית הרחבה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. עקרון זה קיבל ביטוי כבר בהחלטת העצרת הכללית 181 משנת 1947, בדבר הקמת שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית (כבר אז!), ומשטר בינלאומי מיוחד לעיר ירושלים, ולאחר מכן בהחלטות מועצת הבטחון 242 ו-338 ובעוד שורה של הצהרות, הסכמים והחלטות.

לנשיא עבאס נאמר: כישראלים ברור לנו, שהחזון הציוני של בית לאומי לעם היהודי במדינתו הדמוקרטית מכתיב פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מדינה פלסטינית מפורזת, מתפקדת ויציבה לצד ישראל היא אינטרס משותף לנו. האו"ם אמנם חשוב אך הסיכוי לשלום בינינו חשוב שבעתיים.