פרסומים

כמה היבטים של המשבר הפנימי צריכים להדאיג מאד את ראשי המשטר האסלאמי בטהראן. באיראן פורצות מדי כמה שנים מהומות והפגנות, בעיקר נגד התערבות המשטר בחיי הפרט או עקב המצב הכלכלי. ואולם הפגנות כפי שהיו הפעם, מבחינת היקף המשתתפים, משך התמשכותן, מספר הנפגעים בהן והפגנת הזעם והנחישות של משתתפיהן – טרם אירעו מאז המהפכה ב-1979. ההפגנות כוונו הפעם לא רק נגד הנשיא אחמדי-נג'אד – שהפגנות סטודנטים מצומצמות נגדו כבר אירעו בעבר – אלא גם נגד המנהיג הרוחני חאמנהאי. בעבר השכיל חאמנהאי להשאיר את עצמו מעל לוויכוחים ולעימותים הפנימיים, אך עתה נקט עמדה והתייצב מאחורי "בחירתו" של אחמדי-נג'אד לנשיא, ובכך הפך לצד בעימות. גם בעבר הסתמנו תחרות ויריבויות בצמרת המשטר, כמעט מאז היווסדו. ואולם הפעם פרצו היריבויות בחלקן אל מעל פני השטח, ותוך כדי משבר חמור. מול מנהיגותם של חאמנהאי ואחמדי-נג'אד התייצבו אישים בכירים מתוך הממסד: הנשיאים-לשעבר רפסנג'אני וחאתמי והמועמדים לנשיאות מוסאווי וקרובי. יתר על כן, גם בצמרת הדתית מסתמן פיצול: כמה אנשי דת בכירים נמנעו מלהביע תמיכתם בתוצאות הבחירות ובבחירתו של אחמדי-נג'אד, וחלקם אף הביעו תמיכה במוסאווי.

ואולם הסיבה היותר חשובה לדאגתו של המשטר היא עומק התסיסה. תוצאות הבחירות היו רק הזרז להתפרצות המחאה. המשבר נובע מכך, שמזה שנים רוצה חלק גדול מהציבור האיראני, בעיקר הצעירים והנשים, בשינוי פניו של המשטר. הדרישה היא לצמצום הדיכוי והתערבות המשטר בחיי הפרט, לפתיחת המערכת הפוליטית ולהרחבת חופש הביטוי, לשיפור המצב הכלכלי ולחיסול השחיתות בשלטון. דרישה זו גברה בארבע השנים האחרונות תחת נשיאותו של אחמדי-נג'אד, שבהן העמיקה חדירתו של המשטר לחיי הפרט והחמיר שלטון הדיכוי, בגיבויו של המנהיג הדתי ובתמיכתם של "משמרות המהפכה", שהפכו לגורם הכוח החשוב ביותר באיראן מבחינה צבאית, פוליטית וכלכלית. המשטר לא העריך כנראה נכונה את עומק התסכול והזעם מתחת לפני השטח, ולא ציפה להתפרצותם בהיקף כזה.

בשלב זה מפגין המשטר ביטחון עצמי. הוא שולט במצב, למרות התסיסה. לאחר כשבוע של הפגנות אלימות, הצליח המשטר לצמצם את היקפן ועוצמתן, בעיקר על ידי שילוב של הפעלת כוח ברוטאלי, מעצרים והפחדה, למרות שהמחאה עדיין נמשכת. הוא לא הסכים בינתיים לשום ויתור ממשי לדרישות המפגינים. הוא הסכים לספירה חוזרת של עשרה אחוזים מהקולות ולבדיקה של הקלפיות שבהן התגלה חשד לזיופים – כשברור שגם אם יעשה זאת, לא יהיה בכך כדי לשנות את תוצאות הבחירות – וסרב בתוקף לביטול בחירתו של אחמדי-נג'אד ולבחירות חוזרות. לרשותו גם אמצעי דיכוי נוספים שבהם טרם השתמש: עד כה הפעיל המשטר בעיקר את כוחות המשטרה ומיליציית הבאסיג', הכפופות ל"משמרות המהפכה". הוא עדיין יכול להפעיל את "משמרות המהפכה" בקנה-מידה גדול ולעצור את מנהיגי המחאה, ובכללם מוסאווי, ואולי אפילו רפסנג'אני (שבתו נעצרה לזמן קצר), אם המהומות יחמירו.

צריך יהיה להמתין עוד כמה ימים כדי לראות אם ההפגנות אכן דועכות, כפי שמסתמן עתה או שהן יקבלו תנופה מחודשת. בנסיבות הנוכחיות, התרחיש היותר סביר, אם כי לא הוודאי, הוא שהמהומות ימשיכו לדעוך בהדרגה בימים או בשבועות הקרובים, גם אם עדיין ייתכנו התפרצויות של מחאה. הסיבה לכך היא כפולה. מצד אחד, למשטר יש ניסיון רב שנים בדיכוי הפגנות ולרשותו אמצעים לעשות זאת גם הפעם. מהצד האחר, ההמונים שיצאו לרחובות הפגינו נחישות ניכרת מול הכוח שהפעיל המשטר, ואולם הם חסרים ארגון והנהגה ממשיים. ההפגנות היו במידה רבה ספונטאניות, לא נשענו על מערכת מאורגנת, והמשטר הצליח כנראה להפחיד את ההמונים מלהמשיך להפגין. מוסאווי אמנם הפך למנהיג המחאה, ואולם ספק אם יש לו הכישורים המספיקים להוביל מהפך, ויש גם הזוכרים שתקופת כהונתו כראש ממשלה בשנות השמונים הייתה מהחשוכות בתולדות המשטר האסלאמי, כשאלפים מאנשי האופוזיציה למשטר הוצאו להורג.

ואולם גם אם ההפגנות ידעכו בקרוב, אין זה סוף הסיפור. הלחץ לשינוי פני המשטר יישאר מתחת לפני השטח, ומפעם לפעם הוא עשוי להתפרץ החוצה, במועד קרוב או רחוק. יתר על כן, המשטר יוצא מהמשבר חבוט ומצולק, כשמעמדו פגוע הן מהבחינה הפנימית והן כלפי חוץ. מול המצלמות הוכח, גם למשטר עצמו, כי מיליונים באיראן אינם רוצים בו, במדיניותו או במנהיגיו. למרות שהמשטר מתכוון להשביע בקרוב מחדש את אחמדי-נג'אד כנשיא, הלגיטימיות שלו ושל בחירתו תפגע, כפי שגם מעמדו של חאמנהאי עשוי להיפגע, לפחות לתקופה הקרובה. מבחינות אלה, הפוטנציאל של שינוי אופיו של המשטר יישאר, גם אם הרוצים בכך יצטרכו להמתין להזדמנות הבאה.

מול תסיסה זו, המשטר יידרש לבחון את עצמו ואת מהלכיו, כדי למנוע את התפרצותה המחודשת. קשה להעריך כיצד יפעל המשטר מה עוד שהמשטר עצמו טרם החליט על צעדיו. סביר להניח שלא יחול שינוי ממשי במדיניות החוץ והביטחון שלו, משום שזו לא הייתה העילה למחאה. המשטר אף עשוי לבקש להפגין הישגים בתחומי תוכניות הגרעין והטילים שלו ובתחום העוצמה הצבאית, כדי להטות את תשומת הלב מהמצוקה הפנימית. נכונותו של ממשל אובמה להיצמד לאסטרטגיית ההידברות עם איראן תסייע לה לתקן את הנזקים שנגרמו לדימוייה בזירה הבינלאומית.

את חשבון הנפש העיקרי שלו יצטרך המשטר האסלאמי לערוך בתחום הפנימי. בצד צעדים שהמשטר צפוי לנקוט כדי לפורר ולהחליש את המחנה הרפורמיסטי, הוא עשוי לפעול כדי לצמצם את העילה למחאה. מאחר שיהיה קשה לצמצם את המצוקה הכלכלית בטווח הקצר, המשטר עשוי להתמקד בהגבלת התערבותו בחיי הפרט ובהקלה מסוימת של משטר הדיכוי, ואולי גם יכניס שרים רפורמיים לממשלה.

משמעות המשבר לגבי ישראל תהיה מוגבלת. יחסו של המשטר כלפי ישראל אינו צפוי להשתנות, כל עוד לא יחול שינוי מהותי ומרחיק לכת באופי המשטר. מאחר שממשל אובמה מתכוון לנסות לפתח את ההידברות הישירה עם איראן, למרות האירועים הפנימיים באיראן, גם לא יחול שינוי בטיפול בסוגיית הגרעין האיראני, והעדיפות תינתן בשלב זה לדרך המדינית. יחד עם זאת, תחת המשך נשיאותו של אחמדי-נג'אד, ועל רקע הביקורת הקשה כלפי איראן עקב צעדי הדיכוי נגד המפגינים, יקל על ישראל להסביר את משמעות האיום האיראני, ואולי ייווצר גם רקע נוח יותר להטיל עליה סנקציות נוספות אם ההידברות עמה תיכשל.