הצגת המתווה- תא"ל (מיל.) אודי דקל
מנחה: ד"ר קובי מיכאל
תא"ל (מיל.) אודי דקל | מר פיליפ גורדון | תא"ל (מיל.) מייק הרצוג | מר דיוויד מקובסקי
פתיחה: ננסה לתאר את התחום שבין המתווה של המכון למתווה של טראמפ.
הרצוג: זהו הזמן של ישראל לקחת את היוזמה ולא לחכות לאף אחד, הפנייה לצד שלישי היא מיותרת ומזיקה כי היא מותירה את היוזמה בידי הפלסטינים. גם אם תהיה תוכנית, היא לא תוליד התקדמות בגלל ההתנגדות הבסיסית הפוליטית של שני הצדדים. ישראל צריכה ליזום: לעודד פיתוח כלכלי, להשלים את גדר ההפרדה, להגביר ולחזק את הרשות, לעבוד עם מדינות ערב. כל עוד עבדנו בשיטת "הכל או כלום" קיבלנו כלום, ולכן צריך להגביר את הגמישות של התכנית, כפי שמציעה תכנית המכון.
איני רואה סיטואציה בה חמאס מאבד את הכוח שלו בעזה, ולא יהיה פיוס כל עוד אבו מאזן בזירה. הדרך היחידה לנהל את סוגיית עזה היא באמצעות הסכמות ארוכות טווח בין ישראל וחמאס, לצד השקעה במצב ההומניטארי.
אני מבין שתכנית טראמפ מבוססת על שתי מדינות ועל שתי בירות, השאלה היא איך תוצאה כזו תגובש. השאלה לגבי "מדינה מינוס" שזה מונח שמדברים עליו, היא עד כמה "מינוס" זה יהיה?
נתניהו יתקשה מאוד להגיד לא לטראמפ, ולכן יצטרך להגיד "כן" לתכנית כבסיס למו"מ, אפילו אם זה יתבסס על שתי מדינות – שנתניהו קיבל בעבר – ושתי בירות, כתלות באופן שבו זה יושג.
במקביל, אבו מאזן מתקרב לסיום כהונתו, הוא חושב על מורשתו. הוא לא יאמר "כן" לאף תכנית, ולכן על ישראל לבנות מצב שבו הוא לא מסוגל להגיד "לא", וזה דורש את רתימת השחקנים החיצוניים לכך – ארה"ב, רוסיה, מדינות אירופה ומדינות ערב המרכזיות. לא בטוח שזה הזמן לשים תכנית על השולחן לפני שנדע בדיוק מה קורה עם תכנית טראמפ, אך בשעה שזו תונח – יהיה צורך לעקוב מקרוב אחרי ההתפתחויות ולבצע התאמות בהתאם.
מקובסקי: כל דבר שהוא פחות מקווי 67 עם חילופים – הפלסטינים לא יאהבו. התכנית של המכון לא תמצא חן בעיניהם. ברור שעדיף לגלות מה אנחנו יכולים להשיג עם שיתופי פעולה ולהשיג "עסקה", ואם אין שיתופי פעולה לראות מה אפשר לעשות בכל זאת בלי עסקה. הדבר המאפיין את כל המנהיגים הישראליים – הם לקחו יוזמה.
יתרון התכנית של המכון הוא בפיצול שהיא עושה בין סוגיות הביטחון לבין הסוגיות של התיישבות. כל מנהיג ישראלי שיישם את התכנית יוכל לקבל את התמורות שלו או ממדינות ערב או מארה"ב.
יש תקרת זכוכית ביחסי המדינות הערביות וישראל, אבל ניתן "להעלות" אותה עוד יותר. טראמפ לא ילך על תכנית שלבים כל עוד הוא מאמין ב-"דיל המאה". זה בתורו מוליד שאלה אחרת - האם ניתן לאחד, במידה מסוימת, בין התכניות? ישנה כמובן האפשרות שנתניהו ישתמש בדיל ככלי להרכיב קואליציה שתגן עליו מהאתגרים המשפטיים שלו, ולכן סביר שהוא מחכה שהתכנית תתפרסם אחרי ה-9 באפריל.
באשר לעזה, ניתן, באופן מסוים, להחזיר את אנשי הרש"פ לרצועה – לא בטוח שישראל רוצה בכך. עם זאת, לישראל יש אינטרס מובהק לקדם את התהליך עוד בעידן אבו מאזן.
גורדון: ארה"ב תוכל לנסח איזה תכנית שתרצה, הפלסטינים ומדינות ערב יצטרכו תכנית שהם יכולים לקבל. עלינו להפריד בין הברית האסטרטגית של מדינות ערב עם ישראל – כמו שיש היום – לבין נורמליזציה מלאה, שעדיין חסרה. בשעה שכולם ידעו ויודעים על הברית, לישראל יש אינטרס להחצין את הברית כמה שיותר בשעה שלערבים יש אינטרס הפוך לחלוטין, כיוון שזה מאתגר אותן הן פנימית והן למול מדינות אחרות באזור, כולל איראן וסוריה.
השפעתו של הממשל האמריקני על הפלסטינים היא מוגבלת, הם אפילו לא מדברים. הפלסטינים לא "הלכו עד הסוף" עם יוזמת קרי ונמנעו מלקחת את הסיכון הכרוך בכך בשל החשש שלהם שישראל לא תקבל את התכנית. יש שאלה אמתית: האם כיום, עם מצבו הפנימי הרעוע של אבו מאזן, הפלסטינים יסכימו להסתכן על תכנית שדי ברור שתיתן להם פחות מתכנית קרי?
כל החלטה תתבסס על המציאות בצד הפלסטיני, ובנוסף אי אפשר לפתור הכול בגישה כוללנית – זה מחייב אותנו לעבוד עם תוכניות כמו זו של המכון.