בעשורים האחרונים נרשמו מספר אירועים מכוננים שהציבו את מערכת הביטחון הישראלית, ובעיקר את צה"ל, במרכז השיח הציבורי, והשפיעו על מאפייני התנהלות מערכת הביטחון, תפיסת ההפעלה והשיח בין מערכת הביטחון לדרג המדיני. במושב זה התארחו שלושה בכירים לשעבר במערכת הביטחון – שכיהנו כאלופי פיקוד, סגני רמטכ"ל וראש מל"ל – לדיון על הגורמים המעצבים את מערכת הביטחון, כיצד המציאות המדינית והביטחונית הנוכחית משפיעה על תפקוד הצבא ושירות הביטחון, ומה על הדרג המדיני לעשות כדי לפעול לחיזוק ביטחונה של ישראל בטווח הרחוק.
מנחה: תא"ל (מיל.) אודי דקל
אלוף (מיל.) יאיר נווה
המציאות משתנה. בעשר השנים האחרונות אמרנו שצה"ל צריך לבנות את עצמו לקראת טרור, גרילה ואחר כך גם טרור של חמאס. עכשיו המזרח התיכון משנה שוב את צורתו. מתחייםל להיבנות צבאות נוספים בזירה. דיביזיה בסוריה שתקום, מעצמות שתיכנסנה לכאן. ואיראן, שנכנסת לכאן לא רק בנתיב הגרעיני אלא דרך השפעה בלבנון ובעזה - בעל מאה ובעל דעה גם בהקשר הכי מיידי. איראן מעורבת בכל אירוע טקטי שיכול להתגלגל.
אנחנו נמצאים בתהליך שינוי בעשור הקרוב, מעבר מטרור וגרילה לסוגיו למצב מורכב יותר: איום בהקשרי גרעין. לכן אתגר בניית הכוח של צה"ל גדול יותר מבעבר. זה משפיע על תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, על עקרונות תפיסת הביטחון (הכרעה – כן או לא?) וכן שינויים שתפיסה זו מציגה לבניין הכוח והשלכותיו.
יש הבדל בין תקופות. בתקופה שבה לחמו טנקים בטנקים, ברור לכולם שצריך לנצח וברורים עקרונות תפיסת הביטחון. היום הכול יותר "רך". פעולת צבא היום קשורה לשאלות שאינן מהתחום הצבאי, כי אם מהתחום האזרחי. צבא צריך לקבל הנחיות מדרג מדיני. כיוון שזה (שדה הפעולה של צה"ל) רך – הצבא צריך לפענח למה מתכוון דרג מדיני. בתקופה זו של לחימה מורכבת בשטחים רכים הדרג המדיני צריך להבין שעליו לעבוד צמוד יותר עם הצבא.
הצבא לא לחינם נמצא תחת מתקפה יום יום. יש לאנשים אינטרס לגרום לפרה הקדושה האחרונה שיש לנו שהיא ממלכתית - שגם היא תעמוד על המדוכה. הצבא בשנה האחרונה התחיל בתהליך של הליכה לאחור. מי שהתחיל עם הבעיה של להכניס דתיים, חילוניים, קבוצות חברתיות וגופים זרים זה הצבא עצמו. הצבא הכניס את הקבוצות הללו ולא ידע איפה לעצור את זה. לכן הצבא נוהג היום לצמצמם גופים אזרחיים בקרבו, כדי להגיע למצב שהוא קונצנזוס, ממלכתי.
בנושא הפלסטיני מה שמציק בעיקר, לנו כיהודים וכאזרחי המדינה, זה פחות הטריטוריה ויותר זכויות הפרט וזכויות התנועה, היחס, החופש והשוויון. אלה דברים המציקים לאנשים בעולם המערבי. אנו צריכים לנצל תקופות שבהם הביטחון הוא טוב כדי לשפר את הדברים האלה. השאלה הנוספת היא לגבי אופן הפעלת צה"ל בשטחים. זה שאלה לא לגיטימית כי הצבא לא בוחר את משימותיו. הוא גם לא עשה זאת מאז קום המדינה. ברגע שקבעו שזו משימה אין על כך עוררין. הנקודה היא להבין נכון, כצבא, את נקודת האיזון באופן פריסת הכוחות: מילואים, סדיר, אימונים. וזאת כדי לאפשר לכוחות המילואים להתאמן בצורה טובה.
הצבא הוא ארגון לוחם, ולכן לא משנה מה התהפוכות שיהיו על החברה - בסוף העדיפות היא לחייל לוחם על פני חייל ב-8200. הדברים מוגדרים, זו האמת המקצועית של הצבא. לגבי המערכת שבין הצבא לחברה, צריכים לחזור למפקד של פעם. המפקד כמחנך הנוער. צריך להחזיר למפקד את סמכויותיו ולהקפיד על מעורבות ולא על התערבות.
אלוף (מיל.) משה קפלינסקי
התרחיש הקונבנציונלי הוא פאסה. הבנה והפנמה זו צריכה להוביל את מרכז בניין הכוח של צה"ל לשנים קדימה. הכוונה היא לטנקים שנוסעים בשטחים הפתוחים וכל המשתמע מכך. צריך להתרחש תהליך של מוכנות ללחימה מול ארגונים, בחסות מדינתית או לא, ובנוכחות אזרחים. הכיוונים של תר"ש גדעון נכונים, אך זה לא רק"ק. מערכת הביטחון צריכה להסתכל גם על נשקו של החלש – רקטה שמייצרים בבית וצריך בשבילה כיפת ברזל. אני רואה קלות כמעט בלתי נסבלת של נשקו של החלש: רחפנים, לדוגמה, היודעים לעשות דברים מורכבים גם בתחומי מודיעין; הסייבר הוא נשקו של החלש, אנחנו צריכים לזכור שהיתרון איכותי שלנו יכול להצטמצם דרך שימושים של השווקים האזרחיים נגדנו וצריך לקחת אותה בחשבון. תחום הסייבר – נכון להגנה ולהתקפה. בהקשר להשפעה האיראנית, צריך לדעת שאנו פועלים בעתיד הקרוב באזור שלנו כשהוא כולל נשק גרעיני. לפעול באזור שיש בו מעטה גרעיני – מצריך מעטפת עמוקה.
הדרג המדיני מעולם לא הגדיר לצבא מה הוא רוצה ומה הוא מצפה. אנחנו איבדנו את היכולת לשיח (בחברה ובמדינה בכלל) ובתוך כך גם שיח בין-מדרגי, וזה גורר תרבות של מגרש כדורגל גם בין חברי הקבינט לבין קציני הצבא. קל לנו לדבר על רב כזה או אחר שקורא לרב להתפטר. זה לא נולד בשנים האחרונות. מעמידים רמטכ"ל מול חייל באירוע טקטי – זה לא נכון. מייצרים כך אירועי רייטינג. זה לא שלא מגדירים לצבא מה רוצים ממנו, הבעיה היותר גדולה היא שהתרבות שאותה תיארתי משפיעה על חוסנו של הצבא. האתגר הכי גדול של הצבא הוא לשמור על החוסן שלו. לא להיתפס לנתונים על אמון הציבור בצבא, שכן מחר מחרתיים הצבא עשוי לאבד את יכולתו לתת פקודות. החובה היא של הפוליטיקאים. הם צריכים לשמור על הצבא גם במה שהם אומרים, גם באיך שהם מתנהגים. הצבא, מבחינתו, צריך לשמור על השיח המקצועי ועל הערכים שלו.
לא תהיה מלחמת לבנון שלישית, אנו צריכים להתכונן למלחמת הצפון הראשונה. הבעיה מתחילה כשלפני שעתיים ראינו את עמוס ידלין נלחם כדי לקבל אמירה משר הביטחון. אני לא רגיל שידלין לא מצליח. כשהדרג המדיני מחליט לא להביע עמדה אנו מתחילים לדבר על כן או לא ירידה לפרטים. בכל מה שקשור לנושא הפלסטיני לדרג המדיני נוח בעמימות, ואנו משלמים על זה מחירים. במערכה שבין המערכות ובזירה הצפונית מתנהל שיח טוב מאוד בין דרג צבאי למדיני, לפחות לפי התוצאות. יש סנכרון טוב. כאן החליטו לא "לרוץ לספר לחב'רה". כיפת ברזל יצרה אשליה שהעורף לא יכול להיפגע, ופה יתחיל תסכול. אם לא יהיה שיח אמיתי וסנכרון ועבודה משותפת בין דרג מדיני לצבאי התסכול יתפרץ ויגבר.
בנושא הפלסטיני צה"ל אינו בוחר משימותיו. צריך לבחור לאן רוצים להגיע כדי לדבר על הדרך. לא אמרנו לאן רוצים להגיע ולכן אנו, כצה"ל, מחזיקים את המצב כמות שהוא. זו המשימה שלו. אני לא מאמין שהזמן פועל לטובתנו. אחרי 50 שנה הגיע הזמן שנקבל החלטה מה אנחנו רוצים. כשמדינת ישראל החליטה לצאת מלבנון אף אחד לא שאל על איזה קו נישאר. כדי להבטיח ביטחון למדינת ישראל ולתושביה יש להישען על הצבא. מה בוער יותר כיום? המצב ההומניטארי בעזה או יכולתנו לפעול שם עם טנקים? הגורם הראשון חשוב יותר מאשר אופן פעולה כזה או אחר. וצריך להחליט כיצד לעשות זאת.
סמכות המפקד מעורערת. צריך לפתח אתוס חדש ומערכת ערכים חדשים. זה לא לאן החייל רוצה להגיע, אלא לאן המדינה רוצה להגיע. חוסן העורף (חוסן החברה) לספוג הרוגים הוא דבר שצריך לדון בו. אני מרגיש שהצבא מתמודד ביושר ובמקצועיות עם הנושאים הללו.
אלוף (מיל.) גיורא איילנד
השינויים שנעשים בצבא על פני 20 שנה הם בכיוון הנכון. השאלה היא שאלה של מינון. הרבה פלטפורמות של המלחמה הרגילה קטנו, אך מצד שני פותחו יכולות אחרות.
את בניין הכוח הצבאי אפשר לבחון בשלוש דרכים:
- דרך השאלה כמה זמן לוקח לי לשנות החלטה - כוננות ובט"ש זה דבר שאני יכול לשנות יחסית מהר. כאן אני יכול לקחת סיכונים מקסימליים כי זמן השינויים קטן.
- מוכנות – מלאי, אימונים זמן תגובה לשינוי רמת מוכנות הוא חודשים. אפשר לקחת סיכונים.
- גודל ומבנה סד"כ – לא משנה אותו בימים או בחודשים אלא בשנים. במרכיב זה אין ברירה אלא להימצא ביתירות כי הפיתוח הוא איטי.
דרך הסתכלות זו אפשר למצוא את האופטימום הנכון כדי לדעת איפה לקחת סיכונים. הצבא פועל על פי מתודולוגיות נכונות. הבעיה היא הפערים בין המערכת הצבאית למערכות אזרחיות. זה לא רק כמות טילים או הטווח שלהם, אלא הדיוק שלהם. מטרה אסטרטגית אינה רק מטרה צבאית אלא כל דבר אחר שמדינת ישראל תלויה בו. מי אחראי במדינת ישראל לתת מענה להגנת אתרים אסטרטגיים? אף אחד. משרד הביטחון שיש לו אחראיות הכוללת על העורף? הוא טוען שאינו אחראי. 10 שנים מתנהל דיון ואין לכך מענה. אלה דברים שנופלים בין הכיסאות.
יש לנו חולשה של דרג צבאי-מדיני. לכאורה הדרג המדיני יחליט ה"מה" והצבאי ייתן את ה"איך", ויש אבחנה דיכוטומית בין הצדדים. אך לא יכולה להיות אבחנה בין שני הדרגים במובן של על מה מדברים. פרס אמר בעבר ששמונים אחוז מהנושאים שאנו מתעסקים בהם הם לא מובהקים צבאית או מדינית, וצריך לדון עליהם ביחד. הדיון לא יכול להיות היררכי אלא פתוח. הצבא צריך לדבר גם על היבטים מדיניים, לא רק צבאיים, בלי לחשוש מכך. קבלת ההחלטות צריכה להיות היררכית, כי כשקבינט מצביע הרמטכ"ל לא מצביע. הדיון לא היררכי, קבלת ההחלטות היררכית. הדרג האסטרטגי צריך לעסוק גם במדיניות.
הצבא בעשר השנים האחרונות נזהר מידי מלהתווכח עם הדרג המדיני על משמעויות של החלטות מדיניות. כשאתה לא מדבר על הדברים נוצר נרטיב שגוי, שהוא סכנה גדולה. הוא לעתים תוצאה של עמדה פוליטית או אידאולוגית מדי. מלחמת לבנון הראשונה היא דוגמה לכך. סיפרנו סיפור שטחי ולא נכון והאירועים התפוצצו לנו בפנים. צריך לחייב דרג מדיני לקבל החלטה אך על סמך סיפור מלא, מורכב, הבוחן את התמונה המלאה של הרכב אוכלוסייה, השפעות פנימיות וחיצוניות, שחקנים הפועלים בזירה ועוד. לא לבחון את השדה (לבנון במקרה זה) דרך עדשה מוגבלת, צרה. במצב כזה המציאות תתפוצץ לנו בפרצוף.
הצבא בורח מעימותים עם דרג מדיני. על הצבא להתעקש להציג את דעתו ואופן ניתוחו את המציאות. ההחלטה תהיה של הדרג המדיני. כשאתה כדרג מדיני יורד לפרטים טקטיים אתה עוסק בדברים לא רלוונטיים. אל תיפול למלכודת הפרטים כי אינך צריך להתעסק בכך. מה כן? אחרי סקירות המודיעין ואחרי שרה"מ דופק על השולחן, לעולם יש לשאול: אני מבין שזו התכנית המועדפת, אני מעריך שבחנתם חלופות אחרות. אנא הציגו לי את החלופות האחרות שבחנתם. אך הבעיה היא שדיון כזה לא קיים.
המציאות הפיקודית משתנה. המפקדים כבר אינם משמשים כמקור ידע. הבלעדיות של המפקד על הידע מעורערת.