ניתוח אסטרטגי של סוגיות הנוגעות לביטחון הלאומי מחייב התבוננות אל המחלוקות הפנימיות בחברה הישראלית. נראה כי חלק ניכר מהמחלוקות המהותיות קשור לנושאים הנוגעים לביטחון הלאומי. בפאנל זה עמדו על מחלוקות אלו בקרב הציבור הישראלי היהודי. נבחן הקשר בינן לבין תפיסות העולם השונות בקרב הציבור לגבי הערכים שבבסיס המדינה ובעיקר במשמעות של הגדרת המדינה כ-"יהודית ודמוקרטית" ובמקומם של ערכים ליברליים ונעשה ניסיון לבחון כיצד ניתן לאזן בין ערכים מתחרים, ובבחינת המשמעויות וההשלכות לסוגיות הנוגעות לביטחון הלאומי ובהמלצות להמשך.
פתיח - ד"ר ציפי ישראלי
נקודת המוצא שלנו היא שהדאגה של הציבור מעניינים פנימיים לא פחותה מחיצוניים, ולפיכך ענייני פנים קשורים לביטחון לאומי לא פחות מענייני חוץ.
המחלוקות המרכזיות כיום בחברה הישראלית:
הפיתרון לסכסוך - זכויות על הארץ מול שליטה על עם אחר. ארץ ישראל השלמה במחיר פגיעה בזכויות או ארץ ישראל החלקית עם שוויון זכויות; היחס למיעוט הערבי - שוויון זכויות או עדיפות לאזרח היהודי; היחס לזר – "עניי עירך קודמים" מול צדק אוניברסלי; מעמד הדת במדינה - כיבוד ערכים דתיים מול ערכים ליברליים.
המחלוקות קשורות סביב שני היסודות – מדינה יהודית ודמוקרטית. הן באות לידי ביטוי מיום הקמתה של ישראל, דרך מגילת העצמאות. חזון המדינה היה ליצור איזון בין הערכים. חברה הטרוגנית היא נכס וחברה מקוטבת פחות. לפיכך חשוב לחדד עמדות נכונות ודרכן להגיע למכנה משותף. אלו שתי נקודות מבט לגיטימיות: הליברלית והלאומית. יש לאזן ביניהן. שתיהן חשובות.
בתקשורת כיום יש מגוון דעות יותר משהיה בעבר, היכולת להיחשף לשיח מגוון עלתה. השאלה אם השיח המגוון מביא לשינוי של שיח? לדעתי כל אחד קורא את עצמו. כל אחד פונה לערוץ שלו והאתגר הוא איך להגיע לציבור שאינו שלך. גם שיח הקצוות נמצא במסגרת לאומית לוקאלית ופחות שיח ליברלי. תקשורת מייצרת יותר עמדות מרכז. תקשורת חזקה ועצמאית נחוצה לדמוקרטיה, כמו בית משפט עליון.
פרופ' אשר כהן
מאחורי הצירוף יהודית ודמוקרטית יש יהדות, ציונות ודמוקרטיה. זוהי התשתית הערכית של המדינה שמופיעה במגילת העצמאות. זהו הקונצנזוס. אפשר לחלק את החברה בין חד-ערכיים לרב-ערכיים. חד-ערכיים אומרים שיש סתירה מהותית בין יהדות לדמוקרטיה, ונדרשת הכרעה. כולם יודעים להצביע על חד-ערכיים דתיים – למשל חרדים – השוללים זהויות אחרות. פחות מדברים על חד-ערכיים דמוקרטיים. "חרדים דמוקרטיים" טוענים שלא תיתכן דמוקרטיה אם המדינה לא תתפרק מיהדותה וציונותה. החד-ערכיים אינם מסוגלים לשתף פעולה. מולם עומד רוב גדול של רב-ערכיים. גם ביניהם יש ויכוחים על המינון והאיזונים. הם אומרים שציונות, יהדות ודמוקרטיה הם התשתית הערכית של המדינה. הם מנהלים ויכוחים אלא שיש להם מכנה משותף מאוד ברור. אולם יש מקום אחד שבו המיעוטים החד-ערכיים מנצחים בנוק אאוט – התקשורת. חנין זועבי תמיד תזכה בכותרות ולא יתר הציבור הערבי. הקצוות תמיד זוכים לכותרות, למשל חוסמי רחובות כי זה מוכר בתקשורת ובשיח. זה לא אומר שזה מה שקורה בחברה. איך מתגברים על זה? למשל, אמנת גביזון והרב מידן בנושא השבת. אנשים רב-ערכיים יכולים להגיע להסכמות גם אם הם ניצבים משני הקצוות של המתרס. המדינה הזו, אם לא תהיה יהודית היא לא תהיה דמוקרטית, נוכח האוכלוסייה בה היא חיה. חשוב שהמסה המרכזית תהיה במרכז.
אם תכתבו בגוגל "הדמוקרטיה בסכנה", תמצאו הרבה תוצאות. אם תכתבו הדמוקרטיה משתפרת תמצאו מעט. יש נטייה לתאר ויכוחים פנים דמוקרטיים כלא לגיטימיים. תשע שנים התנהל שיח על הידרדרות הדמוקרטיה, אך המדדים של הסוציולוגיה לא מצליחים למדוד זאת. הדמוקרטיה לא הידרדרה כפי שהידרדרה בשיח. לגבי הסכסוך, גם הרצון לסיום הסכסוך לא עובד, כרגע אין עם מי לדבר וזו הנקודה המהותית. נציגי המיעוט הערבי לא רוצים מעמד של מיעוט כפי שמציע פרופ' סמוחה, אלא הם רוצים מדינה של כל לאומיה. הנציגים הערבים לא היו מוכנים לחתום על מדינת לאום יהודית.
פרופ' סמי סמוחה
אופי המדינה והסכסוך בינה לבין הפלסטינים מכתיבים יחסי יהודים ערבים. הפרדיגמה של המדינה היהודית והדמוקרטית אינה עונה על צרכי המיעוט הערבי ומייצרת ניכור בקרבם. ניתן לחשוב על נוסחאות אחרות שיתאימו יותר על בסיס מדינה יהודית ודמוקרטית. הנוסח הקיים של המדינה היהודית הוא נוסח שלפיו המדינה היא של העם היהודי בלבד – ניתן להגיע למצב שישראל היא מדינת כל אזרחיה, דבר שהוצע על ידי בגין ומרצ. הנוסח החלופי מבטל את הבעלות הבלעדית של הערבים על המדינה. הוא ניתן להחלה ללא ביטול זכות השבות וכך לא ישתנה הרוב היהודי ותושג סולידריות רבה יותר וקבלה הדדית.
הדמוקרטיה הישראלית היא הגורם שמסביר מדוע המיעוט הערבי שומר על שקט ואינו חלק מההתנגדות של הפלסטינים בגדה וברצועה. לפיכך יש לשמור על הדמוקרטיה. הדמוקרטיה הישראלית שומרת על שלטון הרוב, אך אינה מהותית – כזו המקדמת שוויון וזכויות ומונעת הידרדרות לעריצות. אין בישראל חוקה שמונעת פגיעה בזכויות אזרח. ההגנה על זכויות הפרט לקויה, והנפגעים העיקריים הם אנשי המיעוט הערבי. לעומת חולשת הדמוקרטיה האופי היהודי חזק. אפשר לחזק את הדמוקרטיה הישראלית בדרכים רבות: ביטול מצב החירום והחלפת התקנות הבריטיות בתקנות ישראליות ליברליות; ניתן להעניק לערבים זכויות לאומיות לצד האתניות, כולל הכרה בזיקה לעם הפלסטינים, חקיקת חוק שיעניק לערבים תקציבים לפי יחסם באוכלוסייה, שילוב בממשלה, התייעצות בנוגע לחקיקה רלבנטית, הקמת ישובים ערבים יהודים מעורבים. דמוקרטיה מתגוננת לא צריכה לאסור התארגנות לשינוי אופיה של המדינה.
אין בישראל איזון בין מדינה יהודית לדמוקרטית. תהליכי הדמוקרטיזציה נעצרו מאז עליית ממשלת הימין ב-2009 ואנו נמצאים במצב ששלטון הרוב עלול להפוך לעריצות הרוב. הדבר עלול להובילנו לסכסוך עמוק בין יהודים לערבים במדינה ולהפר את השקט שהיה עד כה.
צריך לוותר על הבלעדיות של הבעלות. המדינה שייכת גם לערבים, לא רק ליהודים. ארץ ישראל היא מולדת משותפת ליהודים ולערבים וצריך להכיר בזה. זה לא מונע מישראל להיות יהודית וציונית. הבעיה בישראל איננה מדינה יהודית אלא הציונית, שהתפקיד שלה להנציח את אופייה היהודי של המדינה ולמנוע מאבק על אופייה הציוני. הערבים יוכלו לקבל מדינת לאום יהודית, לא ציונית. החברה היהודית הוקמה על ידי השמאל. מאז עליית הימין יש מאבק אדיר על עיצובה מחדש ברוח הימין. מאבק זה קשור גם לסוגייה הפלסטינית. סימטריה לאומית יכולה להתקבל רק אם תקום מדינה פלסטינית, שאז ערביי ישראל יוכלו להרגיש שגם המאוויים שלהם הגיעו להגשמה. צריך לרכך את הסתירות בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ומדינה יהודית לבין חוסר מדינה פלסטינית. זהו מאבק אדיר בין ימין לשמאל, ולערבים בישראל יש זכות להשתתף במאבק זה דרך חיזוק הדמוקרטיה הישראלית.
אלוף (מיל.) חגי טופולונסקי
כיצד משמרים ערכי לחימה עם גיבוי לחיילים וניצחון מול האויב? במשפט אחד: תנו לצה"ל לנצח הבעיה שהפרשנות לערכי צהל, לגיבוי ולניצחון היא אחרת אצל אנשים שונים. לכן זוהי שאלה מורכבת. למשל, בפרשת אלאור אזריה יש שיאמרו שאסור לירות במחבל פצוע. אחרים יאמרו שיש לירות בכל מחבל. לפיכך לכל אחד ערכים שונים. רוח צה"ל מדברת על טוהר הנשק שמבהיר כיצד לנהוג.
צריך לתת לחיילים גיבוי בכל מקרה כדי שהם יבצעו משימותיהם ללא חשש, אבל צריך לתת גיבוי לטעויות, לא לפשעים ולמעשים שלא יעשו – הטרדה מינית או ירי באדם שלא לצורך. אחת החוזקות של צה"ל היא שהוא יודע להבחין בין גיבוי לטעויות לפשעים.
לגבי ניצחון – בעבר דיברו על הכרעה, ובשנים האחרונות מדברים על ניצחון. המציאות יותר מורכבת. למשל, לא רוצים להשמיד את חמאס, אלא להרתיעו. האם ישראל ניצחה במלחמת לבנון השנייה? זה נתון לפרשנות.
מה צריך לעשות כדי לשמור את צה"ל כפי שהוא? לתת לו להתנהל לפי ערכיו. לתת לו להיות עצמאי. על צה"ל להישאר צבא העם – הצבא של כולם – ערבים, דתיים, חילוניים, דרוזים. כדי שיהיה כזה צריך לגייס את כולם, בעוד כיום מתגייסים רק 50%. על כל אוכלוסייה להרגיש נוח בצה"ל. לבסוף, צריך לשמר את אמון הציבור וזה דורש מצה"ל פתיחות ושקיפות. התמיכה של הציבור היום בצה"ל היא 90-80% ואת זה צריך לשמר.
הדמוקרטיה בישראל מאותגרת, אך הדמוקרטיה אינה דת. היא יכולה להוביל לדיכוי לפי דוגמאות רבות בעולם. אני מציע שלא נתייחס אליה כדת.
רוב בעיות הגבול של ישראל נפתרו. היום מובן שסיני לא חלק מישראל. ברור הגבול עם ירדן. סיפחנו את רמת הגולן. עדיף לעסוק בהסכמות, באחדות, בקירוב לבבות ולא לתת לקיצונים להכתיב את הטון. אם נשאיר את הערכים לפוליטיקאים – זה יהיה אסון. נגיע לפוליטיזציה של הצבא, והצבא יקבל גוון צבעוני בהתאם לשלטון. ישראל מתמודדת עם שוויון נשים ומהיותה מדינה עם אוכלוסייה דתית יש אתגרים, אך הכיוון אליו מתקדמים הוא שוויון. הצבא רוצה למצות את הנשים ולראותן במירב תפקידים. הוא רוצה לייצר שוויון זכויות. זה מתנגש עם תפיסות, וזהו אתגר של הצבא לתת להן מענה. ולמרות דברי הרבנים, גיוס הנשים עולה.
פרופ' דניאל פרידמן
השאלה היא מה צריך להיות ההיקף הנכון של הביקורת השיפוטית באיזון בין ערכים לאומיים ודמוקרטיים? בית המשפט הוא מרכיב אחד במערכת. הבחירה בין הערכים הלאומיים והדמוקרטיים היא בחירה גם של הממשלה והכנסת. לבית המשפט יש חלק אבל הוא בסך הכל מרכיב במערכת - גם אם חשוב.
זוהי בעיה כלל עולמית שנתקלים בה גם בארצות הברית ובאנגליה, והיא אינה ייחודית לישראל. רמת האיומים על מדינת ישראל גדולה ממרבית מדינות העולם. ישראל מצויה במצב ייחודי שיש אויבים שחותרים להשמדתה. השאלה לגבי הערכים היהודיים גם שנויה במחלוקת – מי הם היהודים, רפורמים או אורתודוקסים? האם מי שעבר גיור רפורמי הוא יהודי או שמא יש צורך בגיור אורתודוכסי?
אפשר לחלק את גישת בית המשפט לשלושה שלבים: ב-35 השנים הראשונות לקיום המדינה בית המשפט היה ער לשאלות לאומיות כגון פסילת סרט, או מניעת אנשי אל-ארצ' להשתתף בבחירות בכנסת נוכח התנגדותה לחלוקת הארץ; משנות השמונים ועד 2012-2011 בית המשפט נוקט גישה אחרת כלפי ערכים דמוקרטיים וליברליים. כך למשל אישר סרט דוגמת ג'נין ג'נין. ניתן ביטוי לתנועות כמו כך ובל"ד והיתר להתמודד בבחירות, למרות התבטאויות חריפות מאוד. האם מתן אפשרות לכהנא להתמודד זה ליברלי?;השלב השלישי הוא קו שנמתח בין שני הקצוות הקודמים – יתר התחשבות בהיבט הלאומי אבל לא באופן שהיה לפני שנות השמונים.
בית המשפט העליון הרחיב את סמכויותיו מעבר למה שטוב לו וטוב למדינה. הוא מתנגש יותר מדי עם המערכת הפוליטית. ה-35 השנים הראשונות כשהסמכויות היו יותר מצומצמות הכוח המוסרי שלו היה יותר חזק. למרות שהכוח הפורמלי של בית המשפט גדול מאוד, הוא למעשה פחות. בית המשפט לא יכול לעצור תהליכים גדולים, למשל התנחלות. הוא עסק בתהליך אך לא השפיע עליו.
לצורך שמירת דמוקרטיה וזכויות אדם הכרחי עבורנו להיפרד מהפלסטינים בשטחים, ואם לא בהסדר צריך פיתרון אחר. דמוקרטיה וזכויות אדם ייפגעו אם הדבר לא יקרה. בית המשפט העליון לא יוכל לעשות זאת. זהו דבר שהמערכת הפוליטית צריכה לפתור. הגבולות של ישראל לא מוסכמים.
גב' פולי ברונשטיין
כדי ניתן לעבור משיח קצוות? לפני כמה שנים חציתי לראשונה את מחסום ח'זמה. חשתי חיבור אמיתי לנוף בדרך לראמאללה. יושב לידי פעיל אירופי ואני אומרת לו שזה המקום הכי יפה בישראל. הוא אומר לי שזה לא ישראל ולא מצליח להבין איך מישהי שפועלת לפיתרון של שתי מדינות מתפייטת כך. הבהרתי לו שזה לא פרקטי למדינת ישראל להיות כאן, כי אני רוצה לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אני פרגמטית. זוהי האידיאולוגיה שלי. לא המצאתי זאת. שאבתי השראה מתכנית החלוקה. הסכמנו להתפשר בניגוד לערבים. מדוע בכל זאת הישראלים נגררים לקצוות?
אנחנו משבחים את מנהיגינו על עקרונות וחוסר יכולת להתפשר במקום להעריך את המנהיג שמוכן להתפשר כדי שכולנו נחיה כאן ביחד – ערבים, חרדים, תל אביבים וכו'. כדי שאנו נתרום צריך שגם האחרים יטביעו חותם. חוק הלאום הוא דוגמא מצוינת לחקיקה שצריכה הסכמה רחבה. הבעיה בישראל שהרוב חושב שהוא מיעוט והמיעוט חושב שהוא רוב. יש לנסות לחוקק חוק לא כמחטף, אלא עלינו לשאוף לחוקק חוק שישקף את המדינה היהודית והדמוקרטית. עדיין צריך להבטיח מדינה משגשגת יהודית ודמוקרטית לדורי דורות. בואו נתחיל מחוק הלאום.
הרוב היהודי הוא מתון. החלוקה מלאכותית. יש הסכמה רחבה בציבור. ככל שנדע לרתום ציבורים מכל המפלגות ולהפעיל את הרוב הדומם להשפיע על ישראל נחזק את הערכים הקונצזואליים. הרבה שנים דיברנו על שתי מדינות כשנתניהו דיבר על ניהול הסכסוך. היום השיח עוסק בהיפרדות או סיפוח. רוב הציבור מתנגד לסיפוח, גם בקרב מצביעי ליכוד. יש צורך לשבור פרדיגמות מפלגתיות ולהפעיל את הציבור להחזרת רעיון הסיפוח למגירה.
מגיבים
ד"ר כרמית פדן
במצב שבו גורמים בתוך הצבא או מחוצה לו מאיימים על הסדר הפנימי הצבאי הארגוני, הם מסכנים את מימוש הסדר במרחב – שזוהי משימתו של צה"ל. החייל היורה בחברון היא סיטואציה בה גורמים חיצוניים נותנים לחייל פקודות שסותרות את ערכי צה"ל, במקרה זה שאסור לירות באדם מנוטרל. על הצבא להרחיק גורמים כאלה כדי שערכי צה"ל ימשיכו להיות נר לרגלי חיילים ומפקדים. החיילים יזכו לגיבוי ברגע שיפעלו על פי ערכי צה"ל. זה אתגר שמונח לפתחי הצבא. השאלה המרכזית שמונחת לפתחו של הצבא היא כיצד לשמור על צבא ממלכתי ובמקביל לשמור על הסדר הארגוני הפנים-צבאי במרחב.
גב' קים לביא
ביחס למה שאמר פרופ' אשר כהן: הבעיה של החד-ערכיים היא שולית. הבעיה היא הרב-ערכיים שמחלישים את המרכיב הדמוקרטי עד לרמה המינמלית שלו. מה שווה דמוקרטיה אם לא ניתן לשלוט בה? אין ניסיון למצוא איזונים וחיים משותפים. לגבי פיתרון הסכסוך, זוהי הזירה החשובה ביותר שבה מתנהל המאבק על הערכים – ארץ ישראל השלמה שנמצאת בהתנגשות חזיתית עם הדמוקרטיה במובן של החוק ושל הערכים הליברליים. המוקדים של התקשורת, בית המשפט והאקדמיה – הם המקום בו מנסים להחליש את הערכים הדמוקרטיים והליברליים. הזהות הלאומית יהודית היא אינהרנטית. השאלה של המשטר הדמוקרטי היא שאלה מרכזית – זה אתוס שאנחנו בוחרים להיות חלק ממנו. המרכיב שנמצא תחת איום הוא לא זהות יהודית אלא דמוקרטית.
מר ח'דר סואעד
אתייחס למתח בין המדינה היהודית לזכויות לאום. כבר שבעה עשורים הערבים בישראל נתונים בשוליות כפולה שהחריפה מאז 1967, ולאחר הסכמי אוסלו שלא נתנו להם כל התיייחסות. אני מבין ומסכים עם כך שהם לא יהיו חלק מפיתרון. ערביי ישראל לא שברו את הכלים עם הרוב היהודי ועם הממסד הישראלי מצד אחד, אבל גם הם לא שוברים את הכלים עם הצד השני מעבר לגבול הקו הירוק. עדיין שומרים על יחסים קרובים עם הפלסטינים בגדה וברצועה. אני מודאג ממגמת ההקצנה שמתרחשת בקרב הדור הצעיר. הדור הנוכחי מאתגר את המדינה, פתוח למגמות גלובליות וקורא תגר על הזהות הקולקטיבית. אני חושש מבלימה של מגמת הישראליזציה והתחזקות הפלסטיניזציה לכדי לאומנות. הגישור בין הזהות האזרחית והלאומית בישראל הוא האתגר ברמת הקולקטיב של המיעוט הערבי בישראל.
ד"ר קובי מיכאל
לגבי המתח בין זכויות היסטורית לשליטה על עם אחר, רוב הציבור הישראלי מתעסק בהיתכנות ההסכם. לגבי המתח בין ערכים דתיים לפלורליזם, ניתן לכבד ערכים דתיים ופלורליסטיים בה בעת. אשדוד היא דוגמא לכיבוד ערכים דתיים והגדרת השבת לפי מסנן פלורליסטי. לגבי הצימוד דמוקרטי-ליברלי, הרי שהוא זה שמדיר את המחנה השמרני מהדמוקרטיה. ניתן לשלב ולהיות גם וגם. אשר לצה"ל, יש אחריות לדרג המדיני והאזרחי על צה"ל. במקום בו הדרג המדיני אינו מגבה הצבא מוצא את עצמו לבד.