מדיניות החוץ הסעודית אסרטיבית משהייתה, יש שיאמרו אפילו הרפתקנית. המלך סלמאן ובנו, יורש העצר מוחמד, נקטו במספר מקרים – בראשם המלחמה בתימן והמצור על קטאר – קו מדיניות שנוי במחלוקת, תוך לקיחת סיכונים שלא אפיינו את האופן בו הממלכה ניהלה את יחסי החוץ שלה בעבר. עד כה, נראה שהמחיר שמשלמת הממלכה בשל אימוץ מדיניות זו עולה לא פעם על התועלת שביקשה להשיג. כשברקע פגיעה במעמד האזורי של הממלכה בשל הסכם הגרעין עם איראן, וקושי מתמשך שלה להשפיע על יחסי הכוחות בסוריה ובעיראק, כל אלה הותירו את ערב הסעודית מאחור עם דימוי של שחקן אזורי המצוי בדעיכה.

מאז ה-5 ביוני מטילות מספר מדינות ערביות - בהובלת ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין - חרם דיפלומטי וכלכלי על קטאר. זה כולל הצגת רף דרישות גבוה, יש יאמרו מופרז, שכולל  את קירור היחסים עם איראן, סגירת רשת אל-ג'זירה, הוצאת הכוחות הטורקים מהאמירות וחשוב מכל עבורן - הפסקת התמיכה באחים המוסלמים. "הרביעייה הערבית" ציפתה, כך נראה, שהאמירות לא תעמוד בלחצים, אך משנכזבו תקוותיה נדמה כי היא מוכנה לסגת מכמה מדרישותיה. העץ עליו טיפסו המדינות התברר כגבוה.

קטאר אמנם משלמת מחיר לא מבוטל, בעיקר כלכלי, בשל החרם. אולם, גם המחיר אותו משלמת ערב הסעודית מאמיר עם הזמן. דימוי העוצמה שלה נפגע בשל יכולתה המוגבלת, עד כה, לכופף למרותה מדינה זעירה (ו"סוררת") כקטאר. בינתיים יחסיה עם בנות ברית מוסלמיות מרכזיות, בראשן פקיסטן, מתוחים בשל עמדתן "הניטרלית" במשבר, וקטאר מצדה חיממה את יחסיה עם איראן וטורקיה, המסייעות לה להתגבר על החרם.

מאז כניסת הנשיא טראמפ לתפקידו עשו וושינגטון וריאד מאמץ להראות כי "הקלקולים" שאפיינו את תקופת הנשיא אובמה אינם עוד. אולם, על רקע המשבר בין מדינות המפרץ כלל לא ברור עד כמה ריאד ווושינגטון אכן רואות עין בעין את הנושאים האזוריים. לממשל האמריקאי יש עניין להציג חזית אחת במאבק מול המדינה האסלאמית וארגוני הטרור הסלפים-ג'האדים, וכן מול איראן - חזית שכעת נראית רחוקה ממימוש בשל המשבר במפרץ.

הנשיא טראמפ, בביקורו במפרץ (ביודעין או לאו), נתן "אור ירוק" למדינות לפעול. מצד שני מזכיר המדינה, רקס טילרסון, מעניק תמיכה לא מבוטלת לקטאר, בציינו שארצות הברית שבעת רצון מהצעדים אותם נקטה קטאר למימוש ההסכם עמה למלחמה בטרור ושיש להסיר את המצור מעליה. יתרה מכך, רבים בארצות הברית יצאו נגד המצור על קטאר, בציינם כי "הרקורד" של ערב הסעודית בכל הקשור למימון ארגוני טרור במזרח התיכון חמור יותר מזה של קטאר. כעת הממשל, שבתחילה דיבר בשני קולות ביחס לחרם - מה שלא תרם להנמכת הלהבות - מבקש למצוא פתרון דיפלומטי למשבר.

במקביל למשבר הקטארי, נדבך נוסף בהיחלשות הסעודית נעוץ בקמפיין הצבאי שיזמה והובילה הממלכה בתימן, שהגיע אף הוא למבוי סתום ורחוק מהשגת יעדיו המוכרזים. החות'ים ובן בריתם, נשיאה הקודם של תימן, עלי עבדאללה צלאח (ונאמניו), מחזיקים בצפון תימן ובבירה צנעא והם יורים רקטות וטילים לשטחה של ערב הסעודית כדבר שבשגרה. הביקורת הבינלאומית על ניהול המלחמה על-ידי ערב הסעודית גוברת, בתואנה כי מדיניותה החריפה בתימן את המשבר ההומניטרי וגרמה פגיעה נרחבת באזרחים. כל זאת קורה כאשר בזירה הפנימית מוביל יורש העצר הסעודי מהלכים שנויים במחלוקת לביצור כוחו לקראת תפיסת כס השלטון מידי אביו. חובת ההוכחה, בעיקר בכל האמור לקידום הרפורמות הכלכליות ההכרחיות, עדיין מונחת לפתחו.

ערב הסעודית גילתה בעבר ריסון ואיפוק בניהול יחסי החוץ שלה, וספק רב אם דווקא המדיניות הנוכחית הביאה לממלכה הישגים ממשיים. זאת, למרות שיש כאלה – וישראל ביניהם - הרואים בעין יפה את הפעלתנות הסעודית, המכוונת בעיקר נגד האינטרסים של איראן באזור. יש לזכור כי למרות עושרה, הממלכה אינה מסוגלת להתמודד לבדה עם איומים משמעותיים בסביבתה האסטרטגית. על כן, ריאד תעשה נכון אם תחזור ותאמץ כמה מהאלמנטים שאפיינו את מדיניות החוץ שלה בעבר, תחמוק מעימות ישיר עם אויביה ותביא לידי ביטוי את "כיסיה העמוקים" בכדי לנטרל סכנות ולהגביר השפעתה.