סיכום עיקרי הדברים

יום העיון השנתי לזכרו של אהרון יריב, 17 נובמבר 2011
מצב האומה 2011

מושב ראשון: המעגל הפנימי

אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, ראש המטה לביטחון לאומי
קבלת החלטות בתחום הביטחון הלאומי
אחד הלקחים העיקריים שהפקתי מאז נכנסתי לתפקידי כראש המל"ל, הוא שתהליכי קבלת-החלטות בנושאים מדיניים הם תהליכים מורכבים מאוד. קבלת-החלטות בעולם של בעיות מתמשכות, מתפתחות ומשתנות, בו מקבלי-ההחלטות מושפעים מיצרים, אינטרסים, מגבלות, אילוצים פוליטיים ואילוצים של דעת קהל, אינה דומה כלל למודלים בספרות התיאורטית. בשיטה דמוקרטית, שבה מקבלי-ההחלטות עומדים בפני תהליכי בחירה, ובפרט בשיטת הממשל הישראלית שבה הממשלה מבוססת על קואליציה, זה עוד יותר מסובך.

אנו עוסקים בקבלת החלטות משלושה סוגים. הסוג הראשון הוא ה"היתקלויות", אירועים משתנים שלא ניתן להתכונן אליהם מראש, לדוגמה – ירי מרצועת עזה. במקרים כאלה, הדיונים המוקדמים נותנים את הרקע, והחיבור בין הידע המוקדם לתגובה הראויה נעשה בזמן ובהקשר של ההתרחשות. הסוג השני של ההחלטות קשור בתהליכים מעט יותר ארוכים, למשל, אירועי ספטמבר. בניגוד לאמור בדו"ח מופז, התחלנו לטפל בעניין 3 חודשים קודם. במקרים אלה המטרה היא להתכונן לתרחישים שונים, ולהבהיר למקבלי ההחלטות את מנעד האפשרויות שלהם. בסופו של דבר, האירועים המתפתחים הם כל כך מורכבים שאי אפשר לקבל החלטות מראש אלא לאור ההתרחשות הספציפית המתהווה. הסוג השלישי של ההחלטות הוא החלטות שנובעות מתפיסת עולם. בסוגיות כאלה (לדוגמה, תהליך השלום או הבנייה בהתנחלויות) תפקיד המטה הוא לתת ניתוח מקצועי ונטול-פניות של הסיכונים והסיכויים, אך הוא רק מסייע למקבלי-ההחלטות לממש את תפיסת העולם שלהם. בישראל נחצו המון קווים בתחום הזה.

גוף קבלת-החלטות מעניין שנוצר בממשלה הנוכחית הוא פורום שרי "השמינייה". זהו גוף התייעצות בלתי-פורמאלי, בסופו מקבל רוה"מ את ההכרעה עם הקבינט, אך יתרונו בהיותו גוף קטן, המורכב מבעלי התפקידים המרכזיים בממשלה, בעלי ניסיון רב ועוצמה פוליטית, המאפשר לקיים דיונים מאד עמוקים. בגלל שזה גוף לא פורמאלי מתאפשר דיון חופשי וללא הדלפות. זהו כלי מצוין למקבלי ההחלטות לצורך עיבוד מגוון הדעות והמידע בסוגיות השונות, ואכן מרבית הנושאים החשובים נידונים שם. תפקיד המל"ל הוא לספק את מקסימום הידע הרלוונטי הקיים, ובכך לצמצם את ההסתברות לטעויות. החשיבות בקיום גוף מקצועי המסייע למערכת הממשלתית לקבל החלטות עצומה. אחד היתרונות הגדולים של הקמת המל"ל הוא שראשי מנגנונים דומים בעולם מקיימים מועדון סגור ביניהם. זה מאפשר לישראל להגיע ישירות לבני אדם מקורבים מאד למקבלי ההחלטות.

פרופ' תמר הרמן, אוניברסיטת ת"א
דעת קהל וקבלת החלטות בישראל
מערכת היחסים בין הציבור לבין מקבלי ההחלטות נמצאת בתהליך של שינוי, ותהיה לכך השפעה דרמטית על קבלת החלטות בנושאי ביטחון לאומי. השאלה היא אם בכלל רשאי הציבור להיכנס למערכת קבלת ההחלטות, ובאלו דרכים ועיתויים רצוי שכך יהיה. במשטר דמוקרטי מקבלי-ההחלטות משרתים את טובתו של הציבור; אך במקביל נדרשת יעילות בתהליך קבלת ההחלטות, ולעתים גם חיסיון. ישנן שתי תפיסות מנוגדות בקשר לדילמה הזו. הראשונה מתייחסת למקבל ההחלטות כנאמן הציבור, אשר בידיו הופקד מנדט, ולכן הציבור מביע את דעתו בבחירות, ובין בחירות לבחירות אין לציבור מה להתערב בקבלת ההחלטות. דוגמה לתפיסה כזו היא בגישת שר הביטחון ברק לגבי השיח בעניין האיום האיראני. תפיסה אחרת אומרת שהבחירות משקפות את המצב באותו הרגע, אך אם עולים נושאים שמשנים מהותית את השיח, מן הדין ומן הצדק שהציבור ייקח חלק בתהליך ההכרעה. תפיסות ביניים גורסות כי בנסיבות מסוימות יש דרכים מובנות לשלב את הציבור בדיון – למשל באמצעות משאלי עם ותהליכים דליברטיביים בדרגים שונים, המערבים בהחלטה את בעלי-העניין. אם מקבלים את הגישה שדעת-הקהל צריכה להתערב בקבלת ההחלטות, עולות שאלות נוספות. למשל – כיצד למדוד אותה? כיצד להכריע בין העמדות השונות המובעות על-ידי חלקים שונים בציבור? מיהו "הציבור"? מי-הם בעלי העניין? האם, למשל, צריך רוב יהודי בקבלת החלטות גורליות? סקרים מראים שרוב גדול של היהודים חושבים שנדרש רוב יהודי לקבלת החלטות גם בנושאי חוץ וביטחון וגם בנושאים חברתיים. נהוג לומר שהציבור לא יציב בדעתו וחסר-ידע, אולם סקרים מעידים על עניין רב של הציבור בפוליטיקה, וסקרי מדד השלום מעידים על יציבות עמדות לאורך זמן.

בכל מקרה, לא ניתן לומר שכיום הציבור אינו משפיע על קבלת-ההחלטות בישראל. מקבלי-החלטות עורכים כמות אדירה של סקרי-דעת קהל (החל מימי רבין). הנוכחות המתמדת של התקשורת יוצרת ביקורת על קבלת-ההחלטות בזמן אמת, נגישות גבוהה מאי-פעם של הציבור לשפע מידע ופרשנות, אך גם נגישות גבוהה של מקבלי ההחלטות לציבור, המעצימה ומחזקת את כוח ההשפעה של שני הצדדים זה על עמדותיו של זה. למרות כל זאת, מתרחש כיום משבר אמון עמוק ביותר במוסדות המדינה ותחושה של חוסר-יכולת הציבור להשפיע על מקבלי ההחלטות. גם לאחר המחאה החברתית, הנתון הזה לא השתנה. חוסר האמון הזה פוגע ביכולת מקבלי ההחלטות לבצע החלטות קשות. בנוסף, רוב עצום חושב שהממשלה מטפלת באופן גרוע בבעיות המדינה, וקיים פער בין יעדי הממשלה לבין ההעדפות של הציבור, שמעדיף כיום באופן מובהק טיפול בסוגיות חברתיות-כלכליות.

פרופ' מנואל טרכטנברג, יו"ר ות"ת המועצה להשכלה גבוהה
צדק חברתי וביטחון לאומי
עצם העיסוק בנושא שבכותרת מעיד על שינוי גדול בשיח בעקבות המחאה החברתית בקיץ האחרון, אשר האירה באור חדש את מורכבות הקשר בין חברה וכלכלה לבין ביטחון. המחאה התאפיינה בכמה מאפיינים ייחודיים. ראשית, מקורות המחאה: (א) מצוקה כלכלית של חלקים נרחבים מהאוכלוסייה, וחרדתם מהעתיד לבוא; (ב) תחושה עמוקה של אי-צדק בקרב אנשים נורמטיביים ממעמד הביניים, לנוכח התפתחות שכבה דקה של מתעשרים, יחד עם שכבות רחבות של עוני, חלקו קשור לאי-נשיאה בנטל; (ג) תחושה כי מוסדות המדינה אינם קשובים לציבור ואינם משרתים אותו, תחושת ניכור וחוסר-אונים. שנית, זהות המוחים: היסטורית, מחאות בישראל התחלקו לשני סוגים – מחאות הקשורות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, או מחאות חברתיות מצומצמות שיצאו מתוך השכבות החלשות. הפעם המפגינים היו מתוך השדרה המרכזית של החברה הישראלית. הפגנות של 400,000 מהוות כ-6% מאוכלוסיית המדינה, ואם נוציא מהחשבון מיעוטים שכמעט לא השתתפו, מדובר בכ-10% מהשדרה המרכזית של החברה. זהו מספר עצום, כמעט ללא תקדים בעולם, אשר מסביר את הצלחתה של המחאה (ואמנם המחאות בארה"ב ובספרד, למשל, מובלות על-ידי קבוצות שאינן מן המיינסטרים של האוכלוסייה). שלישית, המחאה הייתה על טהרת הסוגיות החברתיות, ללא שום נגיעה לסכסוך, ספונטנית וא-מפלגתית, מה שהקנה לה לגיטימציה רחבה. לבסוף, המחאה התאפיינה בשילוב בין דרישה כללית ל"צדק חברתי", לבין תביעות ממוקדות בנושאים ספציפיים. מאפיין זה הקנה לה עוצמה רבה, ביחס למחאה שאנו רואים בארצות אחרות שהיא לרוב כוללנית ומופשטת. המחאה הייתה הצלחה אדירה. היא הביאה לתגובה מיידית של הממשלה בדמות הקמת וועדת טרכטנברג, אשר הכינה דו"ח רציני הכולל מסקנות ברובד האידיאולוגי, ברובד המדיניות וברובד ההמלצות הפרטניות. מטבע הדברים השינוי בפועל ייקח זמן ומאמץ, אולם החשיבות היא שכיום אין פוליטיקאי שיכול להתעלם מהמחאה או מהמלצות הדו"ח. יותר מכל, המחאה גרמה לציפייה לשינוי בסדרי עדיפויות ולשינוי תודעתי.

כיצד כל זה קשור לביטחון הלאומי? ראשית, הביטחון ניזון מהרכיב האנושי, אשר במדינת ישראל יכול להיות מתומצת במילה "נכונות", בכל המישורים. למשל, גיוס החובה, שירות מילואים, והיום התווספה לכך הנכונות להיות בחזית גם כעורף, דוגמת מצבם של תושבי הדרום. כל אלה מצריכים נכונות היום יותר מתמיד, והיא אינה מובנת מאליה כלל וכלל. הרכיב השני הוא המצב הכלכלי, שמאפשר למדינה להשקיע אחוז גבוה מתוך התוצר בביטחון. תחושות המצוקה והניכור שעלו מתוך השדרה המרכזית של החברה במחאה מצביעות על סדק בשני הרכיבים הללו, מצב שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה. היכולת להמשיך ולהתמודד עם הסכסוך תלויה בנכונות הציבור להמשיך ולשאת בעול. אני חרד לא לעוצמה של צה"ל אלא לירידה של האחוז באוכלוסייה הנושאת בעול, ומתוכם חלק ניכר ימשיך להרגיש אי-צדק, מצוקה וניכור. אתגר זה אינו פחות בחשיבותו מהאתגר האיראני. הפתרון יצטרך לקחת בחשבון שתי מגבלות משמעותיות: האחת, הבנה עמוקה של צרכי הביטחון של מדינת ישראל (בעקבותיה התווינו בדו"ח ברודט תכנית לגידול בהוצאה הביטחונית), והשנייה, ההחלטה החשובה שלא-לפרוץ את מסגרת התקציב. המציאות דורשת הפניית משאבים לחברה, ולכן לא תהיה ברירה אלא לקצץ בתקציב הביטחון, אולם יש צעדים שיכולים להקל על רוע הגזרה. אני מאמין גדול ביכולת של החברה והמערכת הפוליטית למצוא פתרונות. לכן אני אופטימי וקורא לכולנו להתגייס כדי לשמר את הנכונות להמשיך ולשאת בעול.

פרופ' סרג'ו דלה פרגולה, האוניברסיטה העברית
המאזן הדמוגראפי בישראל ובעם היהודי
בסקירה היסטורית, הגידול בציבור היהודי מאז השואה קטן יחסית: מ-11 מיליון יהודים אחרי השואה, ל- 13.5 מיליון יהודים בעולם כיום, רובם מרוכזים בישראל ובארה"ב. הרוב המכריע של יהודי-התפוצות נמצאים במדינות דמוקרטיות חופשיות. המשמעות הזהותית של נתון זה היא כי בניגוד לעבר, היהודי אינו שונה מסביבתו. העלייה לישראל באה בגלים, כל 5-10 שנים, וקיים יחס הפוך בין רמת הפיתוח של מדינות המוצא לבין המוטיבציה של יהודים לעזוב ולעלות לישראל. ההגירה היוצאת ממדינת ישראל מגיבה יותר למשברים כלכליים, ובניגוד לשיח הציבורי, הירידה נמצאת במגמת ירידה, ועומדת ביחס נורמלי להגירה ממדינות מפותחות אחרות.

כמעט בכל מדינות העולם כיום הריבוי הטבעי של היהודים הוא שלילי. אחד מהמדדים שמשפיעים על כך הוא הגידול בנישואין בין יהודים ללא יהודים בתפוצות. במדינת ישראל המצב חריג: הריבוי הטבעי של היהודים הוא גדול יותר, והאוכלוסייה בישראל צומחת בקצב העולמי ואפילו מעט יותר. בישראל המודל המשפחתי יציב מאוד, וישנה יציבות יוצאת דופן בפריון של היהודים, למרות הפיתוח וההשכלה. אצל הערבים אין שינוי גדול, למעט הבדואים בנגב ששם יש ירידה בילודה ומודרניזציה. כיום בכל השטח בין הים והנהר, על על אוכלוסיותיו השונות, יש בין 11.5 ל-12 מיליון איש, מתוכם 49.8-52.6% יהודים.

השר לענייני מודיעין דן מרידור
תפיסת הביטחון של ישראל
מאז ערכנו את הדו"ח בעניין תפיסת הביטחון של ישראל, העולם השתנה באופן שלא ניתן היה לחזות, ועלינו לבדוק את הערכותינו מחדש. במישור הביטחוני, ישראל ניצחה ניצחון קונוונציונאלי אדיר, ולכן המערכה עברה למישורים בלתי-קונוונציונאליים – הגרעיני מחד, ולוחמת הגרילה מאידך, ועליהם יש לתת את הדגש היום. הפתרונות נוגעים לסיכול, הגנה והרתעה, כפי שקבענו בדו"ח, אולם לא ניתנה מספיק תשומת-לב לנושאים כמו נשק תלול-מסלול שנורה משטחים מחוץ לגבולות המדינה, התפתחות נ"ט מתקדם, או התפתחות בעוצמתם של ארגונים לא-מדינתיים שקשה לעקוב אחריהם מודיעינית.

לא ניתן היה לצפות את מה שקרה במצרים. הבסיס למהפכות הוא ב"מלחמת רעיונות": הרעיונות והטכנולוגיה של המערב חדרו למדינות שבעבר היו סגורות, הממשלות נחלשו והיחיד הועצם. אבל הפרדוקס הוא שדמוקרטיה נתפסת בטעות כשלטון הרוב, אך זה אינו תנאי מספיק לדמוקרטיה. דמוקרטיה היא בעיקר זכויות אדם. הבעיה היא שלרוב הדמוקרטי יכולה להיות תוצאה הפוכה - רוב העם יכול להחליט שהוא לא רוצה זכויות אזרח, למעשה, לבחור שלא לקיים דמוקרטיה. אפילו בתוניסיה, המדינה הכי חילונית בעולם הערבי, הבחירות העלו מפלגה איסלמיסטית. בלוב מדברים על הפיכת השריעה לחוק העליון. זו תופעה מדאיגה בעולם הערבי, וגם בעולם היהודי. הרעיונות המערביים פורצים את הדרך אבל התוצאה לא משקפת בהכרח דמוקרטיה.

ההתפתחויות הללו מעלות שאלות יסוד שיש להידרש אליהן כשמגבשים תפיסת ביטחון. המענים הנדרשים אינם רק צבאיים: בלי הכוח אין לנו קיום, אך הכוח לא יכול לפתור הכול. המצב התקשורתי היום יוצר היפוך שבו החלש תמיד נתפס כצודק, כפי שראינו במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה, מה שמחייב את הדרג המדיני לגבש תפיסת ביטחון שמכירה במגבלות הכוח. אבו מאזן, למשל, עשה שלושה שינויים אסטרטגים. ראשית, הוא הבין שהטרור מזיק למטרותיו, ולכן מיגר את הטרור וקיים שיתוף פעולה מול החמאס. שנית, בניין המדינה על ידי סלאם פיאד. שני המהלכים האלה משרתים את שני הצדדים. המהלך השלישי, עליו אינו מכריז בגלוי אך ניתן להסיקו ממעשיו, הוא בעייתי יותר. בספר של קונדוליזה רייס נטען כי אולמרט הציע לעבאס הצעה מרחיקת-לכת בסוגיית ירושלים והשיבה, לה השיב עבאס בשלילה. מסקנתי היא שההחלטה האסטרטגית השלישית של עבאס היא שלא לקבל-החלטה שתביא לסוף הסכסוך עם ישראל, אלא להפעיל לחץ, ולהשתמש בכוח רך כדי להשיג הישגים מידיים.

מושב שני: המעגל הביטחוני

אלוף (מיל.) גיורא איילנד, המכון למחקרי ביטחון-לאומי
האתגרים שבפני צה"ל
תכנון בניין הכוח הוא סוגיה המטרידה את קברניטי צה"ל לאחרונה יותר מתמיד, בשל שינויים אסטרטגיים והתפתחויות טכנולוגיות המעוררים דילמות מהותיות במערכת הביטחון. להלן כמה דוגמאות לדילמות עכשוויות ביחס לשיקולים אסטרטגיים ולשיקולים טכנולוגיים המשפיעים על תכנון בניין הכוח הצה"לי.

במישור השיקולים האסטרטגיים בתכנון בניין הכוח אתייחס לשלוש דוגמאות. ראשית, הזירה המצרית. הנחת העבודה של צה"ל עד היום הייתה כי מצרים אינה מהווה איום מידי על ישראל, וכי זו אינה צפויה להתערב צבאית גם במקרים של זעזועים בחזיתות האחרות של ישראל. הנחה זו אפשרה לצה"ל לקחת סיכונים במידת מוכנותה לעימות בזירה זו. נפילת השלטון במצרים מערערת את הנחת המוצא הזו, ומעלה שאלה האם נדרש שינוי מהותי בהערכות צה"ל בגבול הדרומי. ברור, למשל, כי יש צורך בחיזוק אמצעי-המודיעין וההיערכות לאורך הגבול המצרי, אך אלה דורשים תקציבים זעומים. השאלה המהותית יותר היא האם נדרשת היערכות מחדש במלאי הארסנל הצה"לי, ועל חשבון מה?

דוגמה שניה לדילמה עכשווית רלוונטית היא שאלת בניין הכוח היבשתי באופן שיענה על אתגרי העתיד. השאלה על הפרק כיום היא כיצד צריך להתכונן לאפשרות של חזית מול סוריה: האם יידרש תמרון נרחב של כוחות כמו במלחמות הגדולות בעבר, או שנדרשת הכנה לסוג חדש של לחימה, בדומה לדפוס שנחווה במלחמת לבנון השנייה? לשאלה זו השלכות רחבות לגבי סוג הרק"מ הנדרש, מערכות המיגון לטנקים, וכו' – ציוד אשר עלויותיו גבוהות מאוד. עד כה נדרש צה"ל לרכישת מערכות חדשניות מסוגים אלה בכמויות קטנות, לצרכי בט"ש בעזה ובלבנון. הכנה לתמרון רחב תדרוש היערכות משמעותית ויקרה מאוד.

דוגמה שלישית נוגעת לשאלת תפקידיו של חיל-האוויר במערכה. על המטלות המסורתיות שהיו לחיל מאז הקמתו – שמירה על עליונות אווירית, שליטה אווירית בשטח אויב וכדומה, נוספו במהלך השנים מטלות כמו התמודדות עם טילי אויב, עצירה של כוחות אויב יבשתיים, ועוד רבות. כתוצאה מכך זכה חיל-האוויר למקום גבוה בסדר העדיפויות של צה"ל. השינוי בממדי האיום הרקטי על ישראל, בעיקר במונחי דיוק הטילים, מעלה את הסבירות לניסיונות ליירט מתקנים אסטרטגיים, ביניהם שדות-תעופה ובסיסי ח"א. עולה השאלה האם חיל האוויר יוכל לספק לבדו את המענה לאיום כזה, או שיש לפזר חלק מיכולותיו של החייל גם לחילות הים והיבשה, על-מנת שלא להיתלות לחלוטין בביצועיו.

במישור השיקולים הטכנולוגיים בבניין הכוח הצה"לי, אחת הדילמות האקטואליות היא סוגיית ההגנה האקטיבית. פיתוחן של מערכות הגנה אקטיבית כמו "כיפת ברזל" עורר את הדיון על מידת ההשקעה הנדרשת במערכות כאלה, וייעודיהן: האם יש להשקיע במיגון אוכלוסייה, או במיגון אתרים אסטרטגיים? במיגון בפני טילים ארוכי-טווח (למשל מאיראן) או במיגון מפני טילים לטווח קצר? יכולתה של מערכת הביטחון לספק מענה להתפתחויות ושינויים אסטרטגיים וטכנולוגיים תלויה במידה רבה במגבלות תקציביות, ומעידה על חשיבות הדיון בשאלת החיבור בין תקציב לביטחון. הבעיה הבסיסית היא שלא מתקיים הדיון ההכרחי בחיבור בין תקציב לביטחון, היינו שרטוט של גרף הקשר בין עלייה בתקציב לעלייה בביטחון, שיאפשר לזהות אילו סיכונים נלקחים במעבר בין נקודות על הגרף. דוגמה לכך היא סוגיית הדיון האם לתקוף באיראן. ישראל השקיעה משאבים גדולים בשנים האחרונות בבניית היכולת לתקיפה בטווחים גדולים. הקבינט יכול היה להחליט לוותר על בניית יכולת כזו מתוך הנחה שההסתברות לשימוש בה היא אפסית – אבל עליו לקבוע זאת מתוך ידיעה על אילו יכולות הוא מוותר. הדיון האמתי אינו על גודל תקציב הביטחון אלא על גרף הסיכונים שמוכנים לחיות איתם, וכמות הכסף שתיחסך מכל סיכון שיילקח. בנושא זה לא מתקבלות בקבינט החלטות מסודרות. נדרשת בחינה של הנחות יסוד רחבות ומשמעותיות של מערכת הביטחון.

פרופ' חיים הררי, יו"ר הועד המנהל מכון דוידסון, ונשיא מכון וייצמן לשעבר:
מדע וביטחון לאומי בישראל
עם כל שנה שעוברת הולכת וגדלה הרלוונטיות של המדע והטכנולוגיה לכל נושא בחיינו, ובעיקר לכל אחד ממרכיבי הביטחון הלאומי:
1. עוצמה צבאית. איכות מרכיבי הכוח הצבאי והכלים – הצפנה ופענוח, נשק, וכדומה.

2. עוצמה כלכלית. כלכלת ישראל מבוססת בעיקרה על איכות טכנולוגית. סינגפור ופקיסטן – מדינות ללא משאבי טבע – התמ"ג של סינגפור הקטנה (5 מיליון תושבים) גדול אבסולוטית מזה של פקיסטן (130 מיליון תושבים). הפער
נובע מפערים בפיתוח הטכנולוגי של שתי המדינות. השוואות מקבילות ניתן לקבל מהשוואת תוצריהן הלאומיים של גרמניה ואיראן, ואפילו מן ההשוואה בין מחירות הנפט השנתיות של יצואנית נפט גדולה כוונצואלה, לבין המכירות השנתיות של גוגל, כחברה מסחרית. אלה הן דוגמאות לכוחם כלכלי של המדע והטכנולוגיה. משמעות הדבר היא שהחינוך המדעי-טכנולוגי הוא ההשקעה החיונית ביותר לביטחון המדינה. הוא משפיע על הביטחון הלאומי והכלכלה בטווחים ארוכים, של עשורים קדימה, ובדיוק מסיבה זו מוזנח על-ידי מרבית הפוליטיקאים וכמעט אין כל חשיבה ועשייה ברמת האסטרטגיה הלאומית בנושאים אלה.

3. עוצמה תקשורתית. קץ עידן הטלוויזיה והעיתונות המודפסת. האינטרנט מעביר חדשות מהשטח ומשפיע על דעת הקהל, ולכן מהווה זרוע ביטחונית חדשה, לא פחות חשובה מהאחרות.

4. מנהיגות. רקע טכנולוגי וחינוכי, או לכל הפחות חשיבה מדעית בסיסית, הם הכרחיים למקבלי-החלטות היום.
אמונתם של בן-גוריון וחיים וייצמן בחשיבות המדע לתקומת ישראל הובילה לכך שאלה השיקו את הפרויקטים המדעיים החשובים של ישראל גם על רקע תקופות הצנע הקשות ביותר. פועלם הוא מסר ולקח חשוב למנהיגינו היום.

תא"ל יוסי ביידץ, המפקד הבא של המכללות בצה"ל
חזית העורף: האיום והמענה
אני רוצה לטעון שאנחנו נמצאים בתחילתו של עידן שלישי בהיסטוריה הביטחונית של ישראל. העידן הראשון נמשך מקום המדינה ועד 1991. זה היה עידן המלחמות הגדולות, אשר התאפיינו בלחימה של צה"ל בחזית, תוך הפעלת מלוא יכולותיו הצבאיות כמעט ללא הפרעה. תפיסת הביטחון התבססה על העברת הלחימה אל שטחי היריב, ולכן העדפה ל"מכה מקדימה". בעורף האזרחי והצבאי – שקט יחסי (פרט למלחמת העצמאות). העידן השני נמשך ממלחמת המפרץ הראשונה, 1991, ועד מבצע עופרת יצוקה. מלחמות אלה מאופיינות בפעולות צבאיות (במלחמת המפרץ –של הצבא האמריקני) אשר במקביל להן העורף האזרחי סופג פגיעות, אולם נכון לספיגה מתוך אמון ציבורי בהישגים הצבאיים – "תנו לצה"ל לנצח". כך לאורך פיגועי שנות ה-90' והאינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה. בעידן זה התוכניות הצבאיות של מדינות וארגוני האויב מכוונות לריכוזי אוכלוסייה ישראלים מתוך הבנה שזו הבטן הרכה של ישראל. העורף הצבאי, לעומת זאת, מוגן כמעט לחלוטין, ולאויב אין יכולת פגיעה בהפעלת כוחות צה"ל. ישראל אינה מכוונת לפגיעה ביעדי אוכלוסייה אזרחית, אבל כתוצאה מהמערכה גם יעדים כאלה נפגעים וגם האויב מבין שיש לו עורף רגיש – למשל במלחמת לבנון השנייה, וכתוצאה מכך מושגת הרתעה על אף הישגים צבאיים מוגבלים. יחד עם זאת, החברה הישראלית התגלתה כחסינה באופן יחסי, ומדינת ישראל הפגינה יכולת שיקום מהירה ויעילה, בניגוד למצב בלבנון ובעזה.

היום אנו עומדים בפתחו של עידן חדש, שלישי במספר - עידן מלחמות האש והסייבר, ועלינו להיערך לקראתו. בעידן זה חלה התפתחות טכנולוגית אדירה שהיא נחלתנו ונחלת אויבינו במקביל. חלק מהארגונים סביבנו נהנים מטכנולוגיה ונשק מתקדם ברמה מדינתית. עלייה חדה בכמות ואיכות הטילים המאיימים על ישראל מכל החזיתות; טילים ארוכי-טווח שטווחי-פגיעתם מכסים את כל שטח ישראל. עומק טווח הירי גם מגביל את יכולת ישראל להתמודד עם אויביה באמצעות פלישה קרקעית רחבה והעברת התמרון אל מעבר לגבול, או באמצעות "רצועות בטחון", כמו בדרום לבנון – אשר אינן מספיקות למניעת האיום הטילי העכשווי. ישנה סכנה גם לאימוץ עקרון המכה המקדימה על-ידי היריב, באם יחשוש מתקיפה ישראלית קרבה. ההתפתחות הטכנולוגית משתקפת בממדים נוספים כגון עלייה בקטלניות הנשק, כולל חל"כ מפותח, בעיקר בסוריה; גיוון בטווחים, אופני השיגור וצורות החדירה לישראל - המחייבים פיתוח מגוון פתרונות; יכולת הסתרה טובה יותר של הטילים והגנה עליהם מפני פגיעה ישראלית, ומעל לכל – דיוק הטילים, עד רמת מאות מטרים כיום. הדיוק מפנה את מוקד האיום מן העורף האזרחי לעורף הצבאי, ומאפשר פגיעה במפקדות ובמתקנים אסטרטגיים, אזרחיים או צבאיים, אשר עלולים לפגוע במערכה הבאה ביכולות האופרטיביות של צה"ל והעורף הצבאי, לא רק האזרחי. גם הסייבר כולל יכולות משוכללות של איסוף מודיעין, הגנה והתקפה, כולל איום על העורף הן ברמת הרשתות והן ברמת מערכות הפיקוד והשליטה, ואף שימוש ב"ממד הרך" – רשתות חברתיות ומדיומים דומים – למניפולציה מסוכנת של הציבור.

בעידן הנוכחי פגיעות העורף והחוסן החברתי-לאומי מהווים גורם מרכזי בתכנון המלחמה וביכולת להביא לניצחון, מבחינת שני הצדדים. מצד אחד, אויבי ישראלי מבינים שהעורף הוא הבטן הרכה של ישראל, אך גם שפגיעה בעורף מהווה מבחינת ישראל קזוס בלי, ועשויה להביא את היריב לחורבנו. מן הצד השני, פגיעוּת העורף של היריב והקושי בשיקומו הופכים גורם משמעותי בשיקולים האסטרטגיים של יריבנו. הציבור הישראלי יהיה מוכן לספוג פגיעה כל עוד יבין למה מתקיימת המלחמה, ויאמין בנכונות המדינה להשקיע את כל הנדרש לצורך הגנה עליו, וביכולות צה"ל לנצח. התפתחויות אלה מייצרות אתגרים ודילמות חדשות, חלקם ראוי שיידונו דיון ציבורי פתוח, וחלקם – שיתנהלו מאחורי הקלעים.

תא"ל (מיל.) מאיר אלרן, המכון למחקרי-ביטחון לאומי
חזית העורף: האיום והמענה
האיום המתעצם על העורף האזרחי הוא האתגר הביטחוני המרכזי ביותר העומד בפני ישראל בעתיד הנראה לעין, בעיקר בשל העובדה שאין לישראל מענה מערכתי לאתגר זה. תוצאות מלחמת לבנון השנייה העלו את הבעיה למודעות זרועות השלטון, ואכן בוצעה סדרת מהלכים לחיזוק מוכנותה של מדינת ישראל לאיום על "החזית האזרחית", אולם מהלכים אלה מעטים, מפוזרים, ואינם מעוגנים בתכנית שיטתית כוללת. בעתיד, האיום צפוי להיות חמור אף יותר: תיתכן מערכה רב-חזיתית, כמויות הרקטות, דיוקן וטווחיהן גדלו, ולמעשה כל שטח המדינה יהיה חשוף ופגיע. היתרון בתחום החזית האזרחית הוא שהמענה לאיום מצוי כולו בידינו, אולם דורש גיבוש תכנית לאומית כוללת אשר תעוגן בחקיקה ותכלול הגדרת יעדים ברורים, גופים מבצעים ולוח-זמנים ליישומה, בדומה לתשתית החשיבתית והביצועית הברורה והמוגדרת הקיימת בחזית הצבאית. להלן הצעותיי ליסודות המרכזיים הנדרשים בתוכנית מעין זו:

1. יסוד מערכתי-ארגוני. לאחרונה הוקם המשרד להגנת העורף. זהו אמנם מהלך בעל פוטנציאל חיובי, אך בפועל אחריותיו ופעילותו מוגבלות. יש לקבוע את סמכויות המשרד בחוק, ולהסדיר את מערכות הגומלין שלו: התיאום בינו לבין משרד הביטחון, הרשויות המקומיות, המערכות האזרחיות, הבריאותיות, וכדומה. טיוטות "חוק העורף" מנוסחות ומתוקנות כבר שלוש שנים, אך אישורן נדחה.
2. בניית יכולת מניעה וסיכול. רק בשנה האחרונה עבר נושא ההגנה האקטיבית לקדמת הבמה, עם יישומה בשטח של מערכת "כיפת ברזל" וההצלחה המדהימה בשילובה במערכת הצבאית. כיום מדובר בסוללות בודדות. יש צורך ב 15 -20 סוללות על מנת לאפשר הגנה הן על העורף האזרחי והן על העורף הצבאי, אולם כיום קיים דיון נוקב באשר ליעדי המערכת (להגנת אוכלוסייה אזרחית או להגנת מתקנים צבאיים ותשתיות?) ואף בשאלה האם יש לרכוש מערכות נוספות כלל. גם בסוגיית ההגנה האקטיבית נדרשים מקבלי-ההחלטות לקבוע מדיניות ברורה.
3. הגנה פאסיבית העדר החלטה אסטרטגית ברורה בנושא היקף המיגון ומגבלותיו הביא לגרירת תביעות אזרחיות למיגון להכרעות בג"ץ. מגמה דומה ניכרת בסוגיית ערכות המגן: החלטת ממשלה לפני שנה וחצי קבעה כי יבוצע ארגון וחלוקה מחדש של ערכות מגן לאזרחי-ישראל, אולם ההחלטה לא גובתה בתקציבים נדרשים ולכן הערכות הקיימות מספיקות רק ל-60% מן האזרחים, ללא פתרון למצב חירום. סוגיות כאלה מערערות את יחסי האמון בין האזרחים לממשל, ומעידות על לקויות בקבלת החלטות מערכתיות, ובביצוען.
4. בניית החוסן החברתי בקהילה – חוסן ואורך-הרוח הציבורי בעת מתקפה הם צורך אסטרטגי חיוני. במלחמת לבנון השנייה ראינו מקרים, אמנם בודדים, של קריסת מערכות אזרחיות במצב של מתקפה כוללת. קיים גיוון רב במידת המוכנות של מקומות שונים בארץ למצב חירום, וצפוי כי במצב חירום תהיה עזיבה והתפנות המונית עצמאית של אזרחים. הממשלה צריכה להכין את הרשויות המקומיות להתמודדות עם מצבים כאלה. גם בנושא זה נתקבלה החלטת ממשלה, אך היא לא תוקצבה ואינה מיושבת בפועל.
לסיכומו של דבר, אני טוען שהמצב הנוכחי אינו סוגר את הפער בין האיום המתעצם כמותית ואיכותית, לבין המענה הנדרש, שהוא עד-כה ראשוני, חלקי ומגומגם. יחד עם זאת ניתן לייצר מענה לאיום על החזית האזרחית בישראל, ומרבית יסודותיו ורכיביו כבר קיימים טכנולוגית ותפיסתית. מה שחסר הוא מערכת אינטגרטיבית שתשלב את כל הרכיבים הללו לתוכנית פעולה יוזמת ואקטיבית.

מושב שלישי: המעגל האזורי

פרופ' איתמר רבינוביץ', נשיא אוניברסיטת ת"א לשעבר
הזעזוע במזרח-התיכון

לפני כשנתיים היינו מתארים שני מחנות במזה"ת: מחנה מהפכני בראשות איראן, ומחנה מתון יותר בראשות מצרים וסעודיה. מאז פרצה סדרת המחאות העממיות בעולם הערבי התמונה השתנתה. שני משטרים נפלו, בסוריה מתחולל מאבק פנימי אלים וגם משטרי-מדינות אחרות (למשל סעודיה ומרוקו) החלו להגיב ללחצים עממיים. הציבור הערבי חש מועצם, ומופיעים אלמנטים מסוימים של דמוקרטיה וליברליזציה, גם אם אין משמעות הדבר הליכה לכיוון של דמוקרטיה מערבית.

המאבק בין שני המחנות, המהפכני והמתון, מתרחש היום למעשה בתוך סוריה. כיום המצב הוא מאוזן, כאשר אף מחנה אינו יכול להכריע את יריבו, אולם בעקבות ההתפתחויות פשטה במערב, כמו גם אצל הסעודים והירדנים התפיסה כי מוטב שמשטרו של אסד ייפול. להערכתי, גורל משטרו כבר נחרץ, אף כי נפילתו עשויה לקחת זמן רב. משטר אסד אינו טוטאליטרי, אלא מבוסס במידה רבה על לגיטימציה והסכמיות, אשר אבדה. כיום המשטר מחזיק רק באמצעות דיכוי, וזה צפוי לקרוס במוקדם או במאוחר. סוריה ועיראק הפכו לשדה-מאבק בין איראן לטורקיה על עוצמה ודומיננטיות אזורית. מצרים שקעה בבעיות הפנימיות, וסעודיה ממלאת חלקית את החלל שהותירה, לרוב באמצעות "עוצמה רכה", דוגמת תגובת הליגה הערבית לנעשה בסוריה (להוציא התערבותה לדיכוי המרד השיעי נגד המשטר בבחריין).

האירועים חושפים את היחלשות ההשפעה האמריקאית במזה"ת, ואכן ארה"ב משנה את מיקוד מדיניות החוץ שלה מהמזה"ת אל מזרח אסיה. המשמעויות מבחינת ישראל הן החרפת אי-הוודאות: עתיד היחסים עם מצרים יהיה בלתי-ברור גם אחרי הבחירות, סוריה החלה להשמיע איומים על ישראל, ומנגד, נפתחות גם הזדמנויות, כגון עניין טורקי בהידברות שקטה עם ישראל. שינויים אלה מחייבים כניסה לתהליך מדיני, אך ללא הסכמה לויתורים טריטוריאליים בעתיד הקרוב, עד יתבהרו ההתפתחויות.

ד"ר אפרים קם, סגן ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי
האתגר האיראני

איראן הרחיבה את השפעתה במרחב האזורי, בעיקר בעיראק, בזירה הפלסטינית (באמצעות תמיכה כספית וסיפוק נשק לשלטון חמאס בעזה) ובלבנון באמצעות תמיכה בחיזבאללה. גם קשריה עם טורקיה התחזקו. הזעזועים במצרים הותירו לאיראן מרחב פעולה והשפעה רחב מבעבר, וכך גם ירידת החשש מכוחות אמריקנים בגבולותיה.

אפשר לראות במהומות שהתחוללו באיראן לאחר בחירות 2009 את הסנונית הראשונה של המחאה הערבית. קשה להסביר מדוע לא התחדש המרד הפנימי באיראן היום, אולי בשל העדר הנהגה מתאימה ל"תנועה הירוקה", או הרתעה חזקה מצד השלטונות.
הנושא המשמעותי ביותר לדידנו הוא המשך מאמציה של איראן להגיע לנשק גרעיני. טכנית, איראן כיום יכולה לפתח פצצה גרעינית בתוך שנה מרגע קבלת ההחלטה. המאמץ המדיני לעצירת תוכנית הגרעין האיראנית נכשל. איראן נתונה תחת סנקציות כבר 31 שנה, המשטר מודע למחיר הכלכלי אך נחוש ביעדו להשגת הנשק לצורך התעצמות. נראה כי ישראל מבצעת לאחרונה פעולות שמטרתן לעורר מחשבה שישראל תפעל צבאית, אולם הממשל האמריקני אינו רוצה בפעולה כזו. לא נותר זמן רב להחליט אודות הפעלת האופציה הצבאית.

ד"ר ענת קורץ, המכון למחקרי ביטחון לאומי
הזירה הישראלית-פלסטינית: קיפאון דינאמי
המסר אינו אופטימי. הזירה הישראלית-פלסטינית מצויה במצב של מבוי סתום ונתק. הנתק בין הצדדים קדם לזעזועים בעולם הערבי, אולם אלה רק הגבירו את המכשולים בפני מו"מ. הצדדים אינם מסכימים על תנאי הפתיחה של הדיונים, על סדר היום או על מטרותיהם (הסדר ביניים או הסדר קבע). הרשות הפלסטינית פיתחה אסטרטגיה "מלקחיים": מחד גיסא בניית מוסדות מדיניים בשטח ושיפור היחסים עם חמאס, ומאידך פעולה לקבלת הכרה מהקהילייה הבינלאומית. אסטרטגיה זו לא תוכל להביא למימוש העצמאות הפלסטינית ללא תיאום עם ישראל, אולם כן תביאה להגברת הלחץ על ישראל. לאור אסטרטגיה זו ישראל נמצאת במצב של תגובה ולא יוזמה.

מאידך, המצב כיום בין ישראל לרשות הפלסטינית הוא סוג של הסדר ביניים נסבל, אך הרש"פ אינה יכולה להודות בכך מסיבות פוליטיות פנימיות. לרשות לא כדאי לאפשר הסלמה אלימה מחודשת עם ישראל, כי ברור שתפסיד, ותשלם על כך מחיר בכל ההיבטים. מאידך, נסיגה חד-צדדית של ישראל ללא מו"מ לא תספק לה כל תועלת בזירה הבינ"ל. מבחינת הזירה הבינלאומית, לשני הצדדים כדאי להיכנס למו"מ רשמי. המחויבות לתהליך המדיני היא מקור הלגיטימציה לקיומה של הרש"פ, וחיונית גם למעמדה של ישראל בעולם.

אלוף (מיל.) פרופ' יצחק בן ישראל, אוניברסיטת ת"א.
מרחב הסייבר
ההתפתחות הטכנולוגית האדירה של השנים האחרונות הביאה לכך שכיום כמעט כל מערכות החיים האזרחיות תלויות במחשוב אוטומטי. לוחמת סייבר (אותה בן-ישראל מתרגם ל"תחשוב") מופעלת ביחס לכל המערכות הללו, החל מכניסה למאגרי מידע ותקשורת לצורך איסוף מודיעין וריגול, דרך שימוש ברשתות חברתיות ובמדיה ככלי לוחמה פסיכולוגית והשפעה על דעת קהל, וכלה בפגיעה במערכות ממוחשבות המשמשות לבקרה של מערכות פיזיות חיוניות (מערכות ייצור, תחבורה, אנרגיה ועוד). הסעיף האחרון מהווה איום משמעותי במיוחד, מאחר ובהעדר הגנה מתאימה קל מאוד לשבש ואף לשתק מערכות קריטיות לחיים. ישראל פועלת בתחום הסייבר כבר 15 שנים לפחות, כולל במערכת הביטחון. ב-2002 נתקבלה החלטה לאומית למגן מערכות אזרחיות חיוניות, והוקמה יחידת רא"מ בשב"כ האחראית על הביטחון המיחשובי ב-19 תעשיות שהוגדרו חיוניות. לפני קצת יותר משנה הוקדם צוות לבחון את המענה להתפתחויות הטכנולוגיות החדשות, אולם ללא תקצוב. בסופו של דבר, 80 מומחים מובילים מכל התחומים עבדו בהתנדבות וגיבשו סדרת המלצות שעיקרן אומץ על-ידי הממשלה:
1. מינוי יועץ לאומי לסייבר – כפוף ישירות לרה"מ ומחזיק בתקציב (סוכם על 300 מיליון ₪ חלקו תקציב ייעודי מהאוצר, וחלקו יוסט ממשרדי-ממשלה אחרים). האדם שיוצב בתפקיד כבר נבחר.
2. הגדלת יחידת רא"מ והרחבת סמכויותיה לכל המרחב האזרחי, על-מנת לצמצם את פערי המיגון הגדולים הקיימים במרחב זה.
3. מחשב-על: תשתית מסוג זה חסרה כיום מכיוון שישראל אינה חתומה על אמנת NPT ולכן אסור למכור לה. הוועדה מצאה כי 43% ממחשבי-העל בעולם נבנו על-ידי חברות ישראליות, ולכן הוחלט לבנות מחשב כזה בישראל.
4. עיצוב מנגנונים לקידום ושימור היכולות הישראליות בתחום, תוך עמידה בתחרות מול יתר העולם. לשם כך נדרש לאפשר ייצוא של התעשייה הביטחונית.

מושב רביעי: מושב סיום

  • תא"ל איתי ברון, ראש חטיבת המחקר באמ"ן
    הסביבה האסטרטגית של ישראל
    "הטלטלה" האזורית והשינויים בסביבה האופרטיבית של ישראל: 19 הערות.

    1. הסדר הישן במזרח התיכון התמוטט וסדר חדש טרם התעצב, הן במימד הפנים-מדינתי והן במימד האזורי. בתקופת המעבר נחווה אי-יציבות. כל המשטרים הערביים עומדים בפני אתגרים מורכבים, וכרגע מתמקדים
    בנושאי-פנים. נראה כי המשטרים בסוריה ובתימן יפלו, אך קשה לנבא לגבי משטרים אחרים.2. המערכת הבינלאומית משתנה והמוטיבציה שלה לטפל בענייני המזרח התיכון יורדת.

    3. שינוי היסטורי בחברה הערבית: מתגבשת חברה צעירה יותר, אחוזי אבטלה גבוהים מבעבר, וחשיפה רחבה של הציבור לרשתות החברתיות והחדשותיות (אל-ג'זירה).

    4. "מאבק המחנות" בין מדינות מתונות לקיצוניים בעולם הערבי מאבד ממרכזיותו. במציאות הנוכחית עולה משקלו של הציבור, ובולטים המתחים בין איסלאמיסטים לליברלים, בין השיעים לסונים, בין הרוצים בשינוי לבין
    הדבקים בסדר הישן.

    5. שלוש מדינות מתבלטות כמרכזי כובד חדשים: איראן, תורכיה, סעודיה. תורכיה שואפת לשלב בין איסלאמיזם לקשר טוב עם המערב. סעודיה מנסה לשמור כמיטב יכולתה את הסדר הישן הן במזרח התיכון והן פנימה בתוך המדינה. בנוסף, קטאר משתמשת בכוח רך – היא פועלת באמצעות אל ג'זירה, ובאמצעותה השפיעה במצרים ומשפיעה בסוריה, חזקה ב"שוק הרעיונות".

    6. איראן מתקרבת לגרעין צבאי על פי דו"ח סבא"א. המשטר האיראני מוטרד מאפשרות של קריסת המשטר בסוריה.

    7. אסד נאבק על משטרו ועל חייו.

    8. בלבנון החיזבאללה מתחזק, צבר יכולת רקטית משמעותית ביותר של עשרות אלפי טילים, ועם זאת חושש מטלטלה פנימית, כולל בתוך העדה השיעית.

    9. הרשות הפלסטינית אימצה גישה "לעומתית" – שואפת להשיג את ייעדיה הלאומיים שלא באמצעות המשא ומתן, אלא בפנייה למוסדות בינלאומיים.

    10. חמאס נאלץ לאחר "עופרת יצוקה" לקבל הכרעה לגבי זהותו ובחר בעיקר בחיזוק זהותו השלטונית. במקביל הוא ממשיך לעסוק בטרור, אם כי במינון נמוך יותר מבעבר. ההרתעה הישראלית משמעותית. חמאס שולט ברצועה, אך מאותגר על-ידי הג'יהאד האסלאמי וארגונים אחרים.

    11. במצרים - מאבק בין מהפכנות להמשכיות. יש מתח גדול בין הצעירים לאיסלאמיסטים. הציבור המצרי, הן הליברלים והן האיסלמיסטים, ברובו עוינים לישראל. כך זה ברוב מדינות ערב.

    12. סיני כאזור ספר – ארגוני טרור רבים פועלים שם.

    13. דמוקרטיה בעולם הערבי – מוגבלת בחסמים חברתיים, תרבותיים, כלכליים ואחרים, אך עם זאת יש סיכוי להיווצרות משטרים יותר דמוקרטיים בעולם הערבי בשנים הקרובות.

    14. מתגבשת בעולם הערבי תפיסה המשלבת בין ליברליזם לבין עוינות לישראל. צעיר ליברלי במצרים הוריד את דגל שגרירות ישראל במצרים. ליברליזם לא יבטיח שלום.

    15. ישראל לא הייתה הסיבה לטלטלה במזה"ת, אך כיום העוינות כלפיה גוברת, בעיקר עם התחושה שהמהפכות "נתקעו" ואינן משיגות יעדיהן.

    16. אויבי ישראל הבינו את עליונותה הטכנולוגית ומחפשים דרכים אחרות להיאבק בה. הגישה המתפתחת כיום היא שילוב בין אש (טילים כנגד העורף האזרחי והצבאי של ישראל) לפיתוח יכולות ההגנה האווירית ול"היעלמות" (הכוחות מוסווים בתוך אוכלוסייה אזרחית, בונקרים, מנהרות ועוד). זהו ניסיון להתיש את ישראל ובעיקר את העורף הנתפס כ"בטן הרכה" שלה.

    17. דה לגיטימציה – איום רב-מימדי, כולל בתוכו סוגים שונים של חרם ופרובוקציות כמו המשטים לעזה. השנה הצלחת הפעולות פחתה, בעיקר בשל התארגנות רחבה ומשולבת של ישראל לטיפול בנושא.

    18. תרחישי התדרדרות בעתיד – מאפיין מרכזי מבחינת המצב הביטחוני של ישראל.

    19. שינויים בסביבה האסטרטגית – על רקע שינויים בינלאומיים נוצרת סביבה מאתגרת יותר, המאופיינת באי-יציבות ואי וודאות.

חה"כ (רא"ל מיל.) משה יעלון המשנה לרה"מ והשר לעניינים אסטרטגיים
יחסיה של ישראל עם סביבתה
העולם הערבי חווה טלטלה אזורית וזו עודנה בעיצומה. ישראל לא יכולה להתערב ישירות בנעשה מכיוון שהיא נתפשת כנטע זר ויש עוינות כלפיה. ניתן אולי לפעול בעקיפין יחד עם גורמים מערביים, למשל בהגשת סיוע כלכלי למצרים ולמדינות ערב נוספות. בתקופה זו אנו צריכים להיות ערוכים לשינויים מדי יום. המלצותיי:

מצרים – עומדת בפני אתגרים עצומים. (א) אתגר כלכלי – פחות תיירים והשקעות זרות, צורך בתכנון כלכלי ארוך-טווח ובסיוע כלכלי. המערב עסוק בענייניו, מדינות המפרץ לא ממהרות לסייע, ישראל נכונה לסייע, אך יש כאן רגישויות. (ב) אתגר בטחוני – קושי להשליט חוק וסדר במצרים כולה ולא רק בסיני. הג'יהאד העולמי מנסה לבסס דריסת רגל. הגבול היחיד שאינו מאיים על מצרים הוא גבול ישראל-מצרים. מעזה, לוב וסודאן יש הברחות והגבולות אינם יציבים. יציבות היא אינטרס משותף של ישראל ומצרים. (ג) האתגר הפוליטי – בהעדר מסורת של חברה דמוקרטית ואזרחית. האינטרס הישראלי הוא לשמר ולפתח את היחסים עם מצרים, אך זה תלוי בנכונות השלטון המצרי. הסכם השלום אינו מאוים בטווח הקצר והבינוני.

ירדן – יציבה יחסית, ואנו מעוניינים שתמשיך להיות יציבה. ישנם אינטרסים אסטרטגיים חשובים לשתי המדינות בהמשך קיום היחסים ביניהן.
תורכיה – מאז היבחרו של ארדואן חל שינוי ביחסים של ישראל, בשל תפיסת עולמו. יחד עם זאת, יחסי הסחר בין המדינות פורחים גם לאחר משבר המרמרה, וכך גם הסיוע ההדדי במשברים הומניטאריים כמו אסון הכרמל ורעידת האדמה בטורקיה.
סוריה – אסד איבד במידה רבה מהלגיטימיות שלו כמנהיג. יש פוטנציאל לשינוי חיובי, אך אי היציבות היא בעייתית. במידה וסוריה תצא מציר הרשע זה ישפיע על כוחו של הציר במידה רבה, וזה מדאיג מאוד את איראן וחיזבאללה.

ישראל והפלסטינים – הטלטלה בעולם הערבי השפיעה על התהליך המדיני, אך במידה לא רבה. התהליך המדיני קפוא. הוא אינו עומד בראש סדר היום של מדינות ערב כיום והממשל האמריקאי הגיע למסקנה שאין לו פתרון בטווח הנראה לעין. אחת הבעיות הקשות הוא ריבוין של תפיסות שגויות ששולטות בשיח הבינלאומי והשיח הישראלי לגבי מהות הסכסוך. רבים טוענים כי סכסוך זה הוא מקור אי היציבות במזרח התיכון. הסכסוך אכן מנוצל על ידי גורמים שונים, אך הוא אינו מקור אי-היציבות באיזור. הסכסוך העיקרי באיזור הוא סוני-שיעי. כיום ערב הסעודית מנהיגה את הסונים, וסכסוך שיעי-סוני מתרחש בעירק, בלבנון ובמדינות נוספות. ישנם סכסוכים נוספים, אך אין להם קשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסכסוך גם לא החל ב- 1967. אני טען כי מי שחושב כך מתעלם מ- 120 שנות סכסוך. גם פלסטינים מתונים אינם מוכנים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הממשלה הנוכחית הבהירה בצורה ברורה שאין לה עניין לשלוט בפלסטינים. למעשה, כבר קיימות שתי ישויות פוליטיות פלסטיניות. הישות בדרום עוינת לישראל, החמאס מסרב לעמוד בתנאי הקוורטט ולכן היחסים עמה הם של הרתעה. ללא קשר לכך, אנו מוכנים לשבת ללא התניה עם אבו-מאזן. אוסלו היה תהליך מלמעלה למטה, ישראל מעוניינת כיום בתהליך מלמטה למעלה: גם בימי ערפאת וגם היום אין חינוך לדו קיום, אבו מאזן מכחיש את קיומו של הלאום היהודי ורואה ביהדות דת בלבד. ממשלת ישראל מתעקשת כי התהליך יהיה מגובה בשינוי במערכת החינוך. נכון להתקדם במקביל גם בנושא הכלכלי, וישראל מאוד מעוניינת בכך. אחד הגורמים המעכבים הוא השחיתות במערכת הפלסטינית. מכשולים מרכזיים העומדים בפני המשא ומתן: אבו מאזן דורש את חזרת הפליטים, הוא רואה את עצמו כנציגם של ערביי ישראל ואינו מוכן להסכים לקץ התביעות. יש גם סוגיות ביטחוניות: כל שטח שהועבר לפלסטינים לפני מבצע חומת מגן הפך לבסיס הטרור. אם נתפס כחלשים, הטרור עלול להתגבר. יותר ויותר מבינים בעולם כי לא ניתן לקבוע לוחות זמנים מהירים לפתרון הסכסוך. כעת צריך להתמקד בניהול הסכסוך.

איראן – ניתן להבחין באופן בולט במעורבות האיראנית השלילית בכל סכסוך באיזור: נשק וכסף איראני הגיע לאפגניסטן, בחריין, תימן, עירק, לבנון – במטרה להפר את היציבות, להפוך להגמוניה אזורית ולייצא את המהפכה. האתגר האיראני אינו מאיים רק על מדינת ישראל. תורכיה, ערב הסעודית ומצרים הצהירו כי גם הם יפתחו נשק גרעיני אם איראן תשיג אותו. מטריה גרעינית תגביר את התעוזה האיראנית. ארצות הברית צריכה להוביל את מאבק העולם החופשי בנושא. כבר בשנות ה- 90 אמ"ן ניסה לשכנע את האמריקאים לגבי מימדים צבאיים של פרויקט הגרעין האיראני. דוח סבא"א הוא אירוע חשוב. כעת, הימים הם ימים מכריעים במאבק נגד איראן, הדורשים לנקוט נגדה צעדים לבידוד מדיני וסנקציות כלכליות מרחיקות-לכת, צעדים המחייבים שילוב זרועות בינלאומי. האופציה הצבאית היא אופציה אחרונה, אך חייבת להיות אמינה. המשטר האיראני חייב להבין שאם לא יוותר על הפרויקט הגרעיני, יותקף. העולם המערבי עדיין לא הפנים כי אופציה זו צריכה גם כן להיות מוכנה.

אנו חיים בשכונה שהיא לא יציבה כבר מאות שנים. עלינו לחפש גורמים פרגמאטיים באזור. יש לנו אינטרסים משותפים גם עם מדינות שאין לנו עמן יחסים דיפלומטיים. יש להשתחרר משתי תפיסות שגויות לגבי המושג "שלום": 1. צריך להבין כי הסכם חתום הוא לא חזות הכל. עבור מדינות ערב זה לא הדבר החשוב. כאשר האינטרסים מאפשרים זאת, יהיו מערכות יחסים טובות גם ללא היבטים גלויים. נכון להושיט יד הן באופן גלוי והן באופן סמוי. 2. עלינו להפסיק להתעקש לוותר על משהו בכדי להשיג שלום. יכול להיות גם שלום תמורת שלום והשגת אינטרסים משותפים. אנחנו צריכים לפתח עצמה ישראלית, ביטחונית, מדעית, טכנולוגית, כלכלית, סגירת פערים חברתיים; כל אלה צריכים להיות מגובים בחינוך למצוינות שייאפשר את כלכלת הידע, ובחינוך לערכים – שייבסס את האמונה בצדקת הדרך.