פרסומים
מבט על, גיליון 788, 21 בינואר 2016
רעידת האדמה המלאכותית שתועדה ב-6 בינואר 2016 באזור הצפון-מזרחי של צפון קוריאה נגרמה עקב פיצוץ פצצת "מימן", כך לפחות נטען בהצהרה הרשמית שהוציאה צפון קוריאה. מתחזקת ההסכמה הבינלאומית שהפיצוץ הנוכחי היה דומה בעוצמתו לשלושת הפיצוצים הקודמים שביצעה והיה לכל היותר פיצוץ גרעיני מתוגבר (boosted). המקרה של צפון קוריאה אינו מעורר תקווה בכל הקשור ליכולת של אסטרטגית המשא ומתן והדיפלומטיה לעצור מדינה הנחושה להפוך לגרעינית. האם נותר דבר מה שניתן לעשות? לסין יש את הכוח הפוטנציאלי להשפיע על צמצום האיום של צפון קוריאה וכך להשפיע על המצב העולמי של מניעת תפוצה גרעינית, אבל למרות שהניסוי האחרון עורר את זעמה של סין, ספק אם היא תנקוט צעדים חמורים בתגובה.
רעידת האדמה המלאכותית שתועדה ב-6 בינואר 2016 באזור הצפון-מזרחי של צפון קוריאה נגרמה עקב פיצוץ פצצת "מימן", כך לפחות נטען בהצהרה הרשמית שהוציאה צפון קוריאה. עד שהמאמצים הבינלאומיים לאיסוף דגימות של שיירי הפיצוץ מהאטמוספירה יספקו אינדיקציה ברורה יותר לנכונות ההצהרה, מתחזקת ההסכמה הבינלאומית שהפיצוץ הנוכחי היה דומה בעוצמתו לשלושת הפיצוצים הקודמים שביצעה המדינה. במילים אחרות, הפיצוץ היה לכל היותר פיצוץ גרעיני מתוגבר (boosted) ולא ניסוי בפצצת מימן, שכן העוצמה של פצצת מימן מלאה הייתה צפויה להיות גדולה הרבה יותר. בדצמבר 2015 טען שליט צפון קוריאה שארצו הצליחה לפתח את הטכנולוגיה לפצצת מימן. לאור זאת, וללא קשר לתוצאת הפיצוץ הנוכחי, סביר שקים ז'ונג און יתקשה לחזור בו מהצהרתו הנוכחית.
לא ברור מה הניע את צפון קוריאה להוציא לפועל את הניסוי הזה – אולי היו אלה סיבות פנימיות ואולי רצון למשוך את תשומת הלב הבינלאומית, אולם כמו במקרים קודמים, צפון קוריאה שבה והצדיקה את הניסוי כנחוץ על מנת להדוף את התוקפנות האמריקנית והאיומים הגרעיניים מצדה. צפון קוריאה גם ציינה, כי זהו "נשק של יציבות", שיהווה הרתעה מפני פלישה, כדי שהיא לא תמצא עצמה נתונה לגורל דומה לזה של לוב או עיראק. העיתוי של הניסוי קשה להסבר, שכן דומה שצפון קוריאה ודרום קוריאה ניסו לאחרונה להתקרב אחת לשנייה, וכן לאור העובדה שהניסוי עורר את כעסה של סין – צינור החמצן הכלכלי המרכזי של צפון קוריאה.
ברמה העולמית, התגובה הראשונית לחדשות הייתה עד כה דומה למדי לתגובות שראינו לאחר שלושת הניסויים הגרעיניים הקודמים של צפון קוריאה. הושמעו גינויים חריפים בשילוב עם ביטויי כעס ודאגה מצד המדינות השכנות, ובמיוחד מכיוון יפן ודרום קוריאה. מועצת הביטחון של האו"ם הזדרזה לצאת בהודעה בדבר כוונתה לאכוף צעדי עונשין. בהמשך להצהרותיה מ-2013 להגן על דרום קוריאה, בחרה ארצות הברית הפעם במפגן כוח מהיר, כאשר הטיסה מפציץ B-52 מעל דרום קוריאה להמחשת המחויבות שלה להגנתן וביטחונן של בנות בריתה באזור. אבל יותר מכל, התעסקו כולם בשאלה האם טענות צפון קוריאה נכונות – ובמקרה זה האם היה זה ניסוי בפצצת מימן, או פיצוץ מתוגבר שמתבסס על ביקוע. דרום קוריאה וארצות הברית מובילות את מחנה הספקנים, אולם מימן או לא – אין חולק על כך שמדובר בניסוי גרעיני רביעי במספר של צפון קוריאה, ויש לשער שהתרחשות זו חמורה כשלעצמה.
ההשלכות של הניסוי הן היחלשות נוספת במשטר למניעת תפוצת נשק גרעיני, שממילא כבר מעורער למדי. בנוסף לאיום הישיר שצפון קוריאה מציבה בפני שכנותיה, פעילותה להפצת יכולות בלתי קונבנציונאליות מציבה איום חמור על המזרח התיכון ומעבר לו. צפון קוריאה היא שחקנית מרכזית באספקת ידע, טכנולוגיות ורכיבים בתחום הבלתי קונבנציונלי למספר מדינות באזור. מדובר בטכנולוגיות של טילים וגרעין וכנראה גם במאגר לא-מבוטל בהיקפו של נשק כימי, הנמצא ברשותה של צפון קוריאה, שחולקת את הידע שלה בתמורה לכסף מזומן, ולא מטעמי קירבה אידיאולוגית או אינטרסים משותפים.
המקרה של צפון קוריאה אינו מעורר תקווה בכל הקשור ליכולת של אסטרטגית המשא ומתן והדיפלומטיה לעצור מדינה הנחושה להפוך לגרעינית. המשא ומתן עם צפון קוריאה שהתנהל במסגרת "שיחות שש המדינות" בניסיון לאלץ אותה לפרק את יכולתה הגרעינית הצבאית – כשל, וכיום צפון קוריאה, היא מדינה גרעינית לכל דבר. הסכם המסגרת שחתמה צפון קוריאה עם ארצות הברית באוקטובר 1994, וכן ההסכם שהגיעו אליו בספטמבר 2005 במסגרת שיחות השש, נחגגו שניהם בשעתו כהישג שהצליח לרסן את צפון קוריאה, אולם בשני המקרים התברר שאין זה כך. ההסכם של 1994 לכל היותר עיכב את תכניתה של צפון קוריאה, וקים ז'ונג איל המשיך להפיק הן פלוטוניום והן אורניום מועשר בדרגה גבוהה (HEU) – חומרים שלכל אחד מהם פוטנציאל להפיק נשק גרעיני. ההערכה הייתה שאם המחיר שתיאלץ צפון קוריאה לשלם עבור המשך פיתוחה של התכנית יהיה גבוה, ואם גם יוצע לה סיוע כלכלי תמורת הפסקה, היא תהיה מוכנה לזנוח את שאיפות הגרעין שלה. ייתכן שהמחיר לא היה מספיק גבוה, או שצפון קוריאה פיתחה התמחות ב"מכירת" תכניתה הגרעינית שוב ושוב, מבלי שתהיה לה כל כוונה לוותר עליה.
תמונת המצב לגבי תפוצת נשק גרעיני בזירה העולמית מגלה תמונה עגומה: איראן לא ויתרה על שאיפותיה לנשק גרעיני, אלא רק מעכבת את מימושן באי אלו שנים. על פי דיווחים, מדינות מזרח תיכוניות נוספות אולי שוקלות להצטרף למועדון. במקביל, מעמדה הרשמי של הודו כמדינה גרעינית אינו עוצר אותה מלפתח תכנית גרעין לצרכים אזרחיים, ופקיסטן מקווה לעסקה דומה. למרות שלחצים מדיניים עדיין עשויים להניב פה ושם פתרונות, הסיכוי למזרח תיכון מפורז מנשק להשמדה המונית כמעט אפסי. חוסר האמון השורר באזור רק הוחמר בעקבות ההסכם עם איראן.
האם נותר דבר מה שניתן לעשות? לסין יש את הכוח הפוטנציאלי להשפיע על צמצום האיום של צפון קוריאה וכך להשפיע על המצב העולמי של מניעת תפוצה גרעינית, אבל למרות שהניסוי האחרון עורר את זעמה של סין, ספק אם היא תנקוט צעדים חמורים בתגובה. סין עדיין נרתעת בשל החשש שלחץ מוגזם יוביל להתמוטטותה של צפון קוריאה, ולזרם של פליטים שיחצו את הגבול אליה. תרחיש כזה עלול גם להביא את בעלת-בריתה של ארצות הברית, דרום קוריאה, קרוב יותר לגבולה של סין, ולמעשה להפוך אותה לשכנה של ממש.
ומה לגבי הקהילה הבינלאומית הרחבה? בהנחה שיוטלו סנקציות שונות, איזו השפעה תהיה לכך על התמונה הכוללת? וכמה זמן יעבור עד שכולם יחזרו למצב של "עסקים כרגיל"? המציאות המצערת היא, שברגע שמדינה חוצה את הסף הגרעיני, לא נותר הרבה מה לעשות כדי להחזיר את הגלגל לאחור. המשך ההתעקשות האמריקנית על פירוקה של צפון קוריאה מגרעין – ללא התוויית מדיניות מסודרת שמתייחסת לאיום בפועל – נראית יותר ויותר כמנותקת מהמציאות בשטח. המסר שעולה מכך לתכנית הגרעין של איראן ולהסכם הגרעין שנחגג בקיץ האחרון הוא חד וברור. המאמצים צריכים להתמקד עתה בניסיון להבטיח, כי בעוד עשר עד חמש-עשרה שנים (או פחות, אם איראן תחזור בה מהבטחותיה) לא נתעורר לניסוי דומה בגרעין איראני.
הדעות המובעות בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי הן של המחברים בלבד.
סוג הפרסום מבט על
נושאיםקוריאה הצפונית