פרסומים

פרק זמן הנע בין שתים-עשרה לארבע-עשרה שעות עבר עד לפרסום התמונות בהן נראים חיילים ישראלים מוכים וחבולים בהתקפה מתואמת ומתוכננת על סיפון ספינת ה"מאווי מרמרה". לו היו קטעי הצילום הללו מתפרסמים מוקדם יותר, יתכן שהיו משנים דרסטית את האופן שבו העולם הבין ופירש את מה שהתרחש על סיפון הספינה. התמונה הייתה אולי יכולה להיות שונה לחלוטין לו התקשורת הייתה מקבלת מידע מראש לגבי זהות הנוסעים, והייתה יודעת את האמת על האופי ועל הזהות של הארגונים שעמדו מאחורי המשט, ואת האמת לגבי זהות אותם "פעילי שלום" – מודיעין שסביר להניח כי היה בידיה של ישראל, שעקבה מקרוב אחר המשט במשך שישה חודשים.

ישראל הייתה צריכה לעשות שימוש יעיל במידע זה עוד בטרם יצא המשט מן הנמל, ואולי להוציא את הרוח הרטורית והתיאטרלית ממפרשיו. אך כל זה לא קרה. התמונה שהעולם קיבל בפועל הייתה ההפך המוחלט מהאמת, כלומר התמונה שמארגני המשט רצו שהעולם יאמין לה. כפועל יוצא מכך, ישראל ניצבת בפני כישלון הסברתי נוסף, בעל השלכות אסטרטגיות כבדות משקל: התערערות היחסים עם טורקיה ומתח חדש ביחסים עם אירופה, עם העולם הערבי ואפילו עם ארצות הברית.

במוקד התקרית הזו, כמו גם בתבוסת הדיפלומטיה הציבורית הישראלית לאחר מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה (דצמבר 2008-ינואר 2009), נמצא הפער בין האנשים שברשותם החומרים לביסוס ה"קייס" של ישראל, קהילת המודיעין, לבין האנשים שצריכים להסביר אותו לעולם, קהילת הדיפלומטיה הציבורית. מטבע הדברים לא ניתן לפרסם בציבור את כל חומרי המודיעין, אם הפרסום עלול לסכן את המקורות או את המשימה. אך במקרה הספציפי של המשט, כלל לא ברור אם החומרים המציגים את ההתקפה האכזרית על חיילי השייטת הישראלים עוכבו מסיבות אלה. נראה כי הסיבה המרכזית לעיכוב בפרסום התמונות הייתה החשש של הצבא כי פרסומן יוביל לדמורליזציה בשורות הצבא, שלא לדבר על ביקורת ציבורית. כך קרה שהצבא, באישור הממשלתי המתאים, עיכב את פרסום קטעי הצילום, החלטה שהיא אולי נכונה מנקודת מבטו של הצבא, אך שגויה מנקודת המבט של קשרי החוץ של המדינה. הצבא אינו אחראי על הדיפלומטיה הציבורית של המדינה – הממשלה, לעומת זאת כן אחראית לה. היא ידעה על החומרים, אך קיבלה כנראה את ההיגיון של הצבא, אשר מסתכל על העולם מבעד למשקפיים שונים לגמרי.

הממשלה הייתה מודעת גם לזהות הנוסעים על סיפון הספינה ולאופי ולהיסטוריה של הארגון העומד מאחוריהם, ה-IHH. היא ידעה על שתוף הפעולה של הממשלה הטורקית בעניין, על בכירי חמאס שעל סיפון הספינה (ראש חמאס באירופה, למשל), ועל הטרוריסטים הידועים כמוסלמים קיצוניים, שרצו להגיע לעזה במטרה לאמן את חמאס בשימוש בטכנולוגיות מתקדמות ובייצור פצצות. ימים לאחר האירוע, כשמידע זה שוחרר לפרסום, החלה דעת הקהל העולמית לנטות לצידה של ישראל, אך הנזק שנגרם היה אדיר.

חשיפת אופי העצורים בתקרית, ההיסטוריה והארגונים האסלאמיים המעורבים, הגסות ("חזרו בחזרה לאוושוויץ") של תגובות רשת הקשר של הספינה לקריאות הישראליות המזהירות אותה לא להתקדם לעבר עזה, התפקיד של טורקיה, והאלימות המאורגנת ומסכנת החיים שצפתה לחיילים היורדים אל סיפון הספינה, הייתה יכולה לתת נקודת מבט שונה לחלוטין לנרטיב שיצא לעולם, לו מידע זה היה זמין לאחראים על הדיפלומטיה הציבורית של ישראל. למרבה הצער, מידע זה לא היה זמין. כתוצאה מכך, ירדו לטמיון חודשים של תכנון במשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה באשר לדרכי התגובה לאתגר המשט .

לב הבעיה ומקורה נמצא, לא באופן מפתיע, בקהילת המודיעין. הדבר לא נובע, חלילה, מתוך כוונה רעה, אלא מעצם טיבה וטבעה של אותה קהילה: סודיות, חשאיות והדבקות במטרה אחת בלבד של סיוע לכוחות צה"ל במילוי משימתם. אין זאת אומרת ששירותי המודיעין עיוורים לצרכי הדיפלומטיה הציבורית הישראלית; הנושא פשוט לא נמצא מספיק גבוה בסדר היום שלהם. מכאן השתיקה ביחס ל"פעילים" על סיפון הספינה וביחס למטרתם הסופית ביציאה לעזה.

מצב זה חייב להשתנות. בתקופה ובעידן זה, ובמציאות של שידורי חדשות מתפרצים באינספור ערוצים, 24 שעות ביממה, שבהם מהירות והשגת יתרון על המתחרים הם חזות הכול – שמועות, "ספינים תקשורתיים" ומניפולציות, הם השולטים, כפי שהודגם באופן דרמטי כל כך בתקרית המשט. הן במבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה - שהוביל להקמת ועדת גולדסטון - והן בתקרית הנוכחית, הצורך בחומרים שיסייעו לישראל לבסס את טענתה וצדקתה חשוב מאין כמוהו. כבר לא מדובר בעניין של דימוי, אך בהקשר של המציאות שלאחר גולדסטון והמסע המתואם להבאיש את ריחה של ישראל ולבצע דה-לגיטימציה למדינה, הדבר כנראה חשוב באותה המידה, אם לא יותר, מאשר הקרבות הקונבנציונאליים הנשקפים לישראל. כתוצאה מהקמפיין הזה, ישראל ניצבת בפני חרמות כלכליים, אומנותיים ואקדמיים, התקפות בלתי פוסקות באו"ם ובפורומים עולמיים אחרים. מסע ההכפשה הזה חותר תחת בני בריתנו, בעיקר בעולם הערבי, שבו הרגשות האנטי-ישראליים נמצאים בשיאם, ומביך את ידידינו.

הגיע הזמן שהאחראים בקהילת המודיעין והביטחון יחליפו הילוך בכל הקשור לשיתוף במידע. יש מודעות הולכת וגוברת לכך שהדבר נחוץ, אך יש צורך דחוף לנקוט צעדים קונקרטיים בכיוון זה. ברשותה של ישראל מצויים מנגנוני הדיפלומטיה הציבורית, הדרושים, כדי להציג את ה"קייס" שלה ביעילות. אך ללא תחמושת הם חסרי אונים.