השליטה במצר באב אל-מנדב אינה נקבעת רק על פי זהות הכוח המחזיק בחופיו, אלא גם על פי יכולתו לאיים על כלי שיט העוברים בו. זוהי הבחנה קריטית להבנת המלחמה בתימן, כוחם של החות'ים והאתגר הניצב בפני ערב הסעודית והקהילה הבינלאומית.
השאלה מי שולט בבאב אל-מנדב נשמעת פשוטה, אך התשובה מורכבת הרבה יותר. מבחינה גאוגרפית וצבאית, החות'ים אינם שולטים בכל חופי המצר, ובוודאי שלא בכל האיים והשטחים הסמוכים לו. חלקים חשובים מהחוף המערבי של תימן נמצאים בידי כוחות המתנגדים להם. אלא שהשליטה בשטח אינה זהה לשליטה בתנועה הימית. במציאות הצבאית של ימינו, אין הכרח להחזיק בשני צדי מצר אסטרטגי כדי לשבש את השיט בו.
החות'ים ממחישים היטב את ההבחנה בין שליטה טריטוריאלית לבין שליטה באמצעות אש. באמצעות טילים נגד ספינות, כלי טיס בלתי מאוישים, כלי שיט בלתי מאוישים ואמצעי לחימה נוספים, הם מסוגלים לאיים על כלי שיט גם ממרחק ניכר מקו החוף. למעשה, האיום החות'י אינו מוגבל למצר עצמו, אלא משתרע גם על חלקים נרחבים של הים האדום ומפרץ עדן. לכן, גם אם יאבדו שטחים נוספים לאורך החוף, אין פירוש הדבר שיאבדו בהכרח את יכולתם לשבש את התנועה הימית.
החות'ים אינם צריכים להטביע כל ספינה, ואפילו לא לפגוע ברובן. די באיום אמין ומתמשך כדי להעלות את פרמיות הביטוח, להרתיע חברות ספנות ולהביא להסטת תנועה ימית לנתיבים ארוכים ויקרים יותר.
מכאן נובעת מסקנה חשובה לגבי המלחמה בתימן. גם אם כוחות המתנגדים לחות'ים יצליחו להתקדם לאורך החוף המערבי, להשתלט על נמלים או להרחיקם מאזור המצר, הישג טריטוריאלי כזה לא יבטיח בהכרח את חופש השיט. לשם כך נדרשת פגיעה מתמשכת ביכולת החות'ית לאתר מטרות, לשגר אמצעי לחימה ולחדש את מלאי הנשק שלה. גם פעילות צבאית מוצלחת אינה מבטיחה הסרה מוחלטת של האיום, במיוחד כאשר מדובר בארגון המסוגל לפעול באמצעות מערכים מבוזרים וניידים.
המשמעות רחבה בהרבה מתימן. עבור ערב הסעודית, המבקשת להסתמך על הים האדום כחלופה אסטרטגית למצר הורמוז, מדובר בפגיעות כפולה. גם אם ניתן להעביר נפט ותוצרת אחרת מערבה, אין בכך פתרון מלא אם נתיב היציאה הדרומי מהים האדום נותר מאוים. עבור הכלכלה העולמית, בפגיעה באמינותו של אחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם.
החות'ים אינם מסוגלים בהכרח לסגור את המצר לחלוטין, אך יכולים להפוך את המעבר בו למסוכן, יקר ובלתי צפוי. כל ניסיון להבטיח את חופש השיט שיתמקד רק בשאלה מי מחזיק בחופי תימן, ולא בשאלה מי מסוגל להפעיל מהם אש, יחמיץ את לב הבעיה.
השליטה במצר באב אל-מנדב אינה נקבעת רק על פי זהות הכוח המחזיק בחופיו, אלא גם על פי יכולתו לאיים על כלי שיט העוברים בו. זוהי הבחנה קריטית להבנת המלחמה בתימן, כוחם של החות'ים והאתגר הניצב בפני ערב הסעודית והקהילה הבינלאומית.
השאלה מי שולט בבאב אל-מנדב נשמעת פשוטה, אך התשובה מורכבת הרבה יותר. מבחינה גאוגרפית וצבאית, החות'ים אינם שולטים בכל חופי המצר, ובוודאי שלא בכל האיים והשטחים הסמוכים לו. חלקים חשובים מהחוף המערבי של תימן נמצאים בידי כוחות המתנגדים להם. אלא שהשליטה בשטח אינה זהה לשליטה בתנועה הימית. במציאות הצבאית של ימינו, אין הכרח להחזיק בשני צדי מצר אסטרטגי כדי לשבש את השיט בו.
החות'ים ממחישים היטב את ההבחנה בין שליטה טריטוריאלית לבין שליטה באמצעות אש. באמצעות טילים נגד ספינות, כלי טיס בלתי מאוישים, כלי שיט בלתי מאוישים ואמצעי לחימה נוספים, הם מסוגלים לאיים על כלי שיט גם ממרחק ניכר מקו החוף. למעשה, האיום החות'י אינו מוגבל למצר עצמו, אלא משתרע גם על חלקים נרחבים של הים האדום ומפרץ עדן. לכן, גם אם יאבדו שטחים נוספים לאורך החוף, אין פירוש הדבר שיאבדו בהכרח את יכולתם לשבש את התנועה הימית.
החות'ים אינם צריכים להטביע כל ספינה, ואפילו לא לפגוע ברובן. די באיום אמין ומתמשך כדי להעלות את פרמיות הביטוח, להרתיע חברות ספנות ולהביא להסטת תנועה ימית לנתיבים ארוכים ויקרים יותר.
מכאן נובעת מסקנה חשובה לגבי המלחמה בתימן. גם אם כוחות המתנגדים לחות'ים יצליחו להתקדם לאורך החוף המערבי, להשתלט על נמלים או להרחיקם מאזור המצר, הישג טריטוריאלי כזה לא יבטיח בהכרח את חופש השיט. לשם כך נדרשת פגיעה מתמשכת ביכולת החות'ית לאתר מטרות, לשגר אמצעי לחימה ולחדש את מלאי הנשק שלה. גם פעילות צבאית מוצלחת אינה מבטיחה הסרה מוחלטת של האיום, במיוחד כאשר מדובר בארגון המסוגל לפעול באמצעות מערכים מבוזרים וניידים.
המשמעות רחבה בהרבה מתימן. עבור ערב הסעודית, המבקשת להסתמך על הים האדום כחלופה אסטרטגית למצר הורמוז, מדובר בפגיעות כפולה. גם אם ניתן להעביר נפט ותוצרת אחרת מערבה, אין בכך פתרון מלא אם נתיב היציאה הדרומי מהים האדום נותר מאוים. עבור הכלכלה העולמית, בפגיעה באמינותו של אחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם.
החות'ים אינם מסוגלים בהכרח לסגור את המצר לחלוטין, אך יכולים להפוך את המעבר בו למסוכן, יקר ובלתי צפוי. כל ניסיון להבטיח את חופש השיט שיתמקד רק בשאלה מי מחזיק בחופי תימן, ולא בשאלה מי מסוגל להפעיל מהם אש, יחמיץ את לב הבעיה.