גל מחאות חריג נגד הפעילות הצבאית הישראלית נרשם ביום שישי (24 באוקטובר) בשורה של מוקדים ברחבי סוריה, מדרעא וקוניטרה ועד דמשק, חומס, אידליב וחסכה. מעבר לרטוריקה האנטי־ישראלית, בולטים שני מאפיינים: התרחבות המחאה מעבר לאזורי החיכוך הישיר עם צה"ל, והדגשת האחדות הלאומית והריבונות הסורית.
כמעט שנתיים חלפו מאז כניסת צה"ל לדרום סוריה בעקבות נפילת משטר אסד. עד כה, למעט אירועים נקודתיים, לא נרשמו חיכוכים אלימים מתמשכים או מחאות עממיות בהיקף ובפריסה הגיאוגרפית המסתמנים כעת.
לישראל דאגות ביטחוניות מוצדקות: המשטר החדש בדמשק מתקשה לבסס שליטה מלאה, וגורמים עוינים, בהם דאעש, איראן ושלוחיה, ממשיכים לחפש הזדמנויות להתבסס בשטח. אולם, לנוכחות הצבאית הישראלית, ובעיקר לפעילות הקרקעית המתגברת, יש מחיר מצטבר: פשיטות לכפרים, מעצרים, פגיעה בשגרת החיים ובפרנסה, ולאחרונה גם אירועי ירי קטלניים. אלה מעמיקים את התסכול והעוינות כלפי ישראל. האירוע האחרון, שבו נהרג מועאד סלאמה אל־בעיר, צעיר עם תסמונת דאון מהכפר ג'מלה, ממחיש את רגישות המצב. לדברי צה"ל, הכוח זיהה איום והאירוע מצוי בבדיקה.
הסיכון האסטרטגי הוא שישראל עלולה לייצר במו ידיה את האיום שהיא מבקשת למנוע. חיכוך מקומי מתמשך עלול להפוך למוקד התנגדות לאומית רחבה, להגביר את הלחץ הציבורי על משטר א־שרע לאמץ עמדה עוינת יותר, ולספק לגורמים קיצוניים הזדמנות לגייס תמיכה בשם ההתנגדות לישראל.
הפעלת כוח צבאי, חיונית ככל שתהיה במקרים מסוימים, אינה יכולה להוות תחליף למדיניות ארוכת טווח. ישראל חייבת לייצר בהירות גדולה יותר לגבי מטרותיה בדרום סוריה, להבחין בין איומים ביטחוניים ממשיים לבין האוכלוסייה האזרחית, ולצמצם ככל הניתן את הפגיעה בשגרת חייה. ובעיקר, עליה לשמר ולקדם ערוצי הידברות ומשא ומתן רציני עם השלטון החדש בדמשק, בין אם הוא מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. הסדרה ביטחונית, גם אם מוגבלת והדרגתית, עם מנגנוני פיקוח, ערבויות אמריקאיות וחופש פעולה מול איומים ממשיים, עשויה לשרת את האינטרס הישראלי טוב יותר מהישענות בלתי מוגבלת על כוח צבאי.
גל מחאות חריג נגד הפעילות הצבאית הישראלית נרשם ביום שישי (24 באוקטובר) בשורה של מוקדים ברחבי סוריה, מדרעא וקוניטרה ועד דמשק, חומס, אידליב וחסכה. מעבר לרטוריקה האנטי־ישראלית, בולטים שני מאפיינים: התרחבות המחאה מעבר לאזורי החיכוך הישיר עם צה"ל, והדגשת האחדות הלאומית והריבונות הסורית.
כמעט שנתיים חלפו מאז כניסת צה"ל לדרום סוריה בעקבות נפילת משטר אסד. עד כה, למעט אירועים נקודתיים, לא נרשמו חיכוכים אלימים מתמשכים או מחאות עממיות בהיקף ובפריסה הגיאוגרפית המסתמנים כעת.
לישראל דאגות ביטחוניות מוצדקות: המשטר החדש בדמשק מתקשה לבסס שליטה מלאה, וגורמים עוינים, בהם דאעש, איראן ושלוחיה, ממשיכים לחפש הזדמנויות להתבסס בשטח. אולם, לנוכחות הצבאית הישראלית, ובעיקר לפעילות הקרקעית המתגברת, יש מחיר מצטבר: פשיטות לכפרים, מעצרים, פגיעה בשגרת החיים ובפרנסה, ולאחרונה גם אירועי ירי קטלניים. אלה מעמיקים את התסכול והעוינות כלפי ישראל. האירוע האחרון, שבו נהרג מועאד סלאמה אל־בעיר, צעיר עם תסמונת דאון מהכפר ג'מלה, ממחיש את רגישות המצב. לדברי צה"ל, הכוח זיהה איום והאירוע מצוי בבדיקה.
הסיכון האסטרטגי הוא שישראל עלולה לייצר במו ידיה את האיום שהיא מבקשת למנוע. חיכוך מקומי מתמשך עלול להפוך למוקד התנגדות לאומית רחבה, להגביר את הלחץ הציבורי על משטר א־שרע לאמץ עמדה עוינת יותר, ולספק לגורמים קיצוניים הזדמנות לגייס תמיכה בשם ההתנגדות לישראל.
הפעלת כוח צבאי, חיונית ככל שתהיה במקרים מסוימים, אינה יכולה להוות תחליף למדיניות ארוכת טווח. ישראל חייבת לייצר בהירות גדולה יותר לגבי מטרותיה בדרום סוריה, להבחין בין איומים ביטחוניים ממשיים לבין האוכלוסייה האזרחית, ולצמצם ככל הניתן את הפגיעה בשגרת חייה. ובעיקר, עליה לשמר ולקדם ערוצי הידברות ומשא ומתן רציני עם השלטון החדש בדמשק, בין אם הוא מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. הסדרה ביטחונית, גם אם מוגבלת והדרגתית, עם מנגנוני פיקוח, ערבויות אמריקאיות וחופש פעולה מול איומים ממשיים, עשויה לשרת את האינטרס הישראלי טוב יותר מהישענות בלתי מוגבלת על כוח צבאי.