דונלד טראמפ הפך את הזמן למרכיב מרכזי באסטרטגיה שלו מול איראן: להבנתו, ככל שהמלחמה והלחץ הכלכלי יתארכו, כך יידלדלו משאביה של טהראן, יחריף הלחץ הפנימי עליה והיא תיאלץ להתפשר. במאבק סיבולת בין ארצות הברית לאיראן, הזמן אמור לכאורה לפעול לטובת וושינגטון.
אלא שהמלחמה אינה מתנהלת בין שתי המדינות בלבד. ביניהן נמצאות בעלות בריתה של ארצות הברית במפרץ, ובראשן ערב הסעודית – ולהן שעון אחר. למעשה, פגיעותן של מדינות המפרץ היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שוושינגטון התקשתה עד כה לממש את יעדי המלחמה. יכולתה של ארצות הברית להמשיך ולהפעיל לחץ על איראן מוגבלת לא רק על ידי עמידותה של טהראן, אלא גם על ידי המחיר שמשלמות השותפות האזוריות של וושינגטון.
ערב הסעודית מוצאת את עצמה לכודה בין שתי נקודות החנק הימיות החשובות לכלכלתה. ממזרח נמצא מצר הורמוז, שבו השיבושים פגעו בתנועה הימית ובייצוא. הממלכה הצליחה לצמצם את הנזק באמצעות צינור מזרח–מערב, המזרים נפט אל ינבוע שעל חוף הים האדום. אלא שגם החלופה הזו נעשתה פגיעה בעקבות האיום החות'י על באב אל-מנדב. בפועל, ריאד נאלצת להתמודד בו-זמנית עם לחץ על שני נתיבי היציאה המרכזיים שלה.
ערב הסעודית רואה באיראן ובשלוחיה איום ישיר, ואף גינתה בחריפות את התקיפות האיראניות נגד מדינות המפרץ. אולם דווקא בשל פגיעותה, האינטרס שלה אינו זהה לזה האמריקאי. מבחינת וושינגטון, חודשים נוספים של לחץ עשויים להיות השקעה בדרך להשגת תנאים טובים יותר. מבחינת ריאד, כל שבוע נוסף עלול להביא עמו פגיעה במכלית, בנמל, במתקן אנרגיה או באמון המשקיעים.
מכאן נובע גם היתרון האסטרטגי של איראן. טהראן אינה חייבת להביס את ארצות הברית או להפוך את מדינות המפרץ לבעלות בריתה. די בכך שתמחיש להן שהמשך המלחמה מסוכן יותר מבחינתן מהסדר חלקי עמה. ככל שהלחץ בהורמוז ובים האדום גובר, כך מתחזק התמריץ של מדינות המפרץ לחפש ערוצים עצמאיים לדה-אסקלציה.
ההתפתחות בעומאן ממחישה זאת היטב. מוסקט וטהראן פועלות לקדם הבנות בנוגע לתנועה במצר הורמוז, אף שהמהלך מעורר התנגדות חריפה בוושינגטון. אם הסדר כזה יאפשר להחזיר מידה של יציבות לנתיבי הסחר, סעודיה ומדינות מפרץ נוספות יתקשו להתעלם ממנו רק משום שאינו תואם במלואו את מטרות המלחמה האמריקאיות.
זהו הפרדוקס באסטרטגיית הזמן של טראמפ: מדינות המפרץ אינן רק זירה צדדית של המלחמה; הפגיעה בהן מאפשרת לאיראן להפעיל לחץ עקיף על וושינגטון ולהקשות עליה לתרגם עליונות צבאית להישג מדיני. לכן השאלה אינה רק כמה זמן איראן יכולה להחזיק מעמד, אלא כמה זמן בעלות בריתה של ארצות הברית מוכנות לשלם את מחיר המלחמה
דונלד טראמפ הפך את הזמן למרכיב מרכזי באסטרטגיה שלו מול איראן: להבנתו, ככל שהמלחמה והלחץ הכלכלי יתארכו, כך יידלדלו משאביה של טהראן, יחריף הלחץ הפנימי עליה והיא תיאלץ להתפשר. במאבק סיבולת בין ארצות הברית לאיראן, הזמן אמור לכאורה לפעול לטובת וושינגטון.
אלא שהמלחמה אינה מתנהלת בין שתי המדינות בלבד. ביניהן נמצאות בעלות בריתה של ארצות הברית במפרץ, ובראשן ערב הסעודית – ולהן שעון אחר. למעשה, פגיעותן של מדינות המפרץ היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שוושינגטון התקשתה עד כה לממש את יעדי המלחמה. יכולתה של ארצות הברית להמשיך ולהפעיל לחץ על איראן מוגבלת לא רק על ידי עמידותה של טהראן, אלא גם על ידי המחיר שמשלמות השותפות האזוריות של וושינגטון.
ערב הסעודית מוצאת את עצמה לכודה בין שתי נקודות החנק הימיות החשובות לכלכלתה. ממזרח נמצא מצר הורמוז, שבו השיבושים פגעו בתנועה הימית ובייצוא. הממלכה הצליחה לצמצם את הנזק באמצעות צינור מזרח–מערב, המזרים נפט אל ינבוע שעל חוף הים האדום. אלא שגם החלופה הזו נעשתה פגיעה בעקבות האיום החות'י על באב אל-מנדב. בפועל, ריאד נאלצת להתמודד בו-זמנית עם לחץ על שני נתיבי היציאה המרכזיים שלה.
ערב הסעודית רואה באיראן ובשלוחיה איום ישיר, ואף גינתה בחריפות את התקיפות האיראניות נגד מדינות המפרץ. אולם דווקא בשל פגיעותה, האינטרס שלה אינו זהה לזה האמריקאי. מבחינת וושינגטון, חודשים נוספים של לחץ עשויים להיות השקעה בדרך להשגת תנאים טובים יותר. מבחינת ריאד, כל שבוע נוסף עלול להביא עמו פגיעה במכלית, בנמל, במתקן אנרגיה או באמון המשקיעים.
מכאן נובע גם היתרון האסטרטגי של איראן. טהראן אינה חייבת להביס את ארצות הברית או להפוך את מדינות המפרץ לבעלות בריתה. די בכך שתמחיש להן שהמשך המלחמה מסוכן יותר מבחינתן מהסדר חלקי עמה. ככל שהלחץ בהורמוז ובים האדום גובר, כך מתחזק התמריץ של מדינות המפרץ לחפש ערוצים עצמאיים לדה-אסקלציה.
ההתפתחות בעומאן ממחישה זאת היטב. מוסקט וטהראן פועלות לקדם הבנות בנוגע לתנועה במצר הורמוז, אף שהמהלך מעורר התנגדות חריפה בוושינגטון. אם הסדר כזה יאפשר להחזיר מידה של יציבות לנתיבי הסחר, סעודיה ומדינות מפרץ נוספות יתקשו להתעלם ממנו רק משום שאינו תואם במלואו את מטרות המלחמה האמריקאיות.
זהו הפרדוקס באסטרטגיית הזמן של טראמפ: מדינות המפרץ אינן רק זירה צדדית של המלחמה; הפגיעה בהן מאפשרת לאיראן להפעיל לחץ עקיף על וושינגטון ולהקשות עליה לתרגם עליונות צבאית להישג מדיני. לכן השאלה אינה רק כמה זמן איראן יכולה להחזיק מעמד, אלא כמה זמן בעלות בריתה של ארצות הברית מוכנות לשלם את מחיר המלחמה