מפרוץ מלחמת "שאגת הארי" טיפחה מצרים מנגנון שיח ותיאום מרובע עם פקיסטן, טורקיה וסעודיה, שנועד להגדיל את השפעתן של ארבע המדינות על עיצוב הסדר האזורי. ההערכה בקרב גורמים המקורבים לשלטון בקהיר הייתה כי קוורטט זה ישמש אבן פינה בהקמת מערך משותף וקבוע. על כן, נרשמה הפתעה כשמצרים נותרה מחוץ ל"הסכם מכה להגנה משותפת", שנחתם ב-7 באוגוסט על ידי שלוש שותפותיה, אף ששר החוץ הטורקי ציין כי הדלת להצטרפותה בעתיד נותרה פתוחה בכפוף להסדרת סוגיות טכניות.
קהיר הרשמית לא הסבירה מדוע נפקדה מההסכם, אך פרשנים מצרים העלו שורה של ספקולציות: חשש כי ברית הגנה כזו תלבה סכסוכים ומרוצי חימוש אזוריים; רצון לשמור על חופש תמרון מירבי במדיניות החוץ ועצמאות בהפעלת הכוח הצבאי, תוך הימנעות מהיגררות לעימותים לא-לה עם גורמים כמו איראן, החות'ים או מיליציות בעיראק; חשש מפגיעה במעמדה הניטרלי כמתווכת אזורית; וחשש כי התקרבות לטורקיה, לסעודיה ולפקיסטן תבוא על חשבון יחסיה האסטרטגיים עם יוון, קפריסין, איחוד האמירויות והודו, ותעורר תגובות שליליות בארצות הברית ובישראל.
כמו כן, נראה כי שיקול נוסף שהשפיע על עמדת מצרים הוא הסתירה המשפטית הקיימת, לכאורה, בין הסכם מכה – הקובע כי מתקפה חמושה על אחת החברות תיחשב כמתקפה על כולן – לבין חוזה השלום המצרי-ישראלי. הכוונה היא בעיקר לסעיף 6, העוסק במעמד חוזה השלום מול הסכמים אחרים שעליהם חתומות שתי המדינות.
למעשה, מדובר בסעיף רגיש שהיה מוקד לוויכוח בין קהיר וירושלים עוד בדיונים על טיוטת חוזה השלום באוקטובר 1978. נשיא מצרים, אנואר אל-סאדאת, חש כי סעיף המעניק לחוזה השלום עם ישראל עדיפות על פני חוזים אחרים יבייש את מצרים בעולם הערבי. מנגד, ראש הממשלה מנחם בגין סבר כי ויתור על סעיף כזה יתפרש כהכרה בזכותה של מצרים להפר את חוזה השלום. לבסוף נוסח הסעיף באופן שיצר "עמימות קונסטרוקטיבית": מצד אחד נקבע כי החוזה "אינו פוגע ולא יפורש כפוגע" בהתחייבויות הצדדים לגורם שלישי; ומצד שני נקבע כי "במקרה של סתירה בין התחייבויות הצדדים לפי חוזה זה ובין כל התחייבות אחרת – יחייבו ויבוצעו ההתחייבויות שלפי חוזה זה".
בשורה התחתונה, החלטתה של מצרים שלא להצטרף להסכם מכה אינה בהכרח סוף פסוק, ובוודאי שאינה בולמת את מגמת ההתקרבות בינה לבין טורקיה, פקיסטן וסעודיה. יחד עם זאת, הזהירות שהפגינה קהיר מחבירה לברית צבאית העלולה לערער את יחסיה עם ירושלים ממחישה את הערך שבשמירה הדדית על מסגרת השלום. דווקא בעתות של מתיחות וחוסר אמון, הקפדה משותפת של שני הצדדים על רוח החוזה ועל יישום סעיפיו היא מפתח לחיזוק היציבות והביטחון האזורי.
מפרוץ מלחמת "שאגת הארי" טיפחה מצרים מנגנון שיח ותיאום מרובע עם פקיסטן, טורקיה וסעודיה, שנועד להגדיל את השפעתן של ארבע המדינות על עיצוב הסדר האזורי. ההערכה בקרב גורמים המקורבים לשלטון בקהיר הייתה כי קוורטט זה ישמש אבן פינה בהקמת מערך משותף וקבוע. על כן, נרשמה הפתעה כשמצרים נותרה מחוץ ל"הסכם מכה להגנה משותפת", שנחתם ב-7 באוגוסט על ידי שלוש שותפותיה, אף ששר החוץ הטורקי ציין כי הדלת להצטרפותה בעתיד נותרה פתוחה בכפוף להסדרת סוגיות טכניות.
קהיר הרשמית לא הסבירה מדוע נפקדה מההסכם, אך פרשנים מצרים העלו שורה של ספקולציות: חשש כי ברית הגנה כזו תלבה סכסוכים ומרוצי חימוש אזוריים; רצון לשמור על חופש תמרון מירבי במדיניות החוץ ועצמאות בהפעלת הכוח הצבאי, תוך הימנעות מהיגררות לעימותים לא-לה עם גורמים כמו איראן, החות'ים או מיליציות בעיראק; חשש מפגיעה במעמדה הניטרלי כמתווכת אזורית; וחשש כי התקרבות לטורקיה, לסעודיה ולפקיסטן תבוא על חשבון יחסיה האסטרטגיים עם יוון, קפריסין, איחוד האמירויות והודו, ותעורר תגובות שליליות בארצות הברית ובישראל.
כמו כן, נראה כי שיקול נוסף שהשפיע על עמדת מצרים הוא הסתירה המשפטית הקיימת, לכאורה, בין הסכם מכה – הקובע כי מתקפה חמושה על אחת החברות תיחשב כמתקפה על כולן – לבין חוזה השלום המצרי-ישראלי. הכוונה היא בעיקר לסעיף 6, העוסק במעמד חוזה השלום מול הסכמים אחרים שעליהם חתומות שתי המדינות.
למעשה, מדובר בסעיף רגיש שהיה מוקד לוויכוח בין קהיר וירושלים עוד בדיונים על טיוטת חוזה השלום באוקטובר 1978. נשיא מצרים, אנואר אל-סאדאת, חש כי סעיף המעניק לחוזה השלום עם ישראל עדיפות על פני חוזים אחרים יבייש את מצרים בעולם הערבי. מנגד, ראש הממשלה מנחם בגין סבר כי ויתור על סעיף כזה יתפרש כהכרה בזכותה של מצרים להפר את חוזה השלום. לבסוף נוסח הסעיף באופן שיצר "עמימות קונסטרוקטיבית": מצד אחד נקבע כי החוזה "אינו פוגע ולא יפורש כפוגע" בהתחייבויות הצדדים לגורם שלישי; ומצד שני נקבע כי "במקרה של סתירה בין התחייבויות הצדדים לפי חוזה זה ובין כל התחייבות אחרת – יחייבו ויבוצעו ההתחייבויות שלפי חוזה זה".
בשורה התחתונה, החלטתה של מצרים שלא להצטרף להסכם מכה אינה בהכרח סוף פסוק, ובוודאי שאינה בולמת את מגמת ההתקרבות בינה לבין טורקיה, פקיסטן וסעודיה. יחד עם זאת, הזהירות שהפגינה קהיר מחבירה לברית צבאית העלולה לערער את יחסיה עם ירושלים ממחישה את הערך שבשמירה הדדית על מסגרת השלום. דווקא בעתות של מתיחות וחוסר אמון, הקפדה משותפת של שני הצדדים על רוח החוזה ועל יישום סעיפיו היא מפתח לחיזוק היציבות והביטחון האזורי.