ארבע שנות מלחמה בין רוסיה לאוקראינה אינן עוד שלב של “משבר חריף”, אלא ביצור המציאות האסטרטגית החדשה – זה לא רק מלחמה אזורית, אלא מבחן ארוך טווח לחוסן של מדינות, בריתות ודוקטרינות צבאיות.
מחיר המלחמה – סך האבדות משני הצדדים מתקרב לכשני מיליון איש, לרבות כ-350 אלף הרוגים מהצד הרוסי, ומספר קטן יותר אך בסדר גודל דומה בצד האוקראיני. החורף הקשה האחרון בשילוב מערכת התקיפות הרוסיות על תשתיות אנרגיה הביאו למשבר קיצוני בהספקת החשמל, החום והמים באוקראינה, כאשר שכונות שלמות בערים המרכזיות נותרות ללא הספקת השירותים לאורך זמן. גם רוסיה סופגת מכות כבדות בעומק, כשהמיקוד האוקראיני הוא תשתיות לוגיסטיקה של נפט – אלה, לצד המשך לחץ הסנקציות ואכיפתן מצד המערב, פוגעים בהכנסות ומעצימים מגמת שחיקה של הכלכלה הרוסית. רוסיה ממשיכה להתקדם בחזית בקצב איטי, אף כי יכולת הגיוס שלה (ממוצע של בין 30 ל-35 אלף חיילים בחודש) מספיקה בקושי להשלים את האבדות השוטפות.
בשנת המלחמה הרביעית, בעקבות לחצים של ממשל טראמפ, שבו מאמצי המו"מ בין המדינות ונערכו מספר סבבי שיחות, אך הפערים בעמדות המדינות לא גושרו. כעת, הוויכוח המרכזי הוא על הדרישה הרוסית מאוקראינה להתפנות מחבל ארץ מבוצר בדונבאס שצבא רוסיה לא מצליח לכבוש. בקייב לא נכונים להתפשר על כך מתוך החשש שהדבר ישפר עמדות אופרטיביות רוסיות בצורה משמעותית ויאפשר מקפצה להמשך הפלישה עד כדי איום על הבירה קייב.
כניסתו של טראמפ לבית הלבן שינתה את דינמיקת המערב ביחס למלחמה. הסיוע של ארה"ב (שהייתה התורמת הגדולה ביותר בעת ביידן) הופסק, למעט תמיכה מודיעינית ותקשורתית-לוגיסטית נקודתית. האמל"ח האמריקאי ממשיך להגיע – אבל כעת תמורת כסף ממדינות אירופה (“Coalition of the Willing”) שהפכו לספק המרכזי של הסיוע הצבאי והכלכלי. דונלד טראמפ אימץ גישה של חתירה לעסקה תוך הפעלת לחץ על הצדדים – אך בעיקר על הנשיא זלנסקי. הן רוסיה והן אוקראינה מנסות להתאים עצמן ולמצוא חן בעיני טראמפ: אוקראינה הסכימה לפשרות טריטוריאליות, ואילו רוסיה משדרת נכונות לשיח (ללא ירידה ממרבית הדרישות) לצד הצעת שיתופי פעולה כלכליים בילטראליים לוושינגטון כתמריצים להמשך ההידברות עם ארה"ב.
מדינות אירופה ממשיכות לגבש אסטרטגיה מותאמת למציאות החדשה – איום רוסי מוחשי לצד התערערות הגב האמריקני והצורך לשמר סיוע לאוקראינה. בעוד שרובן מפגינות גיבוי לזלנסקי במו"מ שלו מול טראמפ, הפוליטיקה הפנימית ותנועות הימין הבדלני אינם מאפשרים ליבשת לייצר חזית ביטחונית פרו-אקטיבית, זאת על אף החרפת הפעילות ההיברידית הרוסית שכוללת פעולות חבלה ואף שימוש בכלים צבאיים (כטב"מי תקיפה, שיבוש ל"א והפרות מרחב אווירי).
המערב כבר אינו גוש אחיד שתומך פה אחד באוקראינה על טהרת העקרונות הליברליים – מה שהחליש את זרם הסיוע (ביטחוני, כלכלי ומדיני כאחד), אך במקביל זירז תהליכי הידברות בין הצדדים הנלחמים, הגם שאלה טרם נשאו פרי. בשלב הנוכחי נראה שרוסיה תמשיך להתקדם באיטיות בחזית ולא תרפה מהלחץ המדיני על אוקראינה, מבלי לוותר על דרישותיה. סביר להניח שמגמה זאת לא תתהפך כל עוד לא יתגבש צבר אתגרים (כלכליים בראשם) המסוגלים להקריס את כלל המערכת הרוסית – הגם שאין אפשרות לחזות כמה תרחיש זה קרוב.
שינוי ביחסים הביטחוניים בין ארה"ב לשותפותיה המערביות מגביר את הצורך של אירופה (ואוקראינה) בחלופות לאמל"ח ומומחיות ביטחונית אמריקנית. מנקודת מבטה של ישראל, הדבר מייצר הזדמנות להיכנס כספקית ידע, טכנולוגיה ושיטות בתחומים הביטחוניים והמשיקים להם, במיוחד מול מדינות מזרח וצפון אירופה.
ארבע שנות מלחמה בין רוסיה לאוקראינה אינן עוד שלב של “משבר חריף”, אלא ביצור המציאות האסטרטגית החדשה – זה לא רק מלחמה אזורית, אלא מבחן ארוך טווח לחוסן של מדינות, בריתות ודוקטרינות צבאיות.
מחיר המלחמה – סך האבדות משני הצדדים מתקרב לכשני מיליון איש, לרבות כ-350 אלף הרוגים מהצד הרוסי, ומספר קטן יותר אך בסדר גודל דומה בצד האוקראיני. החורף הקשה האחרון בשילוב מערכת התקיפות הרוסיות על תשתיות אנרגיה הביאו למשבר קיצוני בהספקת החשמל, החום והמים באוקראינה, כאשר שכונות שלמות בערים המרכזיות נותרות ללא הספקת השירותים לאורך זמן. גם רוסיה סופגת מכות כבדות בעומק, כשהמיקוד האוקראיני הוא תשתיות לוגיסטיקה של נפט – אלה, לצד המשך לחץ הסנקציות ואכיפתן מצד המערב, פוגעים בהכנסות ומעצימים מגמת שחיקה של הכלכלה הרוסית. רוסיה ממשיכה להתקדם בחזית בקצב איטי, אף כי יכולת הגיוס שלה (ממוצע של בין 30 ל-35 אלף חיילים בחודש) מספיקה בקושי להשלים את האבדות השוטפות.
בשנת המלחמה הרביעית, בעקבות לחצים של ממשל טראמפ, שבו מאמצי המו"מ בין המדינות ונערכו מספר סבבי שיחות, אך הפערים בעמדות המדינות לא גושרו. כעת, הוויכוח המרכזי הוא על הדרישה הרוסית מאוקראינה להתפנות מחבל ארץ מבוצר בדונבאס שצבא רוסיה לא מצליח לכבוש. בקייב לא נכונים להתפשר על כך מתוך החשש שהדבר ישפר עמדות אופרטיביות רוסיות בצורה משמעותית ויאפשר מקפצה להמשך הפלישה עד כדי איום על הבירה קייב.
כניסתו של טראמפ לבית הלבן שינתה את דינמיקת המערב ביחס למלחמה. הסיוע של ארה"ב (שהייתה התורמת הגדולה ביותר בעת ביידן) הופסק, למעט תמיכה מודיעינית ותקשורתית-לוגיסטית נקודתית. האמל"ח האמריקאי ממשיך להגיע – אבל כעת תמורת כסף ממדינות אירופה (“Coalition of the Willing”) שהפכו לספק המרכזי של הסיוע הצבאי והכלכלי. דונלד טראמפ אימץ גישה של חתירה לעסקה תוך הפעלת לחץ על הצדדים – אך בעיקר על הנשיא זלנסקי. הן רוסיה והן אוקראינה מנסות להתאים עצמן ולמצוא חן בעיני טראמפ: אוקראינה הסכימה לפשרות טריטוריאליות, ואילו רוסיה משדרת נכונות לשיח (ללא ירידה ממרבית הדרישות) לצד הצעת שיתופי פעולה כלכליים בילטראליים לוושינגטון כתמריצים להמשך ההידברות עם ארה"ב.
מדינות אירופה ממשיכות לגבש אסטרטגיה מותאמת למציאות החדשה – איום רוסי מוחשי לצד התערערות הגב האמריקני והצורך לשמר סיוע לאוקראינה. בעוד שרובן מפגינות גיבוי לזלנסקי במו"מ שלו מול טראמפ, הפוליטיקה הפנימית ותנועות הימין הבדלני אינם מאפשרים ליבשת לייצר חזית ביטחונית פרו-אקטיבית, זאת על אף החרפת הפעילות ההיברידית הרוסית שכוללת פעולות חבלה ואף שימוש בכלים צבאיים (כטב"מי תקיפה, שיבוש ל"א והפרות מרחב אווירי).
המערב כבר אינו גוש אחיד שתומך פה אחד באוקראינה על טהרת העקרונות הליברליים – מה שהחליש את זרם הסיוע (ביטחוני, כלכלי ומדיני כאחד), אך במקביל זירז תהליכי הידברות בין הצדדים הנלחמים, הגם שאלה טרם נשאו פרי. בשלב הנוכחי נראה שרוסיה תמשיך להתקדם באיטיות בחזית ולא תרפה מהלחץ המדיני על אוקראינה, מבלי לוותר על דרישותיה. סביר להניח שמגמה זאת לא תתהפך כל עוד לא יתגבש צבר אתגרים (כלכליים בראשם) המסוגלים להקריס את כלל המערכת הרוסית – הגם שאין אפשרות לחזות כמה תרחיש זה קרוב.
שינוי ביחסים הביטחוניים בין ארה"ב לשותפותיה המערביות מגביר את הצורך של אירופה (ואוקראינה) בחלופות לאמל"ח ומומחיות ביטחונית אמריקנית. מנקודת מבטה של ישראל, הדבר מייצר הזדמנות להיכנס כספקית ידע, טכנולוגיה ושיטות בתחומים הביטחוניים והמשיקים להם, במיוחד מול מדינות מזרח וצפון אירופה.