רצף הביקורים של בכירי הממשל האמריקאי בישראל, בצד היערכות הצבא האמריקאי במפקדה הקדמית בקרית גת, שם מתנהל הפיקוח על הסכם הפסקת האש, משקפים את החשיבות הרבה שמייחס הנשיא טראמפ להבטחת הצלחת ההסכם. ההסכם, מבחינתו, נועד להוות בסיס לארכיטקטורה אזורית חדשה במזרח התיכון, שבמרכזה הרחבת הסכמי אברהם.
הממשל, בהובלת טראמפ ויועציו הבכירים, מציג קו תקיף כלפי חמאס, כולל איום בפעולה צבאית אם יפר את ההסכם ולא יתפרק מנשקו, אך במקביל מפעיל לחץ גובר על ישראל להימנע מצעדים שעלולים לסכן את מימוש המתווה. שר החוץ מרקו רוביו חזר ואמר כי “אין תכנית ב’” וכי ההסכם הוא המסלול היחיד ליציבות. טראמפ עצמו שב ומדגיש כי ישראל תפעל רק "אם יאשר זאת", במשתמע הוא יהיה זה שיקבע האם חמאס הפרה את ההסכם. כמו כן, הנשיא הבטיח כי "ישראל לא תחיל ריבונות על שטחים ביו"ש".
למרות הסכמות עקרוניות בין ירושלים לוושינגטון, הנחישות האמריקאית להאיץ את היישום עלולה ליצור פערים משמעותיים בין הצדדים במיוחד אם הממשל יבקש “לרוץ קדימה” בטרם יוסדרו הסוגיות המורכבות שעל השולחן. בולטים בהקשר זה:
הכוח הרב לאומי: הממשל צפוי לדחוף לפריסת הכוח בהקדם, ייתכן אף טרם הושגו הסכמות מלאות על סמכויותיו ועל זהות המדינות המשתתפות (כולל שאלת השתתפות טורקיה). ישראל, מצדה, דורשת שליטה הדוקה בכל הנוגע להרכבו, פעילות הכוח ולתיאום מול גורמי הביטחון והסיוע ההומניטרי.
הפירוז: ארה״ב שואפת למנגנון בינלאומי בפיקוחה, שיבטיח תהליך פירוז מדורג לצד נסיגה הדרגתית. ישראל מתעקשת על פירוז מלא של תשתיות הטרור כתנאי מוקדם לכל שינוי בפריסת הכוחות, ודוחה מתווה מקבילי. ככל הידוע טרם הוסכם על לוח זמנים ומדדים לבחינת ההתקדמות.
האלטרנטיבה השלטונית: וושינגטון, בתמיכת מדינות ערב, נוטה לרכך את התנאי שגוף הניהול הזמני יהיה מנותק לחלוטין מהרשות הפלסטינית, בעוד שישראל מתנגדת לשילוב דמויות המזוהות עמה או עם חמאס, ודורשת ערבויות ביטחוניות מחייבות טרם הפחתת נוכחות צה״ל.
שיקום עזה: ארה״ב מבקשת להניע כבר בשלב ב׳ תוכנית שיקום אזרחית רחבת היקף במימון קואליציה ערבית מערבית, כבסיס ליציבות אזרחית וכלכלית. ישראל, לעומת זאת, מתנה כל צעד בשיקום בהשלמת הפירוז ובבקרה ביטחונית הדוקה, ודוחה הזרמת כספים טרם “הסרת האיום הצבאי לחלוטין”.
בשורה התחתונה - השלב השני של הסכם הפסקת האש בעזה מציב את יחסי ארה״ב - ישראל במבחן עדין בין חזון מדיני אמריקאי לשימור שליטה ביטחונית ישראלית. בעוד טראמפ רואה בהסכם מנוף לבניית סדר אזורי חדש, ישראל מתמקדת בהבטחת ביטחונה ובשמירה על עצמאות פעולה. היכולת להתגבר על הפערים תקבע אם ההסכם יבשיל למהלך אזורי יציב או יקרוס תחת מחלוקות אסטרטגיות בין בני הברית הקרובים ביותר.
רצף הביקורים של בכירי הממשל האמריקאי בישראל, בצד היערכות הצבא האמריקאי במפקדה הקדמית בקרית גת, שם מתנהל הפיקוח על הסכם הפסקת האש, משקפים את החשיבות הרבה שמייחס הנשיא טראמפ להבטחת הצלחת ההסכם. ההסכם, מבחינתו, נועד להוות בסיס לארכיטקטורה אזורית חדשה במזרח התיכון, שבמרכזה הרחבת הסכמי אברהם.
הממשל, בהובלת טראמפ ויועציו הבכירים, מציג קו תקיף כלפי חמאס, כולל איום בפעולה צבאית אם יפר את ההסכם ולא יתפרק מנשקו, אך במקביל מפעיל לחץ גובר על ישראל להימנע מצעדים שעלולים לסכן את מימוש המתווה. שר החוץ מרקו רוביו חזר ואמר כי “אין תכנית ב’” וכי ההסכם הוא המסלול היחיד ליציבות. טראמפ עצמו שב ומדגיש כי ישראל תפעל רק "אם יאשר זאת", במשתמע הוא יהיה זה שיקבע האם חמאס הפרה את ההסכם. כמו כן, הנשיא הבטיח כי "ישראל לא תחיל ריבונות על שטחים ביו"ש".
למרות הסכמות עקרוניות בין ירושלים לוושינגטון, הנחישות האמריקאית להאיץ את היישום עלולה ליצור פערים משמעותיים בין הצדדים במיוחד אם הממשל יבקש “לרוץ קדימה” בטרם יוסדרו הסוגיות המורכבות שעל השולחן. בולטים בהקשר זה:
הכוח הרב לאומי: הממשל צפוי לדחוף לפריסת הכוח בהקדם, ייתכן אף טרם הושגו הסכמות מלאות על סמכויותיו ועל זהות המדינות המשתתפות (כולל שאלת השתתפות טורקיה). ישראל, מצדה, דורשת שליטה הדוקה בכל הנוגע להרכבו, פעילות הכוח ולתיאום מול גורמי הביטחון והסיוע ההומניטרי.
הפירוז: ארה״ב שואפת למנגנון בינלאומי בפיקוחה, שיבטיח תהליך פירוז מדורג לצד נסיגה הדרגתית. ישראל מתעקשת על פירוז מלא של תשתיות הטרור כתנאי מוקדם לכל שינוי בפריסת הכוחות, ודוחה מתווה מקבילי. ככל הידוע טרם הוסכם על לוח זמנים ומדדים לבחינת ההתקדמות.
האלטרנטיבה השלטונית: וושינגטון, בתמיכת מדינות ערב, נוטה לרכך את התנאי שגוף הניהול הזמני יהיה מנותק לחלוטין מהרשות הפלסטינית, בעוד שישראל מתנגדת לשילוב דמויות המזוהות עמה או עם חמאס, ודורשת ערבויות ביטחוניות מחייבות טרם הפחתת נוכחות צה״ל.
שיקום עזה: ארה״ב מבקשת להניע כבר בשלב ב׳ תוכנית שיקום אזרחית רחבת היקף במימון קואליציה ערבית מערבית, כבסיס ליציבות אזרחית וכלכלית. ישראל, לעומת זאת, מתנה כל צעד בשיקום בהשלמת הפירוז ובבקרה ביטחונית הדוקה, ודוחה הזרמת כספים טרם “הסרת האיום הצבאי לחלוטין”.
בשורה התחתונה - השלב השני של הסכם הפסקת האש בעזה מציב את יחסי ארה״ב - ישראל במבחן עדין בין חזון מדיני אמריקאי לשימור שליטה ביטחונית ישראלית. בעוד טראמפ רואה בהסכם מנוף לבניית סדר אזורי חדש, ישראל מתמקדת בהבטחת ביטחונה ובשמירה על עצמאות פעולה. היכולת להתגבר על הפערים תקבע אם ההסכם יבשיל למהלך אזורי יציב או יקרוס תחת מחלוקות אסטרטגיות בין בני הברית הקרובים ביותר.