זה היה מהיר. ביום שישי - היום הראשון לתקיפה הישראלית באיראן - דובר משרד החוץ של סין נשמע מאופק למדי כשציין שארצו "מתנגדת לפעולות המפרות את ריבונותה, ביטחונה ושלמותה הטריטוריאלית של איראן". פחות מ-12 שעות לאחר מכן, בשבת בבוקר, חזרה סין למנגינה המוכרת של גינוי ברור ונחרץ לפעולות ישראל. שגריר סין לאו"ם, Fu Cong, היה הראשון להבהיר את דף המסרים המעודכן, לפיו סין מגנה בתוקף את המתקפה הישראלית על איראן. עוד הוסיף השגריר כי סין "מגנה תקיפות חמושות על מתקני גרעין בעלי שימושים שלווים".
המסר הנחרץ הזה הודהד מיד על ידי דוברים נוספים - דיפלומטים, חוקרים וכתבים בכלי תקשורת רשמיים בסין - שמיהרו ליישר קו עם העמדה הרשמית של המשטר בבייג'ינג. גם שר החוץ וואנג יי חזר על מסר הגינוי לשימוש בכוח מצד ישראל בשיחתו עם עמיתו האיראני. לעומת זאת, בשיחתו של וואנג עם שר החוץ גדעון סער חזר הראשון דווקא על המסר המאופק יותר, לפיו סין מתנגדת לתקיפת ישראל את איראן, תוך הפרת המשפט הבינלאומי ובזמן שהמאמץ הדיפלומטי לפתרון הסוגיה הגרעינית של איראן עדיין לא מוצה.
אין כל סיבה להתרגש מהגינוי הסיני - בדיוק כפי שאין להתרשם מאמירותיו הפייסניות של שגריר סין הנכנס בישראל, שבמהלך אפריל ציין את חמאס בשמו, ופרשנים מיהרו לראות בכך רמז לגינוי בדיעבד של מעשי 7 באוקטובר. שתי ההצהרות – זו של הגינוי לישראל וזו של הרמיזה על חמאס – הן חלק מאסטרגיית האיזון הסינית. בייג'ינג מנהלת את נוכחותה האזורית תוך התאמת מסריה באופן סלקטיבי לקהלים השונים – גינוי תקיף באו"ם, מסר מאוזן בירושלים, והרגעה בטהראן.
באמצעות גישה זו, סין מצליחה לשמר ערוצי קשר עם כל השחקנים – איראן, ישראל, מדינות המפרץ וארצות הברית – מבלי להיקלע למעורבות ישירה או מחייבת. לא מדובר במוסר, בערכים או באידאולוגיה, אלא במדיניות חוץ פרגמטית שפועלת באמצעות ריבוי גרסאות מכוונות: רטוריקה מדודה, המותאמת לכל אוזן בנפרד, ומכוונת לשקט שיבטיח השקעות, יציבות שתאפשר סחר ודימוי של מעצמה אחראית – כל זאת מבלי לשלם מחיר גיאופוליטי.