עדכן אסטרטגי

מילות מפתח: דעת קהל, העולם הערבי, האביב הערבי, ישראל, ארצות הברית

התפרצות 'האביב הערבי' לפני עשור תפסה את רוב העולם – כולל את הערבים עצמם – בהפתעה מוחלטת כמעט, והביאה את כולם להפנות מחדש את תשומת הלב לסוגיה המהותית – דעת הקהל הערבית - שנזנחה במשך זמן רב, שכן אין זו הפעם הראשונה שהתפרצות של "הרחוב הערבי" תפסה את העולם לא מוכן.

האביב הערבי במעגלים של תסיסה ורגיעה

יש לראות את אירועי האביב הערבי כחלק מתבנית שניתן לזהות בעולם הערבי, של גלי רגש עממי החוזרים במרווחים מדויקים של עשר שנים: בשנים 1991-1990, לאחר פלישת סדאם חוסיין לכווית וההתגייסות ההמונית של "הרחוב הערבי" בעקבותיה; בשנים 2003-2001, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר והגל המפתיע בעוצמתו של אהדה עממית בקרב ערבים (ומוסלמים בכלל) לטרור הג'האדי, ובתוך כך גם האינתיפאדה השנייה של הפלסטינים; שוב בשנים 2011-2010, כאשר התקוממויות ההמונים סייעו להדיח את בן עלי בתוניסיה, את מובארכ במצרים, את סאלח בתימן ואת קדאפי בלוב (אבל לא את אסד בסוריה); ולאחרונה בשנים 2019-2020, כאשר הפגנות עממיות חדשות בקנה מידה רחב הדיחו את בוטפליקה באלג'יריה ואת באשיר בסודאן, וקראו תיגר על המשטרים בלבנון ובעיראק.

מה מסביר את מטוטלת ההתעוררות והרגיעה של הרחוב הערבי מזה שלושה עשורים? ככל הנראה המחזור משקף, לפחות בחלקו, את הנטייה הטבעית של החברה להתעייף מהסערה הפוליטית לאחר כמה שנים, ולהעדיף להתרכז בשיפור חיי היום-יום של האזרחים, אלא שבהמשך ובאופן הדרגתי מאוד, יש נטייה לשכוח עד כמה גרועה הייתה התסיסה, ובסופו של דבר התסכול והטינה שבים ומצטברים עד להתפרצות. יש בכך כדי להסביר מדוע אנו עדים עתה למחאות המוניות גוברות ולשינוי פוליטי מסוים במקומות כמו סודאן, אלג'יריה ולבנון, ולא באותן מדינות ערביות שבהן התרחשו אירועי האביב הערבי המקורי בעוצמה רבה לפני עשר שנים.

הרוב הגדול של המשיבים בסקר מיוני 2020 ציינו כי בראש סדר העדיפויות שלהם נמצאים עניינים אישיים פרקטיים כגון משפחה, הכנסה, בריאות, תעסוקה וחינוך, ולא נושאים פוליטיים או אפילו דתיים.

נתונים אמפיריים מסקרים שנערכו בשנים 2017, 2018, 2019 ו-2020 בהזמנת מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב בפיקוחי - עם משיבים מערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטר, בחריין, כווית, לבנון, מצרים וירדן - מספקים תמיכה מסוימת בהשערה זו. ראשית, הרוב הגדול של המשיבים בסקר מיוני 2020 ציינו כי בראש סדר העדיפויות שלהם נמצאים עניינים אישיים פרקטיים כגון משפחה, הכנסה, בריאות, תעסוקה וחינוך, ולא נושאים פוליטיים או אפילו דתיים. שנית, סקרים מנובמבר 2019 ומיוני 2020 מציעים כי הרוב (או לפחות רוב המשיבים) ברוב המדינות שנסקרו, ואפילו במדינות כמו מצרים, שבהן העוני השחיתות והדיכוי מוכרים לרבים כבעיות חמורות, מסכימים עם המשפט: "כאשר אני חושב על מה שקורה במקומות כמו סוריה או תימן, אני מרגיש שהמצב שלנו כאן בעצם לא כל כך רע". בכל מדינה שנסקרה, רק פחות ממחצית המשיבים חשבו שההפגנות הנוכחיות בעיראק או בלבנון יניבו שינוי חיובי; ולפחות מחצית מהמשיבים בכל מדינה אומרים שזה "דבר טוב" ש"אין אצלנו הפגנות מחאה כל כך גדולות".

רגשות דומים הדהדו במידה רבה גם בקרב הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, מה שמסייע להסביר את השקט המפחיד שם, חרף העובדה שתהליך השלום נמצא בקיפאון מלא מאז 2014 (תיעוד מפורט בנושא זה ובנושאים מרכזיים קשורים נוספים ניתן למצוא במאמרי עם מחולק: עמדות של פלסטינים בנושא מלחמה ושלום עם ישראל, מיוני 2020). במקום לנחש מדוע אין אינתיפאדה שלישית בדרך או באופק, החלטתי להעביר את השאלה ל"מיקור המונים" (crowdsource) ולהפנות אותה ישירות לפלסטינים. בסקרים שנערכו בגדה המערבית ובעזה באמצע 2019 ושוב בתחילת 2020, התשובות היו ברורות. רק מיעוט קטן אמר שהשקט נובע מכך שהם ממשיכים לקוות לפתרון דיפלומטי בדרכי שלום למאבקם. בניגוד לכך, רובם אמרו שהרגיעה משקפת שילוב של מניעים אחרים, קודרים יותר: ניתנת העדפה כללית לצרכים המעשיים היום-יומיים על פני הפוליטיים; הם חוששים מכאוס, מאלימות ומדיכוי - הן מצד ישראל והן מצד שתי הממשלות הפלסטיניות – מבלי שתהיה לכך תועלת; והם לא סומכים על המנהיגים שלהם בניהול העימות ישראל.

במילים אחרות, במלאת עשור להתקוממויות הערביות הגדולות של התקופה האחרונה, ערבים רבים מעדיפים כיום יציבות על פני הפרת הסדר. במובן זה, ייתכן שהמורשת העיקרית של האביב הערבי אינה הצלחתו הזמנית או הנתפסת בחלק מהמקומות, אלא כישלונותיו העלובים ביותר והמתמשכים בסוריה או בתימן ובלוב. כך נוצר כעת "אפקט דומינו הפוך" של עימותים אלו, הסותר את אפקט הדומינו הקודם של התקוממות הראשונה בתוניסיה, שהשפיע על כל כך הרבה מדינות ערביות אחרות במהלך הגל הראשון של האביב הערבי.

ובכל זאת, ההתקוממויות העממיות המתמשכות בסודאן ובאלג'יריה בשנתיים האחרונות מלמדות שכמו במרבית המקרים, גם בהכללה הגורפת יש כמה יוצאים מן הכלל המוכיחים את הכלל. האם הסקרים ניבאו גם את זה? למרבה הצער לא, מכיוון שממשלות אלג'יריה וסודאן כמעט לא התירו לערוך סקר פוליטי רציני כלשהו, על ידי מומחים פנימיים או חיצוניים. כפי שציינתי כבר בשנת 1993, "במקומות שבהם לא ניתן למדוד את דעת הקהל, אין לה חשיבות רבה - עד שמתרחשת מהפכה!"

אחרי האביב הערבי: כיצד משטרים ערביים מתמודדים עם דעת קהל

להתקוממויות בעולם הערבי יש דפוס מחזורי נוסף, גולמי וארוך טווח, המסווג לפי סוג המשטר. בעקבות התקוממויות אלימות בשנות ה-50 וה-60 התמוטטה סדרה של מונרכיות ערביות העוברות בירושה: מצרים בשנת 1952, עיראק בשנת 1958, תימן בשנת 1962 ולוב בשנת 1969 (אם כי האחרונה הייתה הפיכה צבאית ולא מהפכה עממית). אולם מאז, משטרים מלוכניים הצליחו אף יותר בהשוואה לסוגים אחרים של משטרים ערביים אוטוקרטיים, או אפילו מעין דמוקרטיים, כמו לבנון או עיראק שלאחר סדאם. יש נטייה להחמיץ את העובדה שהאביב הערבי, על גרסאותיו השונות בעשור האחרון, נגע רק בצורה קלה מאוד בשש ממלכות המפרץ, בירדן ובמרוקו.

מדוע? במבט ראשון, יש האומרים שהתשובה הברורה היא כסף. ממשלות המפרץ שהתעשרו מנפט יכולות פשוט לשחד את האופוזיציה לפי הצורך. לאבחנה זו יש תוקף מסוים. בשנת 2011, למשל, ממשלת ערב הסעודית, שדאגה עקב התפשטות התסיסה האזרחית בסביבתה, הודיעה בפתאומיות על מענק של 100 מיליארד דולר לאזרחיה. החבילה כללה 60 אלף מקומות עבודה חדשים שיצרה הממשלה – שכולם עד האחרון שבהם היו במשרד הפנים, המופקד על המעקב והדיכוי של גילויי התנגדות בציבור.

אולם במבט שני לא ייתכן שזה כל הסיפור, משום שהממלכות ירדן ומרוקו דלות הנפט גילו גם הן מידה נאה של חסינות להתפשטות ההמונית של נגיף "אנטי-מלוכה". לכן ברור שגם לגורמים נוספים יש כאן תפקיד, וביניהם מידת הלגיטימיות הדתית של המלך; הדימוי שלו כנמצא מעל המאבקים הפוליטיים וכמי שחותר ליציבות; מיומנותו במציאת שעירים לעזאזל; יכולתו להציע עתיד מבטיח באמצעות החלפה של מפלגות וראשי ממשלה; והפנייה המוצלחת שלו ללאומיות. ענין נוסף הוא הסיוע שנתנו ממלכות ערביות אחרות, בין פיננסי ובין צבאי. אפשר היה לראות זאת בצורה הברורה ביותר בהתערבות הסעודית להגנה על מלך בחריין בתחילת האביב הערבי.

במבט שלישי נראה שגם דעת הקהל מילאה תפקיד חשוב. בניגוד לתפיסה הרווחת והמוטעית – לרוב מלכי ערב העכשוויים אכפת מה חושב הציבור והם מתאמצים להבין ואף לתת לו מענה, לפחות במידה מסוימת. במילים פשוטות, הם מבינים שהכתר שלהם בסכנה. זו הסיבה שמלך ירדן, שהוא הדוגמה המובהקת ביותר, מעסיק זה מכבר סוקר מלכותי (אוקסימורון היסטורי כשלעצמו) כדי להבטיח השפעה חיובית, לתכנן מחוזות בחירות וקמפיינים ואפילו לצורך בחינת אפשרויות מדיניות.

בשנים האחרונות גם נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמאן חותר בנחישות לאותו מודל מלוכני מודרני. קיימות עדויות ברורות (אם כי פחות ידועות) לכך שממשלת ערב הסעודית מגבירה את המודעות, את העניין ובמידה מסוימת גם את הנכונות להטות אוזן לדעות הציבור שלה. אחד הסימנים הוא פעילותו של המרכז לדיאלוג לאומי על שם המלך עבד אל-עזיז - מכון להערכת עמדות הציבור ולקידום שיח פנים-סעודי, הנמצא בריאד. המכון הוקם לפני חמש-עשרה שנים, אך הגביר במידה משמעותית את תפוקתו לאחר שמוחמד בן סלמאן הוכרז נסיך הכתר בשנת 2016.

מטרה מרכזית של המכון היא להשאיר אצבע על הדופק של דעת הקהל כדי לקבל משוב קבוע לגבי המדיניות הרשמית - ולא רק כדי לקדם את המדיניות לאחר מעשה. כפי שאחד מהמנהלים הבכירים הודה ביולי 2018, זהו רעיון לא מוכר ומאתגר בערב הסעודית, אך כיום מתייחסים אליו ברצינות רבה למדי בדרגי השלטון הגבוהים ביותר. סמוך למועד עלייתו של מוחמד בן סלמאן הקים המכון חטיבה המוקדשת לעריכת סקרי דעת קהל. כשביקרתי במכון באמצע 2018 הוא כבר הציג מעל 100 סקרים שדגמו כ-33 אלף סעודים. לדברי מומחים שם, הממצאים והתובנות של המכון אפשרו לו לספק לממשלה למעלה מ-100 המלצות מדיניות ספציפיות בשנתיים האחרונות, אשר 65 מהן התקבלו ויושמו. מקרה בולט היה התמיכה הציבורית בהחלטה בשנת 2018 לאפשר לנשים סעודיות לנהוג, אשר רבים ייחלו לה. יוזמות אחרות משקפות את מכלול הנושאים החברתיים והכלכליים, כולל המלחמה הסלקטיבית אך הפומבית מאוד בשחיתות.

בסקרים שערכתי בערב הסעודית גילו הסעודים נכונות להשמיע דעות מעורבות אפילו בנושאים רגישים במיוחד. למשל, בשאלה מסוף 2017, "האם נכון לפרש את האסלאם בכיוון מתון, סובלני ומודרני יותר", רק 30 אחוזים השיבו בחיוב - אם כי שיעור זה כפול מהשיעור של סוף 2015. אבל בנושאי מדיניות חוץ, הסקרים שערכתי מאשרים שהמדיניות הרשמית הסעודית תואמת במידה רבה את עמדות הציבור. התיעוב והפחד מאיראן ומשלוּחיה באזור, החל מהחות'ים ועד חזבאללה, הם גורפים כמעט, ולא רק בקרב האליטה הסעודית אלא גם ברחוב הסעודי.

דברים דומים (רק עם רוב קטן יותר) אפשר לומר גם לגבי מהלכים פרובוקטיביים לכאורה שנעשו: הסכסוך עם קטר, הברית ההדוקה עם ארצות הברית ואפילו התמיכה המותנית בהסדר עם ישראל. כך למשל, בשנת 2018 הציעה הליגה המוסלמית העולמית בהנהגת ערב הסעודית את ההצעה המדהימה לקיים צעדת שלום לירושלים יחד עם אנשי דת יהודים ונוצרים. דבר כזה אפשרי אם קיימת תמיכה שקטה של כשני שלישים מהציבור הסעודי, האומרים כי שלום עם ישראל רצוי כל עוד מכבדים את זכויות הפלסטינים.

סקרים כאלה והשיח שמתקיים בתוך ערב הסעודית היו הבסיס לתחזית שפרסמתי באוקטובר 2018, שבוע לאחר רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י:

נורא ככל שיהיה הרצח עצמו, משמעותו הרחבה היא שאלה נפרדת. ובעוד שאירועים כאלה פוגעים באופן מובן בתדמיתה של ערב הסעודית בקרב ממשלות, חוקרים, עיתונאים ומשקיעים במערב, את רוב הציבור בערב הסעודית הם כמעט לא מעניינים. כתוצאה מכך ובניגוד להנחה המקובלת, הם אינם מאיימים ברצינות על שלטון בית המלוכה - לפחות לא בדמות מחאה המונית או התנגדות מאורגנת מצד מגזרים מרכזיים בחברה כמו מוסדות עסקיים, פקידותיים, מקצועיים או צבאיים...

לכן ניתן לומר באופן כללי שהתבונה והאתיקה של המדיניות והפרקטיקות הסעודיות הנוכחיות, החל מהמקרה של ג'מאל חשוקג'י וכלה במלחמה בתימן, מהמאבק בשחיתות עד המאבק בחופש הביטוי, נתפסות בצורה שונה מאוד בתוך הממלכה ומחוצה לה. חלק מהגורמים החיצוניים עשויים להטיל ספק בבחירות מסוימות של ממשלת ערב הסעודית, אולם אל להם לבלבל בין שיקול דעתם לבין תחזיות קשות ובלתי מבוססות על חוסר יציבותו של המשטר הסעודי. בתוך הממלכה, נושאים שמקבלים תהודה גדולה בחוץ נדחקים לשוליים הודות לקשיבות שמגלה השלטון הסעודי לדופק הציבור.

חל שינוי ניכר בהנחה של מדינות ערביות כי האיום החמור ביותר הנשקף במזרח התיכון הוא מצד ישראל. במקום זאת, רובן מכירות כעת באיום החמור יותר שאיראן, שלוחיה ובעלי בריתה מטילים על האזור, ובשל כך גברה נכונותן לכונן שלום עם ישראל.

כיום, בחלוף שנתיים, תחזית חריגה זו עמדה במבחן הזמן. אולי לא לעוד זמן רב, אבל במזרח התיכון של ימינו עדיין מדובר בטווח זמן מכובד. ואם היא אכן נכונה, הרי זה משום שהתבססה על ראיות ממשיות של דעת הקהל.

המורשת של האביב הערבי בנושא דעת קהל מבחינת ישראל

מורשת חזקה נוספת של האביב הערבי אך מובנת במידה מועטה קשורה גם היא לדעת הקהל: חל שינוי ניכר בהנחה של מדינות ערביות כי האיום החמור ביותר הנשקף במזרח התיכון הוא מצד ישראל. במקום זאת, רובן מכירות כעת באיום החמור יותר שאיראן, שלוחיה ובעלי בריתה מטילים על האזור, ובשל כך גברה נכונותן לכונן שלום עם ישראל. שינוי זה בדעת הקהל הוא אחד המניעים לשינויים המפתיעים לכאורה במדיניות הממשלות ובדינמיקה האזורית. הסקר האקראי שלפיו ציבורים ערביים רבים עדיין רואים בישראל איום גדול הוא מטעה. כפי שהסביר לאחרונה פרופ' מייקל רובינס, מנהל Arab Barometer, בסמינר מקוון שאירח מכון המזרח התיכון בסינגפור באוקטובר 2020: אם - ורק אם - שאלת ישראל עולה ביוזמת הסוקר, אזי רבים מהמשיבים יסכימו שישראל נותרה איום. ואולם, כשהמשיבים נשאלים באופן כללי על איומים או אתגרים על מדינתם או על האזור, הם כמעט לא מזכירים את ישראל ביוזמתם. סקרים אחרים המתיימרים להראות תוצאות מנוגדות, כמו סקרי המכון הערבי של קטר, פגומים מאוד מבחינה מתודולוגית ולכן הם מוטים ללא תקנה.

הנקודה החשובה ביותר, אם כי פעמים רבות לא מספיק מובנת, היא שמצב זה נכון כיום לא רק ברמת האליטה השלטת אלא גם ברמה העממית. סקר אחר סקר מוכיחים שלפחות מאז 2014, רוב גדול בחברות ערביות רבות מסתייג בתוקף ממדיניותה של טהראן ובייחוד מחאמנאי; מייחס מעט מאוד חשיבות ליחסים טובים עם איראן; וסולד באופן גורף מחזבאללה, ממשטר אסד ומהחות'ים. זה נכון אפילו בעיראק ובחריין שבהן יש רוב שיעי. החריגה הבולטת היא לבנון, המקוטבת בצורה חריפה בנושאים אלה לפי עדות: השיעים עדיין תומכים באיראן ובחזבאללה, אם כי מעט פחות בשנתיים האחרונות, כפי שעולה מהסקרים של מכון וושינגטון מנובמבר 2019 ונובמבר 2020; הסונים מתנגדים באופן גורף כמעט לשניהם; והנוצרים לכודים באמצע, אך נוטים לאחרונה לעבר המחנה הסוני, על פי אותן ערכות נתונים.

מה הקשר בין כל אלה לאביב הערבי? גם כאן, העיתוי וההקשר מובילים להנחה שמה שהכריע את הכף הוא מלחמת האזרחים בסוריה. לפניה, רוב הערבים היו משוכנעים שהאיום העיקרי על האזור נשקף מצד ישראל. אך עתה עמי האזור התעוררו לעובדה שמשטר אסד הנתמך על ידי איראן, ואשר הלגיטימיות שלו התבססה בחלקה על "התנגדות" לישראל, הפנה את כל הארסנל הצבאי שלו, בעזרת איראן וחזבאללה, לדיכוי אזרחיו שלו.

לאחר המלחמה עם ישראל ב-2006, הפופולריות של חזבאללה באזור הרקיעה שחקים. דירוג התמיכה שקיבל בסקרים שונים היה גבוה מאוד, ונערכו הפגנות ומפגנים של תמיכה ציבורית בו כמעט בכל רחוב ערבי. כעבור חמש שנים החל חזבאללה להיות מעורב בפעולות צבאיות בסוריה כחלק מתמיכה בבשאר אל-אסד. מבחינת הציבור, חזבאללה חשף את פניו האמיתיות, העדתיות והפרו-איראניות כאשר שחט אלפי אזרחים בסוריה, לאחר שבעבר נתפס בעיקר כארגון התומך בפלסטינים נגד ישראל. במקביל לכך נפרסו מיליציות איראניות נוספות שזרעו הרס בעיראק ובתימן, והביאו את האזרח הערבי הממוצע לגלות "אמת" אחרת על אויביהם האמיתיים.

כיום, רוב העמים הערבים מקבלים באופן עקרוני את מושג השלום עם ישראל ואת פתרון שתי מדינות כפתרון הסוגיה הפלסטינית. יתרה מכך, מרבית הסקרים המהימנים מראים כי רובם מקבלים גם את הרעיון שממשלות ערביות מסוימות יקיימו קשרים כאלה או אחרים עם ישראל בשלב הנוכחי - גם ללא הסכמה סופית בנושא הפלסטיני. עם זאת, על פי תוצאות הסקר של מכון וושינגטון מנובמבר 2020, רוב הציבור הערבי עדיין נרתע מקשרים אישיים קרובים מאוד עם ישראל. דוגמה מובהקת היא הציבור במצרים, שבאופן רשמי מצויה ביחסי שלום עם ישראל כבר למעלה מארבעים שנה. עם זאת, דיווחים בתקשורת ואירועים אנקדוטליים מלמדים שרוב המצרים עדיין לא אוהבים את ישראל, וסקרים, כולל הסקרים האחרונים שהסתיימו בנובמבר 2020, מאשרים שרובם אינם תומכים בקשר אישי עם המדינה היהודית. עם זאת, סקר אחר סקר מאשרים גם שרוב מוצק של מצרים ממשיך לתמוך בפתרון של שתי מדינות, שמשתמע ממנו שלום עם ישראל. המצרים גם מסכימים, בהתבסס על הסקר מנובמבר 2018, כי "על מדינות ערב להציע גם לישראלים וגם לפלסטינים תמריצים כדי למתן את עמדותיהם".

ראוי לציין כי לא נערכה אף הפגנת מחאה רחבת היקף ברחוב הערבי נגד הסכמי השלום האחרונים של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין, אך לפני כמה שנים המצב היה שונה לחלוטין. במהלך מלחמת לבנון השנייה ב‑2006 בין ישראל לחזבאללה, או אפילו לאחר מכן, במערכות שניהלה ישראל נגד חמאס בעזה בשנים 2009 ו‑2014, נערכו הפגנות גדולות שקראו "מוות לישראל". ייתכן שמלחמה דומה נוספת או אינתיפאדה תחזיר את האזור לדרכיו הישנות.

אבל האביב הערבי ובפרט המפלה הסורית שלו שינו בצורה מהותית את תפיסות האיום ברחוב הערבי. כפי שאמר לי לוחם אופוזיציה סורי ביולי 2012: "הייתי אנטי-ישראלי פנאטי, כמו רוב חבריי. אבל למדנו עכשיו בדרך הקשה שישראל רחמנית יותר ('ארחַאם') מהממשלה שלי". בסודאן אנו עדים כעת למחזה המדהים של מהפכה עממית "דמוית אביב ערבי", על אף חילוקי דעות פנימיים עמוקים, שמקדמת בפועל התקרבות לישראל במקום איבה - אפשרות שבדורות האחרונים בקושי יכלה לעלות על הדעת.

הממשל האמריקאי ודעת הקהל הערבית, מבוש האב עד ביידן: שני סיפורי הצלחה

לאור חשיבות הקשר בין דעת הקהל הערבית לאביב הערבי ומידת החשיבות שממשלות ערביות מייחסות לו, יש מקום לתהות כיצד הקישור נתפס ומופעל על ידי כוחות חיצוניים מרכזיים. במהלך 30 השנים האחרונות, ממשלת ארצות הברית הקדישה לעיתים תשומת לב רבה לדעת הקהל הערבית והמוסלמית בכללותה, ובמקרים אחרים התעלמה ממנה. מה מסביר את העליות והמורדות הדרמטיות בעניין שמגלים מומחים או גורמים רשמיים בעמדות הציבור הערבי? קל לענות על שאלה זו אם מחילים את אותו עיקרון מחזורי שהיה התשובה לאביב הערבי עצמו. כמו רוב האנשים, גם מומחים וגורמים רשמיים מקדישים באופן טבעי תשומת לב רבה לתופעה או למגמה קריטית רק לאחר שהיא הופכת למשבר, ולא לפני כן. ברגע שנראית הקלה במשבר, הם ממהרים לשכוח אותו.

ראוי להיזכר בכמה דוגמאות מובהקות לשני סוגי התגובה. הראשון היה כאשר גורמים אמריקאיים רשמיים העניקו תשומת לב לסקרי דעת הקהל הערבית, והמקרה הראשון וככל הנראה המשמעותי ביותר התרחש ערב מלחמת המפרץ בשנת 1991 (מבצע מגן המדבר/סופה במדבר), לאחר שעיראק פלשה לכווית וכבשה אותה באוגוסט 1990. מיליוני ערבים צעדו במצעד תמיכה ברחובות עמאן, תוניס, קזבלנקה ובמקומות אחרים באזור, ולכן בעת שממשל בוש האב שקל כיצד להגיב, הוא היה מודאג למדי מהפוטנציאל לתסיסה פוליטית שם.

התוצאה הייתה שלראשונה נערכו סקרי דעת קהל אמינים במדינות ערביות רבות. בתחילה הם התייחסו רק לשאלות פוליטיות אחדות במסגרת שאלון בלתי מזיק של סקר שוק בנושאים כמו מותגי סיגריות, או אפילו שמפו. סקרים אלו העלו כי בניגוד גמור להנחה שהייתה מקובלת אז, סדאם לא באמת נתפס כגיבור האומה הערבית. אומנם הוא זכה להערכה רחבה בכמה מהחברות הערביות כמו ירדן או תוניסיה, אך הושמץ רבות במדינות אחרות, כולל בעיקר במדינות המפרץ הערבי, במצרים ובסוריה, ובמדינות ערביות נוספות כמו מרוקו היו לגביו דעות מעורבות מאוד.

ערכות הנתונים החשובות הללו עשו את דרכן במהירות לנשיא בוש ויועציו הבכירים ביותר, ובספטמבר 1990 הן כבר סופקו על בסיס שבועי. הן סייעו לקבוע אם והיכן תפעל ארצות הברית לגיוס התמיכה הפוליטית והצבאית של ממשלות ערב נגד סדאם, מבלי לפגוע ביציבותן הפנימית. בזכות הצלחתם, בניגוד לציפיות, בניבוי ובהכוונה של התוצאות הפוליטיות בפועל, הסקרים הפכו לאחד הכלים שארצות הברית וממשלות ערביות אחדות סמכו עליהם באופן בלתי רשמי לצורך הערכת הלך הרוח בקרב מה שמכונה "הרחוב הערבי" וההשלכות המדיניות הנובעות ממנו.

בחלוף שני עשורים, לאחר שנים רבות של רגיעה ולפני סערת האביב הערבי, פחת העניין בסקרי דעת הקהל הערבית ואף גרוע מכך, רק סקרים ספורים היו זמינים, ככל שמשטרים ערביים הגבירו את דיכוי חופש הביטוי. תהליך זה עוזר להסביר מדוע ההתקוממויות הפתיעו אנשים כה רבים.

אבל אז, כשבתחילת 2011 התפרצו מחאות המוניות במדינות ערביות זו אחר זו, העניין בסקרים שב וגבר. אם לציין דוגמה אחת: סקר מצרי שלא פורסם אשר ערכתי בתחילת 2011, ממש בעיצומה של מהפכת ינואר-פברואר 2011, הראה שרוב המצרים לא ראו בהתחלה את המהומות במונחים "אסלאמיים". עובדה זו משכה תשומת לב אישית של כמה גורמים רמי דרג בממשל האמריקאי, וייתכן שעזרה להטות את הכף לעבר ההסכמה להפלתו של מובארכ. זמן קצר לאחר מכן, סקרים שניבאו במדויק ששתי מפלגות אסלאמיות (האחים המוסלמים ומפלגת אל-נור הסלפיסטית) יזכו ברוב יציב בפרלמנט המצרי החדש שלאחר המהפכה, ככל הנראה סייעו להטות את הכף לעבר הסכמה אמריקאית לכך שאיש האחים המוסלמים מוחמד מורסי יהפוך לנשיא מצרים בעקבות הבחירות ב‑2012, זמן קצר לאחר מכן. לאור אופייה של דעת הקהל המצרית, ייתכן שהחלופה הייתה חוסר יציבות חמור ו/או דיכוי אלים מאוד במדינה שהיא בעלת ברית חשובה של ארצות הברית. אך כעבור שנה בלבד, כשהצטברו העדויות לכך שרוב הציבור המצרי מאס במשטר מורסי, וושינגטון שוב שינתה כיוון. למרות כמה חששות וביטויי צער, היא קיבלה את המהלך של הגנרל א-סיסי להפלת המנהיג הנבחר של מצרים. ארצות הברית הנהנה לעבר הרחוב המצרי ואף סירבה לתייג את האירוע כהפיכה צבאית, ובמקום זאת דיברה על שינוי משטר "בתמיכה עממית".

הנקודה המרכזית כאן היא שהיוזמה בכל אחד מהתפניות והפיתולים הפוליטיים מהירי ההתרחשויות הללו הייתה של הציבור המצרי, ולא של וושינגטון. מובן שזה מנוגד לתאוריות הקונספירציה, שטענו כי ארצות הברית היא זו שבתחילה תמכה באחים המוסלמים ולאחר מכן התנגדה להם. הסקרים שהעריכו את דעת הקהל המצרית הם שמילאו תפקיד בשיקולי המדיניות האמריקאית, גם אם משני, אך חשוב מכך - המדיניות האמריקאית מילאה רק תפקיד משני בכל ההתפתחויות הדרמטיות הללו במצרים.

סוריה מציגה מקרה דרמטי נוסף שבו סקרי דעת הקהל משמשים גורם - או במקרה זה החוליה החסרה - במדיניות ארצות הברית כלפי האביב הערבי המקורי. מקרה זה יידון ביתר פירוט בהמשך, אך די אם נאמר כאן שכמו במקרה המצרי, סקרים בפועל שנערכו בשנים 2013-2011 הראו כי ההתקוממות ההמונית נגד משטרו של אסד לא הייתה "אסלאמית" בעיקרה. מכאן אפשר היה להסיק כי לארצות הברית ניתנה הזדמנות אמיתית להחליף משטר עוין, בכפוף לתמיכה של ממש באופוזיציה הסורית המתונה יחסית. בסופו של דבר, ממשל אובמה החליט להיות קשוב פחות לציבור הסורי ויותר לדאגותיו שלו מפני היגררות למלחמת אזרחים או לחשש מהתנגשות עם איראן, שעימה ניהל משא ומתן חשאי על הסכם הגרעין.

דילוג מהיר לימינו ולמעבר הצפוי מממשל טראמפ לממשל ביידן בוושינגטון. בנושא המדיניות להשכנת שלום ערבי-ישראלי וכחלק מהרצון לשינוי חד בגישתם, בכירים בממשל טראמפ עשו שימוש מעשי בנתוני דעת הקהל הערבית. שינוי זה כלל שימת דגש רב יותר על נושאים כלכליים ועל מדינות ערב אחרות, במקום על הפלסטינים. בהקשר זה ציינו אותם גורמי ממשל כי עמדות הציבור כלפי ישראל במדינות המפרץ הערבי התרככו, אף שהעמדות הפלסטיניות התקשחו. הם נשענו על ממצאי סקר שהראו כי רוב הערבים באופן כללי, כולל הפלסטינים עצמם, מודאגים מענייני כלכלה יותר מאשר מבעיות מדיניות. בעיקר הם התעניינו בתשובות לשאלה המובילה שנשאלה בסקרי מכון וושינגטון במהלך השנים האחרונות בשש חברות ערביות מרכזיות: "האם על ממשלות ערביות להציע תמריצים, הן לישראל והן לפלסטינים, כדי לעודד אותם למתן את העמדות שלהם?" בכל מדינה ערבית שנדגמה בשנים 2017, 2018 ו- 2019, רוב מוצק (שנע סביב שני שלישים בממוצע) של הציבור ענה בעקביות בחיוב, למעט לבנון בשנת 2019, שם תמכו בכך מעט פחות ממחצית הנשאלים.

בסופו של דבר, הצעת תמריצים כאלה לישראל הייתה בדיוק מה שעשו איחוד האמירויות ובחריין באוגוסט-ספטמבר 2020: הם "נרמלו" את היחסים הדיפלומטיים והמסחריים עם ישראל בתמורה להתחייבותה להקפיא את סיפוח הגדה המערבית. הם ידעו מסקרי דעת הקהל, כפי שידעו גם גורמי הממשל האמריקאיים שעודדו אותם, כי צעד רדיקלי לכאורה כזה יזכה להסכמה רחבה בקרב האוכלוסייה שלהם. אומנם הסקר בהחלט לא היה הגורם היחידי בשיקולי המדיניות, אך ברור שהיה אחד הגורמים התורמים להסכמי הנורמליזציה ההיסטוריים הללו.

כמה הרבה (או מעט) תשומת לב יעניק צוות ממשל ביידן הנכנס למשוואה החדשה הזו – מובן שלא ניתן לדעת בשלב זה. אולם אם ניסיון העבר הקרוב בשילוב העניין שאנשי הממשל החדש כבר גילו בעבר בסקרי דעת קהל מצביעים על כיוון כלשהו, ניתן לצפות שהם שוב ייתנו משקל מסוים לדעת הקהל באזור, בבואם לנסח וליישם צעדי מדיניות במזרח התיכון. בזירה הערבית-ישראלית, הפרדוקס שהם יתמודדו איתו הוא זה: סקרים מראים כי גם הציבור הפלסטיני וגם הציבור הישראלי התייאשו מפתרון שתי המדינות, למרות שבקרב ציבור ערבי במדינות אחרות הוא צובר תמיכה. שינוי יסודי כזה עשוי בהחלט לתמוך במניעת סטייה דרמטית מהמדיניות הנוכחית, למרות הפיתוי האופייני של כל נשיא חדש - לבדל את עצמו מקודמו.

עמדת הממשל האמריקאי כלפי דעת הקהל האזורית: שני כישלונות טרגיים

בניגוד גמור לשני סיפורי ההצלחה, היו גם כמה מקרים משמעותיים שבהם ממשלת ארצות הברית בחרה להתעלם מסקרי דעת קהל ערבית או מוסלמית כללית, חרף הסיכון בכך. הדוגמה החמורה ביותר, שבה גם הייתי מעורב באופן ישיר, התרחשה לפני פיגועי ה-11 בספטמבר. שנה קודם לכן, בזמן שהייתי חלק מלשכת המודיעין והמחקר במחלקת המדינה, ארגנתי, פיקחתי וניתחתי סדרה של סקרים שפורסמו ללא סיווג כמונוגרפיה שכותרתה "הרוב המוסלמי: השקפות חדשות מעבר למזרח התיכון" (The Muslim Majority: New Views from Beyond the Middle East).

הניתוח הצביע על כך שפקיסטן היא היחידה מבין המדינות המוסלמיות הגדולות שבה יש רוב התומך בטרור ג'האדי נגד יעדים אמריקאיים אזרחיים. בהתבסס על נתונים אלה ועל פרטי רקע כללי על הקשרים ההדוקים של פקיסטן עם הטאליבאן באפגניסטן ובני חסותם אל-קאעדה, חזיתי סכנה ברורה ומיידית לפיגוע טרור גדול במולדת, והעליתי זאת בצורה גלויה מול בכיר בממשל הנכנס של ג'ורג' וו. בוש.

כשחזרתי לצוות תכנון המדיניות במשרד מזכירות המדינה במאי 2001, ארבעה חודשים לפני 11 בספטמבר, מיהרתי לכתוב תזכיר בן חמישה עמודים שהופנה ישירות למזכיר המדינה. משפט הפתיחה שלו, שצוטט בסקירת הביצועים הרשמית הבלתי מסווגת שלי לאותה שנה, היה: "ארצות הברית כבר אינה יכולה להבליג על תמיכת הטאליבאן בטרור". התזכיר המשיך וקבע כי על ארצות הברית להעמיד בדחיפות את האולטימטום הבא בפני פקיסטן והטאליבאן: העבירו לידינו את בן לאדן ואנשיו בתוך 30 יום, או שאנחנו ניכנס ונלכוד אותם בעצמנו. למרבה הצער התעלמו מעצה זו, שהתבססה בחלקה על נתוני דעת קהל בלעדיים. זמן רב לאחר מכן, אחרי אירועי ה-11 בספטמבר, המסמך הוכר רשמית כ"תחזית מדויקת להפליא", אך זה כמובן היה מאוחר מכדי למנוע את הטרגדיה הנוראה.

מקרה שני ועדכני יותר, אם כי פחות חד-משמעי, נוגע למדיניות ארצות הברית כלפי האופוזיציה הסורית בשיאה של מלחמת האזרחים במדינה, בשנים 2012–2013. אחד הטיעונים שהועלו בוושינגטון נגד תמיכה ממשית באופוזיציה היה ההרכב האסלאמיסטי או אפילו הג'האדי לכאורה שלה. אולם בפועל, כמה סקרים פרטיים אמינים שסקרו את האופוזיציה הסורית באותה תקופה, הן בקרב גולים והן בתוך המדינה, הוכיחו כי בשלב מוקדם זה היא עדיין נטתה לכיוון ליברלי, חילוני ודמוקרטי יותר מאשר אסלאמיסטי או ג'האדיסטי. ממצאים אלה הועברו במהירות לבכירים רלוונטיים בארצות הברית והתמצית אף פורסמה בשלושה עיתונים אמריקאיים יומיים, אולם למרות המסקנות המעודדות יחסית היא זכתה להתעלמות או לביטול מצד דרגי הממשל האמריקאי הבכירים ביותר.

מדוע זה קרה במקרה פרטני זה? ראוי להבהיר שנתוני דעת קהל וסקרים, אף שהם עוסקים בהתפתחויות מרכזיות שהתרחשו בעיצומו של האביב הערבי, לעולם לא יהיו הגורם היחידי בהחלטות מדיניות של הממשלה, ונדיר שיהיו הגורם המכריע. ואכן היו סיבות אחרות שהצדיקו את חוסר הרצון של ארצות הברית להסתבך בצורה עמוקה יותר עם האופוזיציה הסורית. הבולטות שבהן היו הטיעונים שהמהלך עלול להתגלות כמשימה ממושכת ותוכענית מדי או מערערת יציבות, ועל פי הסיבות החשאיות יותר, מהלך כזה עלול היה לסכן את הערוץ הדיפלומטי החשאי שארצות הברית השיגה במקביל מול איראן. למרות זאת, בהתחשב בתוצאות הסקר החיוביות להפתיע שצוינו לעיל, ניתן לטעון כי הבחירה להתעלם מהן הייתה החמצה של הזדמנות משמעותית למדיניות אמריקאית אחרת, ואולי אפקטיבית יותר.

סיכום ומסקנות

"סקר הסקרים" הקודם מוביל לכמה מסקנות בסיסיות. ראשית, מבחינה מודיעינית ומדינית, דעת הקהל הערבית ניתנת למדידה ויש לה חשיבות. במקביל היא בהחלט לא מדריך מושלם, לא לחיזוי ולא לדיוני מדיניות, אולם סקרים יכולים בהחלט לתרום להבהרת טיבן של סערות פוליטיות מתרגשות, ולא פחות חשוב – היכן צפויה להימשך הרגיעה, כמו למשל במדינות המפרץ הערבי. הם יכולים לסייע בזיהוי הן של הזדמנויות מדיניות, כמו במקרה של הנורמליזציה הערבית-ישראלית, והן של מלכודות, כמו במקרה של ההתעלמות הטרגית מרמת התמיכה העממית בטרור הג'האדי, שהייתה גבוהה בשנים שלפני פיגועי 11 בספטמבר ומייד לאחר מכן.

שיקולים כאלה יקדמו את הבנתנו היכן ומתי לצפות להתפרצות האביב הערבי הבא (או האינתיפאדה הפלסטינית). לא פחות שימושית היא היכולת של סקרי דעת קהל לסייע בהחלטה מהי הדרך הטובה ביותר לנסות לקדם, למנוע, או במידת הצורך להגיב להתפתחויות כאלה

ליתר דיוק, חשוב לדעת אילו ממשלות ערביות מקדישות תשומת לב מרובה לציבור שלהן ואילו מפנות לכך תשומת לב מועטה, וייתכן שבכך הן מסכנות את עצמן. חשוב גם לדעת מה מידתה וטיבה של תשומת הלב שמקדישות מעצמות אחרות באזור ומחוצה לו לגורם דעת הקהל, בבואן לנסח מדיניות ולהוציא אותה לפועל.

שיקולים כאלה יקדמו את הבנתנו היכן ומתי לצפות להתפרצות האביב הערבי הבא (או האינתיפאדה הפלסטינית). לא פחות שימושית היא היכולת של סקרי דעת קהל לסייע בהחלטה מהי הדרך הטובה ביותר לנסות לקדם, למנוע, או במידת הצורך להגיב להתפתחויות כאלה. עצה מעשית לדוגמה: היזהרו ממקומות שבהם לא עורכים סקרים פוליטיים אמיתיים! אלג'יריה וסודאן הן כרגע המקרה החריג שמוכיח את הכלל, בין כאזהרה ובין כהשראה.

שנית, במבט לאחור על העשור הראשון מאז האביב הערבי, סקרים מראים כי יש דעות מעורבות גם בקרב הערבים עצמם. באופן מפתיע ניכרת התבוננות פנימית מפורשת מועטה בנתוני הסקר הזמינים, והדבר כשלעצמו מעיד על רמה גבוהה של אי-ודאות או אמביוולנטיות. אך אנו יודעים שכיום, בקרב מרבית הציבור הערבי שנסקר, כמחצית עדיין מביעים הזדהות מסוימת עם מחאות עממיות המוניות, במיוחד נגד שחיתות. אם זוהי חצי הכוס המלאה או חצי הכוס הריקה – זה כבר עניין לפרשנות.

דעתי האישית, המתבססת על תשובות לשאלות רלוונטיות, היא שרוב הערבים ברוב המקומות שינו כיוון למתן מקום גבוה יותר בסדר העדיפות ליעדים אישיים, לרווחה כלכלית וליציבות חברתית, ככל הנראה בין היתר עקב הטלטלות שחוו במהלך העשור האחרון רב התהפוכות. באופן מובהק, אפילו בסיפור ההצלחה היחידי של דמוקרטיה יחסית באביב הערבי המקורי - תוניסיה - הציפיות והאמון של הציבור בתהליכים או במוסדות בעידן שלאחר המהפכה ירדו באופן דרמטי בשנים האחרונות, כך לפי הדיווח של מנהל סקר 'הברומטר הערבי' בסמינר המקוון בסינגפור המוזכר לעיל.

שלישית, במבט קדימה, מה מציעים הסקרים לגבי העשור הקרוב? למרות ההתפכחות, יש כמה סיבות לאופטימיות זהירה. מגמת דעת הקהל הערבית נוטה יותר ויותר לעבר מה שסביר לכנות מתינוּת: לדחות את הקיצוניות הדתית, להתנגד לשאיפותיה ההגמוניות של איראן ושלוחיה, להסכים לסוג מסוים של נורמליזציה עם ישראל ולחפש צעדים פרגמטיים קדימה ולא תנועות אידיאולוגיות סוחפות במרבית תחומי החיים הציבוריים.

כל זה נכון במיוחד לגבי המחצית הצעירה והמתעוררת של האוכלוסייה הערבית, שרובה מתחת לגיל 30. באופן טבעי מרבית חוזי העתיד מתמקדים בה, אך חשוב מכך הוא הממצא בסקרים שגם הדור המבוגר, שעדיין שולט בשיח ובקבלת ההחלטות ברבות ממדינות אלה, אינו נמצא הרחק מאחורי ילדיו כאשר בוחנים מגמה יציבה זו לאורך זמן.

תפקידם של סקרי דעת הקהל בעשור הבא צריך אפוא לעקוב היכן ומתי הפער בין שליטים לנשלטים מצטמצם, והיכן ומתי הוא מעמיק עד כדי פוטנציאל לפגיעה קשה בשני הצדדים.

ואולם אין בכך כדי להוכיח באופן חד-משמעי ששיקול הדעת והמתינות ינצחו. למען הסר ספק, חלק מהמשטרים והאליטות במדינות ערב נותרו אדישים בצורה אכזרית לדעת הקהל ו/או מצויים בפילוג פנימי אלים וחסר תקנה. משטרי דיכוי ערביים אחרים מרסנים גילויי מיליטנטיות בציבורים שלהם, אם כי בדיוק מסיבה זו הם נמצאים בסיכון לעבור טלטלה פנימית גדולה, או אפילו קריסה. באותה מידה, התחזיות הכלכליות והדמוגרפיות העגומות עבור כלל האזור, לרבות מדינות שהיו עשירות בנפט, מעלות חשש מסוים מפני העתיד הצפוי להן בטווח הבינוני.

תפקידם של סקרי דעת הקהל בעשור הבא צריך אפוא לעקוב היכן ומתי הפער בין שליטים לנשלטים מצטמצם, והיכן ומתי הוא מעמיק עד כדי פוטנציאל לפגיעה קשה בשני הצדדים. תפקיד נוסף הוא לאתר את אותן סוגיות קונקרטיות שבהן עשוי להיות לשליטים מרחב תמרון קטן או גדול מזה שהם (או אנחנו) מאמינים בדרך כלל, ולהשתמש בידע זה כדי להציע תפריט של התאמות מדיניות חיוביות. אם נצטייד בתבונה נרכשת זו נוכל לשקלל גם את דעת הקהל עם כל שאר המרכיבים במשחק, ולקבל הערכה נבונה ובונה של התחזית לעונה הבאה של הפוליטיקה הערבית.