פרסומים

מושבי הכנס

מי הבוס? ישראל וענקיות הטכנולוגיה

המושב הוקדש לניסיון לברר את הצעדים הנדרשים מישראל על מנת להגן על האינטרסים האסטרטגיים שלה, באמצעות דיון בפרספקטיבה העולמית על הרגולציה של ענקיות הטכנולוגיה בארצות הברית וברחבי העולם. בדיון, שהנחתה חוקרת המכון למחקרי ביטחון לאומי ד"ר תומר שדמי, השתתפו עו"ד מיכאל אטלן, הממונה על הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן; פרופסור מיכאל בירנהק, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א; עו"ד יורם הכהן - מנכ"ל איגוד האינטרנט הישראלי; פרופ' אורלי לובל, מאוניברסיטת סן-דייגו; פרופ' קרין נהון, נשיאת איגוד האינטרנט הישראלי; ניר סבתו, מנחה מפודקאסט "התמונה הגדולה – טק ואסטרטגיה"; עו"ד אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר; וגיא רולניק, העורך-המייסד של TheMarker.

מהדיון עלה כי ארצות הברית אינה נוקטת גישה המבקשת "לפרק" לחלוטין את ענקיות הטכנולוגיה, אלא להמשיג מחדש כוח ותחרות על מנת להפחית מכוחן באמצעות הגבלים עסקיים. צוין כי בעוד רוב ענקיות הטכנולוגיה כיום הן חברות אמריקאיות, טיק טוק (שכוח השוק שלה גובר) היא חברה סינית, מה שמציב אתגר לרגולציה מערבית. לכן, נראה כי סוגיית ענקיות הטכנולוגיה והמידע דורשת חשיבה אסטרטגית עקרונית ורחבה.

בנוסף, המשתפים במושב נדרשו לשאלת הרגולציה העצמית של הענקיות: האם היא אפקטיבית, ומידת הריבונות שנותרה לישראל בשטחה ביחס אליהן. מרביתם תמכו בכך שאין להשאיר את הרגולציה לענקיות הטכנולוגיה, ועל המדינה להתערב. עם זאת, הדעות נחלקו בנוגע לשאלה האם בכוחה של ישראל להתמודד עם ענקיות הטכנולוגיה. מחד גיסא, נטען כי ישראל היא מדינה קטנה ואחת מיני רבות שבהן פועלות הענקיות, וכוחה מולן מוגבל בייחוד לאחר תקופה ממושכת של מערכות בחירות חוזרות שהחלישו את המערכות הרגולטוריות. מנגד, נטען כי מניסיונן של מדינות אחרות ניתן ללמוד שענקיות הטכנולוגיה אינן מעוניינות או יכולות לעזוב שווקים מקומיים או להתעמת עם ממשלות המדינות שבהן הן פועלות בעקבות ניסיונות רגולציה.

בנוסף, בדיון מופו תחומים שונים שבהם אינטרסים וזכויות של ישראל וישראלים מושפעים מהענקיות. החל בחופש ביטוי והקצנה ועד נושא התשתיות – הקמת Data centers, כבלים תת-קרקעיים והשפעת אלו על התעשייה המקומית ועל אינטרסים אסטרטגיים של ישראל. מהדיון עלה כי המערכות המדיניות בישראל אינן מתעמתות עם השאלות העקרוניות העולות מהרגולציה על ענקיות הטכנולוגיה, ולעיתים שיקולים של רווח כלכלי מיידי גוברים על שיקולי אסטרטגיה ארוכת טווח, המתייחסת להשפעות על החברה והמשק כולו.

לבסוף נדונו הצעדים הדחופים שעל ישראל לבצע בעת הזאת על מנת להגן על הזכויות והאינטרסים של אזרחיה במרחבים הדיגיטליים. בין הצעדים שנמנו – הקמת ועדת חקירה נגד ענקיות הטכנולוגיה, עדכון חקיקת הפרטיות וחוק הגנת הצרכן, גביית מיסים, שיתוף פעולה עם מדינות אחרות, הרחבת השיח האזרחי והאקדמאי בנושא ופיתוח אסטרטגיה עקרונית להתמודדות עם תאגידי מידע.

מי מנצח? מלחמות ההשפעה של ישראל

המושב התמקד במלחמות ההשפעה של ישראל, וספציפית במבצע "שומר חומות" (מאי 2021), על מנת לברר מהו ניצחון במלחמות שמעבר לשדה הקרב הפיזי, כיצד כל אחד מהצדדים מבין, מגדיר, ומודד אותו. בדיון, שאותו הנחה חוקר המכון דודי סימן טוב, השתתפו אלוף (מיל') ניצן אלון, לשעבר ראש אמ"צ; נעם כ"ץ, סמנכ"ל דיפלומטיה ציבורית במשרד החוץ; ירדן ותיקאי, לשעבר ראש מטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה; סא"ל (מיל') אביטל לייבוביץ, מנכ"ל AJC ירושלים; נעם מנלה, חוקר תודעה דיגיטלית; תא"ל (במיל') יוסי קופרווסר, לשעבר מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים; ד"ר מורן ירחי, ראש התמחות תודעה והשפעה בדיגיטל; ד"ר אור ברק, המרכז לחקר ביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה.

בדיון הייתה הסכמה כי קיים פער בתפיסה לגבי מהי מלחמה ולגבי גישת המלחמה התודעתית בין ישראל לחמאס. מבחינה תפיסתית, נראה כי ישראל מבצעת מהלכים צבאיים עם היבטים תודעתיים, בעוד חמאס מבצע מהלכים תודעתיים שיש להם גם היבטים צבאיים. למרות שחמאס נוקט אסטרטגיה זו כבר מספר שנים, ישראל אינה מתאימה את גישת הלחימה שלה לאופן הפעולה של חמאס או אוספת מודיעין טוב בהקשר זה, ולכן אינה  מצליחה לספק מענה הולם. כחלק מפער אסטרטגי זה, חמאס, שלא כישראל, מתאים את מסריו לקהלי היעד השונים שלו ומעבירם באופן אפקטיבי. מנגד, בישראל אין "קול אחד", אלא קולות רבים המשדרים לעיתים מסרים סותרים. לדוגמה, דובר צה"ל פונה לקהל הישראלי בעברית, אך מסרים אלו מתורגמים לשפות אחרות ומגיע לקהלים אחרים באופן הפוגע במאמציה של ישראל. סוגיית מקומו של דובר צה"ל עלתה אף היא. דומה שהוא כפוף לתפיסת ניצחון צבאית, אשר מסריה אינם מהווים מענה למסרי  חמאס, הפונים להיבט אזרחי, רגשי ואישי ("נרטיב דוד וגוליית").  בנוסף, נראה כי חמאס השכיל למנף את הפלטפורמות הרשתיות וצבר מיומנות בגיוס כוח אדם והפעלתו.

בסיכומו של דבר, נראה שחמאס, לשביעות רצונו של הארגון, גרף מהמערכה הישגים ניכרים, בעוד בישראל שוררת אכזבה לגבי ההיבטים התודעתיים במבצע. אולם, ככל שחולף הזמן נחלש חלק מהישגי חמאס, בפרט הזיקה בין ירושלים לערבים אזרחי ישראל, ומוקד תשומת הלב של כל הצדדים חוזר לרצועת עזה.

 עוד עלה בדיון כי בישראל נדרשת בחינה מהם הישגים ראויים עבורה, היות שייתכן שהציפייה לניצחון אינה ראלית. הפערים בכוח האדם, הבניית הנרטיב, תפיסת הניצחון, מיומנויות שימוש בפלטפורמות שונות והאופן בו מתנהלת הזירה הבינלאומית - כולם דורשים הערכה מפוקחת של מגבלות המציאות שבה פועלת ישראל. אין פעולות נקודתיות אשר יצמצמו את הפער בין ישראל לחמאס או יביאו ניצחון מובהק, ויש להשתחרר מציפייה שניתן לניתן לאתרן ולגבשן.

בין הלקחים שהוצעו לישראל: הגברת התיאום בין משרדי הממשלה, צה"ל וארגונים אזרחיים; שינוי הטרמינולוגיה כך שלא תשרת את חמאס; פעולה רשתית ומבוזרת באופן שיאפשר לאזרחים תומכי ישראל בארץ ובעולם לבוא לידי ביטוי; עדכון מעת לעת של עולם המושגים הישראלי בתחום התודעתי; גיבוש אסטרטגיה מקיפה, שתשלב את ההיבט התודעתי בשאר המאמצים (הוסכם כי הפלת בניין AP בעזה בזמן "שומר החומות" הייתה טעות, שאף הוגדרה "פיגוע תודעתי").

למי להאמין? שקיפות מול ביטחון לאומי

המושב התמקד בשאלה "האם אנו סובלים מסודיות יתר?" והמשתתפים בו התבקשו לברר מהו המאזן הרצוי בין שמירה על הביטחון הלאומי לבין הדרישה הגוברת לשקיפות דמוקרטית בישראל. כמו כן, נדונה השפעתן החברתית של פרשות ביטחוניות שזכו להד ציבורי רב בשנים האחרונות. בדיון, שאותו הנחה סגן ראש המכון תא"ל (מיל.) איתי ברון, השתתפו הח"כ לשעבר עפר שלח, עמית מחקר בכיר במכון; תא"ל (מיל) סימה וואקנין גיל, הצנזורית הראשית לשעבר; ניר בן משה, חוקר בכיר במכון וראש המלמ"ב לשעבר; ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה; נורית קנטי, עיתונאית גלי צה"ל ויו"ר ארגון העיתונאים בישראל; נעה לנדאו, עיתונאית "הארץ"; עו"ד אביגדור פלדמן, פובליציסט ועורך דין למשפט פלילי וזכויות אדם; אור-לי ברלב, עיתונאית עצמאית ואקטיביסטית.

ראשית עלתה השאלה כיצד נקבעים גבולות הסודיות מול עקרונות של שקיפות ודיון ציבורי בסוגיות ביטחוניות. מהדיון עלה הצורך בבחינת השיח אודות נושא השקיפות והסודיות כחלק מתרבות ישראלית רחבה, שבמסגרתה "לא משתפים מה שלא מוכרחים".  נטען כי בקרב הרשויות בישראל ונבחרי הציבור רווחת תפיסה כי המידע המקצועי שברשותם הוא נכסם הפרטי ולא חזקת הציבור, והוזכרו מספרי שומרי סף אשר אופי עבודתם מבטא תפיסה זו. ראשית, הוצע לבחון מחדש את המודל שלפיו הצנזורה פעילה בישראל משום שקריטריון "מבחן הוודאות הקרובה" (המבחן המשפטי שנקבע בפסיקת בג"צ לגביי הצורך בקיומה של ודאות קרובה לפגיעה בביטחון המדינה על מנת להגביל חופש ביטוי) הוא סובייקטיבי ולכן נתון לפרשנותו ומטענו האישי של הצנזור. שנית, נטען כי רבים מדוברי המגזר הציבורי רואים את תפקידם כהגנה על שמם הטוב של המוסדות שלהם הם שייכים, במקום להעביר לציבור מידע אמיתי. דובר צה"ל הוזכר כדוגמה לכך. בנוסף, הוזכרה שיטת "הגשת חופש המידע" הגוזרת  על אזרחים וכלי תקשורת המבקשים לברר מידע מקצועי השקעת משאבים משמעותית (כמו זמן וכסף). שיטה זו ביסודה מקעקעת את המידע כשייך לממשל ומטילה על האזרחים את האחריות לבקשו. בכך, היא מאפשרת לרשויות "לזלזל" בשקיפות, שאין להם כל אינטרס להגבירה.

סוגייה נוספת שעלתה היא האם בישראל קיימת סודיות יתר. מחד גיסא, הדוברים הסכימו כי בנושאים מסוימים נחוצה סודיות יתר, קרי "ליבת הסוד". מאידך גיסא,  נטען כי הממסד מתייחס לנושאים רבים כסודיות שלא לצורך: כוח האדם בצה"ל, למשל. עם זאת, נראה כי הציבור עצמו אינו דורש מהממסד יותר שקיפות ורווחת בקרבו התפיסה הלאומית לגבי הסתרה בשם שיקולי ביטחון. בהקשר של סוגיית הגנת זכות הציבור לדעת, הוזכרה הגישה למידע סודי כמשרתת פונקציה פוליטית ומייצרת "מועדון חברים" אקסקלוסיבי. כראיה לכך צוין כי  קיים  פער בין האדרתה של שמירת "הסוד" לבין האופן בו בפועל "אנשי הסוד" שומרים על המידע שעליו הם אמונים.

בנוסף, נדונה תפקידה של התקשורת בסיקור ופרסום פרשות רגישות. נטען כי ישנה מסורת ישראלית של שיתוף פעולה בין צמרת התקשורת לצמרת הביטחון. הוצע כי התגייסותה של התקשורת למען הצנזורה היא במובן-מה תופעה ישראלית, ייתכן שבשל היות ישראל "חברה מגויסת" והרקע האישי של העיתונאים בצה"ל. בנוסף, עלה כי התגייסותה של התקשורת קשור לא רק לעיתונאים אלא לאופיים של כלי התקשורת עצמם – תחנת הרדיו גלי צה"ל, למשל, מנועה מלערער על הצנזורה, ויתר הפלטפורמות עשויות להיפגע תדמיתית ממהלך כזה.

לבסוף, נדונה היכולת לשמור על סודות בעידן הדיגיטלי. דוברים רבים הסכימו כי גם מול אתגרי העידן הדיגיטלי ניתן לשמור סודות, בהינתן האמצעים והנכונות לעשות זאת. עם זאת, יש התרחשויות ואירועים שסופם להתגלות והמאמץ לצנזר אותם פוגעים באמון הציבור ומעמידים באור בעייתי את המוסדות המצנזרים. נקודה זו העלתה שאלה  האם הצנזורה פועלת למען אמון הציבור בממסד או נגדו, שהרי שמירה מוגזמת ומופרכת, שסופה להתגלות, יוצרת אפקט הפוך מאמון. בנוסף, הוזכר במקרים רבים הפוליטיקאים עצמם הם למעשה האיום הגדול ביותר על שמירת הסודיות בישראל.

מי יודע? הדמוקרטיזציה של המידע

מושב זה עסק בסוגיית הנתונים הדרושים לקבלת החלטות, השפעת שקיפות בנתונים על אמון הציבור ובצמיחתם של גופי חברה אזרחית העוסקים באיסוף, ניתוח ושיתוף ידע. בדיון, שאותו הנחתה חוקרת המכון ענבל אורפז, השתתפו משה בר סימן טוב, לשעבר מנכ״ל משרד הבריאות; אלדד סיטבון, מנהל חשבון הטוויטר ׳מואיז הקטן׳; אחיה שץ, מנכ"ל מיזם "פייק ריפורטר"; פרופ׳ חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור לשעבר; עו״ד רחלי אדרי-חולתא, מנכ״לית התנועה לחופש המידע; עמוס הראל, הפרשן הצבאי של ״הארץ״; אל"מ ניר סעד, מייסד מרכז המידע והידע הלאומי למלחמה בקורונה.

בפתח המושב הוצגו שני מודלים חדשים של גופים מסוג זה - חשבון הטוויטר ׳מואיז הקטן׳, שעוסק בניתוח נתוני מגפת הקורונה ו׳פייק ריפורטר׳, שעוסקים בזיהוי משתמשים פיקטיביים ורשתות השפעה זרה ברשתות החברתיות על בסיס דיווחים מהקהל הרחב (כלומר, באמצעות שימוש בחכמת ההמונים).

בהמשך דנו דוברים המשתייכים לתקשורת ולחברה האזרחית בהשפעותיה של שבירת המונופול על המידע אשר היה בידי הגופים הרשמיים, בניסיון להבין האם מדובר בהתפתחות חיובית או בחוסר ברירה שעלול להיות סכנה לציבור. רוב המשתתפים הסכימו שמדובר בהתפתחות חיובית ובריאה מבחינת אמון הציבור, המנצלת לטובה את התפתחויות העידן הדיגיטלי ואת כוחם של ההמונים. עם זאת, הודגשו שינויים שנובעים מכך שבעידן הנוכחי מושגים כגון ״צנזורה״ או ״צו איסור פרסום״ הם כמעט בלתי ישימים, גם לגבי סוגיות ביטחוניות רגישות. ניכר כי מדינת ישראל עדיין לא התאימה את מדיניות ההסברה שלה לעידן הנוכחי: למשל, כיצד מדווחים למשפחות על נפגעים בעידן של שמועות שנפוצות מיידית באמצעות הרשתות החברתיות?

לסיכום נדונה השאלה כיצד תיראה המלחמה הבאה נוכח העובדה שגם גורמים אזרחיים עוסקים באיסוף מידע ובשיתופו, בנושאים שקשורים לביטחון לאומי, ולעיתים בניגוד לצרכי המדינה והעדפות מוסדותיה הרשמיים.

ראיונות

רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, הרמטכ"ל לשעבר ועמית מחקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי:  סגן ראש המכון, תא"ל (מיל) איתי ברון, שוחח עם הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט על אודות מאמצי ההשפעה של צה"ל ומה ניתן להשיג באמצעותם.  אייזנקוט הדגיש כי יש להבחין בין "הסברה" ל"תודעה": בעוד "הסברה" מתייחסת לתיווך מידע אמין ואמיתי לציבור הישראלי, "תודעה" מתארת מאמצים נגד האויב במטרה לחזק את ההרתעה, אשר במסגרתם מניפולציות עשויות להיות לגיטימיות. מהדיון עלה כי יש להידרש לעיצוב אסטרטגיית ההשפעה של צה"ל, בייחוד לאור מהפכת המידע ומתחים בין סוגיית ההשפעה לבין עולם המושגים של מדינה דמוקרטית. בנוסף, הודגש כי מאמצי תודעה צריכים להיות מלווים במהלכים פיזיים, והם אינם יכולים לעמוד בפני עצמם.

שר התפוצות וחבר קבינט ההסברה לענייני הקורונה, ד"ר נחמן שי: מהראיון שקיימו סגן ראש המכון תא"ל (מיל) איתי ברון וחוקרת המכון ענבל אורפז עם השר נחמן שי,  עלה כי אובדן המונופול על המידע בעידן הנוכחי מיטיב עם החברה האזרחית, שהן נגישות המידע היא התפתחות דמוקרטית. עם זאת, התפתחות זו מציבה אתגר למדינה, אשר אינה שולטת במידע העובר לציבור ולפיכך עליה למצוא דרכים חדשות לבסס יחסי אמון עימו. הוצע כי שקיפות מלאה היא האמצעי להתמודד עם אתגר זה על מנת לגבש את עיקר הציבור סביב הממשלה, אך מדיניות שכזו נמצאת במתח עם עקרונות, דוגמת פרטיות, ויש להידרש למתח זה. לדברי השר שי, אמון הציבור הוא המפתח להתמודד עם האתגרים הלאומיים שלפתחה של מדינת ישראל ויש להידרש לשאלה העקרונית כיצד יש לרכוש אותו בעידן המידע.

דובר צה"ל, תא"ל רן כוכב: עיתונאית גלי צה"ל, טלי ליפקין-שחק, שוחחה עם תא"ל רן כוכב  אודות המתח שבין אמירת אמת, אמירת כל האמת, וסילוף האמת במסגרת מאמצי תודעה - מתח בו שרוי דובר צה"ל. דו"צ הדגיש כי תפקידו הוא אמירת אמת בלבד, ולא כל מאמץ תודעה מניפולטיבי כזה או אחר. בנוסף, הדגיש דו"צ כי הוא דוברו של הצבא ותפקידו הוא להביא את קולו של הצבא אל קהלי היעד הרלוונטיים בארץ ובעולם.

אודרי טאנג, שר.ת הדיגיטל של טיוואן: בראיון, שקיימו עם השר.ה טאנג סגן ראש המכון תא"ל (מיל) איתי ברון וחוקרת המכון ד"ר תומר שדמי, נדונה האסטרטגיה של טיוואן להתמודדות עם תופעת הדיסאינפורמציה ברשת. הודגש כי טיוואן אינה רואה בביטחון הלאומי ובשקיפות כמתחרים אלא כמשלימים ונוקטת גישה של "ביטחון לאומי באמצעות שקיפות". לפיכך, הוקמה רשת ממשלתית המזמינה אזרחים להיות מעורבים בתקציב וברגולציה, וכן לכתוב ולבקר שרי הממשלה ולארגן יוזמות ועצומות חברתיות. בנוסף עלה כי רשת פייסבוק אינה פלטפורמה מתאימה לדיון אזרחי נאות, יש להפסיק לצפות זאת ממנה וליצור לה אלטרנטיבות.

שר התקשורת, ד"ר יועז הנדל: בראיון שקיים סגן ראש המכון תא"ל (מיל.) איתי ברון עם ד"ר הנדל, נדון היחס בין מדינת ישראל וענקיות הטכנולוגיה. בהידרשו לסוגיית הרגולציה, השר הנדל גרס שהשאלה הבסיסית ביותר שיש לברר היא מהו בדיוק כלי תקשורת, שכן נראה כי ענקיות הטכנולוגיה עונות על הגדרה זו. לפיכך, עליהן לציית לחוקים החלים על שאר כלי התקשורת, ביניהם אלה המתייחסים לתוכן המפורסם. עוד ציין השר כי לצד תקוותיו כי הרגולציה על הרשתות החברתיות תהייה בהסכמתן, במתח שבין האינטרסים של ענקיות הטכנולוגיה לאלו של אזרחי ישראל, אזרחי ישראל הם הנמצאים בראש סדר העדיפויות שלו.

סימולציה – איום ה"דיפ-פייק"

בכנס הוצגו תוצאותיה של סימולציה שנערכה כחלק ממחקר על אודות שימוש בטכנולוגית דיפ-פייק, המתקיים במכון למחקרי ביטחון לאומי בהובלת ד"ר לירן ענתבי. במסגרת הסימולציה התמודדו מומחים מתחומים שונים עם תרחיש של הפצת סרטון דיפ-פייק רשתות החברתיות, המוביל לאלימות בישראל. הדיון התמקד באפקטיביות של תגובות אפשריות לתרחיש זה בזמן אמת ובגיבוש המלצות להתמודדות עימו בעתיד. חלק מהמשתתפים סברו כי האמת היא הכלי החזק ביותר להתמודדות עם דבר הזיוף, וכי יש לתווכה לציבור בעזרת ראיות. מנגד, אחרים הטילו ספק באפקטיביות של גישה זו והציעו להשתמש בכלי התוקפים (דיפ-פייק) על מנת להדגים את הקלות בה כלי זה משמש למטרות הונאה ואף "להגחיך" את התוקפים. התובנה המרכזית שעלתה מהסימולציה היא, שהמדינה אינה ערוכה כיום להתמודד עם תרחיש שכזה. עם זאת, לא ברור האם חוסר המוכנות נובע מכך שטכנולוגיית דיפ-פייק מהווה אתגר חדש, או שמא האתגר נובע מהיבטים מוכרים של דיסאינפורמציה, קרי, דרכי ההפצה הבלתי ניתנות לעצירה. לאור מורכבותו וחומרתו של האיום,  יש צורך בהיערכות מקדימה בתחומי החינוך, המשפט והרגולציה, אשר טרם ננקטה בישראל.

סיכום

עיקרי התובנות מהדיונים שנערכו במושבי הכנס:

היחסים בין ישראל לענקיות הטכנולוגיה: אין להסתמך על רגולציה עצמית של ענקיות הטכנולוגיה, ויש צורך ברגולציה מדינתית על הרשתות החברתיות על מנת לאזן בין האינטרסים של תאגידי המידע, המדינה והאזרחים. ייתכן שרגולציה נקודתית של תופעות הנוצרות ברשתות החברתיות (כיניהן עדכון חוקי הפרטיות והגנת הצרכן) עשויה להיות אפקטיבית יותר מניסיון להתמודד עם תופעת ענקיות המידע כמקשה אחת, בייחוד לאור הקושי לגבש אסטרטגיית התמודדות נרחבת. פירוק האתגר לרכיביו השונים על מנת למפות את האינטרסים החשובים של ישראל תאפשר לנהל משא ומתן לגבי סוגיות ספציפיות עם תאגידי המידע וכן ליצור שיתופי פעולה בנושאים הרלוונטיים עם מדינות נוספות.

הניצחון במלחמות השפעה: משמעותו של עולם המושגים הנוגע למאמצי השפעה אינה ברורה לחלוטין ומכאן חוסר האחדה של הגישות והפרקטיקות שנוקטים העוסקים בתחום. ואכן, ישראל פועלת בחוסר תיאום היוצר דיסוננס בין המסרים שאותם היא מבקשת להעביר והוא פוגע במאמציה. נראה כי יש צורך לפתח גישה הוליסטית ומדידה למאמצי השפעה, שיאפשר לגורמי חברה אזרחית, כוחות הביטחון  וגופי הממשלה השונים לפעול יחדיו על מנת לאגד מאמצים פיזיים עם תודעתיים לכדי השפעה אפקטיבית. על גישה זו להידרש גם לסוגיות העולות מדיסציפלינת ההשפעה שקיים מתח בינן לבין עקרונות דמוקרטיים.

מתח בין שקיפות לביטחון לאומי: יש צורך באיזון נכון יותר בין סודיות לשקיפות בעניינים ביטחוניים. עם זאת, נראה כי המערכת הביטחונית זוכה לאמון גבוה בקרב הציבור למרות (ואולי בגלל) היעדר השקיפות, אפילו לנוכח טענות כי שמירת הסוד משרתת לעיתים צרכים פוליטיים. לפיכך, ייתכן ובמקום ניסיון ישיר להפחית מכוחם של מנגנוני הסודיות ניתן לחזק את המנגנונים והשחקנים המבקשים לאתגרם. לדוגמה, עידוד כלי תקשורת עצמאיים, מעורבות חברתית, ושיח אקדמאי בנושא יציבו אלטרנטיבה לאתוס הביטחון הלאומי הקיים על ידי הצגת רעיונות חדשים ובחינתם במסגרת השיח המתקיים במדינה דמוקרטית.

הדמוקרטיזציה של המידע בעידן הדיגיטלי: נגישות מידע לציבור היא התפתחות חיובית ובריאה במדינה דמוקרטית, למרות האתגר למערכות מדינתיות שהיא מציבה. ייתכן שניתן להגבירה על ידי הקניית אוריינות נתונים ומידע דיגיטלי לציבור על מנת לשפר את מעורבותו בחיים הדמוקרטים. לשמירה על מידע רגיש, החשוף כיום יותר מאשר אי פעם, יתרום גם שיפור החינוך בהקשר זה, שיקנה עקרונות לשימוש אחראי במידע.  ייתכן שהמדינה צריכה להידרש לשאלה כיצד יש לתקשר עם הציבור ואילו מנגנונים יש לפתח על מנת לשמור על מידע רגיש (למשל, מנועי חיפוש מסוימים מאפשרים גישה לתצלומי אוויר של בסיסים צבאיים).

בסיכום הכנס נוסחו שאלות למחקר המשך: כיצד ניתן לבנות אסטרטגיה המאגדת מאמצי תודעה המותאמים לקהלי יעד שונים ולמערכות המדינה השונות? באילו תחומים יכולה וצריכה ישראל לשתף פעולה עם מדינות אחרות ועם ענקיות הטכנולוגיה על מנת לקדם רגולציה על הענקיות באופן שישרת את האינטרסים שלה? כיצד יכולות דמוקרטיות מערביות בכלל ומדינת ישראל בפרט   לבסס יחסי אמון עם אזרחיה לאור האתגרים של עידן המידע? האם שקיפות היא אכן גורם משמעותי באמון שנותן הציבור במערכות הביטחון, ואילו גורמים נוספים ממלאים תפקיד חשוב לצידה?