"המודל הרוסי" בסוריה, שמתבסס על שיתוף פעולה צבאי עם איראן, חזבאללה ומשטר אסד, נתפש בעיני רבים כאטרקטיבי ועוצמתי על רקע הישגיו הצבאים, לצד מיעוט תגובות-הנגד מצד ארגוני הטרור הנמנים עם מחנה הסלפיה-ג'האדיה. נראה כי גם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אשר הציב את הלחימה ב'מדינה האסלאמית' בראש סדר העדיפויות של הממשל, נוטה להתרשם מהמודל הרוסי כדרך הנכונה "לטיפול" בטרור.

הפיגוע שבוצע בתחנת הרכבת של סנט פטרבורג ב-3 באפריל, ככל הנראה נעשה בהכוונת 'המדינה האסלאמית' או לפחות בהשראתה (ופיגועים נוספים שכנראה צפויים לבוא בעקבותיו), מהווה תזכורת לאלו שסבורים שניצחון צבאי בעיראק ובסוריה ירפה את ידיה שלה ושל שותפיה להמשיך במערכת הטרור שלהם מחוץ לאזורי הלחימה הנוכחיים. הפיגוע אף פתר, לכאורה, את השאלה שניקרה במוחם של רבים: מדוע לא מתבצעות התקפות טרור מצדם של ארגוני הטרור הסלפים-ג'האדיים ברוסיה בתגובה להתנהלותה הברוטלית בסוריה?

שאלה זו זכתה למספר הסברים אפשריים, ביניהם: העוצמה הרוסית ואכזריותה אל מול יריביה הרתיעה את 'המדינה האסלאמית' מפני התגרות ברוסיה - בשטח סוריה ובוודאי מחוצה לה; מיקומה המשני של רוסיה בסדר העדיפויות של 'המדינה האסלאמית', המעדיפה לשמר כוחותיה במאבקה אל מול הגורם המרכזי אשר נלחם בה - הקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית; קיומן של הבנות בין הצדדים (בלתי-פורמליות וייתכן שאף פורמליות), לפיהן 'המדינה האסלאמית'  נמנעת מפגיעות ישירות ומתמשכות ברוסיה, וזו בתמורה מתמקדת בעיקר ביריביה של 'המדינה האסלאמית'  - ארגוני המורדים בסוריה; ההסבר המבוסס ביותר להיעדרם של פיגועים ברוסיה הוא יכולות הסיכול והמודיעין הגבוהות של כוחות הביטחון הרוסי (בשטחה ובשטח סוריה) שהצליחו עד כה לטרפד כל ניסיון לממש פיגועים במדינה. לכך ניתן להוסיף את הפגיעה המשמעותית של רוסיה בשלוחת 'המדינה האסלאמית' בקווקז.

עם זאת, היכרות עם מאפייני הטרור ותפישת העולם של ארגוני הסלפיה-ג'האדיה מצביעה על הסבר אחר. זו מלמדת על דפוס פעולה מוכר, שבבסיסו הרעיון של "סבלנות היסטורית", קרי השהייה פרגמטית של פיגועים נגד יריבים תוך המתנה ל"שעת כושר" להגיב באלימות קיצונית נגדם. פרגמטיות מסוג זה ניתן היה לראות למשל ביחסים בין 'המדינה האסלאמית'  לבין סוריה וטורקיה בשנים 2015-2014, אז נזקקה לסיוע או לפחות להעלמת עין מצדן על מנת להתבסס. זאת, עד השלב בו האיפוק שגילו שתי המדינות איבד את תוקפו ושטחן הפך לזירת פיגועים פעילות.

נראה כי לתפישה שרווחה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, לפיה הטרור הוא נחלתן של מדינות דמוקרטיות בלבד, אין אחיזה במציאות. שורה ארוכה של מדינות שאינן דמוקרטיות בהן הכה הטרור - דוגמת סוריה, סין, ערב הסעודית ועתה גם רוסיה - מעידה על כך שהטרור הוא תופעה עולמית שאינה ייחודית למשטרים מסוימים בלבד ואין לה מענה מלא ומוחלט. בוודאי לא כזה המוגבל לאמצעים צבאיים בלבד.

יתרה מכך, מדינות - שלרוב נעדרות יד חופשית ולגיטימציה לאומית או בינלאומית להידרדר לשיטותיהם הרצחניות של ארגוני הטרור ולנקוט הרג המוני חסר אבחנה - מתקשות להתמודד באופן אפקטיבי ושלם עם התופעה. כל זאת מבלי להיכנס לדיון המעמיק בשורשים והסיבות שמלכתחילה מזינים "התנגדות" אלימה וטרור.

רוסיה ובעלות בריתה וארצות הברית ושותפותיה צפויות להמשך התמודדות צבאית עם גורמי הטרור, הן במדינותיהן והן בזירות מזרח תיכוניות בהן נוכחים כוחותיהם. עם זאת, בחירת הדרך בה תתנהל מערכה זו תשפיע במידה רבה על האופן בו ניתן יהיה לרתום את המשטרים והאוכלוסיות המקומיות ברחבי המזרח התיכון להתמודד בהצלחה נגד הרדיקליזם האסלאמי, ולשקם את האזורים שסבלו בשנים האחרונות מההרס והשבר שזרעו נציגי הזרם הסלפי-ג'האדי.

לפיכך, למרות הרטוריקה האוהדת של טראמפ, על ארצות הברית להישמר מלהתפתות לדרך ההרסנית וחסרת האבחנה בה מתמודדת הקואליציה הרוסית-איראנית-סורית עם הטרור. הפצצות שטיח והפצצת אזרחים בחביות נפץ ובחל"כ, מעבר להיותן מנוגדות לנורמות המקובלות במערב בלחימה בטרור, הן אכזריות בכל קנה מידה שהוא ומובילות לאסון הומניטארי חסר תקדים.

כך, לצד הבעת הצער הכנה ששלח הנשיא טראמפ לעמיתו הרוסי בעקבות הפיגוע בסנט פטרבורג, מומלץ לנשיא האמריקני לנקוט מדיניות לוחמה בטרור המתנהלת על פי חוקי הלחימה המוכרים כחלק מתפישת ה-LAWFARE (לוחמה משפטית). זו מתירה יד חזקה ואגרסיביות נקודתית, תוך שמירה על סבירות צבאית משימתית ועל מידתיות המאפשרות להשיג פגיעה אפקטיבית מבלי להפר חוקי מלחמה.